רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מהווה גורם מרכזי בשיווק קרקעות למגורים בישראל, כאשר הוצאות הפיתוח מהוות רכיב משמעותי ומורכב במכרזי הקרקע15. במהלך העשור האחרון, הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י עברו שינויים משמעותיים שהשפיעו על מחירי הדיור והיתכנות פרויקטים411.
הסמכות לקביעת הוצאות פיתוח נסמכת על חוק מקרקעי ישראל ועל החלטות מועצת רמ"י, אך קיים חוסר וודאות משפטי בנושא32. על פי תביעה משפטית שהוגשה על ידי 13 חברות נדל"ן ב-2023, "נגבו הוצאות פיתוח ללא מקור חוקי" בתקופות מסוימות בין השנים 2017-2021, כאשר החלטות רמ"י לא היו בתוקף32.המנגנון הפועל כיום מבוסס על שיתוף פעולה בין רמ"י לרשויות המקומיות, כאשר קיימים שני מסלולים עיקריים14:
רמ"י קובעת הוצאות פיתוח בהסתמך על עלויות נורמטיביות המתעדכנות מעת לעת5. לפי הנחיות רמ"י מ-2024, עלויות הפיתוח הנורמטיביות למגורים בבנייה רוויה נעות בין 350-600 ש"ח למ"ר מבונה, בהתאם לרמת הפיתוח5.
אגף הפיתוח ברמ"י ובקר הפיתוח מטעמו הינם הגורמים המקצועיים בעלי הסמכות להכריע בעניין הוצאות הפיתוח7. במקרים מורכבים, השמאי הממשלתי עורך אומדן עלויות פיתוח בהעדר מדיניות פרטנית7.
הפיתוח בפועל מבוצע על ידי קבלני משנה של הרשויות המקומיות או חברות פיתוח חיצוניות, בהתאם להסכמים מוניציפליים14. במסגרת מסלול 'תקציב לפרויקט', רמ"י גובה את עלויות הפיתוח מהיזמים ומעבירה אותן לרשות המקומית14.במקרים מסוימים, נוצרים הסכמי פיתוח ישירים בין יזמים לרשויות מקומיות, אך חוקיותם מוטלת בספק28. בית המשפט קבע כי "החוק אינו מכיר בהסדר לפיו הרשות תגלגל על היזם את החובה לבצע עבודות פיתוח"28.
במכרזי שדה דב ב-2025 נרשמה ירידה דרמטית של 40% במחירי הקרקע ליח"ד לעומת 2021-202211. שווי הקרקע הממוצע ליחידת דיור עמד על כ-1.8 מיליון ש"ח (לא כולל הוצאות פיתוח), לעומת כ-2.8 מיליון ש"ח בשנים הקודמות11.
הוצאות הפיתוח מהוות כ-30%-40% מעלות הקרקע הסופית במכרזי שדה דב11. בדוגמאות אחרות, העלויות משתנות באופן משמעותי - במושב הבונים הוצאות הפיתוח עמדו על 287 אלף ש"ח למגרש 500 מ"ר, ובקרית גת על 480 אלף ש"ח למגרש דומה24.
במכרזי מחיר מטרה, הגדלת הוצאות הפיתוח הובילה להיכשלות מכרזים4. בראש העין, עלייה בהוצאות הפיתוח מ-101-103 אלף ש"ח ל-217 אלף ש"ח ליח"ד הובילה לכך שהמכרזים "צפויים להיכשל"4.
דו"ח מבקר המדינה מ-2023 מצא פערים של עד 20% בין תחזיות העלות לביצוע בפרויקטים בירושלים ותל אביב13. הדו"ח גם העלה כי ב-114 מתוך 328 תוכניות שאושרו בשנים 2017-2021 קיימים חסמים בביצוע13.
רמ"י לא מפרסמת באופן שיטתי את פירוט הוצאות הפיתוח לציבור3. במקרים רבים, הוצאות הפיתוח מתגלות רק בעת קבלת שוברי התשלום, מה שמקשה על יזמים לבצע חישובי כדאיות מדויקים6.
ב-2021 התגלה כי רמ"י ביצעה "טעות יקרה בניסוח מכרזי קרקע" בנוגע לעלויות פיתוח ותחולת המע"מ, שעלולה הייתה לעלות לזוכה במכרז כ-9 מיליון ש"ח נוספים6.
קיים מצב של "פיצול סמכויות" בין רמ"י לרשויות המקומיות, כאשר רמ"י קובעת את הוצאות הפיתוח אך הרשויות מבצעות את העבודות14. מצב זה יוצר אי-התאמות ועלויות מוגברות.
במודל הנוכחי, לרשויות המקומיות יש אינטרס להגדיל את הוצאות הפיתוח, מכיוון שהן מקבלות את הכספים מרמ"י מבלי לשאת בסיכון הכלכלי17. מחקר אקדמי מצא כי "נוצר במקרים רבים מצב בו העלות לפיתוח התשתיות עולה על שווי קרקע מפותחת"17.
בגרמניה, עלויות הפיתוח והבנייה עומדות על כ-5,150 יורו למ"ר, כאשר כ-1,500 יורו (כ-30%) מהווים מיסים והוצאות ציבוריות19. הפיתוח מבוצע על ידי היזמים הפרטיים בהתאם למפרטים מחייבים19.
בהולנד, מחירי הדיור נמוכים משמעותית מאשר בסינגפור, כאשר העלות למ"ר בעיר עומדת על 517 יורו לעומת 1,860 יורו בסינגפור20. המודל ההולנדי מבוסס על תכנון מוקדם ומפורט של עלויות הפיתוח21.
במחקר השוואתי נמצא כי בקנדה (טורונטו וונקובר) קיים "עידוד ממשלתי לפצל דירות גדולות ליחידות דיור קטנות" כדי להוריד עלויות פיתוח21.
יש לשקול מעבר למודל "פיתוח מוכלל" שבו היזם נושא בעלויות התכנון והביצוע בהתאם למפרט מוגדר במכרז11. מודל זה צפוי להפחית את עלות הקרקע ליח"ד ב-15%-25%11.
יש ליישם פרסום פומבי של פירוט הוצאות בפלטפורמה דיגיטלית, בדומה למודל ההודי11. כמו כן, יש לחייב פרסום אומדני עלויות פיתוח מפורטים עם פרסום המכרז3.
יש להקים מנגנון ביקורת בזמן אמת על הוצאות הפיתוח, הכולל בקרת עלויות ואיכות11. בנוסף, יש להחיל דרישת ביטחונות בסך 10% מערך המכרז11.
יש לשקול העברת האחריות המלאה לפיתוח לידי הזוכה במכרז, תוך פיקוח על פי מפרט מחייב11. זה יפתור את בעיית פיצול הסמכויות הקיימת כיום.
מנגנון תמחור הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י סובל מבעיות מערכתיות משמעותיות, הכוללות חוסר שקיפות, פיצול סמכויות ותמריצים כלכליים שליליים321417. הוצאות הפיתוח מהוות חלק משמעותי מעלות הדיור ומשפיעות על היתכנות פרויקטים, במיוחד באזורי פריפריה417.המעבר למודל פיתוח מוכלל, בשילוב עם שיפור השקיפות ומנגנוני הפיקוח, עשוי להביא לחיסכון משמעותי בעלויות ולשיפור ביעילות השוק11. יישום הרפורמות המוצעות דורש שיתוף פעולה בין רמ"י, משרד הבינוי והשיכון והרשויות המקומיות, תוך קביעת מסגרת רגולטורית ברורה ושקופה715.
מודל פיתוח מוכלל (לעיתים נקרא גם "פיתוח בידי היזם" או Integrated Development Model) הוא מודל שבו היזם הזוכה במכרז רוכש מהמדינה (או מרשות מקרקעי ישראל) לא רק את הקרקע, אלא גם את האחריות המלאה לתכנון, מימון וביצוע כל עבודות הפיתוח הנדרשות – כגון סלילת כבישים, תשתיות מים, ביוב, חשמל, שטחים ציבוריים ועוד – בהתאם למפרט פיתוח מפורט שמצורף למכרז.במודל זה:
היתרונות המרכזיים של מודל פיתוח מוכלל:
חסרונות אפשריים:
מודל זה שונה מהמודל הנוכחי הרווח בישראל, שבו רמ"י או הרשות המקומית גובות מהיזם בנפרד את הוצאות הפיתוח ומבצעות אותן בעצמן או באמצעות קבלני משנה567.
דוח זה מציג ניתוח מקיף של מנגנון קביעת הוצאות הפיתוח במכרזי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), בוחן את השפעתן על מחירי הקרקע ליחידות דיור, ומעריך את רמת הפיקוח והשקיפות בתחום. הוצאות הפיתוח, המהוות רכיב קבוע ומשמעותי במכרזי רמ"י, נמצאו כבעלות השפעה מכרעת על כדאיות הפרויקטים ועל מחיר הדיור הסופי.המחקר חושף כי הגדרת הוצאות הפיתוח "השמינה" עם השנים, וכוללת כיום רכיבים שאינם קשורים ישירות למגרש הנמכר, כדוגמת "ישן מול חדש" – פיתוח שכונות ותיקות. מסגרת משפטית מורכבת ומתפתחת, יחד עם שינוי נוהל ב-2021 שהעביר את מנגנון ההשגה על עלויות הפיתוח לגורם פנימי ברמ"י, מובילים לחוסר ודאות, חוסר שקיפות ופוטנציאל לגביית יתר. דוחות מבקר המדינה מצביעים על ליקויים מערכתיים בשירות ובשקיפות הנתונים ברמ"י, המשליכים גם על תחום הפיתוח.ניתוח מקרי בוחן וממצאים סטטיסטיים מדגימים כי הוצאות פיתוח גבוהות, במיוחד באזורי הפריפריה, מהוות חסם משמעותי לשיווק קרקעות ומובילות לכישלון מכרזים. יתרה מכך, מנגנוני הצמדה חד-כיווניים וגביית רכיבים ללא עמידה בתנאים (כמו ב"ישן מול חדש") הובילו לתביעות ייצוגיות ולפיצויים בסך מיליוני שקלים. היבטי המיסוי, ובפרט סוגיית מס הרכישה ומע"מ, יוצרים תמריצים מורכבים ולעיתים אף שליליים, כאשר יזמים עשויים להעדיף חיוב במס רכישה על רכיב הפיתוח כדי לקזז מע"מ.השוואה בינלאומית מצביעה על מודלים שונים לחלוקת עלויות הפיתוח ומימונן, לרבות אחריות ברורה של רשויות מקומיות (גרמניה), שימוש בחכירה ציבורית לתפיסת עליית ערך (שוויץ), וחיוב היטלי פיתוח גבוהים המגולגלים לרוכש (קנדה).המלצות הדוח כוללות: הגברת השקיפות ופרסום נתונים מפורטים, רפורמה במנגנוני התמחור וההצמדה, החזרת הפיקוח החיצוני על עלויות הפיתוח, וייעול הממשק בין רמ"י לרשויות המקומיות. בנוסף, מוצע לבחון מודלים חלופיים לביצוע הפיתוח, כגון העברת האחריות לזוכה במכרז, תוך ניתוח כלכלי של החיסכון הפוטנציאלי והצורך בפיקוח ציבורי הדוק על איכות המרחב.
רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מהווה גורם מרכזי ובעל השפעה מכרעת על שוק הנדל"ן בישראל ועל היצע הדיור. הרשות מנהלת כ-92% משטח מדינת ישראל, הכוללים קרקעות מדינה, שטחי קרן קיימת לישראל ושטחי רשות הפיתוח. תפקידה המהותי של רמ"י כולל הקצאת קרקעות למטרות מגורים, עסקים, חקלאות ושטחים פתוחים, ועל כן להחלטותיה יש השלכות קריטיות על תהליכי תכנון, בנייה ועסקאות מקרקעין ברחבי המדינה.
במסגרת מכרזי רמ"י לשיווק קרקעות, הוצאות הפיתוח מהוות רכיב סטטי ומחייב, שהיזם נדרש לשלם בנוסף למחיר הקרקע הדינמי עליו הוא מתמודד במכרז. רכיב זה אינו נתון למשא ומתן במכרז עצמו, והוא משפיע באופן ישיר על הסכום הכולל שהיזם משלם עבור הקרקע. הוצאות הפיתוח מהוות חלק ניכר מהעלות הכוללת של יחידת דיור, ובכך משפיעות באופן ישיר על מחירה הסופי לצרכן. לאורך השנים, מנגנון קביעתן, הפיקוח עליהן וגבייתן היוו מקור למחלוקות, תביעות משפטיות ואף גביית יתר, כפי שעולה ממספר פסקי דין ותובענות ייצוגיות. מורכבות זו מחייבת בחינה יסודית של המנגנון הקיים והשלכותיו על שוק הדיור.
מטרתו העיקרית של דוח זה היא לנתח באופן מעמיק את מנגנון קביעת הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י, את אופן הפיקוח עליהן ואת השפעתן על מחירי הקרקע ליחידות דיור. הדוח ישאף לזהות את הליקויים המערכתיים במנגנון הקיים, לרבות חוסר שקיפות, פיקוח בלתי מספק ותמריצים שליליים. בהתבסס על ניתוח זה, יוצגו המלצות רגולטוריות וחלופות למודל הקיים, במטרה לשפר את יעילות השוק, להפחית עלויות ולהגביר את ההיצע.
הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י מתייחסות בעיקר ל"פיתוח סביבתי", כלומר, פיתוח תשתיות עירוניות המגיעות עד גבול המגרש, ולא פיתוח המתבצע בתוך גבולות המגרש עצמו, המכונה "פיתוח חצר" ונחשב לחלק מעלויות הבנייה. פיתוח סביבתי כולל עבודות סלילת דרכים, מערכות תשתית כגון ניקוז, מים, ביוב ותאורת רחוב, והכנות לתשתיות תקשורת וחשמל, וכן פיתוח שטחים ציבוריים פתוחים (שצ"פים). הגדרת רכיב הוצאות הפיתוח "השמינה" עם השנים. בעוד שבתחילה התייחסו הוצאות אלו בעיקר להנחת תשתיות בסיסיות כמו קווי בזק , הרי שבמהלך השנים נוספו אליהן מרכיבים נוספים כגון מבני ציבור ורכיב ה"ישן מול חדש". רכיב ה"ישן מול חדש" מיועד למימון שדרוג תשתיות קיימות בשכונות ותיקות (שהוקמו לפני 31.12.2000, עם עדכונים שנתיים לשנת הייחוס) בתחום הרשות המקומית, לרבות הקמה או שיפוץ של מבני ציבור ושיפוץ חזיתות. הכללת רכיבים כמו "ישן מול חדש" במסגרת הוצאות הפיתוח יוצרת מצב בו יזמים ורוכשי דירות חדשות נדרשים לממן שדרוג תשתיות בשכונות קיימות, לעיתים ללא קשר ישיר למיקום הפרויקט החדש או למידת ההנאה של דייריו מהשדרוג. הדבר מנתק את התשלום מהתועלת הישירה לפרויקט, וכך עלויות הפיתוח הופכות לנטל נוסף שאינו משקף בהכרח את הפיתוח הספציפי של המגרש הנרכש. מצב זה עלול להוות תמריץ שלילי עבור יזמים, שכן הם נושאים בעלויות שאינן מוסיפות ערך ישיר לפיתוחם, ובסופו של דבר עלויות אלו מגולגלות למחיר הדירה הסופי, ללא תועלת מוחשית לרוכש.
סמכותה של רמ"י לנהל את קרקעות המדינה ולגבות תשלומים מעוגנת בחוק רשות מקרקעי ישראל, המאפשר לשרים לקבוע אגרות ותשלומים עבור שירותים ופעולות הקשורות לניהול ומימוש זכויות במקרקעי ישראל. כללים ספציפיים לגבי הוצאות פיתוח מפורטים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, כגון החלטה 1180 והחלטה 1527, ובנהלים פנימיים של הרשות. המסגרת המשפטית הקיימת, המורכבת משילוב של חוקים כלליים, החלטות מועצה רבות ונהלים פנימיים, יוצרת מורכבות משמעותית. ריבוי המקורות והשינויים התכופים בהם מובילים לחוסר בהירות ופוטנציאל לפרשנויות שונות. חוסר בהירות זה עלול להוביל למחלוקות משפטיות ותביעות, כפי שאכן קרה במקרים רבים של תביעות ייצוגיות שהוגשו נגד רמ"י בטענה לגביית יתר או חישוב שגוי של הוצאות פיתוח. חוסר העקביות והשקיפות במסגרת הרגולטורית מקשה על יזמים ועל הציבור להבין במדויק את חובותיהם, לתכנן פרויקטים ביעילות, ולהתמודד עם החלטות הרשות באופן מושכל.
קביעת הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י מתבצעת על בסיס אומדן פרטני לכל מתחם, הלוקח בחשבון את רמת הפיתוח המתוכננת, הטופוגרפיה (שיפוע הקרקע), סוג הקרקע וקיומם של מטרדים הדורשים טיפול. אומדן זה מכונה "תקציב הפרויקט". עד שנת 2021, סוגיית הוצאות הפיתוח נכללה בתוך שומת המקרקעין, מה שאפשר הגשת השגה שמאית עליהן, והכרעה של השמאי הממשלתי. אולם, מאז שנת 2021, רמ"י שינתה את הנוהל: עלויות הפיתוח הוצאו מתוך השומה והפכו לנספח נפרד. משמעות הדבר היא שמנגנון ההכרעה הפך להיות פנימי לרמ"י, כאשר אגף הפיתוח ברשות הוא הגורם המקצועי המוסמך להכריע בעניין רכיב הפיתוח, הן במדיניות הכללית והן בתחשיבים הפרטניים. שינוי זה, שהפך את תהליך ההשגה על עלויות הפיתוח לפנימי לרמ"י, מפחית את הפיקוח החיצוני והבלתי תלוי על עלויות אלו. מצב זה עלול ליצור ניגוד עניינים, שכן הגוף שקובע את החיוב הוא גם זה המכריע בערעורים עליו, מה שעלול להוביל לדרישות תשלום מנופחות, כפי שנטען במספר מקרים. היעדר ביקורת חיצונית מספקת עלול לפגוע בשקיפות וביכולת של יזמים וחוכרים לוודא את הוגנות החיובים.
מנגנון ביצוע עבודות הפיתוח בישראל מפוצל בין מספר גורמים:
פיצול האחריות בין רמ"י, משרד הבינוי והשיכון, הרשויות המקומיות וחברות הפיתוח יוצר לעיתים חפיפות ובעיות תיאום. חוסר תיאום זה עלול להוביל למצב של "כפל חיוב", כפי שהתגלה בפסק דין בו בית המשפט קבע כי עיריית רחובות לא רשאית לגבות היטלי פיתוח שכבר שולמו לרמ"י על ידי רוכשי מגרשים. בנוסף, דוח מבקר המדינה אף ציין כי מועצת מקרקעי ישראל אפשרה לרמ"י להיות מעורבת בפעילויות פיתוח בניגוד להחלטות הממשלה. פיצול זה, יחד עם חוסר בהירות באחריות ובתיאום, מוביל לעלויות מיותרות המגולגלות לרוכשי הדירות ולעיכובים בפרויקטים.
הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י מהוות רכיב סטטי וקבוע, בעוד שמחיר הקרקע עליו מתחרים היזמים הוא רכיב דינמי. משמעות הדבר היא שיזמים, המוגבלים במחיר המקסימלי שהם מוכנים לשלם עבור יחידת דיור סופית, יציעו מחיר נמוך יותר עבור רכיב הקרקע במכרז ככל שהוצאות הפיתוח שנקבעו על ידי רמ"י גבוהות יותר. מנגנון זה גורם לכך שגם אם מחיר הקרקע הנקוב במכרז נראה נמוך, העלות הכוללת של הקרקע בתוספת הפיתוח היא גבוהה, ובכך משפיעה באופן ישיר על מחיר יחידת הדיור הסופית. למעשה, הוצאות הפיתוח מגולגלות באופן מלא למחיר הדירה, והן מהוות נדבך משמעותי בעלותה, לעיתים אף יותר ממחיר הקרקע עצמו.
הוצאות פיתוח גבוהות יוצרות תמריצים שליליים משמעותיים המשפיעים על היצע הדיור:
השילוב של הוצאות פיתוח גבוהות, היעדר גמישות במנגנוני התמחור וכישלון מכרזים, יוצר חסם משמעותי להגדלת היצע הדיור, במיוחד באזורי הפריפריה. הדבר מונע את פיתוח הקרקעות ומייקר את הדיור לצרכן הסופי.
סוגיית מיסוי הוצאות הפיתוח היא מורכבת ובעלת השלכות כלכליות משמעותיות. מס רכישה על קרקע עומד כיום על 6% (עם אפשרות להפחתה ל-5%). לאורך השנים התקיים ויכוח משפטי האם הוצאות הפיתוח חייבות במס רכישה. פסיקות מוקדמות הבחינו בין הקרקע לשירותי הפיתוח, ופסקו כי רק רכיב הקרקע חייב במס רכישה. פסק הדין "שרביט" (שנות ה-90) קבע פשרה, לפיה מס הרכישה יחול רק על פיתוח שבוצע בפועל עד למועד המכירה. אולם, פסיקות מאוחרות יותר (כמו "אורלי השקעות", "פרידמן-חכשורי", "מידטאון") אימצו גישה של "מהות כלכלית" ו"מכלול התמורות", לפיה אם התשלום עבור הפיתוח הוא תנאי מהותי לרכישת הקרקע, אזי מדובר בעסקה אחת של "קרקע מפותחת", ועל כן מס הרכישה יוטל על מלוא הסכום. לאחרונה, אגף המיסוי ברשות המיסים קבע כי יחול מס רכישה גם על רכיב הוצאות הפיתוח במכרזים. החלטה זו עוררה התנגדות מצד משרד הבינוי והשיכון, בטענה שהיא מייקרת את עלות הקרקע ופוגעת במאמצים להורדת מחירי הדיור. באופן מפתיע, ליזמים דווקא יש אינטרס שרכיב הפיתוח יחויב במס רכישה. הסיבה לכך נעוצה בסוגיית המע"מ: עד כה, רמ"י הנפיקה קבלה ולא חשבונית מס עבור הוצאות הפיתוח, בטענה שהיא רק "צינור" להעברת כספים לרשות המקומית. קבלה זו מנעה מהיזמים לקזז את המע"מ (17%) על רכיב הפיתוח. אם רכיב הפיתוח יוגדר כחלק מהקרקע (וכפוף למס רכישה), הדבר יאפשר ליזמים לקזז את תשומות המע"מ, מה שמהווה עבורם "הטבה מסויית" משמעותית יותר (17%) מתשלום מס הרכישה (5%-6%). המורכבות הזו במבנה המיסוי יוצרת תמריצים שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם המטרה הציבורית של הוזלת הדיור. היא מעלה את השאלה האם מבנה המס הקיים, המאפשר "הטבה" ליזמים באמצעות קיזוז מע"מ על חשבון הגדלת בסיס מס הרכישה, משרת את האינטרס הציבורי הרחב של הוזלת הדיור. פסק דין של בית המשפט העליון משנת 2021 חשף טעות יקרה בניסוח מכרזי רמ"י בנוגע לעלויות פיתוח ותחולת המע"מ, שהובילה לתשלום עודף של מיליוני שקלים על ידי הזוכים. הדבר מדגיש את החשיבות של ניסוח מדויק וברור של תנאי המכרז והשלכותיהם המיסוייות.
כפי שצוין, מאז שנת 2021, מנגנון ההשגה על עלויות הפיתוח הפך לפנימי לרמ"י, כאשר אגף הפיתוח ברשות הוא הגורם המקצועי המכריע בעניין. שינוי זה, שביטל את האפשרות להגיש השגה לשמאי הממשלתי, מפחית באופן משמעותי את הפיקוח החיצוני והבלתי תלוי על עלויות אלו. העברת סמכות ההכרעה לגוף פנימי ברמ"י, שהוא גם הגוף שמחשב וגוֹבה את התשלומים, יוצרת חשש לניגוד עניינים ומפחיתה את רמת האחריותיות. הדבר עלול להוביל לגביית יתר ולדרישות תשלום מנופחות, כפי שאכן נטען על ידי חוכרים ויזמים. היעדר מנגנון ביקורת חיצוני אפקטיבי עלול לפגוע באמון הציבור וביזמים כלפי תהליכי התמחור של רמ"י.
רמ"י מפרסמת מידע על הוצאות פיתוח מאושרות ביישובים כפריים. בנוסף, משרד הבינוי והשיכון מפרסם מאגר נתונים של "עלויות פיתוח בבנייה העירונית" באתר data.gov.il, הכולל נתונים ממכרזים פתוחים שאושרו על ידו והועברו לרמ"י לפרסום. מאגר זה מתעדכן מדי חודש. עם זאת, דוחות מבקר המדינה מצביעים על ליקויים משמעותיים בשקיפות הנתונים ובאיכות השירות הכללית של רמ"י. הרשות דורגה במקום השביעי מבין שמונה גופים בסקר נציבות תלונות הציבור בנובמבר 2024, עם ציון נמוך יחסית. רק 7 מתוך 18 ליקויים שצוינו בדוח הקודם משנת 2021 תוקנו באופן מלא או במידה רבה. בין הליקויים שלא תוקנו: חוסר בגיבוש אסטרטגיית שירות כוללת, היעדר פרסום SLA (הסכמי רמת שירות) ואמנת שירות עבור רוב הפעולות, ושיעור נמוך של שירותים הניתנים באופן מקוון מלא (כ-31% בלבד מתוך 70 פעולות שירות). עוד נמצא כי רק 3 מתוך 16 מאגרי מידע של רמ"י פורסמו בפורטל הממשלתי, וגם הם לא היו מעודכנים או מתוארים כראוי. חוסר השקיפות והנגישות לנתונים מקיפים ומעודכנים פוגע ביכולת הציבור, היזמים ואנשי המקצוע להבין את אופן חישוב הוצאות הפיתוח, להשוות עלויות בין מכרזים שונים, ולבצע ניתוח שוק מושכל. הדבר מקשה על זיהוי חריגות, על הערכת הוגנות החיובים, ועל תכנון פרויקטים יעיל, ובכך תורם לחוסר יעילות ואי-אמון בשוק.
המעורבות של מספר גופים ממשלתיים ומוניציפליים בתהליך הפיתוח והגבייה יוצרת אתגרי תיאום משמעותיים. הרשויות המקומיות גובות היטלים שונים ואחראיות על ביצוע עבודות פיתוח בתחומן. אולם, חוסר תיאום בין רמ"י לרשויות המקומיות הוביל למקרים של "כפל חיוב", כאשר רשויות מקומיות דרשו תשלום עבור הוצאות פיתוח שכבר שולמו לרמ"י. דוגמה בולטת לחוסר תיאום זה היא התביעה הייצוגית בנוגע לרכיב ה"ישן מול חדש". בתביעה זו נחשף כי רמ"י ומשרד הבינוי והשיכון גבו את רכיב ה"ישן מול חדש" במכרזים, גם כאשר הרשות המקומית הרלוונטית לא עמדה בתנאים לקבלת התמריץ (לדוגמה, לא חתמה על "הסכם גג" עם המדינה). למעשה, רמ"י ומשרד הבינוי והשיכון הודו בבית המשפט כי נהגו לגבות ביתר במקרים אלו. הדבר מצביע על כשל מערכתי בתהליכי הבקרה והתיאום בין הגופים, המוביל לגביית כספים שלא כדין, ומשליך ישירות על עלות הדיור לצרכן.
דוחות מבקר המדינה האחרונים (מרץ-ספטמבר 2024, כמעקב אחר דוח 2021) מציירים תמונה מדאיגה לגבי ניהול השירות והעלויות ברמ"י. רק כ-40% מהליקויים שזוהו בדוח הקודם תוקנו. ליקויים מהותיים שטרם תוקנו כוללים: היעדר אסטרטגיית שירות כוללת לארגון, אי-פרסום SLA ואמנת שירות עבור רוב פעולות הרשות, ושיעור נמוך של שירותים דיגיטליים מלאים. רמ"י דורגה נמוך מאוד בסקרי שירות ציבורי. אף שדוחות אלו מתמקדים בשירות לציבור באופן כללי, הם משליכים באופן ישיר על היכולת של רמ"י לנהל ביעילות ובשקיפות את סוגיית הוצאות הפיתוח. אם הרשות מתקשה בניהול שירותים בסיסיים ובשקיפות נתונים, סביר להניח שליקויים דומים קיימים גם בתחום המורכב והפחות שקוף של קביעת הוצאות הפיתוח ופיקוח עליהן. חוסר באסטרטגיית שירות ובמדדי ביצוע ברורים (SLA) מעיד על גישה תגובתית ולא פרואקטיבית לניהול, שעלולה להוביל לשגיאות ואי-יעילויות בחישובי עלויות ובגבייתן, ובסופו של דבר להשפיע על מחירי הדיור.
לשם הדגמת השפעת הוצאות הפיתוח על כדאיות המכרזים ומחירי הקרקע, נבחן מספר מקרי בוחן אמיתיים:מקרה בוחן 1: השוואה בין כפר אז"ר (מרכז) לבאר שבע (פריפריה)
השוואה זו מדגימה כיצד הוצאות הפיתוח מהוות חסם לא פרופורציונלי באזורי הפריפריה. יו"ר חברת פרשקובסקי ציין כי עלות הבנייה במרכז ובפריפריה דומה מאוד, אך מחירי המכירה בפריפריה נמוכים יותר. הוצאות הפיתוח הגבוהות באזורים אלו אינן מותירות ליזמים מרווח רווחיות, ובכך פוגעות בכדאיות הכלכלית של הפרויקטים ומובילות לכישלון מכרזים. כתוצאה מכך, היצע הדיור בפריפריה נפגע, מה שעלול להחריף את בעיית הדיור באזורים אלו.
מקרה בוחן 2: תובענה ייצוגית בגין הצמדה חד-כיוונית (כפר יונה ופתח תקווה)בשנים 2017-2018 הוגשו שתי תובענות ייצוגיות נגד רמ"י, בטענה שהרשות נקטה במנגנון הצמדה חד-כיווני עבור הוצאות פיתוח ורכיב הקרקע במכרזים בכפר יונה ובפתח תקווה. מנגנון זה קבע כי תשלומים יוצמדו למדד במקרה של עלייה, אך לא יופחתו במקרה של ירידה. בית המשפט המחוזי מרכז אישר הסדר פשרה, לפיו רמ"י תפצה את הזכאים בסך כולל של כ-15 מיליון ש"ח. מקרה זה מדגים כשל מערכתי במנגנוני התמחור של רמ"י, שהוביל לגביית יתר בלתי מוצדקת. העובדה שהדבר הגיע לתביעה ייצוגית ופיצויים בסדר גודל כזה, מצביעה על חוסר הוגנות במדיניות ההצמדה ועל השלכות כספיות ישירות על רוכשי הקרקעות והדירות.
מקרה בוחן 3: תובענה ייצוגית בגין רכיב "ישן מול חדש" (שפרעם)במסגרת בקשה לתובענה ייצוגית, נטען כי משרד הבינוי והשיכון ורמ"י חייבו את רכיב ה"ישן מול חדש" בהוצאות הפיתוח במכרזים, גם כאשר הרשות המקומית לא עמדה בתנאים לקבלת התמריץ (לדוגמה, לא חתמה על "הסכם גג"). התובעים דרשו להשיב להם יותר מ-11.5 מיליון ש"ח. במהלך הדיון בבית המשפט, נציגי הגופים הודו כי נהגו לגבות ביתר. מקרה זה חושף כשל ביישום מדיניות הוצאות הפיתוח, כאשר רמ"י והמשרד גבו רכיב כספי ללא הצדקה תכנונית או הסכמית מול הרשות המקומית. הדבר מצביע על חוסר פיקוח פנימי מספק ועל פוטנציאל לגביית יתר שיטתית, המגולגלת לרוכשי הדירות.
טבלה 1: ניתוח השוואתי של מכרזי רמ"י נבחרים
מיקום המכרז | מספר יח"ד | שווי שומה (רמ"י) (₪) | מחיר זכייה (קרקע בלבד) (₪) | הוצאות פיתוח (₪) | הוצאות פיתוח כ-% מהעלות הכוללת (קרקע + פיתוח) | מספר הצעות | תוצאה | הערות |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|
כפר אז"ר (רמת גן) | 195 | 152,000,000 | 75,000,000 | 23,000,000 | 23.5% | 8 | זכייה | הוצאות פיתוח קבועות, מחיר קרקע דינמי |
באר שבע (שכונת רמות) | 312 | - | 0 | 82,000,000 (בניסיון שני) | 100% (לא הייתה הצעה לקרקע) | 0 | כישלון | הוצאות פיתוח גבוהות חסמו את הכדאיות |
כפר יונה | 139 | - | - | - | - | - | הסדר פשרה | הצמדה חד-כיוונית של הוצאות פיתוח |
פתח תקווה | מגרש אחד | 4,000,000 | - | - | - | - | הסדר פשרה | הצמדה חד-כיוונית של הוצאות פיתוח |
שפרעם | 4 (במתחם ספציפי) | - | - | 18,224 (ל-4 יח"ד) | - | - | תביעה ייצוגית | גביית רכיב "ישן מול חדש" ללא הצדקה |
ממוצע מכרזים מוצלחים | - | - | - | - | 58% | - | זכייה | הוצאות פיתוח מהוות נתח משמעותי |
ממוצע מכרזים כושלים | - | - | - | - | 75% | - | כישלון | הוצאות פיתוח גבוהות תורמות לכישלון |
הערה: נתוני "מחיר זכייה" אינם כוללים מע"מ, בעוד "הוצאות פיתוח" כוללות מע"מ.
בחינת מודלים בינלאומיים חושפת גישות מגוונות למימון תשתיות פיתוח ולחלוקת הנטל בין המגזר הציבורי לפרטי:
גרמניה:
שוויץ:
קנדה:
הולנד:
טבלה 2: השוואה בינלאומית של מודלי הקצאת ומימון עלויות פיתוח
מדינה | גורם עיקרי האחראי לתשתית | מנגנון גביית עלויות מיזמים/רוכשים | אופן שילוב העלויות במחיר הקרקע/דיור | כלי מימון עיקריים | תובנות/אתגרים בולטים |
---|---|---|---|---|---|
ישראל | רמ"י, משרד הבינוי והשיכון, רשויות מקומיות, חברות פיתוח | הוצאות פיתוח קבועות במכרזים, היטלים ואגרות לרשות המקומית | נפרד ממחיר הקרקע הנקוב, אך מגולגל למחיר הדירה הסופי | תשלום ישיר במכרז, היטלים, אגרות | "השמנת" רכיבי פיתוח, הצמדה חד-כיוונית, כפל חיוב, חוסר שקיפות, היענות נמוכה למכרזים בפריפריה |
גרמניה | רשויות מקומיות | היטלי פיתוח עבור מתקנים ספציפיים (כבישים, מים, ביוב) | נפרד ממחיר הקרקע, נגבה בהודעות חיוב ספציפיות | היטלי פיתוח (max 10% על הרשות) | אחריות מוניציפלית ברורה, חיובים מפורטים המגבירים שקיפות |
שוויץ | רשויות מקומיות, גורמים פרטיים | עלויות פיתוח נוספות למחיר הקרקע | נפרד ממחיר הקרקע | מימון בנקאי, בעלות ציבורית על קרקע, חכירה ארוכת טווח | בעלות ציבורית על קרקע מאפשרת תפיסת ערך וקידום דיור בר-השגה |
קנדה | רשויות מקומיות | היטלי פיתוח (Development Charges) | מגולגל למחיר הדירה הסופי (עד 31%) | היטלי פיתוח, אג"ח מוניציפליות (מוצע) | עלייה דרמטית בהיטלים, תורם משמעותית למחירי הדיור, דיון על Land Value Capture |
הולנד | רשויות מקומיות, יזמים פרטיים | היטלי השבחה (Planbatenheffing) על עליית ערך קרקע | נפרד ממחיר הקרקע, אך נספג במחיר הדירה | היטלי השבחה | ניסיון לתפוס עליית ערך קרקע, אך מתמודד עם גלגול עלויות לרוכש |
העברת אחריות הפיתוח לזוכה במכרז:
יתרונות וחסרונות
מודל זה, שבו היזם הזוכה במכרז אחראי על ביצוע עבודות הפיתוח של המגרש והסביבה הקרובה, מציע מספר יתרונות וחסרונות:
יתרונות:
חסרונות:
העברת האחריות לפיתוח לידי היזמים יכולה להוביל לחיסכון משמעותי בעלויות ולקיצור לוחות זמנים, ובכך לתרום להוזלת הדיור. עם זאת, יישום מודל כזה מחייב חיזוק משמעותי של מנגנוני הפיקוח והרגולציה הציבוריים, כדי להבטיח שהאינטרס הציבורי, ובפרט איכות התשתיות והמרחב הציבורי, לא ייפגע.מודלים פוטנציאליים נוספים:
לצורך הערכת החיסכון הפוטנציאלי, נדרש ניתוח כלכלי מפורט, הכולל נתונים מדויקים על עלויות פיתוח בפועל במודל הקיים מול אומדנים במודל של יזם.
הנחות לסימולציה:
חישוב פוטנציאלי (דוגמה מספרית פשטנית):
סימולציה זו, אף שהיא פשטנית, מצביעה על פוטנציאל חיסכון משמעותי בהיקף של עשרות אלפי שקלים ליחידת דיור, אם אחריות הפיתוח תועבר ליזם. חיסכון זה יכול להשפיע ישירות על מחיר הדירה הסופי לצרכן.
בהתבסס על הניתוח המעמיק, מוצעות המלצות רגולטוריות ממוקדות לשיפור המערכת הקיימת:
כדי להגביר את השקיפות, הוודאות והיעילות, יש לפתח מפרט פיתוח אחיד וסטנדרטי שייכלל בכל מכרזי רמ"י. מפרט זה צריך לכלול:
היבטים משפטיים של הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י היוו מוקד למחלוקות רבות, שהגיעו לבתי המשפט ואף לתובענות ייצוגיות בהיקפים משמעותיים:
ההיסטוריה העשירה של תביעות משפטיות ופסקי דין נגד רמ"י בנוגע להוצאות פיתוח מעידה על מספר השלכות מרכזיות:
הדוח מציג תמונה מורכבת של מנגנון הוצאות הפיתוח במכרזי רמ"י, המהווה רכיב קריטי ובעל השפעה ניכרת על שוק הדיור בישראל. הוצאות הפיתוח, שהחלו ככיסוי לתשתיות בסיסיות, "השמינו" עם השנים וכוללות כיום מרכיבים שאינם קשורים ישירות לפיתוח המגרש הנמכר, כדוגמת מימון שדרוג תשתיות בשכונות ותיקות ("ישן מול חדש").המנגנון המשפטי והכלכלי המסדיר את הוצאות אלו סובל מחוסר בהירות ומפיצול אחריות בין גופים שונים (רמ"י, משרד הבינוי והשיכון, רשויות מקומיות), מה שמוביל לחוסר תיאום, כפל חיובים וגביית יתר. שינוי נוהל ב-2021, שהעביר את מנגנון ההשגה על עלויות הפיתוח מפיקוח חיצוני (השמאי הממשלתי) לפיקוח פנימי של רמ"י, מפחית את האחריותיות ומעלה חשש לניגוד עניינים.הוצאות פיתוח גבוהות, במיוחד באזורי הפריפריה, פוגעות בכדאיות הכלכלית של פרויקטים, מובילות לכישלון מכרזים ומעכבות את הגדלת היצע הדיור. דוחות מבקר המדינה מצביעים על ליקויים מערכתיים בשקיפות הנתונים ובאיכות השירות של רמ"י, המשליכים גם על ניהול הוצאות הפיתוח.היבטי המיסוי, ובפרט סוגיית מס הרכישה ומע"מ, יוצרים תמריצים מורכבים: יזמים עשויים להעדיף שרכיב הפיתוח יחויב במס רכישה כדי לאפשר קיזוז מע"מ, מה שעלול לייקר את הדיור לצרכן הסופי. ההיסטוריה של תביעות ייצוגיות ופסקי דין נגד רמ"י בנושאי הצמדה חד-כיוונית וגביית רכיבים בלתי מוצדקים, מחזקת את הטענה לליקויים מערכתיים המצריכים התערבות רגולטורית.
על מנת להתמודד עם האתגרים שהוצגו ולשפר את שוק הדיור בישראל, מומלצות הפעולות האסטרטגיות הבאות:
התמודדות עם האתגרים בתחום הוצאות הפיתוח דורשת מחויבות מתמשכת לרפורמה. יש צורך במעקב ובהערכה שוטפת של השלכות הרפורמות שיושמו. כיווני מחקר עתידיים יכולים לכלול:
מחקר זה חושף פערים משמעותיים במנגנון קביעת הוצאות הפיתוח ברשות מקרקעי ישראל, עם השלכות דרמטיות על מחירי הדיור והיעילות הכלכלית. הממצאים מצביעים על צורך דחוף ברפורמה מקיפה של המערכת הקיימת.
המסגרת המשפטית לקביעת הוצאות פיתוח מבוססת על חוק רשות מקרקעי ישראל (2009), המעניק לרמ"י סמכות רחבה לגבות דמי פיתוח במסגרת הקצאת קרקעות. הסמכות נגזרת משלושה מקורות: חקיקה ראשית (חוק הרשות וחוק יסוד מקרקעי ישראל), רגולציה משנית (החלטות ממשלה ורזולוציות מועצת מקרקעין), והסכמים חוזיים עם זוכי המכרזים.מועצת מקרקעי ישראל, בראשות שר האוצר ו-22 חברים נוספים, מהווה הגוף הפיקוח העליון וקובעת את המדיניות כללית. עם זאת, המחקר מזהה פערי שקיפות משמעותיים: אין חובה חוקית לפרסום שיטות חישוב הוצאות הפיתוח, תהליכי הערעור מוגבלים בהיקפם, ורמת העקביות בין פרויקטים דומים נמוכה.פסיקה שיפותית עדכנית מעלה ביקורת חריפה על חוסר העקביות במדיניות רמ"י, כאשר בתי המשפט קובעים כי תפקידה כנאמנות ציבורית מחייב אותה בסטנדרטים מוגברים של הוגנות ושקיפות.
הוצאות הפיתוח מהוות 8-15% ממחיר הדירה הסופי, עם שונות אזורית דרמטית. ניתוח מכרזים אמיתיים מהשנים האחרונות מגלה:בירושלים, פרויקט של 89 יחידות דיור בגילה דרש הוצאות פיתוח של 82.6 מיליון שקל, כ-928,000 שקל ליחידה. בבאר שבע, פרויקט של 38 בתים דרש 15.6 מיליון שקל הוצאות פיתוח על גבי עלות קרקע של 7.6 מיליון - 67% מעלות הקרקע הבסיסית. לעומת זאת, בנס ציונה הוצאות הפיתוח היוו רק 2.6% מעלות הקרקע.35% מכלל המכרזים נכשלים עקב עלויות פיתוח גבוהות יחסית לתשואה הצפויה, ממה שיוצר מחסור חמור בהיצע הדיור. מחקר בנק ישראל מצביע על עלייה של כמעט פי ארבע בעלות הקרקע ליחידה בעשור האחרון, כאשר הוצאות הפיתוח עוקבות אחר מגמה דומה.במרכז הארץ, הוצאות הפיתוח נעות בין 200,000-400,000 שקל ליחידה (10-12% מהמחיר הסופי), בעוד שבירושלים הן מגיעות ל-400,000-600,000 שקל (12-15%), ובפריפריה - למרות שהסכומים הנמוכים יותר (150,000-300,000 שקל), הם מהווים נתח גבוה יותר מהמחיר הסופי (15-20%).
המחקר מגלה מבנה מורכב של ביצוע הפיתוח. רמ"י אינה מבצעת את הפיתוח בעצמה אלא פונה לקבלני משנה או לרשויות המקומיות. במקרים רבים נוצר "פיצול סמכויות" בעייתי: רמ"י גובה את הכספים, הרשות המקומית מבצעת את העבודות, והיזם נושא בסיכון הכלכלי מבלי שיש לו שליטה על קצב או איכות הביצוע.ההסכמים החוזיים קובעים כי הוצאות הפיתוח חייבות בתשלום תוך 90 יום מסגירת המכרז, לפני תחילת עבודות הפיתוח בפועל. מצב זה יוצר חוסר התאמה בזמנים ובסיכונים, כאשר המפתחים נדרשים לממן מראש השקעות שביצוענו תלוי בגורמים שאינם בשליטתם.
דו"ח מבקר המדינה (2023) מטיח ביקורת חריפה ברמ"י על חוסר שקיפות ואיכות שירות ירודה. הממצאים העיקריים:רמ"י מדורגת במקום השביעי מתוך 8 גופים ממשלתיים באיכות השירות לציבור. רק 31% מההליכים זמינים באופן מקוון, ואין הסכמי רמת שירות (SLA) מפורסמים לרוב הפעילויות. האתר נפגר ב-6+ שנים בדרישות הנגישות, עם ציון 68 לעומת ממוצע של 80.המבקר מצא כי רמ"י העלתה את הכנסותיה ב-700% (מביליון שקל בודד ל-41 מיליארד שקל ב-2022), אך מספר העסקאות בפועל ירד ב-20%. בלעדית ובאופן עצמאי, רמ"י הורידה את יעדי העסקאות מ-45,000 ל-30,000 יחידות דיור ללא אישור ממשלתי.
המחקר הבינלאומי מגלה מודלים יעילים ושקופים יותר:הולנד מפעילה מדיניות קרקע אקטיבית, כאשר רשויות מקומיות רוכשות זמנית קרקע, מפתחות אותה, ומוכרות במחירים המכסים את עלויות התשתית. 95% מההסכמות הן וולונטריות, ורק במקרים חריגים נכפות חובות כספיות.בגרמניה, מודל הפיתוח הקואופרטיבי (CULD) משתמש בעליית ערך הקרקע מתכנון ציבורי למימון התשתית ודיור בר השגה. במינכן ולייפציג, 30% מהיחידות מוקדשות לדיור בר השגה בנוסף לתרומות כספיות לתשתית.בריטניה מפעילה מערכת דו-שלבית: היטל תשתיתי קהילתי (CIL) בתעריפים קבועים ופורסמים, בנוסף להסכמי סעיף 106 לדרישות ספציפיות לאתר. הם קווים מפורסמים לציבור עם הצמדה שנתית לאינפלציה.בקנדא, רפורמות 2024 מעניקות פטורים והנחות לדיור בר השגה, עם דרישת הרווחה של 25 שנה.
יש ליישם חובת פרסום מלא של שיטות חישוב הוצאות הפיתוח, לרבות פירוט העלויות לרכיבים. יש לפרסם לוחות תעריפים קבועים עם הצמדה שנתית, בדומה למודל הבריטי.
יש ליישם מנגנון תשלום מדורג, המותנה בהשלמת אבני דרך בפיתוח בפועל. במקום תשלום מלא מראש, יש לאמץ מערכת של תשלומים חלקיים הקשורים לקידום הפרויקט.
יש לבחון העברת האחריות לביצוע הפיתוח לזוכי המכרזים, תוך הכללת מפרטי פיתוח מפורטים במכרז עצמו. גישה זו תגביר את היעילות ותקטין את הסיכונים לכל הצדדים.
יש להקים גוף פיקוח עצמאי לבחינת הוצאות הפיתוח, לרבות מנגנון ערעור מורחב שמאפשר אתגר על שיטות החישוב ולא רק על גובה הסכומים.
יש לאמץ מנגנונים של לכידת ערך קרקע מתכנון ציבורי, בדומה למודלים ההולנדיים והגרמניים, כדי לממן התשתית מעליית הערך החברתי.
מחקר זה מגלה מערכת לא יעילה שמייקרת באופן משמעותי את הדיור בישראל. 35% כשלון מכרזים, עלייה של פי ארבע בעלויות בעשור, וחוסר שקיפות בסיסי יוצרים משבר שדורש התמודדות מיידית.הפתרון לא יהיה בביטול הוצאות הפיתוח - התשתית נחוצה - אלא ברפורמה מקיפה של האופן בו הן נקבעות, נגבות ומבוצעות. המודלים הבינלאומיים מוכיחים שאפשר לשלב יעילות כלכלית עם שקיפות ומימון תשתית איכותי.היעדר רפורמה ימשיך להחמיר את משבר הדיור, ישאיר מאות אלפי יחידות דיור פוטנציאליות במגירה, ויוקיר עוד יותר את הדיור לדור הצעיר. הזמן לפעולה הוא עכשיו.
מכרזי רמ"י והוצאות פיתוח: רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) משווקת קרקעות באמצעות מכרזים פומביים. מעבר לתמורה שמשלם הזוכה עבור זכויות הקרקע, ברוב המכרזים נדרש הזוכה לשלם הוצאות פיתוח – סכום שנועד לממן את עבודות התשתית ופיתוח השטח (כבישים, מדרכות, תשתיות מים וביוב, פארקים, מוסדות ציבור ועוד). הוצאות הפיתוח מוגדרות מראש בתנאי המכרז כסכום קבוע (לעיתים בצירוף מע"מ) והן אינן חלק מההצעה התחרותית – כל המציעים משלמים אותן בנוסף למחיר הקרקע. למעשה, הצעת המחיר במכרז היא רק לחלק הקרקע, בעוד הוצאות הפיתוח משולמות בנפרד לפי תעריף שקבעה הרשות במכרז. מה כוללות הוצאות הפיתוח: יש להבחין בין הוצאות הפיתוח המשולמות לרמ"י או לגורם מפתח מטעמה, לבין אגרות והיטלי פיתוח עירוניים שגובה הרשות המקומית בעת הוצאת היתר בנייה. הוצאות הפיתוח במכרזים של רמ"י משמשות למימון הפיתוח הפיזי של המתחם: סלילת כבישים, הקמת מערכות ניקוז ותיעול, חיבורי תשתיות, ולעיתים גם הקמת מוסדות ציבור או שדרוג תשתיות עירוניות קיימות (ראו הרחבה על רכיב "ישן מול חדש" בהמשך). מנגד, רשויות מקומיות גובות בנפרד היטלים ואגרות לפי חוקי עזר (כגון היטל ביוב, תשלום לקרן מבני ציבור וכד'), אם כי במקרים רבים תשלום הוצאות הפיתוח דרך רמ"י מחליף או מקזז חלק מאותם היטלים כדי למנוע כפל תשלום. תנאי המכרזים של רמ"י מבהירים לרוב שהזכייה מותנית, בנוסף לתשלום לרמ"י, גם בתשלום האגרות וההיטלים לעירייה לפי הדין – אך עם מנגנונים למניעת כפל חיוב. מי קובע את הוצאות הפיתוח: סכומי הוצאות הפיתוח אינם נקבעים אד-הוק לכל מכרז על ידי המציעים, אלא מוגדרים על ידי רמ"י (לעיתים בשיתוף משרד הבינוי והשיכון) בהתאם לחישובי עלויות ומדיניות רשמית. מועצת מקרקעי ישראל, הגוף המכוון את מדיניות רמ"י, קיבלה החלטות המסדירות את הנושא. כך, לדוגמה, בהחלטות המועצה נקבע מנגנון חישוב "עלויות פיתוח נוספות" לשדרוג שכונות ותיקות (רכיב "ישן מול חדש") – מנגנון הכולל טבלאות תעריפים לפי ערך הקרקע וצורכי התשתית. בנוסף, רמ"י מנהלת מעת לעת מכרזים לבחירת חברות ניהול ופיתוח המופקדות על תכנון עבודות התשתית ועל ניהולן, ואלו בונות את אומדני העלות שמשמשים בסיס לסכומים הנגבים במכרזים. הבסיס החוקי לגביית הוצאות הפיתוח נשען על החלטות מועצת מקרקעי ישראל (לדוגמה, החלטה 1470 המתוקנת בהחלטה 1585 בעניין "ישן מול חדש"), ועל תנאי חוזי המכרז: משתתף המגיש הצעה מסכים לתנאי המכרז, כולל תשלום הוצאות הפיתוח שנקבעו בו. למעשה, חוזה החכירה עם הזוכה מותנה בתשלום מלוא הוצאות הפיתוח לרמ"י כפי שפורטו בחוברת המכרז. שקיפות ברכיב המע"מ: בתנאי המכרז, הוצאות הפיתוח מפורטות לרוב בשני חלקים: חלק אחד "בתוספת מע"מ" – תשלום שבו הזוכה יקבל חשבונית מס (וניתן יהיה לקזז את המע"מ), וחלק שני "כולל מע"מ" – תשלום שלא תינתן בגינו חשבונית (לרוב סכומים המועברים לרשות ציבורית שאינה מוציאה חשבוניות מע"מ). החלוקה הזו נועדה ליידע את היזם איזה חלק מהפיתוח מוכר לו לצורכי מע"מ. עם זאת, שינויים בניסוח המכרזים בשנת 2021 גרמו לבלבול: בטבלאות המכרז הוחלפו כותרות העמודות, אך בהסברים נותרו הפניות שגויות ונטען שחלק מהסכומים "כוללים מע"מ ויינתן בגינם חשבונית", דבר שיצר רושם מוטעה שניתן יהיה לקזז מע"מ על סכום גדול יותר. טעות ניסוח זו הייתה עלולה לעלות לזוכים מיליוני שקלים – למשל במקרה שתשלום של ~62 מיליון ש"ח הובן בטעות ככולל זכאות לחשבונית, בעוד בפועל רק ~2.6 מיליון ש"ח היו מוכרים למע"מ. לאחר שסירבה רמ"י לתקן את דרישות התשלום בהתאם ללשון המכרז, פנה אחד היזמים לערכאות. בפסק דין תקדימי המליץ בית המשפט העליון לרמ"י לבטל את הזכייה ולהשיב את הערבות למציעה, בשל הכשלים בנוסח. רמ"י נסוגה מעמדתה במקרה זה, והסכימה למעשה לביטול תוצאות המכרז הבעייתי. פסיקה זו מדגישה את חובת הדיוק והשקיפות של הרשות בקביעת תנאי התשלום, שכן כל ניסוח עמום או מוטעה עלול לגרור עלויות עתק ליזם ולערער את אמון המשתתפים.
אומדן עלויות וקביעת סכומים: רמ"י קובעת את הוצאות הפיתוח בכל מכרז בהתבסס על אומדני עלויות מפורטים. האומדן נערך לרוב על ידי מהנדסים וכלכלנים מטעם רמ"י או חברה מנהלת מטעמה, ומתחשב בתוכניות הפיתוח המאושרות: היקף הכבישים, אורך וצורת התשתיות, עלויות קרקע ועבודה, וטיב הפיתוח הנדרש. לעיתים הסכום נגזר ממכרזי ביצוע שכבר התקשרו בהם לפיתוח המתחם, ולעיתים הוא משוערך לפי מחירוני בסיס (למשל מחירון רמ"י לעבודות תשתית – ראו בהמשך). מועצת מקרקעי ישראל הסדירה בהחלטותיה כלים נוספים להשפעה על חישוב ההוצאות:
דוגמאות נבחרות: במספר מכרזים, רכיב הוצאות הפיתוח היווה חלק משמעותי מהעלות הכוללת: למשל, במכרז לבנייה צמודת-קרקע ב"שכונת בן גוריון" בשדרות, הוערכו הוצאות הפיתוח בכ-300,000 ש"ח לכל מגרש – לעיתים סכום הדומה לגובה התמורה עבור הקרקע עצמה באזור זה. גם במכרזי "מחיר למשתכן" ו"דיור במחיר מטרה" (תוכניות דיור מוזל), רמ"י גבתה הוצאות פיתוח גבוהות כדי לכסות עלויות, בעוד מחיר הקרקע למ"ר בנייה צומצם כדי להשיג הנחה במחיר הדירה. רמ"י מציינת בתגובתה הרשמית לעתירות כי סכומי הפיתוח "מקוזזים מערך הקרקע" – כלומר, כאשר נקבע מחיר מינימום או שווי שומה לקרקע, ההנחה היא שחלק מערכה כבר נגזר לכיסוי הפיתוח. בפועל, משמעות הדבר שיזמים משלמים פחות על הקרקע עצמה כאשר רוב עבודות הפיתוח ממומנות דרכם; אך מנגד, אם הוצאות הפיתוח מתבררות כמופרזות או מיותרות, היזמים חשים שהם "ספגו" עלות עודפת שאינה משתקפת בערך ממשי. זו בדיוק הטענה שעולה בתביעות שתידונה להלן.
הגורמים המבצעים: באופן היסטורי, נהגה רשות מקרקעי ישראל למסור את ביצוע הפיתוח לחברות פיתוח וניהול או לזרועות ביצוע ייעודיות. בעבר הופעל מודל "חברות משכנות" או "חברות מנהלות" – חברות (חיצוניות או בשליטת הממשלה/הרשות המקומית) שקיבלו מרמ"י זיכיון לתכנן ולהקים את התשתיות במתחם. למשל, בשנות ה-90 שכר מינהל מקרקעי ישראל חברות חיצוניות לפיתוח שכונות כמו תל ברוך בת"א ושכונת הארגזים. כיום, נהוגות שתי שיטות עיקריות:
ביצוע עצמי ע"י היזם – קיימות חלופות? שאלה שעולה לעיתים היא האם במקום שהמדינה/הרשות תבצע, יכול היזם עצמו לבצע את עבודות הפיתוח. במתכונת הנוכחית של מכרזי רמ"י, ברוב המוחלט של המקרים היזם אינו מבצע את הפיתוח עבור הרשות, אלא רק בתוך גבולות המגרש שלו (פיתוח המבנה ושטחו הפרטי). עם זאת, היו הצעות ודוגמאות פיילוט שבהן חלק מעבודות הפיתוח נמסרות ליזם: למשל, במכרזי "בנה ביתך" או מכרזים ביישובים קטנים, נשקל לעיתים לאפשר לזוכה לבצע כביש גישה או חיבור תשתית בעצמו לפי מפרט מוקדם, ובתמורה לשלם הוצאות פיתוח מופחתות. מודל זה עשוי לחסוך את עלויות הקבלן הציבורי ואת הרווח הקבלני, וכן לאפשר ליזם לקזז מע"מ על כל תשומות הפיתוח (שהרי אם הוא מזמין את העבודה – יקבל חשבוניות על כל מרכיביה). יתרונות הפיתוח העצמי כוללים גם שליטה טובה יותר של היזם בתיאום בין בניית הבתים לבניית התשתית, ואפשרות לשלב שלבים באופן יעיל. אולם, חסרונותיו הם הקושי בפיקוח: יש לוודא שהיזם אכן מבצע את כל המרכיבים הציבוריים לפי התקן, ולא מתעדף רק מה שמשרת את פרויקט הבנייה שלו. גם שאלת האחריות והביטוח לעבודות ציבוריות אצל יזם פרטי מורכבת. נכון להיום, האפשרות לפיתוח עצמי במסגרת מכרזי רמ"י הינה מצומצמת ונבחנת רק במקרים נקודתיים, אך הרעיון עולה כחלק מהחלופות להפחתת עלויות (ראה פרק "חלופות להוזלת העלויות"). פיקוח על איכות ובחירת קבלני הפיתוח: רמ"י נושאת באחריות לוודא שהפיתוח אכן מתבצע במלואו ועל הצד הטוב ביותר, משום שהקרקע נמסרת ליזם "זמינה לבנייה" ודרישות הפיתוח נועדו להבטיח זאת. עם זאת, ביקורת הושמעה לגבי שיטת המכרזים לבחירת קבלני הפיתוח: רמ"י נוהגת לבצע מכרזי פיתוח בשיטת המחיר הנמוך ביותר על בסיס מחירוני עבודה נמוכים מלכתחילה. לפי עדויות קבלנים, מחירוני רמ"י לעבודות תשתית נמוכים בכ-20%-50% ממחירי השוק (ולרוב נמוכים ממחירוני משרד הבינוי). הקבלנים מגישים באומדן זה הצעת הנחה נוספת, מה שמביא לזכייה של לעיתים "קבלני תשתית מתאבדים" – כינוי לקבלנים שהציעו מחיר הפסדי תוך תקווה להסתדר בדוחק. התוצאה, למרבה הצער, היא מקרים רבים של פשיטות רגל של קבלני פיתוח באמצע העבודה, עצירת פרויקטים למספר חודשים עד להחלפת הקבלן, או לחלופין ביצוע תשתיות באיכות ירודה ועיגול פינות כדי לחסוך בעלויות. כך דיווחו יזמים שבשכונות חדשות בראשון לציון ובשדרות, הקבלנים שנבחרו על ידי רמ"י קרסו והוחלפו במהלך העבודות, ופרויקטים התעכבו. עוד תופעה שצוינה: כדי לחסוך, חלק מהקבלנים מטמינים פסולת בנייה בשטח במקום לפנותה לאתר מורשה (חיסכון בתשלום הטמנה). הפיקוח של רמ"י (או החברה המנהלת מטעמה) צריך ללכוד הפרות כאלה, אך כשמספר המכרזים גדל – האתגר גדל עמו. ראוי לציין שמשרד הבינוי והשיכון, שזיהה בעיה דומה אצלו, עבר במקרים מסוימים לשקלל איכות וביצועים קודמים ולא רק מחיר במכרזי קבלני פיתוח, כדי לצמצם תרחישי כשל. לסיכום, למרות שרמ"י גובה את מלוא עלות הפיתוח – לעיתים אף עם מקדם ביטחון – המחירים הנמוכים במכרזי הביצוע עלולים לגרום לכך שבפועל נדרשות תוספות תקציב, עיכובים ואי-נוחות לדיירים, כלומר עלות אמיתית גבוהה יותר לחברה.
שקיפות מרכיבי העלות: אחת הסוגיות המרכזיות היא עד כמה גלוי למשתתפי המכרז למה בדיוק ישמש כספי הפיתוח. באופן רשמי, חוברת המכרז כוללת פירוט סכום ולעיתים פירוט רכיבים (למשל: X ש"ח עבודות עפר, Y ש"ח תאגיד מים, Z ש"ח גינון וכדומה). ואולם, לא תמיד מופיעה פילוח מלא של הוצאות הפיתוח. דו"ח מבקר המדינה ציין מקרה עבר (שכונת תל ברוך צפון בת"א) שבו רמ"י גבתה מהיזמים תשלום שכלל השתתפות בעלות בניית מוסדות ציבור עבור העירייה, אך לא פירטה בתנאי המכרז שחלק מהוצאות הפיתוח מיועד לכך. היזמים ידעו רק את הסכום הכולל, ולא יכלו לדעת שרבע ממנו, למשל, הולך לבניית בית-ספר שכונתי (שאין להם שליטה על איכותו או עלותו). מבקר המדינה ביקר חוסר שקיפות זה כבר ב-1997, שכן לדעתו מידע כזה עשוי להיות רלוונטי למציעים. כיום, רמ"י משתדלת לכלול יותר מידע: במכתב הרשות המקומית המצורף למכרזים מפורט לרוב אם הוצאות הפיתוח כוללות הקמת מבני ציבור מסוימים (לדוגמה: "הסכום כולל 9,150 ש"ח ליח"ד עבור מבני ציבור לעירייה" – כפי שהיה בת"א). רמת הפירוט עדיין יכולה להשתפר, ובמיוחד בפרויקטים בהם עלויות הפיתוח חריגות, יש חשיבות שהיזמים יבינו את הסיבה (טופוגרפיה מורכבת? כביש ראשי יקר? דרישת תקן סביבתי מיוחדת?). אפשרות לאתגר את הסכומים: באופן מובנה, כל משתתף חותם שהוא מקבל את תנאי המכרז, כולל הוצאות הפיתוח. לכן, לכאורה, לאחר הזכייה אין "מרחב מיקוח" לגבי הסכום – הוא אינו נתון למשא ומתן או להתניה בביצוע בפועל. אולם בפועל, צצו מספר מקרים בהם יזמים אתגרו משפטית את רכיב הוצאות הפיתוח, בעיקר בטענה ששילמו יותר מהנדרש לאור שינויי נסיבות או טעות:
סיכום ביניים – פיקוח ובקרה: מכל האמור, עולה שרכיב הוצאות הפיתוח נמצא כיום תחת בחינה מוגברת. התביעות והדוחות מעידים שהשיטה לא חפה מבעיות: עודף או כפל גבייה, חוסר התאמה לשינויים, מנגנוני הצמדה לא הוגנים, וקבלנות-משנה זולה שגובלת בסיכון. עם זאת, רמ"י ביצעה בשנים האחרונות צעדים לתיקון: שינוי מנגנון ההצמדה בעקבות הייצוגיות, עדכון החלטות "ישן מול חדש", ופיילוטים בשיפור בחירת קבלני פיתוח. גם ההד הציבורי והמשפטי מאלץ את המערכת להיות שקופה וזהירה יותר בקביעת הסכומים.
עלות קרקע כוללת = מחיר קרקע + פיתוח: ליזם, העלות הריאלית של הקרקע שרכש היא סכום שתי הרכיבים. לדוגמה, אם זכה במגרש ב-2 מיליון ש"ח ומיד שילם עוד 1.5 מיליון ש"ח הוצאות פיתוח – בפועל המגרש "עלה לו" 3.5 מיליון ש"ח לפני מע"מ. עלות זו מתחלקת כמובן על מספר יחידות הדיור שניתן לבנות. לא פעם, הוצאות הפיתוח משנות את תמונת הכדאיות: ייתכנו מצבים שבהם מחיר הקרקע הגולמי היה נמוך, אך הוצאות הפיתוח כה גבוהות עד שהופכות את עלות הקרקע ליחידת דיור ליקרה. למשל, במכרז באזור פריפריה ייתכן שיזם זכה בקרקע ב-50,000 ש"ח ליח"ד בלבד, אך אם הוצאות הפיתוח הגיעו ל-150,000 ש"ח ליח"ד – הרי שהמחיר הכולל לקרקע מפותחת הוא 200,000 ש"ח ליח"ד, מה שעלול להיות גבוה ביחס לשווי הדירה הצפוי. תופעה זו אכן נצפתה: בשיווקי קרקע בבאר שבע ובקריות היו מקרים שמחיר הקרקע כשלעצמו היה נמוך (ולעיתים אף "אפסי" בתוכניות דיור מוזלות), אבל חובת תשלום הפיתוח הגבוהה הרתיעה יזמים והביאה למיעוט הצעות. דחיית מכרזים בשל עלויות פיתוח: בשנת 2022–2023 רמ"י נאלצה לדחות או לפרסם מחדש עשרות מכרזים שבהם לא הוגשו הצעות, וחלק מהסיבה קשורה לעלויות הפיתוח. ניתוח של מרכז הנדל"ן הראה עשרות מכרזי רמ"י (כ-8,500 יח"ד) שנשארו פתוחים זמן רב ללא הצעות, לעיתים משום שהתאריך נדחה שוב ושוב בשל חוסר ביקוש. גורמים בענף ציינו שבמכרזים באזורים פחות אטרקטיביים, יזמים "מציבים סימן שאלה" האם עלויות הפיתוח הריאליות לא יחרגו מהמתוכנן, ומגלמים זאת בהססנות להציע מחיר קרקע. מנגד, רמ"י מציגה תמונה חיובית במכרזים שכן מצליחים: למשל, במכרז גדול בבאר שבע שיווקו קרקע ל-504 דירות תמורת 373 מיליון ש"ח, המשקף עלות קרקע ופיתוח משולבת של מאות אלפי שקלים ליח"ד – ועדיין היו מציעים וזוכים. הדבר נובע מכך שבאזורים מבוקשים, היזמים מגוללים את עלות הפיתוח אל מחיר הדירות, ובלבד שיוכלו לקבל קרקע ולבנות. כלומר, ברוב המקרים הוצאות הפיתוח מגולמות במחיר הדירה הסופי לצרכן. השפעה על מחירי דירות: כאשר הוצאות הפיתוח גבוהות מאוד, הן מעלות את מחיר הקרקע המתוקן, מה שעלול לתרום לעליית מחירי הדירות החדשות. מבקר המדינה ציין כי אם בעבר המדינה נשאה בעלויות פיתוח תשתיות, הרי שכיום הן מגולגלות לרוכשי הדירות באופן כמעט מלא – בין באמצעות היזם שמשלם לרמ"י, ובין אם היה משלם היטלים לעירייה. הפער הוא שלעיתים אין ודאות שכל הכסף "הלך" לפיתוח – אך הדירות התייקרו בכל מקרה. מצד שני, רמ"י טוענת (במענה לביקורת) שהוצאות הפיתוח אינן מייקרות את הדירות מעבר לנחוץ כי לולא הן, היו נגבים היטלים או היטל השבחה דומה. לטענת רמ"י, בעצם חיוב היזם מראש בעלות התשתיות, מחיר הקרקע שהוא מציע קטן בהתאמה (שהרי במכרז הוא מתחשב בסכום זה). כלומר, במבט כולל – הרווח היזמי נותר כפי שהיה; פשוט במקום לשלם יותר לרמ"י עבור הקרקע, הוא שילם חלק לרמ"י וחלק לקבלן הפיתוח. ואכן, מחירי המינימום של רמ"י במכרזי דיור לוקחים בחשבון את סך עלויות הפיתוח הצפויות. פילוח רכיב הפיתוח בפרויקטים: מהנתונים הגלויים עולה שבפרויקטים רגילים (לא מוזלים), רכיב הוצאות הפיתוח מהווה בממוצע 15%-30% מסך עלות הקרקע המתוכננת ליח"ד. אולם ישנן קיצוניות: בשכונות עם פיתוח שטח מאסיבי (כגון חציבת הרים, הקמת מחלפים, חיבורי חשמל מרוחקים) – הפיתוח יכול לעלות כמו הקרקע ואף יותר. למשל, ביישובי הפריפריה, בהם רמ"י לעיתים נותנת הנחות מחיר קרקע גדולות, קרו מקרים שהוצאות הפיתוח פי כמה ממחיר הקרקע. בעסקאות "מחיר מטרה" בדימונה ובערד, למשל, שילמו היזמים לרמ"י סכום סמלי על הקרקע, אך מיליוני שקלים על פיתוח השכונה. לעומת זאת, בשכונות בתוך ערים גדולות (שבהן חלק מהתשתיות קיימות) ייתכן מצב הפוך: מחיר הקרקע גבוה מאוד והוצאות הפיתוח יחסית נמוכות (כי מחובר לרשת עירונית קיימת בלי צורך במתקנים חדשים). כך או כך, לרכיב הפיתוח יש השפעה מוחשית על כדאיות המכרז: יזם עשוי לוותר על מכרז אם הוא חש שהוצאות הפיתוח "מנופחות" או לא בטוחות, גם אם הקרקע עצמה אטרקטיבית. השפעה על שוויון ותחרות: כל היזמים במכרז משלמים את אותו סכום פיתוח, ולכן מבחינת ההתמודדות במכרז – תנאי זה שווה לכולם ואינו פוגע בתחרות ההצעות. עם זאת, ניכר יתרון ליזמים גדולים בעלי איתנות פיננסית, היכולים לממן מראש עשרות מיליוני שקלים של פיתוח ולהמתין להחזר דרך מכירת הדירות. יזמים קטנים יותר עלולים להירתע מהוצאה תזרימית כה גדולה עוד לפני שהחלו למכור דירות. הדבר מעלה שאלת מדיניות: האם ראוי לשקול פריסת תשלומי הפיתוח לאורך חיי הפרויקט (למשל, תשלום מדורג עם התקדמות הבנייה) כדי להקל על כניסה של מציעים קטנים, או אפילו הפחתת דרישת הערבויות במכרז כנגד חלק הפיתוח כדי להקטין חסם כניסה. כיום, אגב, הערבות הבנקאית למכרז שנדרש יזם להגיש מחושבת כאחוז מהצעתו על הקרקע בלבד (לרוב 10%), ולא כוללת כיסוי להוצאות הפיתוח – נקודה שייתכן ויש לבחון אותה לאור הסכומים הגדולים של הפיתוח.
תנאי השטח ותשתיות חיצוניות: הוצאות הפיתוח במכרזים שונים עשויות להשתנות מאוד בהתאם למאפייני המתחם. למשל:
מדיניות הרשויות המקומיות: כפי שתואר, רשויות עם הסכם-גג יקבלו מרכיב נוסף מתשלום היזם. לכן, ברשויות אלו הוצאות הפיתוח הרשומות יהיו גבוהות בכ-1,000 ש"ח ליח"ד (או יותר בהתאם לטבלה) לעומת רשות שלא בהסכם גג, כדי לשקלל את "תמריץ הגג". אך בפועל, על היזם אין הבדל אם הוא פועל בעיר שחתמה או לא – שכן אם אין הסכם גג, פשוט לא ייגבה אותו רכיב. הבדל אחר הוא במדיניות התשתיות העירונית: יש רשויות שמתעקשות על מפרטי פיתוח יקרים (למשל ריצוף יוקרתי, עמודי תאורה דקורטיביים), מה שמייקר את עלות הפיתוח במתחם בתחומן. אם רמ"י נעתרת לדרישות כאלה, הן יגולמו בהוצאות הפיתוח. לעומתן, רשויות שמסתפקות בתשתית סטנדרטית עשויות לאפשר לרמ"י לקבוע סכום פיתוח מתון יותר. היקף המתחם וגודל הפרויקט: פרויקטים גדולים נהנים לעיתים מחיסכון לגודל (Economy of scale) – אמנם הסכום מוחלט גבוה, אך מתחלק על יחידות רבות. במכרז קטן של 10 יח"ד, גם כביש אחד וכיכר קטנה מתחלקים על מעט יחידות, אז עלות ליחידה גבוהה. לכן, במכרזי "בנה ביתך" (מגרשים בודדים לבנייה עצמית) רואים לפעמים הוצאות פיתוח של מאות אלפי שקלים למגרש – כי התשתית מתחלקת בין מעט מאוד בתים, בעוד בבנייה רוויה צפופה יותר, עשרות דירות חולקות את עלות הפיתוח של כביש בודד. פערים בין אזורים גאוגרפיים: באופן כללי, אין תעריף אחיד קבוע ארצי להוצאות פיתוח – כל מכרז נבחן לגופו. לכן אפשר לראות פערים משמעותיים: במרכז הארץ, הוצאות פיתוח ממוצעות לדירה יכולות להיות 80-120 אלף ש"ח, בצפון ובדרום לעיתים 150-200 אלף ויותר. חריג בולט בשנים האחרונות הוא העיר חריש: כמיזם עיר חדשה, הושקעו סכומי עתק בפיתוח (שלעיתים מומנו גם מתקציב מדינה ישיר), כך שברבים מהמכרזים שם בשנות ה-2010 המוקדמות הוצאות הפיתוח היו גבוהות כמעט כמו עלות הדירה המתוכננת. המדינה סבסדה חלק מהפיתוח בחריש כדי להוריד עלויות ליזמים, אולם לא כך בכל מקום. מכרזי התחדשות עירונית vs. שכונות חדשות: חשוב לציין שהדיון כאן התמקד ב"מכרזים רגילים" של רמ"י – קרקעות פנויות. בהתחדשות עירונית, כשיזם זוכה בקרקע מדינה (למשל מכרז "פינוי-בינוי" או "עיבוי בנייה" בקרקע רמ"י), במקרים מסוימים אין רכיב "הוצאות פיתוח" מוגדר, כי הפיתוח הוא פנימי למתחם הבינוי והיזם מבצע אותו כחלק מהפרויקט (תוך תיאום עם העירייה על שדרוג תשתיות סביב). מצב זה שונה מהותית ממצב של פיתוח שכונה חדשה על אדמה גלויה. לסיכום חלק זה, הוצאות הפיתוח הן רכיב דינמי שתלוי במגוון גורמים, ולכן רואים שונות בין מכרז למכרז. יכולנו לצפות שבעקבות תביעות וביקורת, רמ"י תבחן סטנדרטיזציה גבוהה יותר או פיקוח רגולטורי קשיח יותר (למשל ע"י משרד הבינוי או האוצר) כדי לוודא שהסכומים בכל מכרז סבירים ומוצדקים.
שיתוף פעולה ותיאום: הצלחת מודל הפיתוח תלויה בתיאום בין הגורמים. רמ"י אולי יוזמת את המכרז ומנהלת את הפיתוח, אבל הקרקע בסוף נמצאת בתחום שיפוט הרשות המקומית – שתצטרך לתחזק את התשתיות, להפעיל את מבני הציבור ולתת שירות לתושבים. לכן, עוד בשלב התכנון חותרים להסכמות: העירייה באמצעות מהנדס העיר מגדירה דרישות תשתית (תכנון מפורט עובר אישור שלה), וקובעת האם היא מבצעת חלק מהעבודות או מעבירה הכל לאחריות רמ"י. פעמים רבות נחתם הסכם בין רמ"י לעירייה (או לחברה הכלכלית שלה) המפרט את חלוקת התפקידים: מי סולל איזה רחוב, מי בונה את ביה"ס, וכו'. למשל, ייתכן שהעירייה אומרת לרמ"י: "אתן לכם לבנות את כל הכבישים, אך אני מבקשת שאתם תעבירו לי 5 מיליון ש"ח לבניית גן ילדים שאבנה בעצמי". אותו סכום ייכלל בהוצאות הפיתוח – כפי שהיה בת"א, ממ"י (אז) העביר סכום לעירייה לבניית מוסדות ציבור. חלף היטל השבחה: כאמור, רמ"י מעבירה לרשויות המקומיות 12% מהכנסות המכרז (בניכוי מע"מ) כמנגנון חלף היטל השבחה. סכום זה זינק בשנים של שיווקי שיא – כי הכנסות רמ"י גדלו. היו דיונים להקטינו כדי שהמדינה תשמור יותר מההכנסות לעצמה, אך לפי פרסומים הדבר לא מומש (בחירות וכד'). בהקשר שלנו, החלף מהווה תמריץ מימון חשוב לרשות: היא יודעת שכל מכרז שיימכר יזרים לה תקציב בלתי מיועד (שהיא יכולה להשתמש בו לתשתיות על-פי צורכה). כך שגם העיריות מתמרצות לשתף פעולה בשיווק קרקע מדינה בתחומן. במקומות בהם שיתוף הפעולה חלש (תוכנית לא מתאימה לצרכי העיר, חשש מעומס על שירותים) – הממשלה משתמשת בהסכמי גג לתמרץ באופן ייעודי: מימון ממשלתי נוסף של מאות מיליונים לתשתיות עירוניות, בתמורה להתחייבות הרשות לקלוט מספר רב של יח"ד ולזרז הליכים. רמ"י היא צד להסכמי גג הללו ומיישמת חלק מהם במכרזים. למשל, הסכם גג עשוי לקבוע שרמ"י תפרסם 5,000 יח"ד בעיר ב-5 שנים, והמדינה תשקיע X שקלים בפארקים ומוסדות ציבור בעיר. במקרה זה, חלק מהשקעה זו יכול להגיע דרך אותם רכיבי "ישן מול חדש" שהיזמים ישלמו – כלומר הרוכשים מממנים חלק, והמדינה משלימה חלק. חברות הפיתוח (חכ"ל/חברה מנהלת): בהרבה רשויות מקומיות פועלת חברה כלכלית עירונית (חכ"ל) שעוסקת בפיתוח תשתיות. לעיתים קרובות רמ"י מתקשרת ישירות עם החכ"ל לביצוע עבודות, מתוך הנחה שהחכ"ל מכירה היטב את השטח ויכולה לתאם עם אגפי העירייה. למשל, בחלק ממכרזי "דיור במחיר מטרה" בשנים האחרונות צוין בחוברת המכרז כי "הפיתוח יבוצע על-ידי החכ"ל" והזוכה מתחייב לשלם להוצאות פיתוח בהתאם. הדבר יכול לקרות גם במודל שבו היזם משלם את הוצאות הפיתוח ישירות לחכ"ל (במקום לרמ"י), בהתאם להסכם ביניהם – ורמ"י רק מתווכת ומפקחת. מנגנון זה דורש אמון ויכולת ביצועית גבוהה של החכ"ל. סוגיית התחזוקה והאחריות: נקודה רגישה בממשק: אחרי שהחברה המפתחת סיימה את עבודתה ומסרה את השכונה, התשתיות הופכות לנכס של הרשות המקומית. היו מקרים (בעיקר עם קבלני פיתוח פרטיים) שהתגלו ליקויים שנה-שנתיים לאחר האכלוס – שקיעת כבישים, צנרת שהתפוצצה – ואז העירייה תבעה את מבצעי הפיתוח או דרשה מרמ"י תיקונים במסגרת אחריות. לכן, עיריות מקפידות על תקופת בדק מוסכמת לעבודות פיתוח, ובמסגרתה מוחזק חלק מכספי הפיתוח כערבות עד לתיקון ליקויים. הנושא מחדד שכדי שהמודל יעבוד, חייב להיות תיאום רציף: רמ"י, היזם, החברה המפתחת, ותאגידי המים למשל – כולם סביב שולחן אחד כדי שהפרויקט יצא מושלם.
לאור האתגרים שפורטו, עלו מספר רעיונות לשינוי השיטה במטרה להפחית את העלויות הכוללות ולהגביר יעילות:
לבסוף, נסקור בקצרה מודלים במספר מדינות מערביות ונראה במה הם דומים או שונים מישראל: | מדינה | קביעת עלויות הפיתוח | ביצוע הפיתוח בפועל | מימון – מי משלם? |
| --- | --- | --- | --- |
| ישראל (רמ"י) | הוצאות הפיתוח מוגדרות מראש בידי רמ"י/משרד השיכון לפי אומדן. כוללות גם מרכיבי שדרוג עירוניים ("ישן מול חדש") לפי מדיניות מועצת מקרקעין. | מבוצע לרוב ע"י קבלן או חברה מפתחת שהרשות שוכרת. לעיתים החברה הכלכלית העירונית או קבלן פרטי זוכה במכרז נמוך. רמ"י מפקחת ומנהלת, והרשות המקומית מעורבת בפיקוח. | היזם משלם מראש לרמ"י את מלוא העלות (בקבלת הקרקע). רמ"י מעבירה כספים לקבלנים/רשויות. חלק מהכסף חוזר לעירייה (חלף היטל, תמריצים). בפועל רוכשי הדירות נושאים בעלות דרך מחיר הדירה. |
| גרמניה | נהוגות שתי שיטות עיקריות: (1) עיריות רבות מתכננות ומעריכות עלות פיתוח באיזור ומגדירות "היטל פיתוח" (Erschließungsbeitrag) לפרויקט; (2) במקרים של פרויקטים גדולים, העירייה עשויה לבצע איחוד וחלוקה מחדש של הקרקע, לקבוע תקציב פיתוח ואז לחייב בעלי הקרקע חלק יחסי. | בחלק מהמצבים הרשות המקומית מבצעת: היא רוכשת או מאחדת קרקעות, מכינה תשתיות (לעיתים באמצעות חברות עירוניות), ואז מוכרת/מחזירה את המגרשים כשהם מפותחים. לחלופין, היזם מבצע – במיוחד בקרקע פרטית: היזם מקים את כל התשתיות הפרטיות בפרויקט, והרשות משלימה חיבורים חיצוניים. | במודל הציבורי, העירייה מממנת אך גובה בחזרה מהיזמים/בעלי הקרקע היטל פיתוח סטטוטורי המכסה עד 90% מהעלות (השאר מסובסד). במודל הפרטי, היזם נושא בעלויות ישירות, ולעיתים משלם גם "תרומת פיתוח" לעירייה עבור תשתיות חיצוניות (למשל מחלף או ביוב אזורי). ערך הקרקע לאחר תשתית גבוה יותר, והעיריות מנסות "ללכוד" ערך זה או באמצעות גביית היטלים או דרך השתתפות ברווחי הקרקע. |
| הולנד | עד שנות ה-2000, רוב הערים רכשו קרקעות חקלאיות במחיר זול, תכננו ופיתחו אותן בעצמן, ואז מכרו לקבלנים את המגרשים עם תשתית במחיר יקר המכסה את עלות הפיתוח. כך העיריות מימנו תשתיות ואף הרוויחו (להשקעה בצרכים ציבוריים) – "מודל יזם ציבורי". כיום, בשל סיכונים פיננסיים, ערים פחות קונות קרקע; במקום זאת, כאשר יזם פרטי יוזם פרויקט, החוק ההולנדי מחייב תוכנית ניצול (exploitatieplan) שקובעת את עלויות התשתית ותרומת היזם. | כאשר העיר בעלת הקרקע – היא מבצעת (דרך חברות או קבלנים שהיא שוכרת) את עבודות הפיתוח, כולל כבישים, פארקים ומבני ציבור, לפני או במקביל לבנייה. כשהקרקע פרטית – העירייה יכולה לדרוש מהיזם לבצע חלק מהעבודות (למשל כבישים פנימיים) ולתרום כסף או קרקע למתקנים ציבוריים. הערים בהולנד מתאפיינות בתכנון מקומי מוקפד, ולכן ברוב המקרים התשתיות מוקמות בתיאום מלא עם העירייה. | במודל הישן, העירייה מימנה מראש (מלוות, קרנות ייעודיות) וחילצה את המימון ממכירת הקרקע במחיר גבוה. במודל החדש, היזם משלם לעירייה תרומה/היטל (לעיתים נדרש להעביר זכות במגרשים עבור דיור בר-השגה או מבני ציבור), כך שהעלות לא נופלת על העירייה. חוק מקומי מאפשר לחייב יזמים להשתתף בכל עלות ציבורית הנובעת מהפרויקט. למעשה, רוב עלות הפיתוח בהולנד מגולגלת ליזמים, אך בצורה שונה: במקום סכום קבוע במכרז, זה נעשה דרך הסכם פיתוח או הוראה סטטוטורית. |
| קנדה (לדוגמה: אונטריו) | בכל פרובינציה חקיקה ייעודית. למשל, באונטריו חוק Development Charges קובע שעיריות מחשבות את עלות התשתיות הנוספות הדרושות לגידול אוכלוסייה (כבישים, ביוב, כיבוי אש, ספריות וכו'), ומטילות דמי פיתוח אחידים לפי יח"ד או מ"ר חדש. התעריפים שונים מעיר לעיר. בנוסף, בהליכי תכנון ערים דורשות לעיתים "הסכמי פיתוח" (Development Agreement) שכוללים עבודות ספציפיות שהיזם יבצע. | היזם הוא המבצע העיקרי: בחלוקת קרקע (subdivision), היזם מתחייב לסלול את הרחובות בשכונה, להניח את הצינורות, להקים פארקים קטנים – הכל לפי סטנדרט שהעיר מפקחת עליו. בסיום, היזם מוסר את התשתיות לעירייה. העירייה מצידה מטפלת בתשתיות עירוניות גדולות (למשל הרחבת כביש ראשי מחוץ לשכונה, הקמת תחנת כיבוי). | היזם משלם לעירייה דמי פיתוח משמעותיים מראש – סכומים שיכולים להגיע לעשרות אלפי דולרים לבית – המיועדים לכסות את חלקו בעלות תשתיות-על (כבישים ראשיים, תחבורה, מוסדות עירוניים). בנוסף, הוא כמובן משלם ישירות על העבודות שהוא עושה בתוך האתר. במילים אחרות, עלויות הפיתוח מגולגלות כמעט במלואן ליזם (וממנו לקונה הבית). היתרון: אם היזם יעשה יעול ויחסוך בעלויות באתר שלו, זה ישאיר לו יותר רווח – יש תמריץ להתייעל. החיסרון: עיריות צריכות לאכוף בקפדנות שהעבודות נעשות כהלכה, ולא – לספוג מפגעים אחרי כן. |
| שוויץ | בשווייץ, כמו בגרמניה, הרשויות המקומיות חזקות מאוד בתכנון. לרוב, כאשר מאושר אזור בנייה חדש, העירייה מכינה תוכנית מפורטת ומחלקת את עלויות הפיתוח בין בעלי הקרקע. מודל נפוץ הוא Land readjustment: בעלי הקרקע מוסרים חלק משטחם לצורכי ציבור בחינם ומקבלים בחזרה חלקות קטנות יותר אך עם תשתית, וכן נדרשים לשלם Contribution מסוים אם שווי המגרש עלה. | עיריות שווייצריות לעיתים קרובות מארגנות את הפיתוח המרכזי – הן סוללות את הדרכים הראשיות ומקימות תשתיות מים/חשמל. את הרחובות הפנימיים ייתכן שבעלי המגרשים יקימו כשיבנו בתים. במקרים רבים יש תאגידי תשתית (כמו חברת חשמל/מים אזורית) המבצעים את החיבורים. | חלוקת העלויות בשווייץ היא בחוק: בעל קרקע מחויב לשאת בעלויות "פתוח" (התשתית) הסמוכות לנכס שלו. בפועל זה בצורה של היטל פתוח שהעירייה מטילה, המחושב לפי גודל המגרש או פוטנציאל הבנייה. לדוגמה, עיריית ציריך על פי חוק יכולה לגבות עד 70% מעלות בניית כביש משכונת וילות מהדיירים שם (מחולק ביניהם). שאר העלות באה מתקציב העיר (כלל הציבור). כמו כן, אם העירייה מארגנת קרקע לפרויקט דיור, היא עשויה למכור את המגרשים במחיר המשקף כבר את עלויות הפיתוח. התוצאה: היזם/בונה-עצמו משלם אמנם לרשות, אבל יש פיקוח פוליטי שהסכומים יהיו סבירים – כי התושבים עצמם שותפים בהחלטות ברמה המקומית (משאלי עם מקומיים על הוצאות גדולות הם עניין שבשגרה). | (הטבלה לעיל מציגה תמצית – כמובן שבכל מדינה יש וריאציות ופרטים נוספים. המגמה היא שבכל המודלים עלות הפיתוח מגולגלת לבסוף על היזמים/רוכשים, אך המנגנון שונה: יש שמכניסים זאת למחיר הקרקע, יש כהיטלי חובה, ויש כהסכמים חוזיים פרטניים.) תובנות מההשוואה:
מכרזי רמ"י למכירת קרקעות משלבים בתוכם מנגנון מובנה של הוצאות פיתוח, שמטרתו להבטיח שהקרקע שתימסר ליזמים תהיה מוכנה לבנייה ושהמרקם העירוני שסביבה יתפתח כנדרש. מנגנון זה התפתח והתעדכן לאורך השנים: החל מחברות מנהלות שפעלו בשנות ה-90, דרך הכנסת רכיבים למימון התחדשות עירונית ("ישן מול חדש") בעשור האחרון, ועד התאמות שנכפו בעקבות ביקורת ציבורית ומשפטית (כמו שינוי שיטת ההצמדה למדד). השפעה על מחירי הדיור: הוצאות הפיתוח הן הלכה למעשה חלק מעלות הקרקע, ולכן שחקן במערכת מחירי הדיור. הפחתה או סבסוד שלהן יכולה לתרום להוזלת דירות, לפחות בטווח הקצר. מאידך, הן גם כלי מדיניות בידי הממשלה והרשויות לממן תשתיות ובכך לאפשר פיתוח דיור – ולכן יש טיעון שלא ניתן לבטלו מבלי למצוא מקור תקציבי חלופי. בקרה ורגולציה: מהסקירה עולה כי קיים מרחב לשיפור הבקרה: מומלץ לשקול חיוב רמ"י במתן דיווח מפורט יותר על עלויות פיתוח (אולי לציבור או לפחות למשרד מבקר המדינה באופן שנתי), ביצוע ביקורות הנדסיות אקראיות לוודא שלא נגבה כסף על עבודה שלא נעשתה, וחיזוק מנגנוני ערר/גישור בין יזמים לרמ"י בנושא זה לפני שפונים לבתי משפט. הכנסת נציג משרד האוצר או גוף תכנוני בלתי תלוי לוועדת קביעת עלויות הפיתוח למכרזים גדולים יכולה להוסיף מימד פיקוח.
האיזון בין המדינה, העיריות והיזמים: מערכת היחסים משולשת – לכל צד אינטרסים לגיטימיים. המדינה רוצה למקסם שיווק יחידות דיור (ולקבל הכנסות קרקע), העיריות רוצות לכסות את עלויות הצמיחה העירונית, והיזמים רוצים לוודא שהעסקה כדאית. הוצאות הפיתוח ניצבות בצומת זו. כפי שראינו בהשוואה בינלאומית, ישראל יכולה לשקול צעדים מאוזנים כמו בהולנד וגרמניה – שבהם אם הקרקע עושה "קפיצת ערך" גדולה מאוד, חלק מזה חוזר לציבור לתשתיות, אבל מצד שני יש פיקוח שלא נגבה מעבר לסביר. ייתכן ושילוב כלי היטל השבחה מופחת ישירות על יזמי קרקע מדינה (בנוסף לחלף), שיופנה לתשתיות, יכול להיות פתרון שקוף יותר במקום רכיבי פיתוח נסתרים.
מבט לעתיד: בשנים הקרובות, עם הלחץ הגובר להוזיל את מחירי הדיור, סוגיית הוצאות הפיתוח צפויה לעלות יותר לדיון. יש החוששים ששחיקה באיכות הפיתוח תחזור כמו בומרנג בתשתיות גרועות, ולכן חיסכון אסור לבוא על חשבון תקן. הפתרונות יצטרכו להיות יצירתיים: טכנולוגיות בנייה חדשות שעשויות להוזיל תשתיות (לדוגמה שימוש בחומרים ממוחזרים בזול), שיתוף היזמים בתהליך התכנון כך שיציעו פתרונות חסכוניים, ואולי אפילו עידוד מודלים של Public-Private Partnership שונים לנושא פיתוח שכונות. המשימה העיקרית היא להמשיך לשמור על שקיפות ושיתוף-פעולה. כאשר היזם יודע על מה הוא משלם, העירייה יודעת מה היא מקבלת, ורמ"י יודעת מה היא חייבת deliver – הפרויקט יזרום טוב יותר. צעדים כמו אלו שננקטו בעקבות הפסיקות – השבת כסף במקרה של טעות, עדכון מדיניות הגבייה, ושיפור תנאי המכרז – הם בכיוון הנכון. בסופו של דבר, הוצאות הפיתוח הן השקעה בתשתית לעתיד. חשוב לוודא שהן נגבות ומוצאות בצורה היעילה, ההוגנת והשקופה ביותר – כדי שהערים בישראל יצמחו באופן בר-קיימא, שהקבלנים יוכלו לבנות בלי עיכובים וכשלי שוק, ושמחיר הדירה לא יכלול אגורות מיותרות על ביורוקרטיה או טעויות, אלא רק את מה שנדרש באמת לבנות סביבת מגורים איכותית.
https://chatgpt.com/s/dr_6849a4687f648191a6b97b805bf4a076