|
מבוא:
"בני האדם – אמר הנסיך הקטן-נתקעים בתוך רכבות מהירות , אך כיון שאינם יודעים עוד מה יבקשו , הרי הם מתרגשים וחוזרים כלעמת שבאו , הלוך וחזור חלילה...."
שזרתי חוויות חיים ייחודיות ונדירה בסיפור דמיוני , משל אם תרצו , אשר בכוחו להשפיע ואולי אף לשנות חייו של אדם , כך אני מאמין.
גם אני ככל האדם חייתי במרוץ מתמיד ומטריד אחר מטרות והנאות חיים ולמרות השגתם נותרתי לעיתים עם תחושת ריקנות.
רבות הייתי מוצא עצמי הוגה במטרת החיים , ייעודו של אדם מהות אושרו ועוד שאלות רבות וסבוכות בהן התחבטו ומתחבטים רבים.
חווית חיים נדירה , שנוצרה מתוך חיפוש , ומפגש מיוחד הביאוני לספר זה המתאר מסע שהחל בנקודת זמן נתונה ונמשך עד עצם היום הזה.
אם ישפיע או יסייע ספרי זה , להאיר דרכו של קורא אלמוני , אי שם ברחבי הכוכב שלנו , ואולי אף לשנות את מהלך חייו , כי אז , יצאתי נשכר באמת.
הסיפור דמיוני לכאורה אך תבונותיו ושעורי החיים שבו מלאים תוכן אמיתות מהימנות והם ראויים לאימוץ ובכוחם להעניק אושר שלווה ובריאות טובה להמשך מסע החיים.
כוחם של הספרים יפה בעובדה כי הם מאמתים ומחזקים בנו תחושות וידיעות , אמיתות ותובנות אשר קיימות בכולנו אך לגביהם חשנו חוסר ודאות מסוים.
" כל מי שאי פעם בנה גן עדן חדש – שאב את הכוחות לכך מתוך הגהנום הפרטי שלו"
סוקרטס
הארמון מאת חיים אטקין
בממלכה אחת רחוקה יפה מיוחדת וקסומה הממוקמת באי שוקק חיים ואקזוטי בו כאילו עמד הזמן מלכת חי לו מלך בארמון של פאר.
ממלכה זו , הייתה מוקפת בממלכות רבות אחרות דומות לה , חלקן באיים דומים , חלקן האחר ביבשות אחרות שכנות.
נתיניו של המלך בממלכת האי הקסום , היו בעיקר חקלאים ודייגים אנשים חרוצים שעמלו לפרנסתם מבוקר עד ליל.
הארץ הייתה טובה פורייה ומוריקה ותושביה אנשי עמל.
מלכם של ממלכת האי חי לו בארמון פאר שופע כל וחייו היו חיי עושר ונוחות.
המלך, עמל מבוקר על ליל למען ממלכתו ונתיניו והיה עסוק בענייני ממלכתו בכל שעות היום.
כל נתיני המלך עמלו אף הם למחייתם ועסקו במלאכתם , מבוקר עד ליל.
בכל בוקר היו יוצאים המבוגרים למקומות עבודתם ולידיהם היו נשלחים לבתי הספר והגנים.
הילדים היו שבים מבתי הספר והגנים לביתם ורק בשעות הערב היו פוגשים בהוריהם העייפים מתלאות היום.
המלך היה כבד גוף ושערו האפיר גוון עורו בהיר ותווי פניו היו יפים אך עייפים. עיניו של המלך, ירוקות מלאות כנות ואהבה.
לא חסר למלך דבר אך המלך לא היה שמח.
מעולם לא ידע אושר ושמחת חיים מה הם ודומה היה כי זו אבדה ולא מילאה את ליבו.
המלך חש בכל יום כמי שמחפש דבר מה אך הוא עצמו לא ידע מה ועיסוקו היה רב ומהלך יומו היה עמוס וחד גוני.
יומו של המלך היה גדוש לחוץ וצפוף ופעולותיו מהירות ומהלך יומו היה טורדני כשהוא עסוק בענייני ממלכתו דואג לנהל את ממלכתו בקפידה מבוקר עד ליל וכך גם היו חיי כל נתיניו.
בוקר אחד מאס המלך ממהלך חייו והחליט לצאת מארמונו המפואר והמוגן למסע ברחבי ממלכתו.
המלך ביקש מעוזרו הנאמן כי ירתום את סוסו ויתלווה אליו למסעו.
כשהיה סוסו של המלך מוכן ניקרא המלך אל מחוץ לארמון שם המתין עוזרו הנאמן ושניים מטובי שומרי ראשו , חיילים אמיצים וגדולי גוף , אשר התלוו אליו.
ארבעת הרוכבים בהם המלך , יצאו את שער הארמון כשהם מצוידים בצידה קלה.
בצאתם מהארמון עברו דרך כיכר העיר שם ראו הם את שוק האיכרים הססגוני ושוקק החיים כשנתיניו של המלך קוראים לעברו קריאות אהדה ומברכים אותו בכל פה.
מכיכר העיר שוקקת החיים יצאו אל הנמל שם צפה בדייגים ובספינות הסוחר העוגנות מהם נפרקו סחורות בחריצות על ידי עובדי הנמל.
לכל מקום אליו פנו הרוכבים , זיהו תושבי הממלכה את מלכם אשר בירכוהו לשלום.
לפתע , פנה המלך עם סוסו לכיוון הגבעות המוריקות והבלתי מיושבות בקצה ממלכתו.
עוזרו הנאמן של המלך ושומרי הראש בעקבותיו.
בדרכם חלפו על פני גבעות מוריקות הנחצות בנחלים זורמים והטבע התגלה במלוא עוצמתו ויופיו.
היה זה יום שטוף שמש והשמיים הכחולים מעל ראשם והשמש עמדה במרכז השמים.
בכל מהלך רכיבתם , שוחח המלך עם עוזרו על ענייני הממלכה תוך שהם חוצים נופים קסומים אך דומה היה כי המלך אינו מבחין בהם כלל כשהוא עסוק בשיחה על ענייני הממלכה.
בהגיעם אל הנחל אותו ביקשו לחצות , ירד המלך מסוסו והסיר את גלימתו ואת כל סימני מלבושו המעידים על מהותו , חלץ נעליו התיישב על סלע וטבל את רגליו במי הנחל הצוננים.
המלך ישב במקומו שעה ארוכה בוהה במי הנחל הצלולים.
עוזרו הנאמן של המלך עשה כמותו ושני שמרי ראשו של המלך , השקו את צימאון הסוסים.
מקץ שעה ארוכה עלה המלך על סוסו לבוש כאחד האדם כשאת גלימתו ומלבושי המלכות , הכניס לתרמילו של עוזרו והמשיך ברכיבה כשאחריו עוזרו ושומרי ראשו.
לאחר רכיבה ארוכה בחורש היער הטבעי והפראי , הגיעו הרוכבים לקרחת יער מוריקה ומוארת בקרני השמש שעמדה במרכז השמיים , שם ניגלה לעיניהם צריף עץ קטן וסביבו פרחים בשלל צבעים ומארובתו עולה עשן דליל.
המלך עצר את סוסו וירד ממנו ואחריו עוזרו ושומרי ראשו.
"...מעניין מי גר כאן ?..." שאל המלך ופסע לאיטו לעבר הצריף.
המלך ניגש לדלת הצריף אותה דחף קלות וזו נפתחה לרווחה.
בעודו מציץ מבעד לדלת נישמע קולה של אישה המזמזמת ומפזמת לה ומתקרבת לעבר הצריף בצעדים קלים ספק מדלגת ספק רוקדת וגופה נד מצד לצד בתנועות עגולות.
" שלום לכם אורחים נכבדים..." אמרה בקול.
" שלום גם לך" ענה המלך והוסיף... " ומה מעשיה של העלמה בלב היער המסוכן ?" שאל המלך.
"מסוכן ?" חייכה... "לא ולא היער איננו מסוכן כלל ועיקר" ענתה וצחקה כשחיוך מאיר עניים על פניה ופנתה לעבר דלת הצריף כשהיא מתכוונת להיכנס לתוכו. "אתם בוודאי צמאים" אמרה. "האם תרצו לשתות"? שאלה.
"נשמח", השיב המלך בהיסוס.
"בואו , היכנסו" הזמינה אותם האישה.
המלך , פסע אחריה בחשש מה ונכנס אל תוך הצריף ובעקבותיו עוזרו הנאמן.
שומרי ראשו של המלך נותרו מחוץ לצריף אוחזים בסוסים.
המלך , המום מקלות דעתה של הנערה הפזיזה ולא הצליח לתהות על קנקנה של הנערה המוזרה שרק פגש , אשר נראתה לו חסרת זהירות ונטולת חשדנות כלפי זרים , בחן את סביבתו בקפידה כשריח של קדרה מילא את חלל הצריף הפשוט שהיה מטופח נקי ומואר בקרני השמש שחדרו אליו מבעד לחלונותיו ורוח קלה נשבה מבעד לחלונות הצריף.
על ריצפת העץ החורקת ניצב לו שטיח אדום בוהק ומבעד לחלונותיו חדרו קרני השמש שהאירו את הצריף באור של זהב ומשבי רוח קלילים חדרו לצריף ונסכו במקום תחושת שלווה ובטחון.
הייתה זו שעת צהריים.
במרכז הצריף ניצב לו שולחן עץ וסביבו ארבע כיסאות עץ פשוטים ועל השולחן כד חרס שופע פרחים טריים שניראה כי נקטפו רק הבוקר מגינת הנוי המקיפה את הצריף.
המלך התיישב דומם ליד השולחן עוקב בדריכות אחרי תנועות גופה של הנערה אותה בחן בקפידה כמי שאינו מבין כיצד זו לא היססה וחששה והזמינה את הזרים שרק הכירה אל תוך ביתה.
הנערה, נראתה למלך כבת עשרים , הייתה לבושה בגלימה שחורה ושערה שחור מקורזל וצבע עורה כהה.
עיני שקד ועצמות לחיים מוגבהות ושפתיה עבות ואף זעיר מעל שפתיה המחייכות.
פניה היו מאירות וקורנות.
תנועות גופה היו קלילות יציבות ונעימות ודומה כי הילת אור בלתי מוסברת קורנת ממנה.
המלך הביט בנערה בוחן את פניה גופה ותנועותיה שהיו נעימות למראה.
"שבו , אמרה לאורחיה , שבו והתרווחו" אמרה ויצאה עם כד חרס ססגוני שניראה ככד מים אל מחוץ לצריף לבאר המים בחצרי הצריף , בהותירה את דלת הצריף פתוחה.
בצאתה פנה עוזרו של המלך אל המלך ואמר... "אני חושב שאין היא יודעת מי אנחנו..."
המלך חייך ולא ענה.
חיוכו זה של המלך היה החיוך הראשון שראה עוזרו מזה שנים רבות בהם שרת את מלכו.
ברקע שמעו השניים את רעשי גלילת החבל ואת רעש דלי העץ הנופל אל תוך באר המים ואת גלילת החבל ומזיגת המים מדלי העץ אל תוך כד החרס.
הנערה חזרה עם כד המים הצוננים ומזגה את המים אל תוך ארבעת ספלי החרס שהציבה על השולחן.
שניים מהספלים הגישה לאורחיה ועם השניים האחרות יצאה אל מחוץ לצריף , לעבר השומרים אשר נותרו מחוץ לצריף , אותם הגישה להם.
אורחיה שתו אם המים הצוננים והמלך פנה אל הנערה ושאל... "מה מעשייך כאן בלב היער , האם את לבדך"?
"לא , אינני לבדי יש לי כאן אין ספור חברים.
בלילה הכוכבים בשמיים הם חברי וביום השמש החי והצומח הם לי רעי" השיבה.
"ובכל זאת?" , שאל המלך "מה מעשייך כאן"?
"אני ביתו של כורה הפחם" ענתה.
אבי , היה כורה הפחם שעבד כל חייו במכרה שבקצה הגבעה וכאן התגוררנו כל השנים , כאן נולדתי" , ענתה...
"ומדוע לא עזבת את הצריף ובאת אל העיר" , שאל המלך.
"ניסיתי ענתה הנערה אולם ראיתי כי חיי כאן טובים בהרבה".
"ומה שמך שאל המלך" ? "חופש" ענתה.
"חופש?" שאל המלך "איזה מין שם הוא זה" ?
"כן , חופש זהו שמי ענתה וחיוך גדול נסוך על פניה הקורנות.
"אבי ואימי החליטו עליו עוד לפני שנולדתי כשהם חשבו שהתינוק המיועד לבוא יהיה בן שיסייע לאבי בעבודתו הקשה במכרה הפחם.
הם חשבו שהשם חופש ייצג נאמנה את משאלת ליבו של אבי והגעת הבן לאוויר העולם תסייע לאבי ותקל עליו במלאכתו הקשה.
כשנולדתי , נותרתי אני עם השם.
"ומי אתם שאלה נערה" ?
"אנחנו.... אנחנו ציידים" השיב המלך לאחר הרהור קצר.
"יצאנו למסע ביערות הממלכה" השיב המלך ולגם מכוס המים הצוננים.
ריח תבשיל הקדרה מילא את חלל הצריף ויופיו של הצריף הפשוט נסך במלך מין שלווה ונינוחות בלתי מוסברת , שלווה שלא חש כמותה מאז היה ילד.
אוויר החדר היה נקי וצח ויופיו הפשוט נסך בו תחושה נעימה שפשטה בכל גופו , תחושה כמותה לא הכיר בעבר.
ציוץ הציפורים נשמע ברקע ומדי פעם ניתן היה להבחין בציפור כנף חונה על עדן החלון כמי שמציצה פנימה על המתרחש.
נהמות הסוסים קטעו את תחושותיו ומחשבתו של המלך שקם ממקומו ונעמד על רגליו בפתאומיות ובתנועות גוף חדות של מי שהעירוהו משנתו בבהלה.
"תודה לך" , אמר המלך "אך עלינו להמשיך בדרכנו" בהותירו מטבע זהב על שולחנה של חופש לאחר שחפן ידו מתוך מעילו , ופנה אל הדלת.
"לאן פניכם ומדוע אתם ממהרים כל כך ?" שאלה חופש.
"יצאנו למסע חיפוש ברחבי הממלכה. אנחנו חייבים להמשיך בדרכנו" , השיב המלך.
"מסע חיפוש" ? שאלה חופש.
"מה אתם מחפשים" ? שאלה.
המלך השתהה דקה ארוכה , כאילו חיפש את התשובה לשאלתה של חופש , הביט בחופש , לא השיב , הודה שוב לחופש ויצא את הצריף בחופזה.
המלך עוזרו ושומרי הראש עלו על הסוסים ויצאו מקרחת היער ונעלמו בין העצים בעוד חופש מלווה אותם במבטה ובליבה תפילה לשלומם כשהיא מברכת אותם בקול..."מי ייתן ותמצאו את מבוקשכם..." ונופפה בידה לשלום.
הייתה זו שעת צהריים מאוחרת , השמש עמדה לשקוע והמלך ועוזרו החליטו לשוב אל הארמון.
בשעת לילה , שכב המלך על מיטתו , בהה בתקרת חדרו המוגבהת מבעד לכסות הבד שעיטרה את מיטת האפריון עליה שכב כשאור הנרות הבהב וריצד על קירות ותקרת החדר כשהוא מוצא עצמו מזמזם את המנגינה ששמע מפי האישה אותה פגש בקרחת היער ... ומחייך.
המלך מצא עצמו מהורהר ומחייך כך סתם ללא הסבר וחש נבוך מעט ממחשבותיו , עד שנרדם.
שנתו ערבה לו.
בבוקר התעורר המלך , סעד את ליבו ופנה לעוזרו , " בוא, יוצאים ליער".
|
.jpg?id=3374818){kind=small}
