"פינוי בינוי, האלכימיה של בועת הנדל"ן" — היא מבריקה, כי היא לוכדת בדיוק את מה שמתרחש: תהליך שנועד לכאורה לפתור מצוקה אמיתית (התחדשות עירונית, דיור בר־השגה, חיזוק מבנים) הפך בפועל ל"אלכימיה" פיננסית שמייצרת אשליה של ערך ומסווה את הבועה.

האלכימיה של פינוי־בינוי

בימי הביניים האלכימאים חיפשו להפוך מתכת פשוטה לזהב. במציאות הנדל"נית הישראלית, יזמים ובנקים מנסים להפוך בניינים ישנים ומתפוררים ל"זהב נדל"ני" באמצעות פינוי־בינוי: לקחת דירה ישנה ששווה מעט, ולהפוך אותה על הנייר לדירה חדשה ששווה פי שניים או שלושה. אבל כאן יש מלכוד: השווי החדש איננו שווי כלכלי אמיתי אלא מחיר מנופח, שממשיך את אותו מנגנון של "שכפול מחירים" והזנה עצמית של הבועה.

איך זה עובד בפועל?

1. הבטחות לדיירים – מקבלים דירה חדשה, גדולה יותר, ממוזגת, עם חניה ומחסן, בלי לשלם שקל.
2. מימון בנקאי – הבנק נותן ליווי ליזם, מתוך הנחה שהדירות החדשות יימכרו במחירים שיא.
3. ציפיות רווח – היזם מחשב רווח על בסיס מחירים מנופחים, ולכן "מוכן לתת הכול" לדיירים.
4. הדיירים מאמינים – כי הם רואים את "הזהב" על הנייר, ולא מבינים שמדובר באשליה.

הנזקים והסיכונים

• חוסר כדאיות אמיתית – כשהשוק מתהפך, הפרויקטים נתקעים; יזמים נסוגים, בנקים מסרבים לממן, והדיירים מוצאים את עצמם עם בניין ישן, לא מחוזק, ולפעמים גם אחרי שנים של הבטחות סרק.
• ניפוח נוסף של הבועה – הערכות שווי מתבססות על "הבטחות פינוי־בינוי", גם אם לא יצאו לפועל, מה שמכניס עיוות נוסף לשוק.
• סיכון מערכתי – הבנקים מממנים "אלכימיה" במקום ערך כלכלי אמיתי, בדיוק כמו במשבר מניות הבנקים או משבר הסאב־פריים בארה"ב.

האלכימיה מתפוגגת

כמו האלכימאים של ימי הביניים, גם כאן – לא באמת נוצר זהב. בסוף התהליך נשארת דירה ישנה ששווייה האמיתי נמוך, ובצדה שטרות נייר עם הבטחות לא ממומשות. הבועה הזו חשופה במיוחד: ברגע שהמחירים יורדים או שהמימון מתייבש, "הקסם" מתפוגג והמערכת כולה נחשפת לאמת – לא נוצר ערך חדש, אלא רק עוד שכבה של אשליה.

האלכימיה של פינוי־בינוי אכן עבדה כל עוד היו מספיק "אידיוטים" שזרמו עם המחירים המטורפים וקנו דירות חדשות בפרויקטים. הכסף שלהם מימן את כל ההבטחות: החורבות הוחלפו בדירות חדשות, והדיירים הוותיקים יצאו "מלכים" — בלי להוציא שקל.אבל היום, כשהשוק נכנס להתפכחות, והקונים החדשים נעלמים, המעגל נשבר. אין מי שיממן את הטריק הזה, והאלכימיה מתגלה כאשליה.

פינוי בינוי – האלכימיה של בועת הנדל"ן

הזהב המדומה

פינוי־בינוי הוצג במשך עשור כפתרון קסם: לקחת חורבה ולהפוך אותה לדירה חדשה, גדולה ומרווחת. על הנייר – כולם מרוויחים. היזם מקבל זכויות, הבנק מממן, הדייר מקבל דירה חדשה, והמדינה מתגאה בהתחדשות עירונית.אבל כל זה התבסס על נוסחה פשוטה: היו צריכים מספיק רוכשים פראיירים שישלמו מחירי שיא על הדירות החדשות. הכסף שלהם מימן את כל התהליך.

מי הרוויח בשנות האשליה?

בימי השיא של הבועה, היו לא מעט דיירים שזכו ב"בינגו":

• קיבלו דירה חדשה במקום חורבה ישנה.
• לא שילמו אגורה.
• נהנו מעליית ערך "על הנייר" בזכות קונים שהאמינו לנרטיב שהמחירים רק עולים.

מי מימן את החגיגה? המשקיעים והזוגות הצעירים שקנו דירות חדשות במחירים מנותקים מהמציאות.

ומה קורה עכשיו?

היום התמונה שונה:

• הקונים נעלמו – אין יותר "אידיוטים שימושיים" שיקנו במחירי בועה.
• הבנקים נזהרים – פחות ליווי, יותר דרישות הון עצמי, קושי במימון.
• היזמים נסוגים – פרויקטים מוקפאים או מתבטלים.
• הדיירים מתפכחים – נשארים עם בניינים ישנים, אחרי שנים של הבטחות ריקות.

האלכימיה מתפוררת

כמו אלכימיה של ימי הביניים – הזהב מעולם לא נוצר. זו הייתה אשליה שתלויה בזרם בלתי פוסק של כסף חדש. עכשיו, כשהזרם נעצר, מתברר שהפינוי־בינוי הוא לא מנגנון ליצירת ערך אמיתי, אלא מנגנון מימון של בועה.

סיכום

פינוי־בינוי היה ועודנו מיקרוקוסמוס של בועת הנדל"ן כולה:

• בשנים של אשליה – מי שנכנס בזמן הרוויח.
• עכשיו, עם ההתעוררות – הדלת נסגרת, והאלכימיה נחשפת כתרמית של חלוקת קלפים ממוחזרים.

מילות מפתח: פינוי בינוי, בועת נדל"ן, בנקים, דיירים, יזמים, מחירי דירות, התחדשות עירונית, אלכימיה כלכלית, משבר דיור.תיאור מטא (SEO): פינוי־בינוי הוצג כפתרון קסם, אך בפועל הפך לאלכימיה של בועת הנדל"ן. בשנות הבועה עוד היו דיירים שהרוויחו "ביג טיים" על חשבון קוני דירות חדשות. כיום, כשהקונים נעלמים, האשליה מתפוגגת והפרויקטים קורסים.

פינוי־בינוי הוא בעצם מיקרו־מודל פונזי בתוך הבועה הגדולה.

איך זה נראה במונחים של פונזי:

1. שלב הגיוס – יזם מציע לדיירים "עסקה חלומית": דירה חדשה במקום החורבה.
2. ההחזר המובטח – הדיירים לא משלמים כלום, אבל מקבלים תמורה עצומה "על הנייר".
3. הכסף החדש – נכנס דרך קונים חדשים שמוציאים מיליוני שקלים על דירות חדשות בפרויקט במחירים מופרכים.
4. תשלומי הרווח – בזכות הכסף הזה ממומנות עלויות הבנייה, הדירות של הדיירים, והרווח ליזם.
5. המשך הגיוס – כדי שהפרויקט הבא יקרה, צריך עוד ועוד "אידיוטים" שיזרימו כסף חדש.

מתי זה נחשף כפונזי?

בדיוק ברגע שבו נגמר הכסף החדש:

• הקונים מפסיקים לקנות.
• הבנקים מקשיחים אשראי.
• היזמים לא מצליחים למכור את המלאי.

ואז – אין מי שיממן את ההבטחות. הדיירים נותרים עם בניינים מתפוררים או פרויקטים תקועים, כמו משקיעים בפונזי שמגלים שהקופה ריקה.

📌 ההבדל היחיד: כאן יש נדל"ן מוחשי, לא רק ניירות. אבל ה"נדל"ן" הזה לא שווה את המחיר שנכתב עליו – ולכן מבחינה כלכלית המבנה זהה לפונזי: כסף חדש מממן הבטחות ישנות, עד שהמנגנון קורס.

רוצה שאנסח לך את זה כפוסט ממוקד: "פינוי־בינוי הוא פונזי בנדל"ן" – עם דימוי גרפי של בניין שמתנפח כמו פירמידה עד שהוא קורס?

פינוי־בינוי – מיקרו מודל פונזי בתוך הבועה הגדולה

מבוא

פינוי־בינוי הוצג בישראל כפתרון קסם: חיזוק מבנים ישנים, התחדשות עירונית, יצירת היצע דיור חדש ללא עלות לדיירים. בפועל, המודל הזה שימש בשנות הבועה ככלי להמשך ניפוח מחירים ולהסוואת חוסר ההיגיון הכלכלי – עד שהתברר שהוא מתפקד כמעין פונזי נדל"ני בתוך הבועה הגדולה.

איך עובד המודל?

1. הבטחה לדיירים
   הדיירים מקבלים "כרטיס זכייה בלוטו": דירה חדשה, גדולה ומודרנית במקום חורבה ישנה, בלי לשלם שקל.
2. הזרמת כסף חדש
   כדי לממן את ההבטחות, היזמים חייבים למכור את הדירות החדשות במחירי שיא. כאן נכנסים "האידיוטים השימושיים" – זוגות צעירים ומשקיעים שקונים במחירים מנופחים.
3. המשך שרשרת ההזנה
   הכסף מהקונים החדשים משמש למימון הפרויקט: גם לדיירים המקוריים, גם ליזם וגם לבנק. כל עוד יש זרם של קונים – המערכת מתפקדת.

למה זה פונזי?

בפונזי קלאסי:

• משקיעים ותיקים מקבלים "רווחים" מכספם של המשקיעים החדשים.
• כל עוד נכנס כסף חדש – האשליה נמשכת.
• ברגע שהזרם נעצר – הפונזי מתמוטט.

בפינוי־בינוי:

• דיירים ותיקים מקבלים דירות חדשות על חשבון הקונים החדשים.
• הרווחים ליזמים ולבנקים נובעים מכסף שמוזרם מהציבור במחירים מנותקים מהמציאות.
• ברגע שהקונים נעלמים – הפרויקטים נתקעים, והאשליה נחשפת.

שנות האשליה – מי הרוויח?

בזמן שוק רותח, רבים מהדיירים הרוויחו "ביג טיים": קיבלו דירה חדשה על חשבון אחרים. זה היה אפשרי כי היו מספיק קונים שהאמינו שהמחירים רק ימשיכו לעלות, ומימנו את החלום.

ההתפכחות – מי נתקע?

כיום:

• הקונים החדשים נעלמו.
• הבנקים מקשיחים מימון.
• יזמים מקפיאים פרויקטים.
• דיירים נשארים בחורבות, לעיתים אחרי שנים של ציפיות והבטחות סרק.

מיקרו בתוך מאקרו

פינוי־בינוי הוא לא "בעיה בפני עצמה" אלא העתק מוקטן של מנגנון הבועה כולה:

• כסף חדש נכנס → אשליה של ערך נוצרת.
• ההבטחות נראות אמיתיות כל עוד זרם הכסף נמשך.
• ברגע שהזרם נעצר → הקריסה בלתי נמנעת.

סיכום

פינוי־בינוי הוא דוגמה מאלפת לדרך שבה השוק הישראלי פעל בשנות הבועה: לא כיצירת ערך אמיתי אלא כ"אלכימיה" פיננסית המזכירה פונזי. בשנות האשליה – מי שנכנס בזמן הרוויח. היום, בעידן ההתפכחות, המודל נחשף במלוא ערוותו: מיקרו פונזי בתוך בועה ענקית.

מהות הפונזי

כל מודל שמבוסס על כסף חדש שנכנס כדי להעשיר את מי שכבר בפנים, בלי שנוצר ערך אמיתי, הוא למעשה וריאציה של פונזי.

"כסאות מוסיקליים" – הדימוי המדויק

במשחק כסאות מוסיקליים:

• כל עוד המוזיקה מתנגנת (הכסף החדש ממשיך לזרום), כולם מסתובבים ויש תחושה של שפע.
• בכל סיבוב מישהו נשאר בלי כסא – כלומר, כשהכסף החדש נעצר, מתברר שאין מספיק ערך אמיתי לכולם.
• הראשונים שנכנסו (הוותיקים) יושבים, האחרונים – נופלים.

יישום במודלים כלכליים

1. פונזי קלאסי – כסף חדש נכנס, משלם "רווחים" לישנים.
2. נדל"ן בועתי – קונים חדשים מממנים עליית מחירים שמעשירה את בעלי הדירות הוותיקים.
3. פינוי־בינוי – קוני דירות חדשות מממנים את דירות הדיירים הוותיקים.
4. שווקי הון מנופחים – משקיעים חדשים קונים במחירי שיא ומאפשרים לישנים למכור ברווח.

ההבדל הקריטי

לא כל מודל שבו כסף חדש נכנס הוא בהכרח פונזי.

ההבדל הוא:

• אם נוצר ערך אמיתי (מוצר, שירות, נכס מניב) – זה לא פונזי.
• אם אין ערך חדש, אלא רק העברת עושר מהמאחרים למוקדמים – זה פונזי בתחפושת.

כלומר: פונזי ≈ כסאות מוסיקליים.

המוזיקה עוצרת → מתגלה האמת → מי שנכנס אחרון מפסיד.

כסאות מוסיקליים – הפונזי של הכלכלה

במשחק כסאות מוסיקליים כולם מרגישים מנצחים – כל עוד המוזיקה מתנגנת.

אבל ברגע שהיא עוצרת, מתברר שאין מספיק כסאות לכולם.כך בדיוק עובד מודל פונזי:

• כסף חדש נכנס ומעשיר את הוותיקים שכבר יושבים על הכסאות.
• כסף ישן נהנה "על הנייר" מעליות ערך.
• האחרונים שנכנסים נשארים בלי כסא – ועם ההפסד.

נדל"ן בועתי? ✔️

פינוי־בינוי? ✔️

שוקי הון מנופחים? ✔️

💥 כל מקום שבו אין יצירת ערך אמיתי, אלא רק העברת עושר מהחדשים לוותיקים – זה פונזי בתחפושת.

🔑 האשטגים:

#בועת_נדלן #פונזי #כסאות_מוסיקליים #משבר_דיור #נדלן_ישראל #בועה

הפסדי החלימה בנדל"ן: כשמשלמים על חלום שלא יוצא לפועל

מבוא

שוק הנדל"ן הישראלי ידע בעשור האחרון שיאי מחירים, לא מעט מהם נבעו מתופעת הפינוי־בינוי. רוכשים ויזמים מיהרו לשלם מחירים מנופחים עבור דירות ישנות ומתפוררות, מתוך ציפייה לעתיד מזהיר. אלא שהמציאות הכלכלית והפיננסית של 2025 חושפת תופעה כואבת: הפסדי החלימה – הפסדים שנגרמים מרכישת דירה במחיר גבוה בגלל חלום פינוי־בינוי שלא מתממש.

מה זה בעצם "הפסדי חלימה"?

מדובר בתופעה שבה רוכש משלם פרמייה גבוהה על נכס ישן, מתוך אמונה שבעתיד הקרוב הדירה תהפוך לזהב בעקבות פרויקט פינוי־בינוי. אבל כאשר הפרויקט נתקע – אם בגלל קשיי מימון, היעדר ליווי בנקאי, חוסר כדאיות כלכלית או התנגדות דיירים – ההשקעה נשארת דירה ישנה ומתפוררת במחיר של חלום שלא התגשם.

איך נוצר ההפסד?

1. התשלום על החלום – המחיר משקף "פנטזיה עתידית" ולא את ערך הנכס בפועל.
2. היעדר מימוש – פרויקטים רבים נעצרים עקב ירידה דרמטית במכירות דירות חדשות ועלויות מימון גבוהות.
3. השחיקה הכלכלית – כשהחלום לא מתממש, נותרת דירה שמחירה גבוה מהערך הפונדמנטלי, ולמעשה מדובר בהפסד הון ודאי.

מי הם "משקיעי הצעצוע"?

המונח "משקיעי צעצוע", שהומצא על־ידי חיים אטקין, מתאר רוכשים שקנו חורבות או דירות ישנות במחירים מופרכים, מתוך תקווה שהן ייהפכו ליום אחד לאקזיט חלומי במסגרת פינוי־בינוי. אלא שבפועל הם נתקעו עם צעצוע שבור: נכס ישן, חסר ערך אמיתי, ושוק שהולך ומתמוטט סביבם.

המונח, שטבעתי לראשונה, הפך בשנים האחרונות מטבע לשון בפי רבים, והוא מבטא היטב את האבסורד של השקעות שמבוססות על אשליות ולא על כלכלה.

מי נפגע?

• רוכשים פרטיים – אלה ששילמו "על חשבון העתיד", מוצאים עצמם עם נכס ששווה פחות.
• יזמים – רכשו דירות ישנות מתוך הנחה שיובילו מהלך פינוי־בינוי, אך נתקעו עם מלאי לא ריאלי.
• משקיעי צעצוע – הפכו לסמל של שוק מנותק, שבו החלום מיתרגם להפסד ודאי.
• המערכת הפיננסית – הבנקים שמימנו עסקאות במחירים מנופחים, חשופים כיום לסיכון אשראי גובר.

השוואה לשוק ההון

במונחים פיננסיים, מדובר ב־"תמחור על בסיס חלום עתידי". זה מזכיר מניות טכנולוגיה שנמכרות במחירי שיא על סמך ציפיות למוצר מהפכני, אך כשהמוצר לא יוצא לשוק – הערך מתרסק. ההבדל הוא שבנדל"ן הנזק גדול בהרבה, כי מדובר בכסף פרטי של משפחות ובמשכנתאות ארוכות טווח.

מסקנה

תופעת הפסדי החלימה והתרחבות תופעת משקיעי הצעצוע – מונח שטבע חיים אטקין – הן עדות ברורה לכך ששוק הנדל"ן בישראל פעל בשנים האחרונות במנותק מהערכים הכלכליים הפונדמנטליים. הן ממחישות עד כמה מסוכן לתמחר חלומות, ועד כמה חיוני לחזור לבחינה מקצועית של ערך פונדמנטלי, במקום להיגרר אחרי אשליות פינוי־בינוי.

פינוי־בינוי: הפנטזיה הגדולה שנבנתה על בועת הנדל"ן - שוק שאינו בר קיימא

מהו המנוע האמיתי?

במשך שנים ניסו לשכנע אותנו שפינוי־בינוי הוא המנוע שמניע את שוק הנדל"ן. האמת היא ההפך: הבועה הייתה המנוע של פינוי־בינוי.

מחירי הדירות המנופחים יצרו תחושה שכל דירה ישנה היא כרטיס זהב לדירה חדשה. על בסיס מחירים אלו נבנו דוחות אפס, תוכננו פרויקטים וחולקו הבטחות. בפועל, בלי בועת הנדל"ן – מרבית פרויקטי הפינוי־בינוי לא היו כלכליים מלכתחילה.

תחזיות המכירה – לב הפיקציה

כל פרויקט נשען על תחזית מכירות. הבעיה היא שתחזיות אלו מבוססות על פנטזיה:

• מחירים שיאיים – כאילו השוק יישאר לנצח על הגבעה.
• הנחה שמשקיעים ימשיכו לקנות – גם כששיעורי התשואה כבר שליליים.
• התעלמות ממלאי עודף – עשרות אלפי דירות לא מכורות, מאות אלפים בבנייה, ומאות אלפי דירות ריקות.
• בנקאות על תנאי – מימון מותנה במכירות מוקדמות, שבפועל לא מתבצעות.

כך נוצר מצב שבו התמורות לדיירים הן לא הבעיה, אלא התחזית עצמה היא הפיקציה.

זו לא בעיה של תמורות, זו בעיה של מכירות או יותר נכון של אין מכירות וגם לא יהיו

התמורות אינן הבעיה – התחזית היא הפיקציה

יש מי שחושב שאם רק ישנו את התמורות – למשל דירה וחצי במקום שתיים, או הוספת מרפסת – הפרויקטים ייצאו לדרך. זו אשליה.

התמורות הן לא הבעיה ולא הפתרון.

אם היזם לא מצליח למכור את הדירות במחירים הכתובים בדוח האפס – שום שינוי "קוסמטי" לא יכסה את הפער. הבעיה היא הפער בין מחיר אמיתי = שווי, למחיר פיקטיבי = מחיר בועתי.

משקיעי הצעצוע – החלום שהתנפץ

לתוך הפנטזיה הזו נכנסו גם משקיעי הצעצוע: רוכשים פרטיים ששילמו מחירים מופרכים על חורבות ישנות, רק כי נאמר להם שהבניין מועמד לפינוי־בינוי.

הם קיוו לקבל דירה חדשה "מהניילון" במקום הנכס המתפורר. בפועל, כשהפרויקטים תקועים – הם נותרים עם דירה ישנה, ירידת ערך, והתחייבויות כספיות מיותרות.

הוצאות הדיירים – המחיר הנסתר

הציבור נוטה לחשוב שהדיירים "מרוויחים" דירה חדשה בחינם. האמת שונה לגמרי:

• שכר דירה חלופי – לא תמיד מכוסה, ולעיתים לתקופות ארוכות.
• הובלות, אחסון, עו"ד והיטלים שונים.
• עוגמת נפש ואי־ודאות – שנים של המתנה לפרויקט שלעיתים מתעכב או נתקע לנצח.

הוצאות היזמים – הפרויקטים שאוכלים אותם מבפנים

גם היזמים מוצאים עצמם בצרות:

• עלויות מימון – ריביות גבוהות, ערבויות והתחייבויות.
• שיווק, פרסום ויועצים – השקעות עצומות עוד לפני אבן פינה.
• מו"מ אינסופי מול דיירים.
• עלויות תכנון וביצוע – שתומחרו לפי תקופה יקרה במיוחד.

כאשר המכירות לא מתבצעות – כל ההוצאות נופלות על היזם, והפרויקט קורס.

הערת אזהרה – מלכודת לדיירים

בינתיים, נרשמות גם הערות אזהרה לטובת היזם. זה נשמע טכני, אבל בפועל זו מלכודת:

• הזכויות של הדיירים משועבדות – הם לא יכולים למכור או לשעבד את הדירה.
• אם היזם נתקע – ההערה עלולה להישאר שנים, לעיתים רק באמצעות מאבק משפטי.
• ערך הדירה יורד – דירה עם הערת אזהרה היא נכס "תקוע" בשוק.
• היזם מחזיק בכוח עודף מול הדייר – גם כשאין לו באמת יכולת להוציא את הפרויקט לפועל.

מי מפצה?

בסופו של דבר – כמעט אף אחד:

• הדיירים – נשארים עם דירה ישנה, הוצאות ועוגמת נפש.
• היזמים – סופגים הפסדים וחובות.
• הבנקים – אם הענף יקרוס, יגלגלו את הנזק על הציבור, כמו במשבר מניות הבנקים.

האם נחזה בגל תביעות בנושא?

השורה התחתונה

פינוי־בינוי לא היה המנוע של שוק הנדל"ן – הוא היה תוצר לוואי של הבועה.

הוא נשען על מחירי פנטזיה, יצר תחושת עושר מדומה, והכניס אלפי משפחות ויזמים למסלול שבו כולם מפסידים.

כשהבועה מתפוצצת – גם חלום הפינוי־בינוי מתפוצץ איתה.

יזמי התחדשות עירונית מבקשים מהדיירים להוסיף כסף או שהפרויקט יבוטל - להסכים?

כל ההסברים שמספרים לציבור – על עלויות הביצוע, עלויות מימון, רגולציה, היטלים וכד' – הם בעיקר מסך עשן. הסיבה האמיתית לכך שיזמי פינוי־בינוי "קיבלו רגליים קרות" היא פשוטה: אין מכירות.

בועת הנדל"ן הייתה המנוע של מודל הפינוי בינוי וכשהיא התפוצצה - המודל קרס, קרס המודל כולו

הנקודות המרכזיות:

1. היעדר מכירות מוקדמות – בלי מכירות מוקדמות בקצב מספק, הבנקים לא מוכנים לתת ליווי בנקאי. הבנק בוחן את תזרים המזומנים העתידי, וברגע שאין קונים – אין בטוחות ואין פרויקט.
2. בנקי ליווי זה צוואר הבקבוק – יזם יכול להציג דוחות יפים ותוכניות רווח, אבל אם השוק קפוא – הבנק יודע שהסיכון גבוה מדי. לכן, פרויקטים נתקעים עוד לפני היציאה לשטח.
3. "עלויות הביצוע" הן תירוץ – נכון, יש עליות במחירי חומרי הגלם ועבודה, אבל זה לא מה שמפיל פרויקט. יזם יכול להתאים חוזים או להאריך לוחות זמנים. הבעיה המכרעת היא שאין קונים במחירים הנדרשים.
4. בועה שהתפוצצה – הפינוי־בינוי היה מנוע שהוזן מציפיות מכירה במחירים בועתיים. עכשיו כשהשוק מתקרר והמחירים יורדים – המודל לא מחזיק.

מסקנה:

יזמי פינוי־בינוי לא עוצרים בגלל "עלויות". הם עוצרים כי המודל העסקי מבוססי מכירות על מחירים בועתיים - קרס. הבועה מתפוצצת להם בפנים.

בלי רוכשים – אין בנק מלווה, ובלי בנק מלווה – אין פרויקט. כל היתר זו "תעמולת כיסוי" שמספרים לציבור, לדיירים ולתקשורת.

פינוי־בינוי: הסיפורים נגמרו – מה שעוצר את הפרויקטים באמת

האמת הפשוטה – אין מכירות

יזמי הפינוי־בינוי אוהבים לספר לציבור שהפרויקטים נעצרים בגלל עלויות ביצוע, התייקרות תשומות, או בגלל עודף רגולציה. אבל האמת הרבה יותר פשוטה: אין מכירות. בלי מכירות מוקדמות – אין ליווי בנקאי, ובלי ליווי בנקאי – אין פרויקט.

הבנק לא נותן מימון בלי מכירות

הבנקים לא מתרשמים מסיפורים. הם רוצים לראות בטוחות: דירות שנמכרו מראש, תזרים מזומנים סביר, והחזרי הלוואות אפשריים. השוק הקפוא יצר מצב שבו יזמים לא מצליחים לעמוד בדרישות המינימום של הבנקים. התוצאה: עצירה מוחלטת.

עלויות? תירוץ בלבד

כן, עלויות העבודה והחומרים עלו. כן, יש יותר היטלים ורגולציה. אבל אלו אינם מה שעוצר את המכונה. יזם יכול להאריך לוחות זמנים, לשנות חוזים או לנהל מו"מ עם ספקים. מה שאי אפשר לעקוף זה חוסר מוחלט בקונים במחירים הנדרשים.

בועה שהתפוצצה

פינוי־בינוי נשען על מודל כלכלי שבו מחיר מכירה גבוה מצדיק את ההשקעה. כשהבועה ניפחה את השוק, זה עבד. עכשיו כשהמחירים נופלים והביקושים מתאדים, כל המודל העסקי קרס.

מסקנה

יזמי פינוי־בינוי לא "קיבלו רגליים קרות" בגלל עלויות. הם נעצרו כי המנוע של הפרויקטים – המכירות – כבה. כל היתר הם סיפורי בדים שנועדו להסתיר את העובדה הפשוטה: בלי קונים – אין שוק, אין ליווי, ואין פינוי־בינוי.

שוק שאיננו בר־קיימא – זו התוצאה

הכתבה האחרונה ב-Bizportal חושפת תמונה מטרידה של תחום ההתחדשות העירונית בישראל: יזמים פונים לדיירים בדרישה לוותר על שטחים, חניות או תוספות כספיות – אחרת הפרויקט יבוטל. מה שהיה נראה חלום לפני כמה שנים, הפך למציאות בלתי אפשרית. השאלה היא לא רק מה השתנה בדרך, אלא מה זה אומר על השוק כולו.

בין חלום למציאות – הכלכלה לא מסתדרת

בשנים 2020–2021 נחתמו הסכמים רבים בהתבסס על מחירי שיא: דירות שנמכרו ב-60–80 אלף ש"ח למ"ר, ריבית אפסית, עלויות בנייה נמוכות יחסית. אלא שהיום המצב הפוך:

• מחירי המכירה ירדו לכ-50 אלף ש"ח למ"ר ואף פחות.
• עלויות הבנייה זינקו מ-11 אלף ש"ח למ"ר ל-15 אלף ויותר.
• המימון יקר – סביבת ריבית גבוהה הופכת כל פרויקט ליקר יותר ומסוכן יותר.

התוצאה: פרויקטים שהיו נראים כלכליים על הנייר הפכו להפסדיים. היזמים מחפשים פתרונות על גב הדיירים.

הדיירים כ"משתנים תלויים"

הבעיה המוסרית כאן ברורה. הדיירים, שכבר השקיעו שנים בתהליך – ישיבות, הסכמות, תכניות, חתימות – מוצאים עצמם שבויים. או שהם מתפשרים על דירה קטנה יותר, חניה פחותה או תוספת תשלום, או שהפרויקט קורס. האחריות מתגלגלת אליהם, למרות שמראש לא הם אלה שבנו תחזיות כלכליות מנותקות מהמציאות.

עודף ההיצע ותחרות קטלנית

הכתבה מתמקדת בעיקר בתל אביב – שם ההיצע הגיע לשיא. אפילו באזורים יוקרתיים כמו רובע 4, יזמים נאלצים להתחרות זה בזה על רוכשים. כאשר ההיצע חונק את הביקוש, אין אפשרות "לגלגל" את העלויות אל הקונים. השוק פשוט לא סופג.

שוק בועתי מוביל לקריסה צפויה

כל אלה הם ביטויים של אותה תופעה עליה אני מתריע כבר שנים: שוק נדל"ן לא מבוסס ערך פונדמנטלי אלא בועה שמבוססת על אשראי קל, ציפיות ואשליות. כאשר המחירים מתנתקים מהשווי האמיתי, הם אולי יכולים להמריא כמה שנים, אבל לבסוף כל התהליך מתנפץ על קרקע המציאות.ההתחדשות העירונית הייתה אמורה להיות מנוע לפתרון מצוקת הדיור, אך בפועל – הפכה לאחד המנועים של הבועה. והיום, כשהבועה מתרוקנת, היא מותירה אחריה לא מעט פרויקטים תקועים, דיירים מאוכזבים ויזמים במבוי סתום.

לקח למערכת כולה

1. אסור להתעלם מהערך הפונדמנטלי – הכנסות משכירות, שיעורי היוון ריאליים, ריבית סבירה. בלי זה, אין שוק בר קיימא.
2. יש להפסיק את שיטת "שכפול המחירים" – הערכות שנשענות על עסקאות שיא אינן כלכלה, אלא מתכון לקטסטרופה.
3. נדרשת מדיניות ציבורית חדשה – שקיפות מלאה בהסכמים, קביעת אבני דרך מחייבות, ובחינת פרויקטים בכלי ניתוח כלכליים אמיתיים, לא רק חלומות אקסל.

סיכום

מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא "תקלה נקודתית" אלא תוצאה ישירה של שוק לא בר־קיימא. יזמים ודיירים כאחד נגררים למציאות שבה ההבטחות לא מתממשות. המסקנה ברורה: כאשר מתעלמים מהיסודות הכלכליים לטובת מחירי בועה – הסוף ידוע מראש.