ההימור המסוכן: כך הבנקים משחזרים את ויסות מניות הבנקים בבועת הנדל"ן

מבוא

ב־18 בספטמבר 2025 פורסם כי בנק הפועלים ולאומי, למרות חשיפה של מאות מיליארדי שקלים לענף הנדל"ן למגורים, ממשיכים להזרים מאות מיליונים כהשקעות הון ישירות בבסר וביוסי אברהמי. לכאורה מדובר ב"מהלך אסטרטגי", בפועל – מהלך זה מזכיר באופן מצמרר את דפוסי ויסות מניות הבנקים בשנות ה־80.

הדמיון ההיסטורי

• ויסות מניות הבנקים (1983): הבנקים ניפחו את מניותיהם עצמם באמצעות רכישות חוזרות, עד שהבועה התפוצצה והמדינה נאלצה לחלץ אותם.
• 2025 – נדל"ן למגורים: הבנקים, שכבר חשופים בענק ליזמים, לא מסתפקים במתן אשראי – אלא נכנסים כמשקיעים ישירים בחברות שמתקשות לשרוד. במקום להכיר בהפסדי אשראי, הם מזרימים הון חדש ושומרים את החברות בחיים.

ניתוח כלכלי

1. כפל חשיפה: הבנקים לא מפזרים סיכונים אלא מכפילים אותם. כל ירידה נוספת בשוק תפגע בהם פעמיים – גם כמלווים וגם כבעלי מניות.
2. מחירים מנופחים: העסקאות אינן במחירי מצוקה אלא לפי שווי גבוה יחסית, מה שמעיד שלא מדובר בהזדמנות אלא בהימור.
3. הצלה סמויה: ההשקעה בבסר וביוסי אברהמי נראית יותר כמו מנגנון הסוואה להפסדי אשראי – מאשר מהלך עסקי טהור.
4. מסר לציבור: הציבור עלול לחוות déjà-vu – הבנקים שוב מהמרים בכסף שלו, הפעם באמצעות פיקדונות ואשראי לציבור הרחב.

הטיעון של הבנקים

• "מדובר בכסף קטן יחסית לרווחי הבנק" – 100–150 מיליון ₪ לעומת רווח שנתי של 8–10 מיליארד.
• "השקעה ארוכת טווח" – הם מצפים לשיפור ביטחוני ולירידת ריבית.
• "מוניטין היזמים" – קשרים עם יזמים ותיקים נתפסים כבטוחה בפני סיכון.

למה זו אשליה

1. רווחי הבנקים עצמם תלויים בנדל"ן – אם הענף יקרוס, גם רווחי הליבה יימחקו.
2. שיפור ביטחוני וריבית נמוכה אינם תרחיש בטוח – המציאות הגיאו־פוליטית והמדיניות המוניטרית עלולות להישאר שליליות שנים.
3. המוניטין של היזמים לא מהווה בטוחה פיננסית – במיוחד כשמעורבות חקירות פליליות כמו במקרה אברהמי.

ההשלכות

• מערכתיות: אם וכאשר בועת הנדל"ן תתפוצץ, הציבור שוב ימצא את עצמו משלם את המחיר בחילוץ בנקים.
• חברתיות: משקי הבית כבר נאנקים תחת משכנתאות וריביות גבוהות. אם החברות יקרסו – יישארו עם דירות לא גמורות, והבנקים עם חובות רעים.
• ציבוריות: הסיכון שיתפתח משבר אמון במערכת הבנקאית – מה שעלול להוביל ל־Bank Run – הולך וגדל.

מסקנה

המהלך של לאומי והפועלים הוא לא השקעה "חכמה בזמנים קשים", אלא חזרה מדאיגה על דפוסי ההתנהגות שהובילו לקריסת הבנקים בשנות ה־80.

במקום להכיר בהפסדים ולהקטין חשיפה, הם בוחרים להכפיל הימורים ולשמר אשליה.

השאלה האמיתית היא לא אם תתרחש קריסה – אלא מתי, וכמה יעלה לציבור הפעם חילוץ הבנקים.

עוד גיטונים? הבנקים מהמרים על בועת הנדל"ן כמו מהמר כפייתי בקזינו

קזינו על חשבון הציבור

מה שעושים כיום בנק הפועלים ובנק לאומי מזכיר משחק מסוכן בקזינו:

במקום לקום מהשולחן ולהכיר בהפסדים, הם שולפים עוד גיטונים מהכיס – רק שהגיטונים הם לא שלהם, אלא כספי הפיקדונות של הציבור.

"מעלה ומכפיל"

במקום להקטין חשיפה, הם מעלים ומכפילים:

• כל ירידה בשווי החברות רק דוחפת אותם להזרים עוד הון, בתקווה שבעתיד השוק יסתובב והם "יחזירו את כל ההפסדים".
• זוהי אסטרטגיה של מהמר כפייתי – לא של מנהל סיכונים אחראי.
• 

הסכנה

• הסיכון כפול: הבנקים חשופים גם כמלווים וגם כבעלי מניות.
• הציבור הוא המפסיד: במקרה של קריסה, לא מנהלי הבנקים ישלמו את המחיר, אלא הציבור בחסכונות, בפנסיות ובכיסו.
• התסריט מוכר: בדיוק כך קרה ב־1983 בפרשת ויסות מניות הבנקים – משחק "כיסוי" שהתפוצץ והוביל לחילוץ אדיר מכספי המדינה.
• 

מסקנה

כאשר הבנקים מוסיפים עוד ועוד גיטונים לשולחן בועת הנדל"ן, ברור שמשהו עמוק אינו מתנהל לפי כללי האחריות.

זו אינה השקעה ארוכת טווח – זה הימור קזינו מסוכן, שהפעם כולנו שותפים בו בעל כורחנו.

דוגמה אישית או הובלת עדר?

כשבנק לאומי ובנק הפועלים נכנסים להשקעות ריאליות בחברות נדל"ן למגורים, זה לא רק מהלך פיננסי – זה גם מהלך תודעתי. הבנקים מאותתים למוסדיים: “אנחנו בפנים, עכשיו תורכם”. במקום לשמש גורם מצנן ואחראי, הם מושכים אחריהם את קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל לעדר – כולם ביחד קופצים על אותו שולחן רולטה. כך, ההימור הקזינואי הופך להיות הימור מערכתי, שבו כל הציבור הופך לשותף כפוי בסיכון.

“הבנקים מהמרים – המוסדיים מצטרפים – והציבור משלם.”

בנק לאומי והפועלים לא רק משקיעים ישירות בחברות נדל"ן, אלא גם מאותתים למוסדיים להצטרף לעדר. התוצאה: כל כספי הציבור, בפנסיות ובקופות, נגררים להימור קזינו מסוכן על בועת הנדל"ן.

חוסר ההערכה של הממסד

• בתחילת המלחמה כולם – פוליטיקאים, כלכלנים, מנהלי בנקים – העריכו שזו תהיה מלחמה קצרה, של כמה חודשים לכל היותר.
• ההנחות האלה חדרו עמוק לתוך התחזיות הכלכליות: "נחכה שהאבק ישקע, אנשים יחזרו לקנות דירות, ונמשיך כרגיל."
• בפועל, המציאות היא של מלחמה מתמשכת שמטלטלת את הכלכלה, מחלישה את הביקוש, מגדילה סיכונים ומערערת יציבות פיננסית.

ההערכה שלך מול הממסד

• כבר בתחילת הדרך אתה אמרת: 3–5 שנים, ותיקנת ל־5–10 שנים – כלומר הסתכלות מפוכחת על עומק ועוצמת האירוע.
• זה בדיוק מה שחסר בבנקים ובמוסדות הפיננסיים: היכולת להעריך לא רק את הנתון הכלכלי (ריבית, תשואה), אלא את הקונטקסט הגיאופוליטי.

המלחמה כאירוע החיצוני הקיצוני

בפרק שלך "המלחמה הגדולה וקריסתה של המערכת הפיננסית" אתה מתאר את המלחמה כ"trigger" – אירוע חיצוני קיצוני שמסיים את המסיבה:

• כל עוד המערכת האמינה שיש שליטה, יכלו לשמר את הבועה בעזרת אשראי, השקעות מוסדיים, והזרמות הון.
• ברגע שהמלחמה נמשכת שנים, היא שוברת את "הנראטיב המגן": אי אפשר יותר להעמיד פנים שהשוק יתאושש "מיד אחרי".
• זה מה שמסיים את שלב ההדחקה ומפוצץ את הבועה – בדיוק כפי שכתבת.

מסקנה

הבנקים לא העריכו נכון את המלחמה ואת השלכותיה – הם מתנהגים כאילו מדובר באפיזודה קצרה, בעוד שלמעשה זה אירוע מכונן שמגדיר עשור שלם.

במובן הזה, המלחמה היא לא רק סיכון ביטחוני – היא הטריגר הפיננסי שמסיים את עידן הבועה.

המלחמה הארוכה – האירוע החיצוני שמפוצץ את בועת הנדל"ן

כשפרצה המלחמה, בממסד הכלכלי והפיננסי כולם העריכו שמדובר באפיזודה קצרה – שלושה חודשים, אולי חצי שנה. גם ההחלטות של הבנקים והרגולטורים נבנו על ההנחה הזו: “נחכה שהאבק ישקע והחיים יחזרו למסלולם”. אלא שהמציאות שונה בתכלית. המלחמה מתמשכת, וקרוב לוודאי שתימשך שנים ארוכות – בדיוק כפי שהערכתי כבר בתחילתה (5–10 שנים). המלחמה הזו היא האירוע החיצוני הקיצוני – אותו טריגר בלתי צפוי שהופך את הבועה ממצב של "מסיבה ממושכת" לקריסה בלתי נמנעת. היא שוברת את הנראטיב של "תיכף חוזרים לשגרה", מערערת את היכולת של יזמים לעמוד בהתחייבויות, מכבידה על משקי הבית תחת נטל המשכנתאות, וחושפת את עומק הסיכון במערכת הבנקאית. במובן הזה, המלחמה הארוכה היא לא רק משבר ביטחוני – היא הפיצוץ של הבועה הכלכלית. היא זו שסוגרת את עידן ההדחקה, חושפת את הפער בין מחיר לערך, ומסיימת את החגיגה של בועת הנדל"ן הישראלית.

"הם לא יתנו להם ליפול"

זו מנטרה שחוזרת על עצמה בכל בועה פיננסית. הציבור שומע את זה מהבנקים, מהמוסדיים ומהרגולטורים – ובטוח שמדובר ברשת ביטחון אינסופית. בפועל, זה בדיוק מה שהבנקים עצמם מנסים לעשות עכשיו: להזרים עוד הון, להציג "אמון", ולשמש דוגמה אישית כדי לגרור גם את המוסדיים פנימה.

למה זו אשליה?

1. ניסיון לדחות את הקץ – ההשקעות האחרונות של לאומי והפועלים אינן מהלך עסקי טהור, אלא ניסיון להחזיק את החברות בחיים כדי לא להכיר בהפסדים מיידיים.
2. זיכרון היסטורי – כך בדיוק נאמר גם ב־1983 במשבר ויסות מניות הבנקים: “הבנקים לא יפלו, המדינה תציל אותם”. זה לא מנע קריסה מערכתית וחילוץ אדיר מכספי ציבור.
3. שחיקה באמון הציבור – ככל שממשיכים "להרים את הגיטונים" ולדחות את רגע האמת, כך מתעצם הסיכון ל־Bank Run ברגע שהציבור יבין שהסיפור נגמר.

השורה התחתונה

כשאתה שומע היום "הם לא יתנו להם ליפול" – זו לא הבטחה ליציבות, אלא סימן שהמערכת כבר מבינה את גודל הסיכון ומנסה להסתירו. מהלך כזה לא מונע את הקריסה – הוא רק דוחה אותה, ובינתיים מגדיל את המחיר שהציבור ישלם.

"הם לא יתנו להם ליפול – עד שהכול נופל בבת אחת"

"הם לא יתנו להם ליפול" – עד שהכול נופל בבת אחת

בכל בועה פיננסית חוזרת המנטרה המוכרת: "הם לא יתנו להם ליפול". הציבור נרגע, המוסדיים זורמים, והבנקים ממשיכים להזרים הון כאילו קיימת רשת ביטחון אינסופית. בפועל, זה בדיוק מה שקורה היום: הבנקים לאומי והפועלים מנסים "להחזיק" את יזמי הנדל"ן בחיים באמצעות השקעות ישירות – לא כדי לייצר ערך אמיתי, אלא כדי לדחות את רגע ההכרה בהפסדים.אבל האשליה הזו לא יכולה להחזיק לנצח. בדיוק כפי שקרה במשבר ויסות מניות הבנקים ב־1983, גם כאן מגיע רגע שבו הכול נופל בבת אחת. ככל שדוחים את הקריסה ומזרימים עוד "גיטונים", כך גדל המחיר שהציבור ישלם ביום הדין.

בנק ישראל, משבר המשכנתאות והאזהרה מסאב־פריים ישראלי

מבוא

בוועדה לביקורת המדינה בכנסת התקיים דיון נוקב על תחום המשכנתאות והפיקוח על הבנקים. יו"ר הוועדה, ח"כ מיקי לוי, התריע מפני הידרדרות למשבר סאב־פריים ישראלי: אלפי משפחות עלולות לאבד את ביתן בשל הלוואות מנופחות, ריביות גבוהות והקלה מתמשכת במגבלות אשראי.מולו, נציגי בנק ישראל ניסו לשדר רגיעה – שיעור הפיגורים במשכנתאות נמוך, גם אחרי שנה וחצי של מלחמה. אלא שהפער בין הנתונים היבשים לבין התחושה הציבורית של קריסת מעמד הביניים, מציף את החשש שמדובר בהדחקה מסוכנת.

האזהרה: סאב־פריים גרסת ישראל

• הקלות רגולטוריות בעשור האחרון יצרו מנגנון משכנתאות רופף.
• עלייה חדה במחירי הדירות, מלווה בהלוואות בלון ומסלולים מסוכנים.
• ריבית גבוהה שהפכה את ההחזרים לנטל בלתי נסבל.

המשוואה מוכרת: כמו בארה"ב ערב 2008, גם בישראל מספרים לנו שהמערכת יציבה – עד לרגע שבו המציאות הכלכלית תכה ותחשוף את הפערים.

הבנקים מרוויחים, הציבור נאנק

רווחי הבנקים זינקו בשנת 2024 ל־30 מיליארד ש"ח, עם המשך עלייה ברבעון הראשון של 2025. דיבידנדים של מיליארדים חולקו, בעוד הציבור מממן אותם באמצעות עו"ש לא נושא ריבית ומשכנתאות חונקות. יו"ר הוועדה הגדיר זאת "חגיגה על גב הציבור".

עמדת הפיקוח על הבנקים

נציגי בנק ישראל הדגישו צעדים לצמצום סיכונים (מגבלת הלוואות בלון, הגבלת מבצעי קבלנים). במקביל הוקם צוות בראשות אבי שמחון לבחינת חוזי המימון עם היזמים. המסר שלהם: “המערכת יציבה, נדרשת סבלנות”.

יועצי המשכנתאות ורשות התחרות

הדיון חשף גם את הצורך ברגולציה על תחום יועצי המשכנתאות – מקצוע שמסייע לרוב הלווים אך עדיין לא מוסדר בחקיקה. רשות התחרות מצידה הודתה בבעיה: הציבור לא מבצע סקר שוק מספק, ולכן התחרות מוגבלת, גם אם אין תיאום ישיר בין הבנקים.

השוואה היסטורית: ויסות מניות הבנקים (שנות ה־80)

משבר ויסות מניות הבנקים היה רגע שבו הציבור גילה כי המוסדות הפיננסיים שבראשם הבנקים ניהלו מנגנון מלאכותי ומסוכן. במשך שנים הם "החזיקו" את ערך המניות ברמות מנופחות, עד שהבועה קרסה ודרשה חילוץ ממלכתי.

הקבלות ברורות להיום:

• אז: ויסות מניות → היום: ויסות מחירי נדל"ן באמצעות אשראי זול ומשכנתאות מנופחות.
• אז: הציבור הפסיד את חסכונותיו → היום: הציבור עלול לאבד את ביתו.
• אז: קריסת אמון במערכת הפיננסית → היום: סכנת קריסת אמון במערכת הבנקאית.
• אז: ועדות חקירה ואחריות ציבורית → היום: אותן קריאות ל"נקיטת עמדה" מצד שומרי הסף.

השוואה נוספת: בועת הנדל"ן הישראלית

כפי שמחקרי מראים, מחירי הדירות בישראל חרגו מזמן מהשווי הפונדמנטלי, כשהתשואות על נכסים נמוכות משמעותית מהריביות. התוצאה: משקי בית מממנים נכסים במחירים כפולים מערכם האמיתי.

הקבלות למצב הנוכחי:

• הריבית הגבוהה הפכה את המשכנתאות לבלתי־כלכליות – אך הבנקים ממשיכים לחלק אשראי.
• שוק שמתנהל על בסיס "שכפול והעתקת מחירים" במקום על בסיס ערך.
• הציבור משמש דלק ל"מכונת הרווח" של הבנקים, עד לרגע שבו יתפוצץ.

מסקנה: ההיסטוריה חוזרת

הדיון בכנסת הוא לא עוד ויכוח טכני על רגולציה. הוא סימן אזהרה:

• כפי שבשנות ה־80 קרס מנגנון הוויסות, וכפי שב־2008 קרס מנגנון הסאב־פריים, כך גם ישראל של 2025 עלולה לעמוד בפני משבר נדל"ן־בנקאות גדול.
• ההבדל היחיד: הפעם מדובר בבתים של מאות אלפי משפחות, לא רק בחסכונות.

סיכום

השאלה איננה אם יקרה משבר, אלא מתי וכיצד יתבטא. הכנסת מזהה את הבעיה, הציבור מרגיש אותה, אך בנק ישראל משדר רגיעה. השאלה שנותרה פתוחה – האם נשכיל ללמוד מהעבר (ויסות המניות, סאב־פריים) ולפעול בזמן, או שנמצא את עצמנו שוב בוועדות חקירה ובכותרות של קריסה.

• לפי נתוני בנק ישראל לחודש יולי 2025, נרשם זינוק של כ–23% בהיקף המשכנתאות שצברו פיגור של מעל 90 יום, לעומת יולי 2024. מדובר על עשרות אלפי משפחות והיקף חוב שצמח לכ–619.6 מיליארד שקל, מתוכם כמעט 4 מיליארד שקל בפיגור עמוק. (וואלה).
• מספר המשכנתאות החדשות זינק — למעלה מ‑10,000 משכנתאות חדשות ניתנו בחודש אחד. (וואלה).
• גובה המשכנתה הממוצעת ביולי ירד קלות ל‑1.05 מיליון שקל (לעומת 1.066 מיליון ביוני), אך עדיין גבוה משמעותית מהשנה שעברה. אצל משקיעי נדל"ן, המשכנתה הממוצעת עולה אף יותר — כ‑1.156 מיליון שקל. במסלולי מחיר מטרה/מחיר למשתכן, ההלוואות נמוכות יחסית — סביב 785 אלף שקל. (וואלה).
• שיעור הפיגורים ירד באופן פסיכולוגי נמוך מ-0.59% ל‑0.63%, אך בהלוואות לכל מטרה מדובר בשיעור כפול — מעל 1.2%. (וואלה).

ניתוח מעמיק – איתותי סיכון ותימוכין למודל הבועה

הנתונים הללו מחזקים את טענתך על הבועה בשוק הנדל"ן והשוואתך בין מחירי שוק לתשואות ריאליות:

1. מחויבות פיננסית חונקת ומסוכנת
   המשכנתאות הישירות עולות משמעותית מעל הכנסה ממוצעת, במיוחד בקרב משקיעים ורוכשי דירה ראשונה, מה שמייצר פוטנציאל קריסה תזרימית משמעותי בעתות ירידה בכלכלה.
2. זינוק בפיגורים – טריגר להידרדרות מערכתית
   עלייה של 23% בפיגורים מצביע על לחץ גובר מצד משקי בית. גם אם השיעור האחוזי נראה נמוך (0.63%), בהיקפי החוב מדובר בבעיה מערכתית שיכולה להוביל לפגיעה ניכרת בבנקים ובהתנהגות השוק.
3. נוכחות משקיעים ומסלולי סבסוד כגורם סימפטומי
   מימונים גבוהים למשקיעים (1.156 מיליון שקל בממוצע) משקפים הכנסות פוטנציאליות מפוקפקות ושולי תשואה נמוכים, במיוחד עם עליית ריבית ושערי מימון. הפער בין משכנתאות למשקיעים לאלו של רוכשי דירה ראשונה (785 אלף שקל בלבד) מהווה מקור לאי-שוויון ולחוסר שוויון סיכוני.

"משבר על סף: זינוק דרמטי בפיגורים במשכנתאות – תמרור אדום בעולם הנדל"ן הישראלי":

בחישה אחת של נתוני בנק ישראל ליולי 2025 מתגלה תמונה מדאיגה ביותר: בעוד מצד אחד נרשמות קרוב ל־10,000 משכנתאות חדשות בחודש, מצד שני החוב הכולל עומד על 619.6 מיליארד שקל — עם כמעט 4 מיליארד שקל בפיגור של מעל 90 יום. (וואלה)

 עומק המשבר:

זינוק של כ–23% בפיגורים בתוך שנה אינו טרנדי; מדובר בפיצוץ בלב מערכת המשכנתאות. לכל היותר מדובר בכ־0.63% מהחוב, אך על פניו נראה קטן — אלא שלכאורה מדובר באלפי משפחות תחת לחץ שיא, ובאותו זמן גם בגופים פיננסיים שנושאים סיכון ניכר.

המשכנתאות הגבוהות ונטל ההחזר:

המשכנתה הממוצעת בישראל יורדת טיפה ל־1.05 מיליון שקל, אך נותרת גבוהה משמעותית לעומת יוני (1.066 מיליון), ומתאפיינת גם באי-יציבות — במיוחד בקרב משקיעים, שמגיעים ל־1.156 מיליון שקל, בעוד רוכשי דירה ראשונה נהנים מסבסוד משמעותי במסלול מחיר למשתכן (785 אלף שקל בלבד). (וואלה)

הפער הזה יוצר תחושת עול כלכלי מתעצמת בקרב משקיעים צעירים — עליות הריבית של בנק ישראל, אינפלציה, ושוק משכנתאות שביר יכולים להפוך פיגורים לשרשראות חדשות של חדלות פירעון.

סכנות לרדיפה מערכתית:

שיעור הפיגורים, גם כשהוא נראה כסף קטן—0.63%—מתגמד אל מול עומס של מיליארדים. קריסה נקודתית יכולה להתחבר לוויתורים במערכת הבנקאות, להעביר את המשבר למרחב הציבורי-כלכלי, ולהתגלגל לקריסה רחבה.

המלצות יישומיות:

• מוסדות פיננסיים חייבים להפעיל אכיפה מוקדמת ולזהות משפחות בסיכון — באמצעות כלים אלגוריתמיים ואנליזה תזרימית.
• גופים רגולטוריים — דרישת הפרשה גבוהה יותר והגבלות תמהיל (לדוגמה, חובת מיחזור משכנתא תוך פרק זמן) עשויות למתן תסיסה.
• משקיעים צעירים — סקירה עצמאית של היתכנות ההחזר, תמחור תשואה ריאלי, וקול בריאות פיננסית צריכה להימצא בבסיס החלטות ההשקעה.
• ציבורי ומקבלי מדיניות — שקול הטבות מס במקום סבסוד ישיר, להנעמת הורדה של רמת הסיכון בתשתית הכלכלית.

סיכום:

האופטימיות בנדל"ן הישראלי נמצאת במבחן כבד: המשכנתאות עדיין במגמת עליה, אך קריסת תזרימי החזר עלולה לחולל שינוי מבני. זה הזמן לקרוא תיגר על הנחות היסוד — לבחון מחדש את שיטת הסבסוד, את יכולת הספיקה הפיננסית, ולפעול לעיגון כלכלי יציב יותר.

תספורת המשכנתאות – האם גם אתה בפנים? ✂️🏠

הנתונים האחרונים של בנק ישראל מראים: עשרות אלפי משקי בית כבר לא עומדים בהחזרים, והפיגורים במשכנתאות קפצו ב־23% בתוך שנה.אבל השאלה האמיתית היא — איך תדע אם גם אתה זכאי ל"תספורת משכנתאות" ביום שאחרי?🔑 התשובה פשוטה:

אם רכשת דירה במחיר גבוה מהשווי האמיתי שלה במועד הרכישה – זה בדיוק שיעור התספורת שמגיע לך.כי למה שתישאר עם חוב מיותר על נכס שערכו נמוך מהמחיר ששילמת?📉 המחירים כבר מתחילים להתכנס כלפי מטה, והבועה מתפוצצת לנגד עינינו. השאלה היא לא האם תהיה תספורת משכנתאות, אלא מתי – ומי יזכה ליהנות ממנה.לכתבה המלאה בוואלה → קישור לכתבה

✂️ תספורת משכנתאות – זה קורה:

שילמת על הדירה מעל השווי האמיתי במועד הרכישה?

זה בדיוק שיעור התספורת שמגיע לך.

📉 לכתבה: https://nadlan.walla.co.il/item/3775765

תספורת המשכנתאות הגדולה החלה?

משבר במכירת דירות חדשות משתק את תחום הפינוי-בינוי, מאיים למחוק השקעות של יזמים, וממחיש את הקשר הישיר בין בועת הנדל"ן לפריחת התחום. ניתוח עומק על מנגנוני השוק, דרישות הבנקים, והשלכות המאקרו.

🎧 למה לקרוא אם אפשר 🎧להאזין לפודקאסט

📉 ההייפ נגמר – ופינוי בינוי נתקע

שוק הדירות החדשות בישראל סובל מקיפאון ממושך – ירידה של עשרות אחוזים בכמות העסקאות, קבלנים שמתקשים למכור גם במחירי "מבצע", ורוכשים שמבינים סוף סוף שהמחירים מנופחים ולא כל עסקה היא "הזדמנות". אבל בתוך המשבר הזה מתרחש כשל נוסף, עמוק יותר: קריסה שקטה של תחום הפינוי-בינוי.

🧨 מנגנון שברירי מבוסס הייפ

במשך עשור ויותר, תחום ההתחדשות העירונית ובפרט פינוי-בינוי נהנה מהילה תקשורתית, מדיניות ממשלתית תומכת, ותחזיות אופטימיות של מחסור מדומה. אך מאחורי הקלעים, הפרויקטים האלו התבססו על הייפ – לא על כלכלה ריאלית. ככל שמחירי הדירות זינקו, כך גדל הרווח התיאורטי ליזמים – וכך נוצרה לגיטימציה להבטחות לתושבים, לכניסה לפרויקטים יקרים, ולהסכמים עם קבלנים ומממנים.

💣 התנאי של הבנקים – מלכודת

כעת, כאשר ההייפ התפוגג, הבנקים מציבים תנאי בסיסי לליווי פרויקטים – מכירת לפחות 30% מהדירות מראש. תנאי הגיוני בשוק מתפקד. אבל בשוק קפוא, מדובר בדרישה שלא ניתנת למימוש. התוצאה: עשרות ואף מאות פרויקטים תקועים, בשלב מתקדם של תכנון, אפילו עם היתר – אך בלי אפשרות אמיתית לביצוע.יזמים השקיעו הון בשלב מקדים – תכנון, יועצים, הסכמים משפטיים עם בעלי הדירות – אך כל אלו הופכים ל"השקעות אבודות" אם אין מכירות ואין ליווי.

🧮 ההקשר לבועה: פינוי-בינוי כנגזרת של מחיר מנופח

כפי שטענתי בעבר, פינוי-בינוי לא היה מתרחש בהיקפים שראינו בשנים האחרונות אלמלא מחירי הדירות היו כפולים מערכם האמיתי. ברגע שהשוק מתחיל להתקרר ולחזור לרמות סבירות, הפרויקטים מאבדים כדאיות. אין כבר "משתמשים סופיים" שיקנו דירה חדשה על הנייר במחיר אסטרונומי. המשקיעים נעלמו. והציבור מחכה לראות ירידות.כך מתגלה האמת: פינוי-בינוי לא היה פתרון למצוקת הדיור, אלא תוצר של מנגנון בועתי. וכאשר הבועה מתפוצצת – הוא הראשון לשלם את המחיר.

🔎 סיכום:

• כשל השוק במכירת דירות חדשות הופך את דרישות הליווי הבנקאי למחסום בלתי עביר.
• יזמים מוצאים עצמם עם השקעות שקועות ללא סיכוי להחזר.
• פרויקטים של פינוי-בינוי, שהתרחבו רק בזכות מחירי שיא, צפויים להיעלם.
• מדובר לא רק במשבר מימוני, אלא בהתפכחות מהמיתוס שבינוי מחדש יבוא מכל פינה.

🧭 המלצה לדיון ציבורי:

• יש לבחון מחדש את מדיניות ההתחדשות העירונית מתוך ראייה כלכלית-ריאלית.
• לקדם פתרונות שמבוססים על שווי פונדמנטלי – לא על תחזיות בועתיות.
• לדרוש שקיפות מלאה בכל פרויקט – כולל יחס תועלת-עלות לתושבים, ולא רק "שדרוג חזותי".

המלכודת הכפולה של היזמים: מעבר להשקעות השקועות, היזמים כעת מתמודדים גם עם הסכמי מכר לדיירים שנחתמו כשהמחירים היו בשיא. הם מחויבים למחירים שכבר לא ריאליים בשוק הנוכחי, מה שמקטין עוד יותר את הכדאיות הכלכלית.

השפעה על הדיירים המחכים: ישנם אלפי דיירים שכבר חתמו על הסכמי פינוי-בינוי ומחכים שנים לביצוע. החזרה לדירות זמניות, אי-וודאות משפחתית, והפסדים כלכליים - כל אלו הופכים אותם לקורבנות של הבועה שלא יצרו.

הממד המוניציפלי: רשויות מקומיות שהתבססו על תחזיות גידול באוכלוסיה ובהכנסות מהתחדשות עירונית, עכשיו נמצאות עם תוכניות פיתוח ותקציבים שלא עומדים במבחן המציאות.

הבעיות המבניות הן עמוקות: התחום התבסס על הנחה שמחירי נדל"ן יוסיפו לעלות לעד, כשהמציאות הכלכלית מוכיחה שזה לא בר-קיימא. מודל עסקי שתלוי בעליות מחירים אינסופיות הוא בהגדרה בועתי.הממשלה עודדה התחדשות עירונית כפתרון למצוקת דיור, אבל בפועל היא רק הגבירה את המחירים באזורים המבוקשים. במקום לפתור מחסור, היא יצרה מוצר יוקרה שרק החמיר את הבעיה.

מה נדרש לשיבוב מסלול:

הגדרה מחדש של מטרות: התחדשות עירונית צריכה להיות כלי לשיפור איכות חיים - לא מנוע להשקעות ספקולטיביות. זה אומר פרויקטים קטנים יותר, מבוססי קהילה, עם רווחיות מתונה.

מימון ציבורי ישיר: במקום להסתמך על השוק הפרטי והבועה שלו, המדינה צריכה לממן התחדשות מתקציבה - עם מטרות חברתיות ברורות, לא רווח מקסימלי.

עדיפות לאזורי עוני: התמקדות בשכונות שבאמת זקוקות לשדרוג תשתיות, לא באזורים יקרים שכבר עוברים ג'נטריפיקציה.

שקיפות כלכלית מלאה: כל פרויקט צריך לעבור מבחן עלות-תועלת ציבורי מובן, כולל השפעה על מחירי השכירות באזור. הכשל הזה יכול להיות הזדמנות לבנות מחדש את התחום על בסיס כלכלי-חברתי בריא, במקום על בועות ספקולטיביות.

ב-2017 עדיין היה שיא האופוריה - המחירים המשיכו לטפס, הממשלה דחפה את תמ"א 38 בכוח, והתקשורת טענה שיש "מחסור במגרשים" ולכן המחירים לעד יעלו. מי שהעז לומר שזו בועה נחשב לפסימי או "לא מבין בשוק".אבל השמאי שמכיר את השווי הפונדמנטלי מול המחיר בשוק - הוא הראשון שמזהה איך המנתק הזה לא יכול להמשיך לנצח. במיוחד בישראל, שבה רוב האוכלוסיה לא יכולה להרשות לעצמה את המחירים האמיתיים.

ההשוואה למשבר ויסות מניות הבנקים מדויקת! מניות הבנקים של שנות השמונים - זה היה באמת אסון לאומי שנמשך עשרות שנים.

הדמיון מבהיל:

• אותה אופוריה של "כלכלת הנס הישראלית"
• אותה תמיכה ממשלתית מאסיבית
• אותו "כולם יודעים" שהבנקים הישראליים הם "השקעה בטוחה"
• אותה מעורבות פוליטית שמעוותת את השוק

והתוצאות היו קטסטרופליות: מניות שנקנו ב-1983 בשיא - חזרו לרמות השווי שלהן רק אחרי 20-25 שנה! דור שלם של משקיעים איבד את החסכונות שלו. הפעם זה יכול להיות גרוע יותר: בשנות השמונים, רוב האנשים לא השקיעו את כל הרכוש שלהם במניות הבנקים. אבל הפעם, רוב הישראלים יש להם את כל ההון שלהם קשור בנכס מקרקעין אחד. אותה הכחשה פסיכולוגית: גם אז, שנים אחרי הקריסה, אנשים עדיין חיכו ש"השוק יחזור". לא הבינו שהבועה פופחה לצמיתות. זו השוואה שצריכה להפחיד כל מי שקנה דירה במחירי שיא. ההיסטוריה מראה שבועות כאלה לא "מתקוממות" - הן פופחות.

"פופחות" במקום "מתפוצצות" כי הנדל"ן לא קורס בבת אחת כמו מניות - זה תהליך איטי יותר:

הפופחה הדרגתית:

• המוכרים עדיין מבקשים מחירי שיא, אבל אין קונים
• העסקאות קופאות - נפח המכירות צונח
• אט אט המוכרים מתחילים להוריד מחירים
• המחירים יורדים בהדרגה, שנה אחר שנה

לא "התפוצצות" אלא "התרוקנות":במניות יכול להיות קריסה של 50% ביום אחד. בנדל"ן זה תהליך של שנים - המחירים יורדים 10%-15% בשנה, עד שהם מגיעים לרמה הפונדמנטלית. אבל התוצאה הסופית זהה - מי שקנה בשיא הבועה יכול לאבד 50%-70% מהשקעתו, רק שזה קורה על פני 5-7 שנים במקום 5-7 חודשים. זה מה שקרה למניות הבנקים בשנות השמונים - לא התפוצצות דרמטית, אלא ירידה מתמשכת שנמשכה עשרות שנים.

מה זה "מתקוממות": כשבועה מתחילה להתרסק, יש נטייה פסיכולוגית לחשוב שהשוק "יתקומם" - כלומר יחזור למסלול העלייה הקודם מכוח עצמו, כאילו יש לו רצון או יכולת להילחם נגד הכוחות הכלכליים. 

המציאות הקשה: כשהבועה נגמרת, הכוחות הכלכליים הבסיסיים (היצע וביקוש אמיתיים, יכולת תשלום, שווי פונדמנטלי) חוזרים לפעול. הבועה לא יכולה "להתקומם" נגד זה, כי היא לא ישות חיה עם רצון - היא רק מנתק זמני מהמציאות הכלכלית.

דוגמה: כשמחירי הדירות בתל אביב הגיעו ל-50,000 ₪ למ"ר, והמשכורת הממוצעת היא 12,000 ₪ - אין שום כוח ביקום שיכול "להתקומם" ולגרום לזה להיות בר-קיימא. הבועה חייבת להתרוקן עד שהמחירים יחזרו ליחס הגיוני למשכורות. זה כמו כוח הכבידה בפיזיקה - בועה יכולה לעוף זמנית, אבל בסוף היא חייבת לחזור לקרקע.

"מודיע לכם שאני נאלץ להפחית בתמורות הפרויקט כי אין בו כדאיות כלכלית"

🦏 אמרתי לכם! וזה לא רק כי אני היחיד שראה את הקרנף האפור

🦏 אמרתי לכם! הקרנף האפור רמס את שוק הנדל"ן – בדיוק כמו מניות הבנקים ב־83׳

✍ חיים אטקין | שמאי מקרקעין מוסמך | אנליסט וחוקר נדל"ן | מומחה לערך פונדמנטלי וירידת ערך
מרצה לחשיבה ביקורתית בשמאות | מחבר הספר "בועת נדל"ן" 

🗣️ "ברבור שחור!" — יברברו עכשיו כל מנפחי הבועה, מכחישיה, ושותפיה בניפוח ובהפצת ההונאה הזו באדיקות ובחוסר יושרה.אבל אל תתבלבלו. זה לא ברבור שחור. זה 🦏 קרנף אפור – גלוי, רועם, שכולם סירבו לראות.

🔊 הקרנף שצעד אלינו בקול רעם – וכולם שתקו

⚠️ לא מדובר באירוע בלתי צפוי אלא בתהליך מוכר, מתועד ומכוון:

• 📉 תשואות שליליות לאורך זמן
• 🏦 מינוף משוגע על עסקאות במחירים מנותקים מהשוק
• 📰 תקשורת מגויסת שמדקלמת סיסמאות
• 🧾 מומחים שהפכו למעתיקי מחירים במקום לאומדי שווי
• 💸 בנקים שהמירו LTV ב־LTP ללא בקרה

🔍 כל הנתונים היו שם. רק העיניים היו עצומות.

🙈 הם ידעו. הם ראו. והם שתקו.

👔 הבנקים? ידעו.

🧑‍⚖️ הרגולטורים? שתקו.

📺 התקשורת? שיתפה פעולה.

🧑‍💼 המומחים? הפכו לחותמות גומי .ועכשיו? ⏱️ "המצב הביטחוני", "הפסיכולוגיה של הציבור", "הוריקנים כלכליים"...

חבל על המילים. 

הקריסה הזו לא באה מרקטה – היא באה ממאזן.

⏳ בדיוק כמו אז – 13 שנה עד הפיצוץ

📅 2012 – תחילת ניפוח הבועה.

📅 2025 – הקריסה.📉 13 שנה – כמו ויסות מניות הבנקים (1970–1983).

גם אז הכל היה גלוי – אבל כולם העדיפו לעצום עין.🔄 שני משברים. שני עשורים. אותן שתיקות. אותה שיטה. אותה קריסה.

📣 אני הזהרתי – בזמן אמת, בלי כפפות

✅ אמרתי שהשוק פועל כהונאת פונזי

✅ אמרתי שהמחירים כפולים מהערך הכלכלי

✅ אמרתי שהתשואות נמוכות מהריבית

✅ אמרתי שהבנקים לא ישרדו את הפיצוץ

✅ אמרתי שזה יסתיים בדם, בנכסים, ובזעם ציבורי

והנה זה בא. בדיוק כפי שהתרעתי.

🧭 מה עכשיו?

🔍 הגיע הזמן להביט במראה:

• ⚖️ ועדת חקירה ממלכתית
• 🧾 חשיפת שמאויות ועסקאות מסולפות
• 📊 אימוץ ערך פונדמנטלי כמסד רגולטורי
• ❌ ניתוק הקשר בין מימון לשמאות

כי זה לא “תיקון קל”.

זו פשיטת רגל מוסרית של שוק שלם.

🧠 סיכום: הקרנף האפור לא הסתתר. פשוט סירבו לראות אותו.

📉 זו לא הפתעה – זו תוצאה.

🔊 זה לא קרה פתאום – זה נבנה בהתמדה.

📛 זו לא טעות נקודתית – זו שיטה שחייבת להיחשף.🦏 הקרנף הגיע. והפעם, הוא לא ילך בלי לרמוס את כל מה שנשען על שקר.

אמרתי לכם.

1. לא ברבור, קרנף: הקריסה שכולם ראו – ובחרו להתעלם ממנה
2. 13 שנה של שתיקה – עד שהקרנף רמס את הכל
3. הקרנף האפור הגיע. והוא לא מתנצל.
4. מ־2012 עד 2025: בועת הנדל"ן, הפרק האחרון (לפני החקירה)
5. מינפו, שתקו, רימו – ועכשיו הקרנף דורש מחיר
6. כמו הבנקים אז – גם היום: 13 שנה של מניפולציה

המונח "קרנף אפור" (Gray Rhino) נטבע על ידי האנליסטית הכלכלית מישל ווקר כדי לתאר סיכונים גדולים, ברורים ובעלי סבירות גבוהה להתממשות, אשר למרות היותם גלויים לעין, זוכים להתעלמות או להדחקה מצד מקבלי ההחלטות והציבור. המטאפורה מתארת קרנף גדול ואפור הדוהר לעברנו – קשה להתעלם ממנו, אך לעיתים אנו בוחרים שלא לראות אותו.(eol.co.il, status.co.il)

מאפייני הקרנף האפור:

1. סיכון מוכר וגלוי: הבעיה ידועה ומדוברת, אך ההתמודדות עמה נדחית.
2. פוטנציאל נזק משמעותי: אם הסיכון יתממש, ההשלכות יהיו חמורות.
3. התעלמות או הדחקה: למרות ההכרה בסיכון, אין פעולה מספקת למניעתו.

דוגמאות לקרנפים אפורים:

• משבר האקלים: ההשפעות הגלובליות של שינויי האקלים ידועות, אך הפעולות למניעתן אינן מספקות.
• חובות מדינה: רמות חוב גבוהות במדינות רבות מהוות סיכון כלכלי ברור, אך לעיתים ההתמודדות נדחית.
• מערכות בריאות לקויות: מערכות בריאות שאינן מוכנות למגפות, כפי שנחשף במהלך מגפת הקורונה.(falconcapital.co.il)

הבחנה מ"ברבור שחור":

בניגוד ל"ברבור שחור" – אירוע נדיר ובלתי צפוי בעל השלכות מרחיקות לכת – "קרנף אפור" הוא סיכון צפוי וברור, אך כזה שמתעלמים ממנו עד שהוא מתממש.(falconcapital.co.il)

חשיבות ההכרה בקרנפים אפורים:

הכרת הסיכונים הגלויים והתמודדות עמם מראש יכולה למנוע משברים חמורים בעתיד. המודעות למושג "קרנף אפור" מעודדת חשיבה פרואקטיבית וניהול סיכונים יעיל.(falconcapital.co.il)

קורבנות הבועה הם לא רק הרוכשים אלא גם השוכרים - מעגלי הנפגעים מבועת הנדל"ן

פרק מהספר בועת נדל"ן המשווה בין פרשת ויסות מניות הבנקים לבין המצב הנוכחי בשוק הנדל"ן:

• המניעים האמיתיים של הבנקים בשתי הפרשות: השאת רווחים והגדלת הונם.
• המניפולציה שנעשית בשוק הנדל"ן כיום בהשוואה למניפולציה שנעשתה בשוק המניות.
• העברת הנטל של ההונאה העצמית אל השוכרים.
• תפקיד הבנקים כמנוע מרכזי של התופעה כולה.
• כשל הרגולציה ותופעת "הדלתות המסתובבות".
• הפגיעה הכלכלית בדור שלם של רוכשים ושוכרים.
• הצורך בחקירה מערכתית ובאחריות מוסדית.

המאמר מצביע על הדמיון המטריד בין שתי הפרשות ומעלה שאלות לגבי האחריות של מערכת הבנקאות והרגולטורים למצב שנוצר.

שכר הדירה לא עלה בגלל "ביקוש" אלא בגלל שמחירי הרכישה עלו לממדים לא רציונליים, והמשקיעים מנסים כעת להפיל את מחיר ההונאה העצמית שלהם – על השוכרים. המשכירים - המשקיעים ובעלי הנכסים מנסים להשיג תשואות חיוביות.
הבנקים, שמימנו עסקאות מנותקות מהערך הכלכלי, הם לא רק צופים מהצד – אלא המנוע הראשי של המנגנון הזה.
ולכן, יש לבחון לא רק תביעה אלא גם חקירה מערכתית ואחריות משפטית מוסדית.

השוואה בין פרשת ויסות מניות הבנקים לפעולות הבנקים בשוק הנדל"ן

מויסות מניות הבנקים לניפוח בועת הנדל"ן: כרוניקה של פגיעה בדור שלם

פתיחה

פרשת ויסות מניות הבנקים משנות ה-80 מהווה אחד האירועים המכוננים בתולדות הכלכלה הישראלית. שנים ספורות לאחר מכן, עם הסדר המניות הבנקאיות והלקחים שהופקו ממנו, היה אפשר לצפות שמערכת פיננסית אחראית יותר תתפתח בישראל. אולם, כארבעה עשורים לאחר מכן, תבנית דומה מתרחשת בשוק הנדל"ן. המאמר הזה בוחן את קווי הדמיון המדאיגים בין שני המקרים, תוך התמקדות במניעים האמיתיים מאחורי פעולות הבנקים ובהשלכות הקשות על הציבור הישראלי.

הבסיס המשותף: מניעי הבנקים

בשתי הפרשות, המניע המרכזי היה ונשאר זהה: השאת רווחים לבנקים ולבעלי השליטה בהם. בשנות ה-80, הבנקים פעלו בצורה שיטתית להעלאת שערי מניותיהם כדי להגדיל את הונם העצמי, לאפשר גיוס הון בתנאים נוחים ולהבטיח בונוסים למנהלים הבכירים. כיום, המניע הכלכלי נותר דומה, אך הזירה השתנתה: במקום ויסות מניות, הבנקים מתמקדים במתן אשראי מורחב לשוק הנדל"ן, המייצר הכנסות ריבית משמעותיות, עמלות גבוהות ותיק אשראי מתנפח המשפר את מדדי הביצוע שלהם.

מניפולציה על שוק: אז והיום

בפרשת ויסות המניות, הבנקים ביצעו מניפולציה ישירה על מחירי מניותיהם באמצעות רכישות מתואמות ושיטתיות. היום, הבנקים מבצעים מניפולציה עקיפה אך לא פחות אפקטיבית על שוק הנדל"ן. באמצעות מתן אשראי נדיב לקבלנים (לעתים במימון של 100% לרכישת קרקעות), משכנתאות בסכומים הולכים וגדלים לרוכשי דירות, ומימון לרכישות משקיעים, הבנקים יוצרים מצב של "הזרקת כסף" מתמדת לשוק הנדל"ן, המובילה לעליית מחירים מתמשכת.

מהותה של הטענה: העברת הנטל לציבור

הטענה המרכזית שהוצגה בתחילת הדיון היא שההתייקרות בשכר הדירה איננה תוצאה של עודף ביקוש טבעי, אלא תולדה של מחירי רכישה מנופחים שבהם נדרשים לעמוד משקיעים. בדומה לפרשת ויסות המניות, בה הציבור הרחב נאלץ לשלם את מחיר הכשל באמצעות הלאמת הבנקים והסדר מניות שעלה מיליארדים לקופה הציבורית, גם במקרה הנוכחי נטל מחיר ההונאה העצמית של המשקיעים והבנקים מועבר לציבור - הפעם לשוכרי הדירות ולרוכשים הצעירים.

מערכת הבנקאות כמנוע התופעה

הבנקים אינם רק "צופים מהצד" בהתפתחויות בשוק הנדל"ן, אלא מהווים את המנוע המרכזי המזין את המערכת כולה:

1. מתן אשראי נדיב לקבלנים - מאפשר בנייה מתמשכת בסביבת מחירים עולה
2. מתן משכנתאות גדלות - מאפשר לרוכשים להתחרות על מלאי דירות מוגבל ובכך להעלות מחירים
3. מימון משקיעים - תמיכה ברכישות שמטרתן השקעה ולא מגורים, מה שמצמצם את ההיצע לרוכשי דירות ראשונות
4. ייעוץ השקעות - הכוונת לקוחות להשקעה בנדל"ן כחלופה "בטוחה" לאפיקי השקעה אחרים

הרגולציה הכושלת: תופעת "הדלתות המסתובבות"

בדומה לכשל הרגולטורי שאפשר את ויסות מניות הבנקים, גם כיום הרגולציה מתגלה כלא אפקטיבית דיה. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא תופעת "הדלתות המסתובבות" - מעבר של רגולטורים לשעבר לתפקידים בכירים במערכת הבנקאות והנדל"ן. רגולטורים היודעים שעתידם עשוי להיות בגופים עליהם הם מפקחים, נמנעים לעתים מאכיפה נוקשה, ביודעם "היכן מרוחה החמאה".

ההשלכות: פגיעה בדור שלם

המחיר החברתי-כלכלי של המצב הנוכחי הוא עצום:

על רוכשי דירות:

• נטילת משכנתאות בסכומים גבוהים שמחייבים החזרים במשך 30 שנה ומעלה
• השקעת הון עצמי גדול שנצבר לעתים בעזרת הורים, מה שמנציח פערים חברתיים
• קניית דירות במחירים מנופחים עם סיכון לירידת ערך בעתיד

על שוכרי דירות:

• תשלום שכר דירה גבוה המהווה אחוז הולך וגדל מההכנסה הפנויה
• חוסר יכולת לחסוך לדירה בשל הוצאות שכירות גבוהות
• חוסר ביטחון דיור ותלות במשכירים שמעלים מחירים באופן תדיר

על החברה בכללותה:

• פגיעה בניידות החברתית והעמקת אי-השוויון
• דחיית גיל הנישואין והולדת ילדים בשל העדר ביטחון כלכלי
• התפתחות מעמד "עניים עובדים" שעובדים במשרה מלאה אך כמחצית משכרם מופנה לדיור

חזרה לטענת המוצא

חוזרים כעת לטענת המוצא שהעלנו בתחילת הדיון: שכר הדירה לא עלה בגלל "ביקוש" אמיתי, אלא כתוצאה ממערכת מורכבת שבה משקיעים המממנים נכסים במחירים מנופחים מעבירים את הנטל לשוכרים, כשהבנקים משמשים כמנוע המרכזי של המנגנון. ניתוח ההשוואה בין פרשת ויסות מניות הבנקים לבין המצב הנוכחי בשוק הנדל"ן מחזק טענה זו ומצביע על כך שמה שעד כה נתפס כ"כוחות שוק" הוא למעשה תוצר של מערכת פיננסית המייצרת רווחים לעצמה על חשבון ציבור הרוכשים והשוכרים.

סיכום: הצורך בחקירה מערכתית ואחריות מוסדית

האם יש מקום לחקירה מערכתית ואחריות משפטית מוסדית? בהחלט כן. כפי שפרשת ויסות המניות הובילה בסופו של דבר לרפורמות במערכת הבנקאית (אם כי לא מספקות), כך גם המצב הנוכחי דורש בחינה מחודשת של:

1. מדיניות האשראי הבנקאי - הגבלת אשראי נדל"ני ספקולטיבי
2. פיקוח על משכנתאות - מניעת מצבים של לווים בסיכון גבוה
3. רגולציה על השקעות נדל"ן - מיסוי פרוגרסיבי על דירות להשקעה
4. אחריות מוסדית - בחינת תפקוד הרגולטורים והבנקים בהיווצרות בועת הנדל"ן
5. מניעת ניגודי עניינים - טיפול בתופעת "הדלתות המסתובבות"

ראוי לזכור כי בעוד שבפרשת ויסות המניות, ברגע שהתפוצצה הבועה, התערבה הממשלה והצילה את ציבור המשקיעים (אמנם על חשבון הציבור הרחב), הרי שבמקרה של בועת נדל"ן, אין ביטחון שתהיה התערבות דומה. משמעות הדבר היא שציבור רוכשי הדירות עלול למצוא את עצמו נושא לבדו בנטל ההפסדים אם וכאשר תתרחש ירידת מחירים משמעותית. בסופו של דבר, הדמיון המטריד בין שתי הפרשות מחייב דיון ציבורי נוקב ואמיץ על תפקידה של מערכת הבנקאות בחברה הישראלית, ועל האחריות המוסדית הנדרשת ממנה כדי למנוע פגיעה מתמשכת באוכלוסייה, ובמיוחד בדור הצעיר.

להורדת מחקר השוואתי - כאן או בתחתית העמוד סיכום שלו

1983 - פרשת ויסות מניות הבנקים - כשתופעה מקרו כלכלית מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים

להורדת הקובץ כאן או לחץ על התמונה

מחקר השוואתי: ויסות מניות הבנקים בשנות ה-80 מול בועת הנדל"ן בעשור האחרון

מבוא

שוק ההון והנדל"ן בישראל חוו שני משברים מרכזיים: פרשת ויסות מניות הבנקים בשנות ה-80 והתנפחות בועת הנדל"ן בעשור האחרון. שני האירועים חושפים כשלים מבניים דומים בהתנהלות הבנקים, בהתערבות (או היעדרה) של הרגולטור, ובהתנהגות הציבור והתקשורת. למרות שמדובר בנכסים שונים – מניות מול נדל"ן – הדינמיקה של ניפוח, שתיקה, קריסה והשלכות – דומה באופן מטריד.

פרשת ויסות מניות הבנקים

בשנות ה-70 וה-80 הבנקים בישראל רכשו את מניותיהם בבורסה על מנת לשמור על מחירים יציבים או עולים. הם השתמשו בכספי ציבור דרך קופות גמל וקרנות נאמנות, העניקו הלוואות לרכישת מניותיהם, ופעלו בניגוד גמור לעקרונות של שקיפות ואחריות פיננסית. הרגולטורים – בנק ישראל, משרד האוצר ורשות ני"ע – שתקו. ביום חמישי השחור באוקטובר 1983 פרץ המשבר, הבורסה נסגרה, הציבור איבד מיליארדים, והמדינה הלאימה את הבנקים.

בועת הנדל"ן בעשור האחרון

משנת 2010 נרשמה עליית מחירי נדל"ן של עשרות אחוזים. משכנתאות חולקו בקלות, לעיתים תוך מימון של כמעט 100% באמצעות "הלוואות בלון". קבלנים זכו לליווי נדיב, והבנקים חשפו עצמם לסיכון מערכת רחב. בנק ישראל נקט צעדי רגולציה רכים, אך נמנע מהכרזת בועה ומהתערבות נחרצת. התקשורת חיזקה את נרטיב "המחסור בדירות", והציבור נהר לרכוש דירות בכל מחיר, כשהוא מונע מ-FOMO והבטחה לרווחי הון.

השוואה מבנית

לקחים עיקריים

1. השתקה מסוכנת – שתיקת רגולטורים ותקשורת יוצרת אשליית יציבות.
2. פחד מהפיצוץ – מונע פעולה נחרצת בזמן אמת.
3. אשראי כמנוע בועה – הרחבה מוניטרית ומדיניות הלוואות רופפת מנפחת שווקים.
4. רגולציה פרואקטיבית עדיפה – זיהוי מוקדם עדיף בהרבה על טיפול מאוחר.

המלצות אופרטיביות

• הקמת גוף פיקוח עצמאי על מנגנוני אשראי צרכניים ונדל"ניים.
• מדד ממשלתי רבעוני: "ערך נכסים מול הכנסה חציונית".
• שקיפות תקשורתית – חובת גילוי לכלי תקשורת על תוכן ממומן בענף הנדל"ן.
• ועדת תיאום בין בנק ישראל, רשות ני"ע ומשרד האוצר למניעת התנפחות מחירי נכסים.

סיכום

שני האירועים – ויסות המניות ובועת הנדל"ן – הם עדות למחזוריות מסוכנת: התלהבות, מניפולציה, שתיקה – ואחריה קריסה. מנגנוני הפיקוח בישראל לא הצליחו, נכון לעכשיו, לשבור את הדפוס הזה. כדי להבטיח יציבות עתידית – נדרשת רגולציה אמיצה, תקשורת ביקורתית וציבור ערני. ההיסטוריה לא צריכה לחזור על עצמה – אם רק נבחר ללמוד ממנה.

משבר מניות הבנקים ב-1983 נבע משילוב של פרקטיקות בנקאיות בלתי-בריאות ומספר טריגרים מיידיים שהובילו להתפרצותו. הגורם המרכזי היה ויסות מלאכותי של שערי המניות על ידי הבנקים הגדולים (לאומי, הפועלים ודיסקונט), שנמשך שנים וגרם לבועה ספקולטיבית. הבנקים רכשו מניות של עצמם כדי ליצור ביקוש מלאכותי, תוך הטבעת אשליה של יציבות ועלייה מתמדת – פעולה שאפשרה להם לגייס הון רב מהציבור125.

הטריגרים המיידיים לקריסה:

1. עליית ריבית חדה
   הממשלה העלתה ריבית כדי להילחם באינפלציה (שהגיעה לשיא של למעלה מ-400% בשנה). הריבית הגבוהה הפכה את הפיקדונות הבנקאיים לאטרקטיביים יותר ממניות, מה שהוביל לבריחה מהמניות לטובת מזומן67.
2. התרסקות ראשונית בינואר 1983
   בסוף ינואר 1983 חלה מפולת פתאומית במניות חופשיות בבורסה, עם ירידה של 15 מיליארד ש"ח בשווי השוק תוך יום אחד (כונה "סיבוב שחיטה"). אירוע זה ערער את אמון הציבור במערכת7.
3. התמוטטות "יום חמישי השחור" (6 באוקטובר 1983)
   גל מכירות המוניות של מניות הבנקים הגיע לשיאו, כשהציבור ניסה למשוך את כספו. הבנקים, שחשו כי אינם יכולים עוד לתמוך במחירים המלאכותיים, הפסיקו את הרכישות. הממשלה נאלצה לנעול את הבורסה למשך 18 ימים כדי למנוע קריסה מוחלטת – צעד חסר תקדים46.
4. חשיפת חוסר היציבות המערכתית
   עד אוקטובר 1983, שערי המניות של הבנקים היו גבוהים ב-300%-500% משווין הריאלי. כשהציבור הבין כי הערכים אינם משקפים ביצועים כלכליים אמיתיים, החל מעגל קסמים של פאניקה: מכירות הובילו לירידות מחירים, שהגבירו את החשש ומכירות נוספות13.

תוצאות מיידיות:

• הממשלה הלאימה את הבנקים הגדולים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".
• המשקיעים קיבלו פיצוי חלקי באמצעות איגרות חוב צמודות דולר7.
• שווי ההשקעות של הציבור במניות הבנקים צנח בכ-70%15.

המשבר הדגים את הסכנות בניגוד עניינים מערכתי בין בנקים לבורסה, והוביל לרפורמות מרחיקות לכת ברגולציה הבנקאית וביצירת הפרדה בין פעילות בנקאית לספקולציה בשוק ההון26.

גל המכירות ההמוניות של מניות הבנקים על ידי הציבור גרם לקריסה, אבל חשוב להבין למה הציבור פתאום רצה למכור:

• הציבור הבין שמחירי מניות הבנקים גבוהים בהרבה מהשווי האמיתי שלהן, בגלל ויסות מלאכותי של הבנקים עצמם לאורך שנים.
• כשהתחיל לחץ כלכלי – בעיקר עליית ריבית חדה ואינפלציה – אנשים העדיפו להעביר כסף לאפיקים בטוחים יותר כמו פיקדונות, במקום להחזיק מניות שמחירן נראה מנופח ומסוכן.
• ירידות ראשוניות במחירי המניות יצרו "אפקט דומינו": כל ירידה גרמה לעוד אנשים להילחץ ולמכור, מה שהאיץ את הקריסה.
• הבנקים, שכבר לא יכלו להחזיק את השערים המלאכותיים, הפסיקו לקנות את המניות – ואז הציבור ראה שאין "רשת ביטחון" והפאניקה גברה36.

בקיצור, הציבור מכר כי הבין שהמחירים לא אמיתיים, פחד מהפסדים נוספים, וראה שהבנקים עצמם כבר לא מגנים על השוק.

השוכרים מנסים להשיג תשואות חיוביות. "שכר הדירה לא עלה בגלל "ביקוש" אלא בגלל שמחירי הרכישה עלו לממדים לא רציונליים, והמשקיעים מנסים כעת להפיל את מחיר ההונאה העצמית שלהם – על השוכרים.הבנקים, שמימנו עסקאות מנותקות מהערך הכלכלי, הם לא רק צופים מהצד – אלא המנוע הראשי של המנגנון הזה.ולכן, יש לבחון לא רק תביעה אלא גם חקירה מערכתית ואחריות משפטית מוסדית." - חיים אטקין, שמאי מקרקעין, מחבר הספר בועת נדל"ן https://bit.ly/3pfTas7
	מבצעי המימון או מבצעי הקבלנים – חרב פיפיות, המסמר האחרון: "בהתחלה הם חילקו להם הלוואות נדיבות לרכישת קרקעות במחירים דמיוניים במטרה להכפיל את מחירי הדירות (ראה חנן מור ושדה חוב) והם התחייבו בפניהם שהם יתנו משכנתאות לרוכשים שירכשו את הדירות בכל מחיר ובתנאי שהם יבואו עם חוזה לבנק, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר" - זה השתלם לכולם, וכעת הם משאירים אותם עם חובות עתק במסווה של עזרה בדמות הלוואות בלון במבצעי מימון כשהם קוברים אותם עמוק עמוק באדמה שהם קנו. יהיה מעניין לראות מה יקרה ביום שהקבלנים יפתחו על הבנקים ויספרו מה הם עשו להם. וכן גם הקבלנים הם קורבנות הבועה של הבנקים ולא רק הרוכשים ושוכרי הדירות"  - חיים אטקין שמאי מקרקעין מחבר הספר בועת נדלן. - חיים אטקין, שמאי מקרקעין, מחבר הספר בועת נדל"ן https://bit.ly/3pfTas7