רקע המקרה

חלקת קרקע ברחוב אליפלט בתל־אביב יועדה לייעוד "דרך" עוד בשנת 1975 בתכנית תא/1367.

לאורך השנים הופקעו ממנה שטחים, עד שבוצעה הפקעה נוספת במסגרת הרחבת ציר שלבים–אליפלט.

• בעלי הקרקע ("הנפקעים") טענו לפיצוי גבוה, תוך הישענות על ציפייה להיכלל בעתיד בתכנית איחוד וחלוקה (כגון תכנית שניצלר).
• הוועדה המקומית העריכה את הפיצוי בכ־1.9 מ' ₪ בלבד, בהסתמך על ערך קרקע לייעוד "דרך".
• השמאי המכריע, ארז כהן, קבע פיצוי של כ־9.4 מ' ₪ – פי חמישה – בהתבסס על "ציפייה" עתידית, מקדם 0.8 מערך קרקע סחירה, בתוספת פיצוי על שימוש ביניים והוצאות.

שני הצדדים ערערו לוועדת הערר המחוזית – וזו החליטה שלא להתערב בשומה המכרעת.

ליבת המחלוקת

1. מהו המועד הקובע?
   – פרסום הודעת ההפקעה (1992/2019) או מועד השומה (2019).
2. כיצד מתייחסים לייעוד הקרקע כ"דרך"?
   – לפי ההלכה הפסוקה, ערכה זניח (0–10%).
   – השמאי המכריע נתן ערך של 80% משווי קרקע סחירה.
3. תורת הפיצוי הדו־שלבי
   – בעל הקרקע זכאי לפיצוי ירידת ערך (ס' 197) עם שינוי הייעוד, ולאחר מכן לפיצוי ההפקעה עם נטילת החזקה.
   – גלום "ציפייה" בעת ההפקעה מהווה עקיפה של המנגנון החוקי וכפל פיצוי.
4. שימוש ביניים והוצאות
   – השמאי העניק פיצוי נוסף על דמי שכירות עתידיים והוסיף 15% הוצאות נלוות.

הפסיקה בבית המשפט העליון – מה באמת נקבע?

• חממי (ע"א 474/83): הפיצוי בגין שינוי ייעוד שייך לשלב סעיף 197, לא לשלב ההפקעה.
• דלי דליה (ע"א 6407/14): פוטנציאל תכנוני מחייב תכנית מופקדת או דבר מה נוסף. ציפייה בלבד אינה בסיס לפיצוי.
• רפי יהודה (ע"א 8622/07): בעל קרקע שלא תבע בזמן לפי סעיף 197 לא יכול "להחיות" את הטענה במסגרת פיצויי ההפקעה.

כלומר – ההלכה שוללת בדיוק את מה שעשה השמאי המכריע.

החלטת ועדת הערר

• הוועדה הדגישה שהיקף ההתערבות בשומה מכרעת מצומצם מאוד – רק בטעות מהותית.
• נקבע כי השיטה בה הסתמך השמאי על תכניות סמוכות (שבהן קרקע לייעוד "דרך" קיבלה לבסוף זכויות) היא "שיטה שמאית מקובלת".
• לכן, העררים נדחו הדדית, והפיצוי נותר על כ־9.4 מ' ₪.

האם מדובר בטעות מהותית?

לטעמי – כן בהחלט:

1. סתירה ישירה להלכות העליון.
2. יצירת כפל פיצוי האסור על פי דין.
3. הסתמכות על תכנית שממנה החלקה הוצאה בפועל – טעות עובדתית מהותית.

מדובר לא במחלוקת מקצועית לגיטימית, אלא בסטייה משפטית מהותית.

המשמעות הציבורית

• אם תיוותר ההכרעה, כל קרקע בייעוד "דרך" תוכל לדרוש פיצוי מנופח על בסיס "ציפיות" בלבד.
• החשיפה התקציבית לעיריית תל־אביב (ולשלטון המקומי בכלל) – מאות מיליוני שקלים.
• זהו מדרון חלקלק שיוצר "פיצויים וירטואליים" על חשבון הציבור.

מה צריכה העירייה לעשות?

האפשרויות:

1. לקבל את ההכרעה – לחסוך זמן, אך לשלם פי 5 מהערכתה ולפתוח פתח לתביעות דומות.
2. להגיש ערעור לעליון – סיכוי גבוה להפוך את ההחלטה על בסיס פסיקה מחייבת.

ההמלצה:

על העירייה לערער לבית המשפט העליון.

• יש לה עוגנים משפטיים ברורים (חממי, דלי דליה, רפי יהודה).
• אינטרס ציבורי כבד משקל: שמירה על כספי הציבור ומניעת יצירת תקדים מסוכן.
• עדיף "לסגור חשבון" בפסק דין עקרוני, מאשר לשלם שוב ושוב בעתיד.

השורה התחתונה

פיצויי ההפקעה נועדו לפצות את בעל הקרקע על מה שנלקח ממנו – לא על מה שאולי יקרה בעתיד.

גלום "ציפיות" שאינן מגובות בתכנית קונקרטית הוא טעות מהותית, הסותרת את ההלכה הפסוקה.

אם עיריית תל־אביב לא תערער, הציבור עלול לשלם את המחיר – תרתי משמע.

ההשלכה הצפויה על תביעות תוכנית המטרו

הדמוקרטיזציה של ציפייה תכנונית: מאליפלט למטרו גוש דן

חלקת קרקע ברחוב אליפלט בתל־אביב (ציר שלבים–אליפלט, דרום תל־אביב), שהופקעה לייעוד דרך.

בתוך התמונה הרחבה של פיצויי הפקעה בישראל, פרשת העלאת הפיצוי בקרקע ייעודה ל"דרך" אינה ייחודית. כיום, סביב תוכנית המטרו (קו M1) בגוש דן, מוצאים עצמם בעלי קרקעות חקלאיות במתחמים כמו הדיפו בראשון לציון מתמודדים מול מציאות דומה — ונוהגים לפי אותו מטבע: ציפייה שכלול עתידי בתכנון שגיבש את הפיצוי.

• נת"ע מציעה פיצוי סמליים – כ-80 ₪ למ"ר בלבד, כקרקע חקלאית נטו.
• בעלי הקרקעות דורשים 3,700 ₪ למ"ר, לפי חוות דעת שמאית שמבוססת על עסקאות במתחמים מסביב, ובהתחשב בתמ"מ 3/21 שייעדה למגורים. 

התוצאות כבר מצטברות: עשרות תביעות בהיקף של מئات מיליוני שקלים, במסגרת וריאציה של אותו קונפליקט משפטי־שמאי שראינו באליפלט. בנוסף, המדינה נאלצה להאריך את מועד הגשת התביעות עד ל־3 באוגוסט 2025, מזכה את בעלי הזכויות בזמן רב יותר על רקע המורכבות המשפטית והבירוקרטית.

ההקבלה החשובה: ציפייה פוגשת מציאות – והבלימה המשפטית חסרה

גם כאן — כמו באליפלט — התביעה נשענת על ציפייה תכנונית (מגורים במקום חקלאות), אך עדיין אין תכנית מגובשת שמחייבת זאת, ולהיכללות בקרקע יש סממנים של ספקולציה. הפסיקה העליונה (חממי, דלי דליה, רפי יהודה) כבר הבהירה כי פוטנציאל תכנוני מסוג זה אינו מהווה בסיס לפיצוי, אם לא גיבש תכנית מותנית או מאושרת.בתנאים אלה, נראה כי המצב בצומת ייעוד: קרקע חקלאית שמוחזקת כקרקע למגורים רק על סמך תכניות לא מחייבות — הוא תרחיש מסוכן ודינמי. אם גם כאן יתקבל ערך-বסיס גבוה על בסיס "ציפייה", הדבר יפתח פתח לגל תביעות פיצויים מנופחות שמשקפות זכויות פוטנציאליות בלבד, ולא מציאות תכנונית.

מסקנה

הקו שמבליט את פרשת אליפלט – נגד העיקרון של פיצוי על "ציפייה" בלבד — לא רק שלא סומן כפסיעה חד-פעמית. הוא עתה מתגבר ומתעצם בתביעות המטרו, ובכלל התכנון הלאומי. מדובר בקריאת אזעקה לתמרור עצירה ישיר:

בלי תכנית מגובשת – אין פיצוי. שתיקה משפטית כיום עלולה להוביל לפיצויים ציבוריים בלתי נשלטים מחר.

פיצויי הפקעה באליפלט ובמטרו: ציפייה תכנונית או טעות מהותית?

רקע – פרשת אליפלט

חלקת קרקע ברחוב אליפלט בתל־אביב יועדה לייעוד "דרך" כבר בשנת 1975.

בעקבות הפקעה נוספת לצורך הרחבת ציר שלבים–אליפלט, התגלעה מחלוקת חריפה על גובה הפיצוי:

• העירייה העריכה את הפיצוי בכ־1.9 מ' ₪ בלבד, כערכה של קרקע לייעוד "דרך".
• השמאי המכריע, ארז כהן, פסק כ־9.4 מ' ₪ – על בסיס ציפייה עתידית להיכלל בתכנית איחוד וחלוקה, בתוספת פיצוי על שימוש ביניים והוצאות.
• ועדת הערר קבעה שלא תתערב, בנימוק שמדובר בשיטה שמאית מקובלת, והשאירה את השומה על כנה.

המחלוקת המשפטית – תורת הפיצוי הדו־שלבי

הפסיקה העליונה בישראל יצרה מסגרת ברורה:

• הלכת חממי (1983): פיצוי על ירידת ערך ניתן בשלב שינוי הייעוד (ס' 197), לא בהפקעה עצמה.
• הלכת דלי דליה (2018): פיצוי בגין פוטנציאל תכנוני יינתן רק אם קיימת תכנית מופקדת או מאושרת.
• הלכת רפי יהודה (2012): אי־אפשר להחיות טענת ירידת ערך במועד ההפקעה אם לא הוגשה תביעה בזמן.

במקרה אליפלט – השמאי גלם ציפייה בלבד, ללא תכנית מאושרת או מופקדת, ובכך יצר בפועל כפל פיצוי אסור.

למה זו טעות מהותית?

1. סתירה להלכות העליון – ציפייה גרידא אינה בסיס לפיצוי.
2. כפל פיצוי – שילוב בין ירידת ערך (ס' 197) לבין פיצוי הפקעה.
3. טעות עובדתית – החלקה הוצאה מתכנית שניצלר, אך השומה התייחסה כאילו תיכלל.

מדובר לא במחלוקת מקצועית, אלא בסטייה נורמטיבית היורדת לשורש הדין.

המשמעות התקציבית

אם ההכרעה תיוותר על כנה – כל קרקע בייעוד "דרך" תוכל לדרוש פיצוי כמעט מלא, על בסיס "ציפיות".

לעיריית תל־אביב החשיפה הישירה היא עשרות מיליוני שקלים, וברמה הארצית – מאות מיליונים.

ההקבלה למטרו – קרקעות חקלאיות ותביעות ענק

גם בפרויקט המטרו, מתעוררת אותה בעיה:

• נת"ע מציעה פיצוי של כ־80 ₪ למ"ר עבור קרקע חקלאית שיועדה להפקעה (למשל במתחם הדיפו בראשון לציון).
• בעלי הקרקעות דורשים אלפי שקלים למ"ר (כ־3,700 ₪) בהתבסס על "ציפייה" לשינוי ייעוד עתידי למגורים.
• הוגשו כבר עשרות תביעות פיצוי במאות מיליוני ₪, ובעלי הקרקעות מסתמכים על עסקאות במתחמים סמוכים ותכניות אב לא מחייבות.
• המדינה נאלצה להאריך את המועד להגשת התביעות עד אוגוסט 2025.

הדמיון לאליפלט בולט: הציפייה הופכת לבסיס לשומות מנופחות, גם כשאין תכנית מחייבת.

סיכום – קריאת אזהרה כפולה

• בפרשת אליפלט – הוועדה אישרה פיצוי מופרז המבוסס על ציפייה בלבד.
• בתביעות המטרו – בעלי קרקעות דורשים פיצויים עצומים על בסיס ציפייה לשינוי ייעוד חקלאי.

הפסיקה בעליון כבר הבהירה:

בלי תכנית מגובשת – אין פיצוי.

אם מגמה זו לא תיבלם, הציבור עלול לשלם פיצויים פיקטיביים בהיקפים של מיליארדים.

המלצה עקרונית

על עיריית תל־אביב – וגם על המדינה מול נת"ע – להגיש ערעורים ולהציב גבול ברור:

פיצוי ישולם על בסיס ייעוד קיים או תכנית מחייבת, לא על בסיס חלומות וציפיות עתידיות.

סיכום מנהלים

הדוח, שפורסם ביולי 2025 על ידי אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, מתמקד בניתוח מאפייני הבעלות הפרטית על קרקעות למגורים בישראל. זהו מחקר פורץ דרך שכן מאז ביטול מס הרכוש בשנת 2000, לא נערך מעקב שוטף אחר הנושא.

ממצאים מרכזיים

היקף הבעלות והשווי

• 330 אלף משקי בית (כ-12% מסך משקי הבית בישראל) מחזיקים קרקעות פנויות למגורים
• סך שווי הקרקעות: 350 מיליארד ₪ במחירי 2024
• פער של 74% בהכנסה בין בעלי קרקעות (34.7 אלף ₪) לכלל משקי הבית (19.9 אלף ₪)

התפלגות סוציו-אקונומית

בעשירון העליון:

• הכנסה שנתית ממוצעת: 2.5 מיליון ₪
• רק 40% מההכנסה מעבודה (60% מהון)
• מחזיק 25% משווי הקרקעות (פי 2.4 ממשקלו היחסי)
• 60% מתגוררים במחוזות תל אביב והמרכז

במאון העליון:

• 312 משקי בית עם הכנסה של 61 מיליון ₪ בממוצע
• רק 8% מההכנסה מעבודה
• מחזיק 1.1% משווי הקרקעות
• 84% מתגוררים במחוזות תל אביב והמרכז

פער גיאוגרפי

אזורי מיסוי מקרקעין מובילים:

1. נתניה: 20% משווי הקרקעות (כולל הרצליה, רמת השרון)
2. רחובות: 16% משווי הקרקעות
3. תל אביב: 10% משווי הקרקעות (אך מרוכז ב-12 אלף משקי בית בלבד)

שווי ממוצע לפי אזור:

• פריפריה: 500-700 אלף ₪
• מרכז הארץ: 1.9-2.9 מיליון ₪

ממצאים מעניינים

בישובים ערביים:

• שכיחות גבוהה יחסית של בעלי קרקעות
• שווי קרקע נמוך יותר (400 אלף ₪ לעומת מיליון ₪)
• בולטים: סח'נין, נצרת, שפרעם, אום אל פחם

התפלגות זמנית:

• 69% מהשווי נצבר מאז 2000 (עת ביטול מס הרכוש)
• העשור 2010-2019: 30.5% מסך השווי

מתודולוגיה

הדוח מבוסס על הצלבת נתוני רשות המסים:

1. קובץ "בעלויות מקרקעין" לשנת 2023
2. נתוני הכנסות מעבודה והון

מגבלות המחקר:

• הכנסות הון מדווחות רק לעצמאים ושכירים בעלי שכר גבוה
• כ-70 אלף משקי בית ללא הכנסות מדווחות
• ניכוי של 13% עבור בניה עצמית שלא זוהתה

השלכות מדיניות

הדוח נערך במסגרת הצוות לגיבוש המלצות חקיקה בנושא מס רכוש על מקרקעין לא בנויים. הממצאים מצביעים על:

1. ריכוז גבוה של שווי קרקעות בקרב האוכלוסייה העשירה
2. פערים גיאוגרפיים משמעותיים
3. פוטנציאל גבוה למס רכוש מבוסס שווי
4. צורך בהתחשבות במאפיינים תרבותיים (כמו במגזר הערבי)

זהו דוח מקיף ומקצועי המספק בסיס נתונים חשוב לקבלת החלטות מדיניות בתחום המיסוי והשוויון החברתי.

הפוסט שמזעזע את שוק הקרקעות: גלית בן נאים חושפת את מה שבנק ישראל מתעלם ממנו

עורכת הדוח, הגב' גלית בן נאים, סגנית בכירה של הכלכלן הראשי באוצר, פרסמה היום, 25.7.2025  פוסט זה עם הגרף זה. מה מסתתר מאחורי פוסט פייסבוק לכאורה הומוריסטי של סגנית הכלכלן הראשי במשרד האוצר? גרף אחד פשוט חושף אמת מטרידה: בעלי ההון הוותיק שולטים בקרקעות, ההייטק מחוץ לתמונה, ובנק ישראל שותק. ניתוח עומק של פוסט שהופך לדוח מדיניות סמוי, רגע לפני "המערכה השנייה" שתטלטל את עולם הנדל"ן.

ניתוח הפוסט של גלית בן נאים:

זה לא רק פוסט, לא רק גרף, לא רק ביקורת – זה מסמך אסטרטגי עטוף בפיד.

✒️ "יבש? לחות 90%": הפוסט של גלית בן נאים כפצצה תודעתית עטופה בגרף

הפוסט שפירסמה סגנית הכלכלן הראשי, גלית בן נאים, לכאורה פייסבוקי, קליל, הומוריסטי – הוא בפועל תמרור אזהרה ממוקד היטב לציבור, למקבלי החלטות ולבנקים, במסווה של אנקדוטה עונתית.

מאחוריו עומדים:

• דוח בן 14 עמודים מהאוצר שפורסם "מתחת לרדאר"
• רמיזות שקולות אך חדות על כשלי מדיניות
• קריצה תרבותית שמתחפשת להומור אבל חושפת אלגוריה חברתית עמוקה

🧠 1. הגרף: מכת מחץ למיתוסים על שוק הנדל"ן

בן נאים מציגה גרף שמעמת שלוש קבוצות:

🔍 המשמעות:

• הייטקיסטים מרוויחים הכי הרבה – אך כמעט ואינם מחזיקים קרקע.
• כלומר, בניגוד לשיח השגור, הם לא אלו שמרקיעים את מחירי הקרקע.
• הקרקע מרוכזת בידיים אחרות: הון ותיק, מסורתי, בלתי שקוף – ופוליטית מקושר.

בן נאים בעצם אומרת: "הבעיה היא לא הטכנולוגיה – אלא הקרקעות שתקועות מתחת לאף שלנו".

💸 2. חובת דיווח על שכר דירה – ומה שבאמת עומד מאחוריה

גלית כותבת בציניות מרה:

"קנס של 200 ש”ח הוא גזירה? כן, עם הכנסה שנתית של מיליון ש”ח…"

וזורקת אצבע מאשימה כלפי אלה שמתנגדים לחובת דיווח – בטענה שזו גישה "טוטליטרית".

ומוסיפה:

"העיקר הם מתהדרים בפסל החירות".

💥 השוואה לארה"ב אינה מקרית – זו הצבעה ישירה על צביעות מוסדית:

• ישראל נתפסת כמדינה "חופשית", אך בפועל שומרת על רמות שקיפות נמוכות במיוחד בתחום ההון הפרטי.
• ארה"ב – קפיטליסטית מובהקת – דווקא כן דורשת דיווח מלא על כל הכנסה.

🔑 המסר הסמוי: המערכת הכלכלית בישראל לא רק שמרנית – היא מגוננת ביודעין על בעלי הנכסים.

👁️ 3. “העיניים צריכות להיות נשואות אל הנגיד” – ולא סתם

 זו רמיזה עבה לקונפליקט אינטרסים סמוי. בן נאים מאותתת שבנק ישראל – הגוף שאמור להכווין את שוק הדיור – מתעלם בפועל ממבנה הבעלות על הקרקעות, ומהעובדה שהמדיניות המוניטרית שלו (ריבית זולה, אשראי קל) מתדלקת שוק שאין לו שום קשר ליעילות, אלא רק לריכוז הון.

"יש מי שיודעים בדיוק איפה נמצאות הקרקעות, אבל הם לא בבנק ישראל – הם בבתי עו”ד, משרדי שמאות, ולשכות חקירות נדל”ניות פרטיות."

🧱 4. אי השוויון אינו רק מספרי – הוא גיאוגרפי, תרבותי ואתי

על פי הסקירה:

• 60% מבעלי הקרקע בעשירון העליון מתגוררים בת"א והמרכז.
• בישובים ערביים, הבעלות מפוזרת על קרקעות רבות – אך שווין נמוך מאוד.
• כלומר: הריכוז הכלכלי והפוליטי של הקרקע הוא לא רק תוצאה של "השוק", אלא של היסטוריה תכנונית מכוונת.

גלית לא רק חושפת נתון – היא חושפת את הפער בין מראית העין של שוק חופשי, לבין מציאות של ריכוז סמוי וחוסר שקיפות משווע.

🎭 5. “עקרות בית נואשות” – לא סתם אנקדוטה

“כשהוא מזיל דמעה, היא מתרגשת – והוא עונה: ‘כי עכשיו הבנתי שיש עוד מערכה.’”

האנלוגיה לסדרה האמריקאית היא לא גימיק.

זו מטאפורה עמוקה על חברת שפע מצועצעת, שמתחת לפני השטח מתנהלים מנגנוני כוח, סודות וקנוניות. כך גם בישראל – מראית עין של תחרות, היצע, חדשנות –

אבל מאחוריהם עומדים:

• בעלי הקרקעות הוותיקים
• קרטל המידע
• והממסד הפוליטי שנמנע מלהפעיל שקיפות

🧨 6. המסר הפוליטי הסמוי: הדוח הזה הוא לא מחקר – אלא הכנה לקרב מדיניות

בזמן שהממשלה דנה בהטלת מס רכוש חדש, בן נאים משתמשת בפוסט הזה כדי לחולל שינוי תודעתי.

היא לא כותבת “תטילו מס”, אבל כל מי שקורא מבין את הרמז:

"יש את הנתונים. יש את הכלים. מה שחסר זה רק הרצון הפוליטי."

🧠 סיכום: מופת של אסטרטגיה ממשלתית מודרנית

📢 סיכום משפט אחד:

הפוסט של גלית בן נאים הוא לא דוח – הוא נשק מדיניות עטוף בקריצה.

זהו פוסט של פקידת ציבור מקצועית שיודעת בדיוק איך להעביר מסרים מדיניים מורכבים באמצעות הומור ונתונים. הגאונות בשימוש ב"עקרות בית נואשות" הזכרת הסדרה האמריקאית זו לא סתם הומור. זו אלגוריה על חברה שנראית מושלמת מבחוץ אבל מלאה סודות כהים מבפנים. בדיוק כמו שוק הנדל"ן הישראלי - נראה תחרותי וחופשי, אבל בפועל שליטה בידי מעטים שפועלים בחשאי. הפוסט מבריק כי הוא הופך נתונים יבשים לנרטיב חברתי - מראה איך מדיניות כלכלית משפיעה על אי-שוויון, איך שקיפות קשורה לדמוקרטיה, ואיך הון ישן מנצל חוסר מידע כדי לשמר כוח. זה לא פוסט פייסבוק רגיל - זה מניפסט מדיניות במסווה של הומור וגרפים.