רף מינימלי להשבחה: האם הגיע הזמן למבחן סף בהיטל השבחה?

מבוא: כשהיכולת לחשב מחליפה את החובה להצדיק

היטל השבחה נולד כמס על התעשרות ממונית הנובעת מפעולה תכנונית של הרשות. לא מס על תחושה, לא מס על שיפור תנאים, ולא מס על הפחתת אי־ודאות כשלעצמה.

אלא שבשנים האחרונות – וביתר שאת במקרים מורכבים – הולך ומתרחב פער מסוכן בין יכולת שמאית לכמת שינוי ערך לבין קיומה של התעשרות כלכלית ממשית.הדיון סביב ביטול המנהרה בכיכר המדינה (ושומות דומות) חושף את הכשל: נקבעת השבחה באחוזים בודדים (כ־3%), הנשענת על מקדמי חיכוך והפחתת סיכון, אך ללא תוספת זכויות, ללא חיסכון עלות מוכח וללא יתרון הניתן למימוש ברור. מכאן עולה השאלה:

האם כל דלתא שמאית – קטנה ככל שתהיה – ראויה למיסוי?

או שמא נדרש רף מינימלי כמבחן סף להיטל השבחה?

1) הבעיה המושגית: בין “השבחה” ל“התעשרות”

שמאי יכול – ולעיתים חייב – לכמת שינוי ערך גם כאשר השינוי אינו נובע מתוספת זכויות אלא מהפחתת חיכוך: אי־ודאות, שלביות, תלות ברשות, סיכון ביצועי. זו עבודה מקצועית לגיטימית לצורכי השוואה והערכה. אבל היטל השבחה איננו כלי השוואתי; הוא כלי מיסויי. כאן נדרשת שאלה נוספת:

האם נוצרה התעשרות ממונית – יתרון כלכלי שניתן למימוש בשוק – או שמדובר בשיפור תנאים רעיוני?

כאשר ההשבחה נשענת בעיקר על מקדם חיכוך (למשל 3%), ללא “אירוע כספי” ברור, נוצר נתק בין תכלית המס לבין יישומו.

2) מקדם חיכוך – כלי שמאי לגיטימי, בסיס מיסויי בעייתי

מקדם חיכוך הוא תיקון לשווי שמגלם את הפער בין זכויות “על הנייר” לבין נכונות השוק לשלם בפועל, בשל זמן, סיכון, מורכבות ורגולציה. הוא נפוץ בשמאות, לעיתים סמוי, ולעיתים גלוי. אלא שהשאלה איננה אם מותר להשתמש בו בשומה – אלא אם ראוי למסות את תוצאתו.

מקדם חיכוך:

• אינו מוסיף מ״ר,
• אינו יוצר יחידת דיור,
• אינו בהכרח חוסך עלות מוכחת,
• ולעיתים מבטא סטייה בתוך טווחי מו״מ רגילים.

הפיכתו לאירוע מס אוטומטי מרחיבה את היטל ההשבחה אל תחום של שיפור תנאים במקום רווח.

3) ה־3% כמשל: סטיית שוק או התעשרות?

בשוק חופשי, במיוחד בנכסי עתק:

• טווחי מו״מ של 5%–10% אינם חריגים,
• פערי הערכה בין שמאים נופלים לא פעם בתוך טווח זה,
• תנאי תשלום, לוחות זמנים וריבית “בולעים” אחוזים בודדים.

במצב כזה, השבחה של 3% יכולה להיות רעש שמאי ולא יתרון כלכלי בר־מיסוי. העובדה שבמונחים אבסולוטיים מדובר בעשרות מיליונים אינה הופכת רעש ליתרון: גודל המספר אינו משנה את מהותו.

4) הסימטריה הכלכלית והא־סימטריה המשפטית

אם ביטול מגבלה (כמו מנהרה) משביח – המשמעות הכלכלית הסימטרית היא שעצם הטלתה פגעה בערך. אלא שבדין:

• פגיעה מחייבת מסלול יזום והוכחה (סעיף 197),
• השבחה “קמה מעצמה” עם תכנית מיטיבה.

כך נוצר עיוות: רכיב פוגעני שלא תומחר כפגיעה בזמן אמת הופך למקור היטל בעת ביטולו. רף מינימלי היה מצמצם את הא־סימטריה הזו ומונע מיסוי על דלתאות זניחות.

5) למה רף מינימלי הוא רעיון הגיוני (ולא מהפכני)

קביעת רף מינימלי (למשל 10%) להשבחה חייבת היא מהלך בוגר משלושה טעמים:

א. התאמה לתכלית המס – הבחנה בין סטיית שוק לבין התעשרות.

ב. הכרה באי־דיוק שמאי – שמאות אינה מדע מדויק; מערכת מס חייבת לסנן רעש.

ג. מניעת מיסוי יתר – צמצום היטלים על שיפורי תנאים שאינם מייצרים כסף. מערכות מס אחרות מכירות ברפי מהותיות, פטורים ותקרות. בהיטל השבחה – מנגנון כזה חסר.

6) הטענות נגד – ולמה אינן מכריעות

“למה דווקא 10%?”

כל רף מספרי כולל מידה של שרירותיות. אך גם היום קיימת שרירותיות – רק ללא הצהרה. רף מוצהר עדיף על שרירותיות סמויה.“איבוד הכנסות לרשויות”

זהו טיעון פיסקלי, לא עקרוני. מס אינו נועד למקסם גבייה אלא לשקף רווח.“תמריצים לעקיפה ולכוונון שומות”

ליטיגציה קיימת גם היום סביב כל שקל. מנגנון חזקת־סף יכול לצמצם, לא להגדיל.

7) פתרון מאוזן: לא רף חד – אלא מבחן סף דו־שלבי

במקום “סכין” מספרית, מוצע מנגנון בוגר:

שלב א’: חזקת אי־השבחה עד רף מסוים (למשל 8%–10%)

ברירת המחדל: אין היטל.

שלב ב’: נטל הוכחה על הרשות

כדי לחרוג מהחזקה, על הרשות להוכיח התעשרות ממונית ממשית:

• תוספת זכויות סחירות, או
• חיסכון עלות מוכח, או
• יתרון שניתן למימוש ברור.

כך נשמרת גמישות, נמנע מיסוי על “אוויר”, ומוחזר ההיטל לתכליתו.

8) מסקנה: לא כל מה שניתן לכמת – ראוי למסות

הדיון ברף מינימלי אינו אנטי־רשויות ואינו פרו־יזמים. הוא ניסיון להחזיר להיטל ההשבחה את עקרון היסוד שלו: מס על התעשרות ממונית. כאשר ההשבחה נשענת בעיקר על מקדמי חיכוך ואחוזים בודדים בתוך טווחי מו״מ, קיים בסיס מקצועי רציני לטעון שמדובר בהשבחה רעיונית. חקיקה או פסיקה שתכיר במבחן סף תצמצם עיוותים, תגביר ודאות ותעודד שיח מקצועי נקי יותר.

בדיני פיצויי פגיעה הוכרה זה מכבר דוקטרינת הזוטי דברים, ולפיה ירידת ערך בשיעור אחוזים בודדים אינה בהכרח פגיעה בת־פיצוי. על רקע זה, חיוב בהיטל השבחה בגין ‘השבחה’ רעיונית של 3% מעורר קושי עקרוני, שכן הוא מחמיר עם הנישום במקום שבו הדין מקל עם הנפגע.

טבלת סימטריה חדה, מקצועית ומזוקקת בין סעיף 197 (פיצויי פגיעה) לבין היטל השבחה.

זו טבלה “עובדתית–נורמטיבית” שמבליטה את הא־סימטריה העמוקה שאתה מצביע עליה – והיא מתאימה ישירות לבלוג, לערר, או לנספח עיוני.

טבלת סימטריה: סעיף 197 לעומת היטל השבחה

תובנה מרכזית מהטבלה

אותו שינוי תכנוני יכול להיחשב:
– כזניח ולא בר־פיצוי כאשר הוא פוגע (סעיף 197),
– אך כבר־חיוב במס כאשר נטען שהוא משביח (היטל השבחה).

זו אינה רק א־סימטריה – זה כשל נורמטיבי.

“בדיני פיצויי פגיעה הוכרה זה מכבר דוקטרינת הזוטי דברים, בעוד שבהיטל השבחה אין רף מהותיות מקביל. התוצאה היא א־סימטריה עקרונית: פגיעה זניחה אינה מזכה בפיצוי, אך ‘השבחה’ זניחה מחויבת במס. מצב זה חותר תחת תכלית שני ההסדרים ומצדיק קביעת מבחן סף אחיד של מהותיות.”

Summary Box (English)

Topic: Minimum Threshold for Betterment Levy – From Conceptual Uplift to Real Enrichment

This article argues for introducing a minimum threshold (or a rebuttable presumption) in Israel’s betterment levy regime. It distinguishes between conceptual value changes driven by friction coefficients and genuine, realizable economic enrichment. By proposing a two-step gatekeeping test, the article aims to realign the levy with its core purpose: taxing real gains, not theoretical deltas.

מס על אוויר: הגיע הזמן לרף מינימלי בהיטל השבחה

היטל השבחה נועד למסות התעשרות ממונית שנוצרה עקב פעולה תכנונית. לא שיפור תחושה, לא הפחתת אי־ודאות, ולא “דלתא שמאית” שניתן לחשב אך לא לממש. אלא שבפועל, ההיטל התרחב עד כדי מיסוי השבחה רעיונית – שינוי ערך זעיר הנשען על מקדמי חיכוך ואחוזים בודדים. כאשר נקבעת השבחה של 3% ללא תוספת זכויות, ללא חיסכון עלות מוכח וללא יתרון הניתן למימוש ברור, מדובר בשינוי שנמצא בתוך טווחי המו״מ והסטייה השמאית המקובלים. העובדה שניתן לכמת אותו אינה הופכת אותו לכסף. גודל הנכס אינו משנה את המהות: גם עשרות מיליונים יכולים להיות רעש אם השוק ממילא מתנדנד ב־5%–10%.מקדם חיכוך הוא כלי שמאי לגיטימי להערכה והשוואה. הוא אינו בסיס מיסויי. מיסוי מקדם חיכוך משמעו מיסוי הפחתת אי־ודאות – לא מיסוי רווח. כאן נמתחת תכלית ההיטל מעבר לגבולותיה. העיוות חמור עוד יותר בשל הא־סימטריה המובנית: אם ביטול מגבלה “משביח”, המשמעות הכלכלית היא שעצם הטלתה “פגעה”. אלא שפגיעה דורשת מסלול הוכחה יזום, בעוד שהשבחה “קמה מעצמה”. כך נוצר מצב שבו רכיב פוגעני שלא תומחר כפגיעה בזמן אמת הופך למקור מס בעת ביטולו. הפתרון אינו ביטול ההיטל אלא בגרותו: קביעת רף מינימלי או מבחן סף. מערכת מס בוגרת יודעת לסנן רעש. רף מהותיות יחזיר את ההיטל לייעודו – מס על התעשרות ממונית, לא על תחושה תכנונית.

לא כל מה שניתן לכמת – ראוי למסות.

טיוטת הצעת חוק (נוסח תמציתי)

הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – רף מהותיות להיטל השבחה), התשפ״ו–20261. תיקון התוספת השלישית

בתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, התשכ״ה–1965, אחרי סעיף ___ יבוא:“רף מהותיות להשבחה”

(א) על אף האמור בכל דין, השבחה ששיעורה אינו עולה על 10% משווי המקרקעין במצב הקודם, תיחשב כהשבחה זניחה ולא תחויב בהיטל השבחה.(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאית הוועדה המקומית לסתור חזקה זו אם הוכיחה כי ההשבחה נובעת מהתעשרות ממונית ממשית, ובכלל זה אחד מאלה:

1. תוספת זכויות בנייה סחירות;
2. חיסכון עלות מוכח הניתן למימוש;
3. יתרון כלכלי ברור שניתן למימוש בשוק במועד המימוש.

(ג) בקביעת שיעור ההשבחה לצורך סעיף זה לא יובאו בחשבון סטיות שמאיות, מקדמי חיכוך, הפחתת אי־ודאות או שיקולים רעיוניים שאינם מייצרים התעשרות ממונית כאמור.

2. תחילה ותחולה

תחילתו של חוק זה ___ ימים מיום פרסומו, והוא יחול על תכניות שאושרו לאחר יום התחילה.

דברי הסבר (תמצית):

הצעת החוק מבקשת להשיב את היטל ההשבחה לתכליתו – מיסוי התעשרות ממונית – באמצעות קביעת רף מהותיות וחזקה ניתנת לסתירה. בכך תימנע גביית היטל על השבחות רעיוניות וסטיות שמאיות זניחות, תוך שמירה על יכולת הרשות לגבות היטל מקום שבו הוכחה התעשרות ממשית.

מס הקרקע החדש – בין תמריץ יזמי לצעד פיסקלי

הצעת משרד האוצר להטלת מס שנתי של עד 2% על קרקע לא מנוצלת מוצגת כמהלך שנועד "להמריץ יזמות ולשחרר קרקעות רדומות". בפועל, מדובר ביוזמה הנמצאת על הגבול שבין כלי כלכלי רצוי לבין מנגנון גבייה שמטרתו העיקרית פיסקלית. השאלה איננה רק האם יש להטיל מס, אלא על מי, באילו נסיבות, ובאיזה שיעור – כדי שיפעל כתמריץ ולא כעונש.

גביית מס אינה תחליף לרפורמה מבנית

המס על קרקע איננו חידוש. עד 1999 נגבה בישראל מס רכוש שנתי שבוטל עם המעבר למדיניות ליברלית יותר. כעת, במציאות של גירעון תקציבי עמוק ומלחמה ממושכת, שב המנגנון לחיים. לפי הערכות האוצר, יוכל המס להניב כ־8 מיליארד ש"ח בשנה – סכום שיכול לסייע לאוצר, אך ספק אם יתרום להוזלת הדיור.אם יישומו של המס לא ילווה ברפורמות אמיתיות – קיצור הליכי רישוי, הפחתת היטלים ושחרור חסמים תכנוניים – הוא יהפוך לעוד מס על הציבור במקום לכלי לצמיחה.

הצורך בהבחנה בין שני סוגי בעלי הקרקע

אחת מנקודות התורפה של הדיון הציבורי היא היעדר הבחנה בין שני טיפוסי בעלי קרקע:

1. משקיעים רדומים ודוגרי קרקע – גורמים המחזיקים קרקעות במשך שנים ארוכות במטרה ליהנות מהתייקרות הערך בלבד, ללא כוונה ממשית ליזום או לבנות.
   על קבוצה זו ראוי להטיל מס שנתי מדורג, שישמש תמריץ להנעת הקרקע לשוק וימנע היווצרות רווח הון לא יצרני. במובן זה, המס הוא תיקון עיוות שמונע ניפוח מלאכותי בערכי הקרקע.
2. בעלי קרקע חסרי יכולת מימוש – אזרחים פרטיים או בעלי מגרשים שנמצאים בשלבי תכנון תקועים, היעדר תשתיות או חסמים בירוקרטיים.
   עליהם המס פועל כענישה בלתי צודקת, משום שהם אינם יכולים ליזום גם אם ירצו. כאן המדינה היא החוסמת, לא האזרח.

מס חכם צריך לדעת להבחין בין השניים – וליצור מדרג שמבחין בין קרקע שבה יש מחדל של בעלים, לבין קרקע שבה המחדל הוא של הרגולטור.

האיזון הראוי: תמריץ כלכלי, לא מס עונשי

כאשר המס מתמקד בהחזקת קרקע ספקולטיבית לאורך זמן, הוא הופך לכלי כלכלי לגיטימי, בדומה למסים דומים הנהוגים במדינות אירופה וקנדה.

אבל כשהוא מוטל באופן גורף, ללא אבחנה, הוא מאבד את הצדק שבבסיסו – והופך למנגנון גבייה נוסף.העיקרון הכלכלי הפשוט הוא זה:

מס תפקודי נועד לשנות התנהגות; מס פיסקלי נועד למלא קופה.

השאלה היא לא רק כמה ייגבה, אלא איזה שינוי יקרה בעקבותיו.

מנגנון שעלול להעמיק עיוותים

גם אם יוטל בשיעור מתון, המס עשוי להתגלגל ישירות למחירי הקרקע ולדירות. יזמים ובעלי קרקעות יגלמו אותו בעלויות, והציבור ישלם את ההפרש.

כך, במקום להגדיל את היצע הקרקעות, עלול להיווצר מנגנון חדש של העלאת עלויות הייזום – בדיוק הפוך מהמטרה המוצהרת.יתר על כן, בשוק שבו עליית הערך השנתית של קרקע במרכז גדולה פי כמה משיעור המס, לא צפוי שינוי התנהגותי משמעותי. מי שמחזיק קרקע לצורכי השבחה ספקולטיבית ימשיך בכך כל עוד המס נמוך מעליית הערך הצפויה.

מסכם: צעד נכון בכיוון לא נכון

המס על קרקע לא מנוצלת יכול להיות כלי יעיל – אם ישמש תמריץ ממוקד למי שמחזיק קרקע ללא תכלית יצרנית.

אך בהיעדר אבחנה ובקרה, ובהיעדר רפורמה תכנונית מקבילה, הוא עלול להפוך לעוד מס עקיף שמועמס על הציבור.במקום לטפל בשורשי הבעיה – עודף בירוקרטיה, עיוותי אשראי, תקני בנייה והליכי רישוי – המדינה בוחרת במסלול המהיר של גבייה.

זהו צעד שמחפש פתרון תקשורתי במקום פתרון מערכתי: מראית עין של רפורמה, מהות של קופה ריקה.

🇬🇧 Summary Box (English)

Title: The New Land Tax – Between Incentive and Fiscal Measure

Israel’s proposed 2% annual land tax aims to push idle land into development but risks becoming another fiscal burden. When targeted at speculative landholding, it can correct market distortions; when applied indiscriminately, it punishes ordinary owners and inflates housing costs. Real reform requires planning efficiency, not new taxation.