Gemi מחקר מבני: בחינת מידת החופש הכלכלי בשוק הנדל"ן למגורים בישראל

1. מבוא והגדרת "שוק חופשי" בהקשר הישראלי בתורה הכלכלית הקלאסית, שוק חופשי תיאורטי מתאפיין בתחרות משוכללת, היעדר חסמי כניסה, מידע סימטרי, ובעיקר – גמישות גבוהה של עקומות ההיצע והביקוש. במצב זה, מחיר השיווי משקל נקבע בנקודת המפגש שבין התועלת השולית של הצרכן לבין העלות השולית של היצרן, ללא התערבות ריכוזית המשנה את מנגנון המחירים הטבעי כאשר בוחנים את שוק הנדל"ן למגורים בישראל לעומת מודל זה, מגלים אנומליה מבנית חריפה המרחיקה אותו מהגדרת שוק חופשי: 

• מונופול הקרקעות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י): המדינה שולטת במישרין ובעקיפין בכמה עשרות אחוזים (כ-93%) ממלאי המקרקעין במדינה. רמ"י אינה מתנהגת כספק בשוק תחרותי, אלא כספק מונופוליסטי המנהל את קצב שחרור הקרקעות באמצעות מכרזים (לרבות מכרזי "מרבה במחיר"), הממקסמים את תקבולי המדינה ויוצרים רצפת מחיר גבוהה ויציבה לחומר הגלם המרכזי של הענף.
• ריכוזיות תכנונית ובירוקרטיה מבנית: שרשרת הייצור של הדיור כפופה למערך ועדות תכנון (מקומיות, מחוזיות וארציות) המאופיינות בריכוזיות גבוהה ובזמני הבשלה ארוכים במיוחד. חסמים אלו מייצרים קשיחות היצע קיצונית בטווח הקצר והבינוני.
• קשיחות ההיצע ($E_s \approx 0$): בשל המונופול הקרקעי והסרבול התכנוני, עקומת ההיצע של הדיור בישראל כמעט ואינה גמישה. המשמעות המקרו-כלכלית היא שכל תנודה או גידול בביקוש (הנובעים מגידול דמוגרפי או מהתרחבות מוניטרית) אינם מתורגמים להגדלת כמות מהירה, אלא מתגלגלים כמעט במלואם לעליית מחירים נומינלית.

 2. תפקיד המערכת הבנקאית והאשראי: מחוללי נזילות וניתוק מבני (Decoupling) המערכת הבנקאית בישראל אינה רק מתווך פיננסי פסיבי, אלא היא משמשת כמחולל הנזילות הראשי של השוק. האופן שבו מוקצה האשראי מעוות את מנגנון המחירים ויוצר סיכונים מערכתיים משמעותיים. מכניזם הניתוק (Decoupling) בין מחיר לערך פונדמנטלי בניתוח כלכלי-שמאי מתקדם, קיימת הבחנה חותכת בין שני מושגים: 

1. מחיר השוק (Market Price): התמורה הנומינלית המשולמת בפועל בעסקה, המייצגת "אטמוספירה" רגעית של ביקוש, היצע ונזילות זמינה.
2. הערך הכלכלי הפונדמנטלי (Fundamental Economic Value): שווי הנכס הנגזר מפרמטרים ריאליים – כושר ההשתכרות של משקי הבית, תוחלת התשואה הריאלית מתוך שווי השימוש (שכירות), והעלות המיושרת של גורמי הייצור.

 גישת ההשוואה (Comparative Approach) הנפוצה בשוק, נוטה לעיתים קרובות לבצע שכפול מחירים ועיוותים. היא גוזרת את השווי מתוך עסקאות קודמות שהושפעו בעצמן ממינוף יתר, במקום לבחון את הצידוק הכלכלי הפונדמנטלי של המחיר. כאשר האשראי הבנקאי זמין וזול, כוח הקנייה הריאלי מוחלף בכוח קנייה ממונף. הבנקים הרחיבו את גבולות המימון (הן בליווי יזמים והן במשכנתאות לרוכשים) עד לקצה גבול המגבלות הרגולטוריות. כתוצאה מכך, מחיר השוק של הדיור בישראל הפך להיות פונקציה של קיבולת האשראי והמינוף שהמערכת הבנקאית מוכנה להנפיק, ולא של השווי הכלכלי הטהור של הנכסים. מדיניות בנק ישראל כמייצב מול מנציח כשלים בנק ישראל מפעיל כלי פיקוח מאקרו-יציבותיים (Macroprudential Policies) כגון הגבלת שיעור המימון (LTV) ל-75% לדירה יחידה ו-50% למשקיעים, לצד הגבלת יחס ההחזר מההכנסה (DSTI).מדיניות זו פועלת כחרב פיפיות: 

• בטווח הקצר: היא הגנה על יציבות הבנקים ומנעה קריסה מערכתית של תיקי האשראי (מכיוון שהלווים נדרשו להציג הון עצמי והכנסה מוכחת).
• בטווח הארוך: היא הנציחה את כשל השוק. בכך שהרגולטור הגדיר את רמות המינוף הללו כסטנדרט בטוח, הוא העניק לגיטימציה למערכת הבנקאית להמשיך ולהזרים נזילות אדירה לשוק תחת תנאי היצע קשיחים, דבר שתידלק את המשך עליות המחירים וקיבע את הנתק הריאלי בין השכר הממוצע למחירי הדיור.

 3. עיוותים מבניים והתערבות ממשלתית התערבות הממשלה בשוק הנדל"ן הישראלי בעשורים האחרונים לא התמקדה בהסרת חסמי יסוד (כמו פירוק מונופול הקרקע או ייעול הליכי הרישוי), אלא בניסיונות ישירים להנדס את הביקוש ואת המחירים. תוכניות הסבסוד הממשלתיות ("מחיר למשתכן", "דירה בהנחה") תוכניות אלו מייצגות התערבות בוטה במנגנון השוק החופשי באמצעות יצירת מערכת מחירים כפולה וסלקטיבית. השפעותיהן המקרו-כלכליות כוללות: 

• עיוות מנגנון הגילוי (Price Discovery): קביעת מחיר למ"ר מוגדר מראש במכרזים מנתקת את המחיר מהערכות השווי והסיכון הריאליות של הפרויקט.
• ייצור תופעת FOMO ממוסדת: הגרלות הדיור יצרו לחץ פסיכולוגי חריף על זוגות צעירים להיכנס לשוק ולרכוש נכסים גם באזורים שאינם תואמים את צרכיהם הגיאוגרפיים או התעסוקתיים, מתוך חשש "לפספס את הרכבת".
• סבסוד צולב (Cross-Subsidization): קבלנים שזכו בפרויקטים מעורבים (חלקם בהנחה וחלקם בשוק החופשי) נאלצו לעיתים קרובות להעלות את מחירי הדירות בשוק החופשי כדי לפצות על מתחי הרווח הנמוכים בדירות המסובסדות, ובכך תרמו בעקיפין לעליית מדד המחירים הכללי.

 רכיב מיסוי המקרקעין ככלי פוליטי מס הרכישה ומס השבח אינם משמשים רק כמקור פיסקלי להכנסות המדינה, אלא כ"ברז רגולטורי" המשונה בתדירות גבוהה (למשל, העלאת מס הרכישה למשקיעים ל-8%, הורדתו ל-5% והעלאתו מחדש). חוסר היציבות המיסויי מונע מהשוק להגיע לשיווי משקל אורגני ארוך טווח, הופך את פעילות ההשקעה לתנודתית, ומסיט ביקושים באופן מלאכותי לאפיקים חלופיים או לחו"ל. 4. השוואה בינלאומית: ישראל על הרצף הגלובלי כדי להבין היכן ממוקמת ישראל, נשווה את המבנה המוסדי שלה לשני מודלים מנוגדים בעולם: 

 5. הדמיית הנתק המבני בין מחיר לערך כדי להבין כיצד משפיעים משתני השוק הריכוזיים על היווצרות הנתק (Decoupling) בין מחיר השוק לערך הכלכלי הריאלי, להלן סימולטור אינטראקטיבי המציג את רמות הסיכון המערכתי הנובעות משילוב של אשראי רחב וקשיחות היצע: 6. סיכום ומסקנות: האנומליה הישראלית השורה התחתונה: שוק הנדל"ן למגורים בישראל אינו שוק חופשי. הגדרה מדעית ומדויקת יותר תהיה שוק היברידי-ריכוזי מעוות. זהו יצור כלאיים כלכלי: מחד, צד הביקוש והביצוע פועל תחת תמריצים של שוק קפיטליסטי תחרותי, אגרסיבי וספקולטיבי; מאידך, צד ההיצע (חומרי הגלם המרכזיים – קרקע ותכנון) וצד המימון (אוליגופול בנקאי) כבולים בריכוזיות שלטונית ומערכתית מוחלטת. המדינה, בכובעה כבעלת הקרקע וכגובה המסים הראשי, נהנית כלכלית ישירות מהגאות במחירים, דבר המייצר ניגוד עניינים מובנה בבוארה לפתור את משבר הדיור. סיכונים מערכתיים ארוכי טווח המבנה הנוכחי מייצר שני כשלים יציבותיים קריטיים: 

1. חשיפת יתר וריכוזיות של המערכת הבנקאית: האשראי לנדל"ן (ליווי בנייה ומשכנתאות) חצה מזמן את רף ה-50% מסך תיק האשראי הציבורי של המערכת הבנקאית בישראל. ריכוזיות זו פירושה שכל זעזוע מקרו-כלכלי חריף בענף הנדל"ן הופך מיידית לאיום ישיר על יציבותם של הבנקים המסחריים.
2. מלכוד אשראי למשקי הבית: הנתק בין מחירי השוק הנומינליים לערך הכלכלי הפונדמנטלי (הנסמך על כושר ההשתכרות) מייצר מעמד שלם של לווים הנמצאים במינוף מקסימלי. בעת סביבת ריבית גבוהה או האטה כלכלית, פוחת חוסנם הפיננסי של משקי הבית, וכושר ההחזר שלהם עומד למבחן קיצון – סיכון שעלול להתגלגל מבעיה צרכנית למשבר חוב מערכתי.

 יש צורך להפריד בין שני מושגים שונים: מלאי דירות צבור (Current Inventory) לבין קשיחות היצע מבנית (Structural Inelasticity).העובדה שכרגע יש מלאי עצום של דירות לא מכורות (נתון שנמצא בשיא היסטורי) אינה סותרת את קשיחות ההיצע – היא דווקא ההוכחה החריפה ביותר לכך שהשוק אינו חופשי, אלא כבול במלכודת אשראי ומחירים. הנה הפירוק של המנגנון הזה: 1. קשיחות כלפי מטה (Price Rigidity Downward) בשוק חופשי אמיתי, כאשר ההיצע עולה על הביקוש באופן מובהק, מנגנון המחירים מגיב מייד: המחירים קורסים נומינלית כדי לפגוש את כוח הקנייה הממשי של הצרכנים. בישראל זה לא קורה בערכים הנומינליים המוצהרים. למה? בגלל המעורבות של הבנקים ורמ"י: 

• מלכוד דוח האפס: קבלנים רבים רכשו קרקעות מרמ"י במחירי שיא של המכרזים הקודמים, תוך הסתמכות על מינוף בנקי גבוה (ליווי פיננסי סגור). הבנק המלווה לא מאפשר לקבלן להוריד את מחיר הדירות באופן רשמי מתחת לרף מסוים שנקבע ב"דוח האפס", שכן הורדת מחיר נומינלית חדה תפגע בשווי הבטוחה של הבנק (LTV) ותהפוך את הפרויקט להפסדי על הנייר – מה שיאלץ את הבנק לסווג את האשראי כמסוכן.

 2. "הנדסת מחירים" במקום שוק חופשי במקום ירידת מחירים חופשית וטבעית, השוק מפתח מנגנוני עקיפה מלאכותיים כדי לשמור על "אטמוספירת" מחירים גבוהה: 

• מבצעי המימון (20/80, 10/90): הקבלנים "סופגים" את עלויות המימון, נותנים הלוואות קבלן ללא ריבית והצמדה, ומגלגלים הנחות חבויות של 10% עד 15% מהשווי האמיתי של העסקה.
• התוצאה השמאית: במשרד הפנים ובמדדי הלמ"ס נרשם "מחיר חוזה" נומינלי גבוה, בעוד שבפועל, הערך הכלכלי הפונדמנטלי של העסקה נמוך בהרבה. זהו עיוות מובנה במנגנון הגילוי שמקשה על הציבור להבין את השווי האמיתי.

 3. קשיחות היצע היא בייצור, לא במלאי כשמדברים על קשיחות היצע ($E_s \approx 0$), הכוונה היא לזמן התגובה של שרשרת הייצור. בשוק חופשי, אם מחר יש ביקוש מטורף, יזמים קונים קרקע פרטית ותוך שנה-שנתיים בונים ומאזנים את השוק. בישראל, מרגע שהמדינה מחליטה לשחרר קרקע ועד שיש מפתח בדלת עוברות בממוצע 5–7 שנים. לכן, ההיצע הנוכחי שעולה על הביקוש הוא תוצר של תכנון ושיווקי קרקעות של רמ"י מלפני שנים, שנפלטו לשוק בדיוק בתקופה שבה הביקוש נחנק בגלל הריבית הגבוהה והמצב המקרו-כלכלי. השורה התחתונה: עודף המלאי הקיים היום הוא "היצע תקוע" ולא היצע גמיש. השוק אינו מסוגל להתנקות בדרך של שוק חופשי (הורדת מחירים ישירה וחדה), משום שכל שרשרת הערך שלו – מהקרקע הממשלתית היקרה ועד למינוף הבנקים – בנויה באופן שאינו מאפשר למחירים לרדת באופן טבעי מבלי לזעזע את תיקי האשראי.

Gp האם שוק הנדל"ן למגורים בישראל הוא שוק חופשי?

מחקר מוסדי, כלכלי והשוואתי על קרקע, תכנון, אשראי, בנקים ורגולציה

חיים אטקין, שמאי מקרקעין, מומחה לנדל"ן, אנליסט נדל"ן, חוקר שוק ומחבר הספר "בועת נדל"ן"יוני 2026הערה מתודולוגית: המחקר בוחן את השערת השוק המנוהל, אך אינו מניח אותה כמסקנה מראש. המסקנות נגזרות ממבנה השוק, מן הנתונים ומן ההשוואה הבינלאומית. המחקר מבוסס על המסמך המחקרי שהוכן בעקבות שאלת המחקר המקורית.

תקציר מנהלים

מסקנת המחקר היא ששוק הדיור בישראל אינו שוק חופשי במובנו הכלכלי המלא. נכון יותר לתארו כשוק היברידי, ריכוזי, מתוכנן ומוכוון אשראי. החופש החוזי של קונים ומוכרים מתקיים בתוך מסגרת שבה המדינה שולטת ברוב הקרקע, מוסדות התכנון קובעים את זכויות הבנייה ואת קצב המימוש, הרשויות המקומיות מחזיקות בתמריצים שאינם תמיד תומכים בבנייה למגורים, והמערכת הבנקאית מממנת כמעט את כל צדדי העסקה: רכישת הקרקע, פעילות היזם ורכישת הדירה בידי משק הבית.אין פירוש הדבר שכל מחיר נקבע בצו או שאין תחרות כלל. קיימת תחרות בין יזמים, בין רוכשים ובין בנקים. אלא שהתחרות פועלת בתוך גבולות מוסדיים מצומצמים יחסית. לכן מחיר העסקה הוא אמנם תוצאה של מפגש בין ביקוש להיצע, אך הביקוש וההיצע אינם נתונים טבעיים או עצמאיים. הם מעוצבים באמצעות הקצאת קרקע, תכנון, מיסוי, ריבית, מגבלות אשראי, תנאי ליווי ומדיניות ממשלתית.הממצא המרכזי בנוגע לבנקים הוא כפול. מצד אחד, הפיקוח הבנקאי מגביל סיכון באמצעות תקרות שיעור מימון, מגבלות יחס החזר ותקופת הלוואה מרבית. מצד שני, הבנקים אינם צופים חיצוניים בשוק. הם קובעים אם פרויקט ייצא לפועל, באילו תנאים, מהו היקף המכירות המוקדמות הנדרש, כיצד יעודכן דוח האפס ומהו קצב שחרור הכספים. במקביל, הם מממנים גם את הרוכש.תלות זו אינה מוכיחה תיאום מחירים או קביעה ישירה של מחיר כל דירה, אך היא מקנה למערכת הבנקאית כוח מבני רב על היקף הביקוש האפקטיבי ועל יכולתם של יזמים להפחית מחירים.מבצעי 20/80, 10/90 והלוואות בלון מדגימים את פער השקיפות. בנק ישראל הכיר בכך שמבצעים אלה עשויים להפחית את המחיר האפקטיבי לרוכש בלי להפחית את המחיר המדווח בחוזה. מכאן שמדד המבוסס על מחיר חוזי בלבד עלול שלא לשקף את מלוא התמורה הכלכלית, ובכך להשפיע על מדדי מחירים, עסקאות השוואה ושומות ביטחון.ההשוואה הבינלאומית מלמדת שמעורבות ציבורית אינה בהכרח מקור לכשל. אוסטריה, הולנד וסינגפור מפעילות מעורבות ציבורית עמוקה, אך משתמשות בה גם ליצירת מלאי דיור בר השגה ולבניית חלופות לשוק הרכישה. לעומתן, במדינות שבהן הבעלות על הקרקע פרטית יותר, מגבלות תכנון ואשראי עדיין עלולות ליצור חוסר גמישות ועליות מחירים.השאלה המכרעת איננה רק כמה המדינה מתערבת, אלא כיצד היא מתערבת: האם ההתערבות מרחיבה היצע, מגבירה שקיפות ומפזרת סיכון, או מגבילה היצע, מסבסדת ביקוש ותומכת בשימור מחירים.בדירוג המחקר קיבל השוק הישראלי ציון משוקלל של 3.6 מתוך 10 במידת החופש המהותי. החולשות הבולטות הן חופש שוק הקרקע, גמישות ההיצע, ריכוזיות האשראי, שקיפות המחיר האפקטיבי והתלות במערכת התכנון.מנגד, קיימת חירות עסקה רחבה יחסית, ריבוי קונים ומוכרים בשוק היד השנייה, מערכת משפטית ורישומית מפותחת ותחרות מסוימת בין גופים מממנים ויזמים.

1. שאלת המחקר, השערת המחקר והמתודולוגיה

1.1 שאלת המחקר

האם שוק הנדל"ן למגורים בישראל הוא שוק חופשי, או שמחיריו, כמויות הבנייה והיקף הפעילות בו מעוצבים באופן מהותי בידי המדינה, רשויות התכנון, הרשויות המקומיות, הבנקים והרגולטורים?לכאורה, התשובה פשוטה: מוכר רשאי להציע את דירתו במחיר שהוא מבקש, קונה רשאי לבחור אם לרכוש, ויזם רשאי להקים פרויקט בהתאם לזכויותיו.אולם חופש לבצע עסקה אינו זהה לחופש של השוק עצמו. יש לבחון מי קובע את תנאי היסוד שבתוכם העסקה מתבצעת:

• מי שולט בקרקע?
• מי קובע כמה מותר לבנות?
• מי קובע היכן ייבנו הדירות?
• מי קובע את קצב שיווק הקרקע?
• מי קובע אם פרויקט יקבל מימון?
• מי קובע את היקף המשכנתה שהרוכש יכול לקבל?
• האם המחיר המדווח משקף את מלוא התמורה הכלכלית?
• האם הפסדים וירידות מחירים מתממשים באופן חופשי, או נדחים באמצעות מנגנוני מימון וייצוב?

1.2 השערת המחקר

השערת המחקר היא כי בישראל מתקיים שוק היברידי:העסקאות הן פרטיות, אך תנאי היסוד של העסקה אינם פרטיים. הקרקע, זכויות הבנייה, קצב ההיצע, מחיר הכסף, מגבלות המימון ותמריצי המס נקבעים או מושפעים בידי מספר מצומצם של מוסדות ציבוריים ופיננסיים.

1.3 שיטת המחקר

המחקר מבוסס על שילוב בין מספר שיטות:

1. ניתוח מוסדי של בעלות הקרקע, מערכת התכנון, המיסוי והרגולציה.
2. ניתוח תפקיד הבנקים במימון יזמים, בליווי סגור, במתן משכנתאות ובהערכת בטוחות.
3. שימוש בנתונים ובפרסומים של בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד האוצר, OECD, מבקר המדינה, BIS וגופים בינלאומיים נוספים.
4. השוואה בין ישראל למודלים בינלאומיים שונים, לרבות שווקים בעלי קרקע פרטית, שווקים שבהם מעורבות ציבורית עמוקה ושווקים שעברו משברי דיור ואשראי.
5. בניית מדד נורמטיבי למידת החופש בשוק הדיור.

המדד המוצג במחקר אינו מדד סטטיסטי רשמי, אלא כלי אנליטי שקוף, שנועד לאפשר דיון וביקורת.

1.4 מגבלות המחקר

אין מאגר יחיד המודד "חופש בשוק הדיור". חלק מהנתונים הבינלאומיים אינם מתייחסים לאותה שנת מדידה ושיטות המדידה משתנות בין מדינות.בנוסף, הקשר בין אשראי למחירים הוא דו-כיווני. הרחבת אשראי יכולה להעלות מחירים, אך גם עליית מחירים מגדילה את הצורך באשראי.יש להימנע אפוא מהצגת כל מתאם כקשר סיבתי חד-כיווני.

2. מהו שוק חופשי בתחום הדיור?

שוק חופשי אינו מחייב היעדר מוחלט של מדינה. כל שוק מקרקעין זקוק לרישום זכויות, אכיפת חוזים, תשתיות, כללי בנייה ודיני תכנון.השאלה היא האם ההתערבות משמשת כתשתית ניטרלית לתחרות, או שהיא קובעת בפועל:

• מי יכול להיכנס לשוק
• כמה ניתן לבנות
• היכן ניתן לבנות
• מתי ניתן לבנות
• באיזה מחיר תירכש תשומת הקרקע
• מי יקבל אשראי
• באילו תנאים יינתן האשראי
• כיצד יימדד המחיר
• כיצד יתממשו הפסדים

יש להפריד בין שני מושגים:

חופש עסקה

יכולתם של שני צדדים להתקשר בהסכם מרצונם ולקבוע את תנאיו.

חופש שוק

מידת היכולת של היצע, ביקוש, מחיר, כניסה, יציאה וכשל להתפתח ללא שליטה או הכוונה משמעותית מצד גורמים ריכוזיים.בישראל, בעלי דירות יד שנייה רשאים בדרך כלל לבחור אם למכור ובאיזה מחיר. עם זאת, יצירת דירה חדשה תלויה בקרקע, בתכנון, ברישוי, בתשתיות ובמימון.לכן שוק היד השנייה חופשי יחסית ברמת המשא ומתן, אך גם הוא נשען על זמינות המשכנתאות ועל רמות המחירים הנוצרות בשוק הדירות החדשות.

טבלה 1: מבחנים לזיהוי שוק חופשי או מנוהל

3. שוק הקרקע: המדינה כבעלים וכמשווקת

לפי OECD, רשות מקרקעי ישראל מנהלת כ-93% מן הקרקע בישראל. מדובר במבנה חריג בהשוואה למדינות שבהן רוב הקרקע העירונית מוחזקת בבעלות פרטית.אין פירוש הדבר שכל עסקה בדירה כפופה לאישור פרטני של רמ"י. המשמעות היא שהמדינה מחזיקה בכוח משמעותי לקבוע מתי, היכן ובאילו תנאים תיווצר קרקע זמינה לבנייה.למבנה זה עשויים להיות יתרונות:

• תכנון תשתיות ארצי
• שיווק מתחמים גדולים
• לכידת השבחה ציבורית
• אפשרות לקדם יעדים לאומיים
• תכנון ערים ושכונות באופן מרוכז

אולם כאשר רשות הקרקע מתומרצת גם להגדיל את הכנסות המדינה, נוצר מתח בין יעד תקציבי לבין יעד של דיור בר השגה.במכרז שבו יזמים מתחרים על מחיר הקרקע, הציפיות למחירי הדירות העתידיים מגולמות כבר במחיר הקרקע. ככל שהציפייה למחיר מכירה גבוה יותר, היזם יכול להציע מחיר גבוה יותר לרשות.כך עלול להיווצר מעגל:

1. מחירי דירות גבוהים מאפשרים הצעות גבוהות לקרקע.
2. מחיר הקרקע הגבוה מגדיל את עלות הפרויקט.
3. עלות הפרויקט משמשת להצדקת מחיר מכירה גבוה.
4. המחיר הגבוה תומך במכרז הקרקע הבא.

מסקנת המחקר היא כי בישראל אין שוק קרקע חופשי מלא. קיימת תחרות בתוך המכרזים, אך המדינה קובעת את כמות המוצר, מיקומו, מועד שיווקו ותנאיו.במונחי תורת השוק, המדינה אינה רק רגולטור. היא גם ספק דומיננטי של תשומת היסוד המרכזית.

4. מערכת התכנון וגמישות ההיצע

תכנון הוא תנאי הכרחי לעיר מתפקדת. לא ניתן לאפשר בנייה ללא תשתיות, דרכים, ביוב, בתי ספר, שטחים ציבוריים ושירותים עירוניים.אולם כאשר הליכי התכנון ארוכים, הסמכויות מפוצלות והוודאות נמוכה, ההיצע מגיב באיחור לביקוש.ה-OECD הצביע על אי התאמה מרחבית בשוק הישראלי: מחירי הדיור גבוהים במיוחד בסביבת המרכזים העירוניים והתעסוקתיים, בעוד שחלק משמעותי מהתכנון ומהיתרי הבנייה מופנה לאזורים מרוחקים יותר.מכאן שלא כל תוספת היצע היא תחליף אמיתי לביקוש הקיים.בנק ישראל דיווח כי בשנת 2024 אושרו תוכניות לכ-204 אלף יחידות דיור. מדובר בתפוקה תכנונית גבוהה, אך אישור תוכנית אינו דירה בנויה.בין שלב התכנון לבין מסירת הדירה קיימים שלבים נוספים:

• איחוד וחלוקה
• פיתוח תשתיות
• הוצאת היתר
• גיוס הון
• קבלת ליווי בנקאי
• השגת מכירות מוקדמות
• תחילת ביצוע
• השלמת הבנייה
• חיבור לתשתיות
• אכלוס

לכן אין להסיק ממלאי תכנוני לבדו על גמישות ההיצע בטווח הקצר.התוצאה היא אסימטריה מובנית: ביקוש יכול לגדול במהירות באמצעות ירידת ריבית, הרחבת אשראי או תוכנית סבסוד. לעומת זאת, היצע הדירות מגיב לאורך שנים.כאשר הביקוש יכול להשתנות בתוך חודשים וההיצע משתנה בתוך שנים, חלק ניכר מזעזוע הביקוש מתגלגל למחיר ולא לכמות.

5. הרשויות המקומיות ומודל התמריצים

הרשות המקומית נושאת בעלויות של תוספת אוכלוסייה:

• חינוך
• רווחה
• ניקיון
• כבישים
• תחזוקת מרחב ציבורי
• גנים
• מוסדות ציבור
• תשתיות ניקוז וביוב

לעומת זאת, הכנסות מארנונה עסקית עשויות להיות אטרקטיביות יותר מהכנסות מארנונה למגורים.מכאן עשוי להיווצר תמריץ להעדיף משרדים, מסחר ותעסוקה, או להתנות תוספת מגורים במימון ממשלתי ובתשתיות.הסכמי הגג נועדו להתמודד עם פער זה. אולם עצם הצורך בהם מלמד שהרחבת היצע המגורים אינה תוצאה אוטומטית של מחיר הקרקע או של ביקוש.לרשות המקומית כוח מעשי על:

• צפיפות
• גובה
• תמהיל שימושים
• קצב היתרים
• תנאי פיתוח
• חיבור לתשתיות
• דרישות ציבוריות
• היטל השבחה והיטלים נוספים

מדובר בכוח ציבורי לגיטימי, אך מבחינת חופש השוק הוא מגביל את יכולת ההיצע להגיב באופן אוטומטי למחיר.

6. הבנקים: מממני השוק או מעצבי השוק?

6.1 ריכוזיות ותלות

לפי מבקר המדינה, בסוף שנת 2022 כ-97% מחוב המשכנתאות של משקי הבית למערכת הפיננסית היה לבנקים.מחקרי בנק ישראל תיארו שוק שבו יותר מ-93% מהמשכנתאות ניתנות בידי בנקים, וארבעת הבנקים הגדולים מחזיקים בחלק מרכזי מן השוק.גם כאשר קיימת תחרות בין בנקים על ריבית, עמלות ותמהיל מסלולים, התלות המוסדית נותרת גבוהה.בסוף שנת 2025 עמד חוב משקי הבית על כ-903 מיליארד ש"ח, כאשר כ-72% ממנו היה חוב לדיור. בחישוב גס מדובר בכ-650 מיליארד ש"ח של חוב הקשור לדיור.נתון זה ממחיש מדוע מחירי הדיור ויציבות המערכת הבנקאית כרוכים זה בזה.

6.2 הליווי היזמי ודוח האפס

בפרויקט בליווי סגור הבנק אינו רק נותן הלוואה. הוא בוחן:

• מחיר הקרקע
• עלויות הבנייה
• עלויות המימון
• הכנסות צפויות
• רווחיות
• קצב מכירות
• הון עצמי
• מכירות מוקדמות
• יחס כיסוי
• שווי הבטוחות
• לוחות זמנים

כדי לקבל מימון עשוי היזם להידרש למכור מראש שיעור מסוים מן הדירות. שיעור זה משתנה לפי פרויקט, רמת סיכון, מיקום, חוסן היזם ותנאי השוק.מכאן שלבנק יש כוח לקבוע את תנאי הסף ליציאת הפרויקט לביצוע.דוח האפס משמש מסגרת כלכלית לליווי. כאשר המחירים, העלויות או קצב המכירה משתנים, הבנק עשוי לדרוש:

• עדכון דוח אפס
• תוספת הון עצמי
• שינוי מסגרת אשראי
• חיזוק בטוחות
• שינוי קצב ביצוע
• התאמת תוכנית השיווק
• הגדלת היקף המכירות המוקדמות

אין להסיק מכך שהבנק קובע את המחיר הקמעונאי המדויק של כל דירה. אולם הוא עשוי להגביל את יכולת היזם להפחית מחירים כאשר ההפחתה מערערת את הרווחיות ואת יחסי הכיסוי שעליהם התבסס האשראי.זהו כוח מבני משמעותי.

6.3 האשראי לרוכשי הדירות

הפיקוח על הבנקים מגביל, בין היתר:

• את שיעור המימון
• את יחס ההחזר להכנסה
• את תקופת המשכנתה
• את תמהיל המסלולים
• את משקל הסיכון לצורכי הון

יחס ההחזר להכנסה מוגבל ל-50%, ותקופת המשכנתה המרבית עומדת על 30 שנה.מגבלות אלה נועדו להגן על הלווים ועל יציבות הבנקים. עם זאת, הן גם קובעות את גבול הביקוש האפקטיבי.ביקוש שאינו מלווה ביכולת לקבל מימון אינו הופך לעסקה.השאלה היא האם האשראי מגיב למחיר או יוצר אותו. התשובה היא ששני התהליכים פועלים במקביל:

• מחירים גבוהים מחייבים משכנתאות גדולות יותר.
• משכנתאות גדולות וארוכות יותר מאפשרות מחירים גבוהים יותר.
• ירידת ריבית מגדילה את כוח הקנייה.
• עליית ריבית מקטינה את כוח הקנייה.
• הרחבת אשראי מגדילה את מספר הקונים שיכולים להשתתף בשוק.

הבנק אינו רק מגיב לביקוש. הוא ממיר רצון לרכוש ליכולת כלכלית לבצע עסקה.

6.4 מבצעי מימון והמחיר האפקטיבי

מבצעי 20/80, 10/90, דחיית תשלומים, הלוואות בלון וסבסוד ריבית מאפשרים לרוכש לדחות חלק משמעותי מהתשלום.לבנק ישראל הייתה התייחסות מפורשת לכך שמבצעים אלה עשויים להוות דרך עקיפה להפחית את המחיר האפקטיבי בלי להפחית את המחיר המדווח.זו נקודה מרכזית.כאשר רוכש משלם רק חלק קטן מהמחיר היום ואת היתרה בעוד מספר שנים, יש להוון את הדחייה. אם היזם נושא בריבית או מוותר על הצמדה, ניתנת לרוכש הטבה כלכלית.מכאן שקיימים לפחות שלושה מחירים:

1. המחיר הנקוב בחוזה
2. המחיר האפקטיבי לאחר היוון תנאי התשלום
3. המחיר הכלכלי לאחר הפחתת כלל ההטבות

כאשר מאגרי העסקאות, מדדי המחירים או שומות ההשוואה מתייחסים רק למחיר הנקוב, הם עלולים להציג תמונה גבוהה מן התמורה הכלכלית האמיתית.מבחינה שמאית, עסקה הכוללת הטבת מימון דורשת התאמה.העתקת המחיר הנקוב לעסקאות השוואה ללא היוון ההטבה עלולה ליצור מעגל משוב:

1. נרשם מחיר חוזי גבוה.
2. המחיר משמש עסקת השוואה.
3. עסקת ההשוואה תומכת בשומה גבוהה.
4. השומה תומכת באשראי.
5. האשראי מאפשר את העסקה הבאה במחיר דומה.
6. המחיר הבא משמש שוב כראיה.

כך עלול להיווצר מנגנון של שכפול והעתקת מחירים, בלי בחינה מספקת של השווי הכלכלי ושל גורמי היסוד.

6.5 האינטרס ביציבות

לבנקים חשיפה כפולה:

• אשראי ליזמים ולקבלנים
• משכנתאות לרוכשים

ירידה חדה במחירים עלולה לפגוע:

• ברווחיות הפרויקטים
• ביחסי הכיסוי
• בשווי הביטחונות
• ביכולת היזמים לעמוד בהתחייבויות
• בהיקף ההפרשות להפסדי אשראי
• ביחסי ההון של הבנקים
• באיכות תיק המשכנתאות

מכאן קיים אינטרס מוסדי ביציבות מחירים.אין די בכך כדי לטעון לקנוניה, לתיאום מחירים או לשליטה ישירה במחיר. המסקנה המצומצמת והמבוססת היא שהבנקים הם שחקנים בעלי כוח ותמריץ מבני להעדיף התאמות הדרגתיות על פני ירידה חדה.כלים אפשריים לכך הם:

• פריסת אשראי
• דחיית תשלומים
• שינוי תנאי מימון
• דרישת הזרמת הון
• התאמת לוחות זמנים
• עדכון דוח אפס
• תמיכה במבצעי מימון במקום בהפחתת המחיר הנקוב

7. בנק ישראל: המתח בין צינון המחירים ליציבות פיננסית

בנק ישראל פועל בשני מישורים מרכזיים:

1. מדיניות מוניטרית
2. פיקוח על הבנקים

העלאת ריבית מצמצמת את כוח הקנייה ומייקרת את האשראי. אולם במקביל, הפיקוח נדרש למנוע זעזוע שיסכן לווים, יזמים ובנקים.לכן המדיניות אינה מכוונת בהכרח להורדת מחירים מהירה. לעיתים יעד המדיניות הוא התאמה מבוקרת שאינה מערערת את יציבות המערכת.זהו מתח מובנה:

• מחירים נמוכים יותר עשויים לשפר נגישות.
• ירידה חדה מדי עלולה לפגוע בביטחונות ובמערכת האשראי.
• ריבית גבוהה מצננת ביקוש.
• ריבית גבוהה גם פוגעת ביזמים ומייקרת בנייה.
• הקלות ללווים מפחיתות חדלות פירעון.
• הקלות עשויות גם לדחות הכרה בכשל.

בשנת 2024 עלו מחירי הדירות לצד גידול במלאי הלא מכור ומבצעי מימון. במהלך 2025 תיאר בנק ישראל התרחבות בהיצע לצד ירידה בביקוש ובמחירים בחלק מחודשי השנה.בהחלטת הריבית מיום 25 במאי 2026 דווח כי מחירי הדירות בפברואר עד מרץ עלו בשיעור חודשי, אך היו נמוכים לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.התמונה היא של שוק שבו מחירים, כמויות ותנאי מימון מגיבים זה לזה. לא מדובר במנגנון מחיר מבודד.

8. הממשלה, המיסוי ותוכניות הסבסוד

הממשלה משפיעה על צד הביקוש באמצעות:

• מס רכישה
• מס שבח
• פטורים
• מענקים
• תוכניות זכאות
• סבסוד ריבית
• תוכניות מחיר מופחת
• הטבות לרוכשים
• סיוע בשכר דירה

הממשלה משפיעה על צד ההיצע באמצעות:

• שיווק קרקע
• תכנון
• תשתיות
• התחדשות עירונית
• פינוי בינוי
• הסכמי גג
• מענקים לרשויות
• רגולציה על בנייה
• מדיניות כוח אדם בענף

תוכניות כגון מחיר למשתכן ודירה בהנחה עשויות להפחית את המחיר לרוכשים זכאים. אולם כאשר הסבסוד מוגבל בכמות ואינו מלווה בגידול מספיק בהיצע הכולל, הוא עלול ליצור:

• הגרלות
• פערים בין זכאים ללא זכאים
• הקדמת ביקוש
• עליית ביקוש באזורים מסוימים
• היוון חלק מההטבה במחיר
• תלות מתמשכת בסבסוד

אין להסיק שכל סבסוד מעלה מחירים. ההשפעה תלויה בגמישות ההיצע.סבסוד המגדיל כוח קנייה בלבד נוטה להשפיע יותר על המחיר. סבסוד המגדיל מלאי דיור לאורך זמן עשוי לשפר נגישות באופן בר קיימא.

9. תמונת מצב כמותית

טבלה 2: מדדים מרכזיים

הנתונים מלמדים על שוק שבו המדינה והמערכת הבנקאית ממלאות תפקיד מרכזי הן בצד ההיצע והן בצד הביקוש.אין נתון יחיד המוכיח כי השוק מנוהל. התמונה נובעת מהצטברות המאפיינים:

• קרקע ציבורית דומיננטית
• תכנון רב-שלבי
• מימון בנקאי מרוכז
• מגבלות אשראי
• ליווי סגור
• תוכניות סבסוד
• הטבות מימון
• תמריצים רגולטוריים
• אינטרס ביציבות מערכתית

10. השוואה בינלאומית: מודלים ולא סיסמאות

אין מדינה שבה שוק הדיור חופשי לחלוטין.ההבדלים הם במבנה הבעלות, בגמישות התכנון, בעומק האשראי, בסוג המשכנתה ובהיקף הדיור הציבורי, החברתי או הלא-רווחי.ההשוואה מלמדת שמדינה יכולה להתערב עמוקות ועדיין להשיג תוצאה נגישה ויציבה יותר, כאשר ההתערבות מופנית להגדלת מלאי וליצירת חלופת שכירות.לפי OECD, דיור חברתי להשכרה מהווה בממוצע שיעור מוגבל ממלאי הדיור במדינות הארגון, אך קיימים פערים גדולים. גופים לא-רווחיים מחזיקים בחלק ניכר ממלאי הדיור בהולנד ובאוסטריה.ההשוואה מדגישה את החסר הישראלי: המדינה מעורבת מאוד בקרקע, אך אינה ממירה מעורבות זו למלאי שכירות ציבורי או לא-רווחי בהיקף דומה.

טבלה 3: השוואה בין מודלים בינלאומיים

מסקנות מן ההשוואה

ארצות הברית

הבעלות הפרטית הרחבה על הקרקע אינה הופכת את שוק הדיור לחופשי לחלוטין. מערכת המשכנתאות נשענת על ערבויות ממשלתיות, איגוח, גופים פדרליים ומדיניות מוניטרית.

גרמניה

שוק שכירות עמוק ומוסדר מפחית את התלות ברכישת דירה. משק בית שאינו יכול או אינו מעוניין לרכוש אינו בהכרח נדחק לחלופה נחותה.

אוסטריה והולנד

מעורבות ציבורית עמוקה מופנית לא רק לשליטה בקרקע או למתן אשראי, אלא גם ליצירת מלאי דיור חברתי ולא-רווחי.

סינגפור

זהו שוק מנוהל באופן עמוק, אך הניהול מכוון לייצור נרחב של דיור. הוא אינו הוכחה ליתרון השוק החופשי, אלא לכך שמדיניות ציבורית ממוקדת יכולה להשיג נגישות גם בשוק שאינו חופשי.

אירלנד וספרד

המשבר הוכיח שהיקף בנייה גבוה אינו מספיק כדי למנוע בועה כאשר האשראי מתרחב במהירות והמחירים מתנתקים מגורמי היסוד.

11. מדד מוצע לחופש שוק הדיור בישראל

המדד נע בין 0, שליטה מנהלית כמעט מלאה, לבין 10, חופש תחרותי גבוה.המשקולות משקפות את חשיבותו של כל ממד למחיר, לכמות וליכולת הכניסה לשוק.

טבלה 4: דירוג מידת החופש

הציון המשוקלל

3.6 מתוך 10המשמעות אינה שאין שוק. המשמעות היא שהשוק פועל בתוך מעטפת מנהלית ואשראית חזקה.הסיווג המתאים הוא:

שוק היברידי, ריכוזי, מתוכנן ומוכוון אשראי.

12. האם קיים קשר בין היעדר שוק חופשי לבין בועת נדל"ן?

שאלת החופש ושאלת הבועה קשורות, אך אינן זהות.שוק מנוהל יכול להיות מתומחר בחסר או ביתר. גם שוק חופשי יחסית יכול להיכנס לבועה.כדי לבחון קיומה של בועה יש להשוות את המחירים לגורמי יסוד:

• הכנסה למשק בית
• שכר
• שכר דירה
• תשואה ברוטו ונטו
• ריבית משכנתה
• תשואת אג"ח ממשלתית
• מחיר לכמות חודשי שכר
• מחיר לשכר דירה
• היקף מינוף
• תקופת הלוואה
• מלאי לא מכור
• קצב מכירות
• שיעור דירות להשקעה
• שיעור דירות ריקות
• היקף מבצעי מימון
• פער בין מחיר נקוב למחיר אפקטיבי

הסימנים התומכים בסיכון לתמחור יתר הם:

• עליית מחירים ארוכת שנים
• תלות עמוקה באשראי
• תשואות שכירות נמוכות ביחס לעלות המימון
• הארכת תקופות המשכנתה
• שימוש במבצעי מימון לשימור המחיר הנקוב
• מלאי לא מכור
• פערים בין מחיר חוזי לתמורה כלכלית
• שימוש נרחב בעסקאות השוואה ללא בחינת גורמי יסוד

מנגד, קיימים גורמים המספקים תמיכה מסוימת למחירים:

• גידול אוכלוסייה
• ביקוש למרכזים עירוניים
• מגבלות תכנון
• עלויות בנייה
• מחסור מקומי בקרקע זמינה
• העדפה תרבותית לבעלות
• ציפיות לעליית ערך

המסקנה האחראית היא שקיימים בישראל מאפיינים של בועת נכסים ושל בועת אשראי, אך היקף התמחור העודף מחייב אומדן נפרד לפי אזור, תקופה וסוג נכס.העובדה שבנק ישראל מכיר בכך שהמחיר האפקטיבי עשוי להיות נמוך מהמחיר המדווח מחזקת את הצורך להפריד בין מחיר עסקה נקוב לבין שווי כלכלי.היא אינה מוכיחה לבדה כי מחירי הדירות כפולים משוויין, אך היא מחלישה את ההנחה שכל מחיר מדווח הוא תצפית נקייה של שיווי משקל.

13. טענות נגדיות ומענה

טבלה 5: בחינת הטענות המרכזיות

13.1 "המחיר נקבע על ידי ביקוש והיצע"

הטענה נכונה במובן הצר. בכל עסקה יש קונה ומוכר.אולם השאלה היא מי יצר את הביקוש ומי הגביל את ההיצע. אם הביקוש תלוי במשכנתה וההיצע תלוי בקרקע מתוכננת ובמימון בנקאי, אין מדובר בשני כוחות עצמאיים לחלוטין.

13.2 "גידול האוכלוסייה מסביר את עליית המחירים"

גידול אוכלוסייה מגדיל את הצורך בדיור. אך הצורך אינו זהה לביקוש אפקטיבי.ביקוש אפקטיבי מחייב הכנסה, הון עצמי ואשראי. גידול דמוגרפי אינו מסביר לבדו את קצב עליית המחירים, את תשואות השכירות או את הפער בין מחיר הדירה להכנסה.

13.3 "הבנקים רק מגיבים למחיר"

הבנקים אכן מגיבים למחיר, משום שמחיר גבוה מחייב הלוואה גדולה. אולם הם גם קובעים את היכולת לשלם את המחיר.ללא אשראי, חלק גדול מהביקוש לא היה מתממש. לכן הבנק הוא גם מגיב וגם גורם יוצר.

13.4 "רגולציה בנקאית מוכיחה שאין בועה"

רגולציה מפחיתה סיכון מסוים. היא אינה מוכיחה שהמחיר תואם את השווי הפונדמנטלי.שוק יכול להיות מתומחר ביתר גם כאשר שיעור חדלות הפירעון נמוך, במיוחד כאשר קיימות פריסות, מחזור חוב, הלוואות ארוכות ודחיית הכרה בהפסדים.

13.5 "אם אושרו מאות אלפי יחידות דיור, אין בעיית היצע"

אישור תכנון אינו דירה זמינה.יש לבחון כמה יחידות קיבלו היתר, כמה החלו להיבנות, כמה הושלמו, כמה חוברו לתשתיות וכמה נמצאות באזורי הביקוש.

13.6 "כל התערבות ממשלתית מעוותת את השוק"

התערבות יכולה לעוות את השוק, אך גם לתקן כשלי שוק.הבעיה אינה עצם ההתערבות. השאלה היא האם היא מסבסדת ביקוש, מגבילה תחרות ומשמרת מחיר, או מגדילה מלאי, תשתיות ושכירות ארוכת טווח.

14. מסקנות המחקר

14.1 שוק הדיור בישראל אינו שוק חופשי במובן המהותי

קיימת חירות חוזית, אך תנאי היסוד של הייצור והמימון נשלטים או מעוצבים בידי מוסדות ציבוריים ופיננסיים.

14.2 אין גורם יחיד השולט בשוק

הכוח נמצא במשולש:

1. קרקע ותכנון
2. אשראי בנקאי
3. מדיניות ממשלתית

כל אחד מן הגורמים משפיע על האחרים.הבנק אינו יכול ליצור קרקע, אך רמ"י אינה יכולה ליצור ביקוש אפקטיבי ללא אשראי. התכנון אינו יכול להפוך לבנייה ללא מימון, והאשראי אינו יכול להפוך לדירה ללא זכויות בנייה.

14.3 לבנקים תפקיד מכונן

הבנקים אינם קובעים לבדם את כל המחירים. אולם הם קובעים:

• מי יכול לקנות
• איזה פרויקט ימומן
• באילו תנאים
• באיזה קצב
• באילו יחסי כיסוי
• מהו היקף המכירות המוקדמות
• מתי יש לעדכן את דוח האפס
• מתי נדרשת תוספת הון

לכן הם משתתפים ביצירת המחיר ובשימורו, ולא רק משקפים אותו.

14.4 מנגנון המחיר אינו שקוף במלואו

כאשר הטבת מימון אינה מנוכה מן המחיר המדווח, המחיר הסטטיסטי והשמאי עלול להיות גבוה מן התמורה הכלכלית האמיתית.מחיר עסקה הכולל דחיית תשלום, סבסוד ריבית או פטור מהצמדה אינו שקול למחיר עסקה המשולם במזומן.

14.5 המערכת מעדיפה התאמה הדרגתית

המערכת אינה אוסרת ירידת מחירים. אולם מבנה הליווי, האשראי והפיקוח יוצר העדפה לירידה הדרגתית ולא להתאמה חדה.אין צורך בהוראה מפורשת "לשמור על המחיר". די בכך שלכל גורם קיימים תמריצים להימנע מירידת ערך מהירה של הביטחונות.

14.6 שוק חופשי יותר אינו מבטיח לבדו דיור נגיש

ללא גמישות תכנונית, תשתיות ושוק שכירות עמוק, הפרטה או הפחתת רגולציה עלולות להעביר כוח שוק מגוף ציבורי לבעלי קרקע פרטיים.נגישות לדיור אינה מחייבת בהכרח פחות מדינה. היא מחייבת מדינה יעילה יותר, שקופה יותר וממוקדת בהגדלת מלאי בר קיימא.

15. המלצות מדיניות

15.1 פרסום המחיר הכלכלי המתואם

בכל עסקת קבלן יש לפרסם לצד המחיר החוזי גם את המחיר הכלכלי לאחר:

• היוון דחיית תשלומים
• סבסוד ריבית
• פטור מהצמדה
• מענקים
• שדרוגים
• תשלום הוצאות מימון
• הטבות נוספות

15.2 הפרדה סטטיסטית בין שלושה מחירים

יש להפריד בין:

1. מחיר נקוב
2. מחיר אפקטיבי
3. מחיר לאחר כלל ההטבות

ללא הפרדה זו, מדדי המחירים עלולים להיות מוטים.

15.3 שקיפות במערכת הליווי

יש לפרסם באופן אנונימי ומצרפי נתונים על:

• דרישות מכירה מוקדמת
• עדכוני דוחות אפס
• יחסי כיסוי
• הזרמות הון
• הפחתות מחיר מאושרות
• שיעור הפרויקטים שעוכבו
• שיעור הפרויקטים שנדרשו לשנות תנאי מימון

15.4 הגדלת התחרות במימון

יש לקדם:

• ניידות משכנתאות אמיתית
• כניסת גופים מוסדיים
• שקיפות בתמחור
• השוואת הצעות פשוטה
• שמירה על חיתום אחראי
• הפחתת חסמי מעבר

15.5 שינוי תמריצי רמ"י

הצלחת רמ"י אינה צריכה להימדד רק בהכנסות משיווק קרקע.יש למדוד גם:

• מספר יחידות שמומשו
• זמן ממכרז עד היתר
• זמן מהיתר עד אכלוס
• נגישות המחיר
• קרבה לתעסוקה
• שיעור פרויקטים שבוטלו
• שיעור הקרקע ששוק בתחומים של ביקוש ממשי

15.6 מדידת שרשרת המימוש

אין להסתפק במספר יחידות מאושרות.יש לפרסם בכל שנה:

• יחידות מתוכננות
• יחידות מאושרות
• יחידות בעלות היתר
• התחלות בנייה
• גמר בנייה
• אכלוס
• זמן ממוצע בין כל שלב

15.7 רפורמה במימון הרשויות המקומיות

יש ליצור מנגנון שבו תוספת תושבים אינה הופכת לנטל תקציבי על הרשות.כל עוד ארנונה עסקית משתלמת יותר מארנונה למגורים, קיים תמריץ מובנה להעדיף משרדים ומסחר.

15.8 יצירת חלופת שכירות אמיתית

נדרש מלאי משמעותי של:

• שכירות ארוכת טווח
• דיור ציבורי
• דיור קואופרטיבי
• דיור לא-רווחי
• דיור מוסדי מפוקח

חלופה אמיתית לרכישה מפחיתה את כוחם של מחירי הדירות לכפות מינוף על משקי בית.

15.9 שינוי בשומות הביטחון

שומת ביטחון צריכה לכלול לא רק עסקאות השוואה, אלא גם בדיקות של:

• תשואת שכירות
• מחיר להכנסה
• מחיר לשכר דירה
• ריבית משכנתה
• תשואת אג"ח
• תזרים מזומנים
• מחיר אפקטיבי לאחר הטבות
• סיכון מחזורי

עסקת השוואה היא ראיה למחיר, לא הוכחה עצמאית לשווי פונדמנטלי.

15.10 פרסום מבחני לחץ

יש לפרסם מבחני לחץ מערכתיים לתרחישים של ירידת מחירי דיור בשיעורים של:

• 10%
• 20%
• 30%

המבחנים צריכים לבחון:

• פגיעה בביטחונות
• יחסי הון
• הפסדי אשראי
• פגיעה ביזמים
• שיעור פרויקטים בסיכון
• השפעה על רוכשים
• השפעה על חברות ביטוח וגופים מוסדיים

16. מקורות מרכזיים למחקר

1. בנק ישראל, הדין וחשבון לשנת 2025, פרק שוק הדיור.
2. בנק ישראל, הדין וחשבון לשנת 2024, פרק שוק הדיור.
3. בנק ישראל, הבולטין הסטטיסטי לשנת 2025.
4. בנק ישראל, החלטת הריבית מיום 25 במאי 2026.
5. בנק ישראל, הוראות הפיקוח על הבנקים בנושא הלוואות לדיור.
6. בנק ישראל, דוח היציבות הפיננסית, התייחסות למבצעי מימון.
7. מבקר המדינה, יוקר המחיה והתחרות בשוק המשכנתאות.
8. OECD, Redefining Spatial Planning and Development in Israel, 2025.
9. OECD, Economic Survey of Israel, 2025.
10. OECD Affordable Housing Database.
11. OECD, מחקרים על כלכלה חברתית ודיור לא-רווחי.
12. BIS, מחקרים על דינמיקת מחירי נכסים ואשראי.
13. BIS, מחקרים על גמישות היצע הדיור והשפעתה על המחירים.
14. ECB, מחקרים על השפעת עליית ריבית המשכנתאות על שוקי דיור.
15. IMF, מחקרים על זיהוי בועות דיור.
16. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מדדי מחירי דירות, התחלות בנייה וגמר בנייה.
17. משרד האוצר, אגף הכלכלן הראשי, סקירות ענף הנדל"ן.
18. רשות מקרקעי ישראל, דוחות שיווק קרקע ותוצאות מכרזים.
19. מינהל התכנון, דוחות תכנון שנתיים.
20. דוחות כספיים של הבנקים בישראל.

תשובה תמציתית לשאלת המחקר

האם שוק הנדל"ן למגורים בישראל הוא שוק חופשי?

לא במובנו הכלכלי המלא.זהו שוק שבו עסקאות פרטיות מתקיימות בתוך מערכת ציבורית ופיננסית ריכוזית.נכון להגדירו כ:

שוק היברידי, ריכוזי, מתוכנן ומוכוון אשראי.

המחיר נוצר במפגש בין קונה למוכר, אך הקרקע, זכויות הבנייה, קצב ההיצע, מחיר הכסף ויכולת המימון נקבעים במידה רבה בידי המדינה, מערכת התכנון והבנקים.לכן המחיר הוא מחיר שנוצר בשוק, אך לא בהכרח תוצר של שוק חופשי. בוודאי שאין בעצם ביצוע העסקה הוכחה לכך שהמחיר משקף שווי פונדמנטלי או שווי כלכלי בר קיימא.

Extended English Summary

Is Israel's Residential Real Estate Market a Free Market?

This study examines whether Israel's residential property market operates as a genuinely free market or as a hybrid system shaped by public land ownership, centralized planning, bank credit, taxation, regulation and financial-stability considerations. The study concludes that Israel's housing market cannot be classified as a fully free market in the substantive economic sense. A more accurate definition is:

A hybrid, concentrated, planned and credit-driven housing market.

Private buyers and sellers are generally free to negotiate and enter into contracts. However, the fundamental conditions under which those transactions take place are determined to a significant degree by public authorities and financial institutions.The state, primarily through the Israel Land Authority, manages approximately 93 percent of the country's land. Planning institutions determine development rights, density, land use and the timing of construction. Local authorities influence permits, infrastructure and project feasibility, while their fiscal incentives do not always encourage additional residential development.Banks play a structural role on both sides of the market. They finance land acquisition and residential development through closed project-finance systems, while also providing mortgages to homebuyers. Banks assess expected revenue, construction costs, profitability, pre-sale requirements, collateral and coverage ratios. As a result, they do not merely respond to market prices. They determine which projects can proceed, under what financial conditions and which households can convert housing demand into effective purchasing power.This does not mean that banks formally set the retail price of every apartment or that there is proof of coordinated price fixing. It means that their control over credit gives them substantial influence over market volume, project viability and the ability of developers to reduce prices.Deferred-payment schemes such as 20/80 and 10/90 arrangements, subsidized interest and balloon loans illustrate a major transparency problem. The contractual price may remain unchanged even when the economic value of the transaction is materially lower because payment has been deferred or financing costs have been absorbed by the developer.Therefore, a distinction must be made between:

1. The nominal contract price
2. The effective price after discounting deferred payments
3. The full economic price after deducting financing subsidies and other benefits

When official databases, price indices and appraisal comparisons rely only on the nominal contract price, they may overstate the actual economic consideration. This can create a feedback loop in which a reported price supports an appraisal, the appraisal supports additional credit and the credit supports the next reported transaction.The international comparison shows that public intervention is not necessarily the main problem. Austria, the Netherlands and Singapore have highly interventionist housing systems, yet they use public policy to create substantial housing supply, social housing and long-term rental alternatives. In contrast, countries with predominantly private land ownership may still experience severe affordability problems when planning systems are restrictive or mortgage credit expands rapidly.The key issue is therefore not merely the extent of government involvement, but its direction. Intervention that increases credit without increasing sustainable supply may inflate prices. Intervention that creates infrastructure, long-term rental housing and non-profit housing may improve affordability.The study proposes a weighted housing-market freedom index. Israel receives an estimated score of 3.6 out of 10. Its weakest dimensions are land-market freedom, supply responsiveness, mortgage-market concentration, effective-price transparency and barriers to entry for developers. Its stronger dimensions are contractual freedom in the second-hand market, property registration and legal enforcement.The study also distinguishes between the question of market freedom and the question of a housing bubble. A managed market can be undervalued or overvalued, just as a relatively free market can experience a credit bubble. Bubble risk must be assessed by comparing prices with household income, rents, rental yields, mortgage rates, financing costs, leverage and unsold inventory.Israel displays several features associated with asset and credit bubbles: a prolonged increase in prices, deep dependence on mortgage credit, low rental yields relative to financing costs during certain periods, long loan maturities, deferred-payment schemes and a gap between nominal and effective transaction prices. At the same time, population growth, planning constraints, construction costs and demand for central locations provide some fundamental support for prices.The central conclusion is that a transaction price in Israel is undoubtedly a market price in the sense that a buyer and seller agreed upon it. However, it is not necessarily the outcome of a fully free market, nor does it independently prove sustainable or fundamental value.Israel's housing market should therefore be understood as a system in which private transactions occur inside a highly structured institutional framework. Land, development rights, credit availability, financing terms and the pace of supply are shaped by the state, planning authorities and the banking system.The main policy recommendations are:

• Publish an economically adjusted price for every developer sale.
• Discount deferred payments and financing subsidies.
• Separate nominal, effective and fully adjusted prices in official statistics.
• Increase transparency in bank project financing and zero-report updates.
• Measure housing-plan implementation from approval through completion.
• Reform the fiscal incentives of local authorities.
• Expand competition in mortgage lending while maintaining responsible underwriting.
• Create a substantial stock of long-term, public, cooperative and non-profit rental housing.
• Require collateral appraisals to examine income, rents, yields, interest rates and effective prices, rather than relying primarily on comparable transaction prices.
• Publish system-wide stress tests for housing-price declines of 10, 20 and 30 percent.

Ultimately, the Israeli housing market is neither fully free nor fully centrally controlled. It is a hybrid market in which prices are formed through private transactions, but the conditions that make those transactions possible are heavily influenced by public land management, planning regulation and concentrated bank credit.

Cla שוק הנדל"ן למגורים בישראל: האם הוא שוק חופשי?

ניתוח אקדמי-מקצועי מקיף

א. מסגרת תיאורטית: מהו שוק חופשי בנדל"ן?

הגדרה ומדד אנליטי

תיאוריית השוק החופשי הקלאסית (Smith, 1776; Marshall, 1890) מבוססת על חמישה תנאים מצטברים: תחרות מושלמת בין מוכרים ורוכשים, מידע סימטרי לכל הצדדים, כניסה ויציאה חופשית לשוק, תמחור שוקי נקי מהתערבות חיצונית, והומוגניות היצע ניתנת להשוואה. שוקי נדל"ן, בכל העולם, אינם עומדים בתנאים אלו באופן מלא - ובמובן זה, השאלה אינה בינארית.ניתוח קפדני דורש סקאלה: עד כמה שוק נדל"ן נתון סוטה מהאידאל התיאורטי, ובאיזה כיוון - לעבר מונופול, לעבר רגולציה מגנה, או לעבר כשל שוק מובנה? שוק נדל"ן "חופשי דיו" הוא כזה שבו המחיר משקף את ערכי היסוד (עלות בנייה + קרקע + רווח סביר), בלא עיוות מבני מתמשך. שוק נדל"ן ישראלי, כפי שנראה, חורג מן הסטייה הסבירה לכיוון עיוות עמוק ומובנה.

הכשלים המובנים של שוקי נדל"ן בכל מקום:

תלות מיקום (immobility)- כל נכס ייחודי ובלתי-ניתן לשינוע; הטרוגניות - אי-אפשר להשוות בין נכסים ישירות; אקסטרנליות - שינוי שכונה, תשתיות, בתי ספר משפיעים על ערך; אי-סימטריה מידע - מוכר יודע יותר מרוכש; עלויות עסקה גבוהות; ונדירות קרקע מטבעה. אלו כשלים אוניברסליים - לא ייחודיים לישראל. מה שמבדיל את ישראל הוא שכבת עיוות נוספת - מוסדית, מבנית ופוליטית - המחריפה כשלים אלו מעל ומעבר.

ב. צד ההיצע — מגבלות מבניות ייחודיות לישראל

1. מונופול הקרקע הממלכתי

זהו הגורם המייחד את ישראל יותר מכל גורם אחר. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מחזיקה בבעלות על כ-93% מסך קרקעות המדינה. בניגוד לרוב מדינות ה-OECD, שם קרקע פרטית היא הנורמה ומדינה רוכשת קרקע לצרכי ציבור, בישראל הדינמיקה הפוכה: פרטיים מחזיקים רק כ-7%, ורוב הבנייה מתבצעת על קרקע חכורה ממנהל.

השלכות מבניות:

א. תמחור שאינו שוקי - רמ"י קובעת מחיר מינימום לכל מגרש, המבוסס על שמאות פנימית ולא על מנגנון מכרז תחרותי אמיתי. תמחור זה מייצר "רצפת מחיר" מלאכותית לכל שרשרת הייצור.

ב. עיכוב שחרור קרקעות - בשנות שגשוג, רמ"י מאיטה שחרור קרקעות כדי למנוע "ירידת ערך" - דינמיקה שאינה קיימת בשוק קרקעות פרטי אמיתי. ה-IMF ציין שוב ושוב שקצב שחרור הקרקעות בישראל אינו עומד בקצב הביקוש.

ג. ריבוי שחקנים חסרי תמריץ - בניגוד לבעלים פרטי ש"מרוויח" ממכירה, רמ"י מנוהלת ביורוקרטית, ללא תמריץ ישיר להרחיב היצע. זוהי דוגמה קלאסית לכשל ממשלתי (government failure) על גבי כשל שוק.

2. מערכת התכנון - צוואר בקבוק כרוני

ישראל מפעילה שיטת תכנון היררכית (תמ"א — תכנית מדינה; מחוזית; מקומית), שבה כל שינוי ייעוד דורש אישורים מרובים. משך הזמן הממוצע לאישור תכנית בישראל עמד בשנת 2023 על כ-7-8 שנים, לעומת 2-3 שנים בגרמניה ו-4-5 שנים בבריטניה.הוועדות המקומיות הן גורם עיוות נוסף: רשויות מקומיות ויועדי תושבים (NIMBYism מוסדי) מתנגדים לפיתוח בעוד הם נהנים מעליית ערך הנכסים הקיימים. הסדר זה — שהמשנה לנגיד בנק ישראל כינה אותו "כישלון מדיניות כרוני" - יוצר מחסור מובנה היצע שאינו רגיש למחיר.

3. ריכוזיות קבלנים

עשרת הקבלנים הגדולים בישראל אחראים לכ-40%-50% מהדירות החדשות. שוק זה מאופיין באולגופול קבלנים אשר:

• מתמרנים זמני בנייה ושחרור מלאי בהתאם למחיר השוק (withholding supply)
• מנצלים יחסי אשראי בנקאי כחסם כניסה לקבלנים קטנים
• מייצרים "אפקט תיאום מחירים" גם ללא קנוניה פורמלית

ג. תפקיד הבנקים ומערכת האשראי - ניתוח מעמיק

זהו אחד הממדים הפחות מנותחים בשיח הציבורי, אך אחד המשמעותיים ביותר.

1. אוליגופול בנקאי

חמישה בנקים (לאומי, הפועלים, דיסקונט, מזרחי-טפחות, מרכנתיל) שולטים בכ-90% מהמשכנתאות בישראל. בנק מזרחי-טפחות, שהפך לשחקן הדומיננטי במשכנתאות, מחזיק לבדו בנתח של כ-30%-35% משוק המשכנתאות. ריכוזיות זו - ביחס לאמריקה, גרמניה או בריטניה - מצמצמת תחרות במחיר האשראי.

2. תמחור מרווחי משכנתאות

מחקר של בנק ישראל (2019) מצא שמרווח הריבית הממוצע על משכנתאות בישראל הוא גבוה ב-0.5%-0.8% מהמרווח המקביל בגוש האירו - פרמיית ריכוז שהצרכן משלם. עם זאת, ניתוח זה מורכב: בישראל המשכנתאות ניתנות ל-25-30 שנה עם מנגנוני מיחזור גמישים יחסית, מה שמסבך השוואה ישירה. בכל זאת, בהיעדר כניסת בנקים זרים לשוק המשכנתאות הישראלי (שוק סגור למעשה לתחרות חיצונית), התמחור אינו שוקי-תחרותי.

3. רגולציה פרודנציאלית ותפקידה הדו-פנים

בנק ישראל הטיל בשנים 2012-2022 סדרת הגבלות מאקרו-פרודנציאליות:

• מגבלות LTV (Loan-to-Value): עד 75% לדירה ראשונה, 50% לדירה שנייה
• מגבלות PTI (Payment-to-Income): עד 50%
• הגדלת הון עצמי נדרש לבנקים עבור אשראי בנדל"ן

מגבלות אלו תפקדו ככלי ממתן בועה - צמצמו ספקולציה וצמצמו LTV ממוצע — אך בו-זמנית הגדילו חסם הכניסה לשוק עבור זוגות צעירים. ה-OECD (2020) ציין שמגבלות LTV הישראליות, בשיאן, היו מהמחמירות בעולם המפותח. אפקט נטו: צמצום ביקוש ספקולטיבי, אך גם "גדר" שמנעה רוכשים לגיטימיים מהשוק.

4. ליווי בנקאי כחסם כניסה

פרויקטי בנייה בישראל מחייבים ליווי בנקאי מבנקים מורשים - מנגנון שנועד להגן על רוכשים (ערבות בנקאית לפי חוק מכר), אך בפועל יוצר תלות בין קבלנים לבנקים ספציפיים. קבלנים קטנים, ללא היסטוריית אשראי מבוססת, מתקשים לקבל ליווי - חסם כניסה מוסדי המחזק ריכוזיות הקבלנים.

5. אשראי חוץ-בנקאי ו-Shadow Banking בנדל"ן

מאז 2015, גדל בישראל משמעותית מגזר האשראי החוץ-בנקאי לנדל"ן: חברות ביטוח (מגדל, הראל, פניקס), קרנות חוב פרטיות וחברות אשראי חוץ-בנקאיות. מחקר של בנק ישראל משנת 2026 (אליו הוצגתי לאחרונה) מצא שהידוק מוניטרי מוביל להעברת אשראי מבנקים לגופים לא-בנקאיים - תופעת arbitrage רגולטורי. גופים אלו:

• אינם כפופים לאותן הגבלות LTV/PTI
• לרוב אינם מפוקחים על ידי רגולטורים מתואמים
• עשויים לנפח ביקוש בשולי השוק גם כאשר הבנקים מצמצמים

זהו כשל רגולטורי מובהק: ההגבלות על הבנקים "מועברות" לשוק הלא-מוסדר, ללא הפחתת הסיכון המערכתי.

ד. התערבות ממשלתית וכשלי מדיניות

1. תוכניות מחיר למשתכן / מחיר מטרה

ישראל הנסתה גישה ישירה של סבסוד היצע - הקצאת קרקע במחיר נמוך כנגד מחירי מכירה מוגבלים. ממצאים:

• מחיר למשתכן (2015-2022): הגדיל היצע נומינלי אך יצר שוק מפוצל - דירות מוזלות בלוטרי לזכאים, ומחיר שוק חופשי שלא הושפע. מחקר אמפירי של בנק ישראל (2021) לא מצא השפעה מובהקת על מחירי השוק הכללי.
• תוכניות אלו ייצרו גם "גדר" בין בעלי מזל (זכאים) לשאינם, ופגעו בניידות קנין (זכאים לא יכולים למכור חופשי ל-5 שנים).

2. מדיניות ריבית בנק ישראל ואפקט הדיור

העלאת ריבית בנק ישראל מ-0.1% ל-4.75% (2022-2023) שיחקה תפקיד מרכזי: ירידת מחירים של 8%-12% בשנת 2023 נבעה ישירות מייקור המשכנתאות. עם זאת, כאשר הריבית ירדה ב-2024-2025, המחירים התאוששו במהירות - מה שמלמד שביקוש מובנה חזק מגביל את הכלים המוניטריים כמענה דיור ארוך-טווח.

ה. השוואה בינלאומית מובנית

ארה"ב - שוק מפוצל אך תחרותי יחסית

בשוק האמריקני, ריבוי בנקים ומלווים, שוק משכנתאות עמוק עם ניירות ערך (MBS), ו-GSEs (Fannie Mae, Freddie Mac) יוצרים סיחרור אשראי שאין לו מקביל בישראל. עם זאת, גם ארה"ב סובלת מ-NIMBY, ריכוזיות בנייה בערים גדולות וזוניג מגביל. ישראל דומה לארה"ב בכשלי היצע, אך שונה ממנה ביסודיות - ריכוז קרקע ממשלתי חסר תקדים.

גרמניה - הדוגמה הנגדית

גרמניה היא הדוגמה המעניינת ביותר. עם תרבות שכירות של 52% (מול 30% בישראל), רגולציה קפדנית על שכר דירה (Mietpreisbremse), ושוק בנקאי מפוזר (Sparkassen, Volksbanken + בנקים גדולים), מחירי הדיור הגרמניים היו יציבים היסטורית. אמנם גם גרמניה חוותה בועה בשנים 2010-2022, אך בסדר גודל פחוח בהרבה. המשמעות: תרבות שכירות מאורגנת ומוגנת היא מרכיב עיקרי בביטול "פרמיית בועה" - וישראל חסרה אותה לחלוטין.

קנדה ואוסטרליה - מראה לישראל

קנדה ואוסטרליה - שתיהן עם אוליגופול בנקאי, ביקוש עלייה גבוה, ומחסור היצע בערים — חוו בועות דיור דומות לישראל (טורונטו, סידני). ה-OECD (2023) מציב את שלוש המדינות יחד כ"שווקי דיור עם עיוות מבני". קנדה פועלת כיום לפתיחת שוק בנייה ופיצול קרקעות (missing middle housing) - צעדים שישראל דנה בהם אך לא יישמה בקנה מידה.

סינגפור - מודל ייחודי, לא ניתן לשכפול פשוט

סינגפור, שבה HDB (Housing Development Board) בונה ~80% מהדיור ומדינה שולטת בכמעט כל הקרקע, היא לכאורה מודל להצדקת בעלות ממשלתית. אך ההבדל הקריטי: בסינגפור המדינה מייצרת בעצמה היצע ומוכרת/מחכירה בסבסוד ישיר, בעוד שבישראל המדינה מחזיקה קרקע אך מסתמכת על יזמים פרטיים להפיק ממנה דיור. ישראל יצרה את ה"גרוע משני העולמות": שליטה ממשלתית בקרקע ללא יצירת היצע ממשלתי.

הולנד - מודל מאוזן

הולנד, עם שוק משכנתאות מפותח (LTV עד 100% בעבר, כיום 100% עם ביטוח), ארגוני דיור ציבורי (Woningcorporaties) שמספקים ~30% מהדירות לאוכלוסייה ומגזר שוק תחרותי - מאזנת היטב בין בטחון חברתי לחופשיות שוק. מחירים בהולנד גדלו חדות ב-2015-2021 אך נמצאים בתיקון מאז, בין היתר בשל אכיפת שוק שכירות.

ו. מסקנות: מדד חופשיות שוק לפי ממדים

שלושת העיוותים המהותיים ביותר

1. מונופול הקרקע - העיוות הפונדמנטלי ביותר. בלעדיו, רוב עיוותי ההיצע מתמתנים. שום שוק נדל"ן אינו יכול לתפקד כשוק חופשי כאשר גורם ייצור מרכזי (הקרקע) נמצא בבעלות מונופולית.
2. פיצול שוק שכירות–בעלות - ישראל "דחפה" 70% מהאוכלוסייה לבעלות פרטית דרך מיסוי ותרבות (חיסכון פנסיוני בנדל"ן). כל ירידת מחיר נתפסת כאיום קיומי על רוב האוכלוסייה - מה שיוצר לחץ פוליטי נגד תיקון שוקי. זהו לוכד מדיניות קלאסי (policy trap).
3. כשל רגולטורי בינמוסדי - בנק ישראל, רמ"י, ועדות תכנון ומשרד האוצר פועלים כישויות נפרדות ללא תיאום אפקטיבי. תיקון בממד אחד מועבר להתחמקות בממד אחר (כגון shadow banking לאחר הגבלות LTV).

ז. המלצות מדיניות - ממד בינלאומי

בטווח קצר:

• מכרזים שקופים לקרקע ממלכתית עם תמחור שוקי אמיתי (ניסיון ניו זילנד)
• אחידות LTV עבור גופים לא-בנקאיים - סגירת פרצת ה-shadow banking (ניסיון בריטי/אירי)

בטווח בינוני:

• רפורמת שכירות ארוכת-טווח עם חוזים ל-5-10 שנים, מגבלות מדד מסוברות (מודל גרמני/הולנדי)
• פתיחת שוק המשכנתאות לבנקים זרים ומלווים מקוונים (fintech mortgage) להגברת תחרות

בטווח ארוך:

• מעבר הדרגתי לקרקע בבעלות מעורבת - הרחבת הפרטה מסודרת עם מנגנוני שמירת ציבוריות (community land trusts - ניסיון בריטי)
• פיצול ועדות תכנון והפרדת מוסדות שולטים מנהנים (conflict of interest ברשויות מקומיות)

סיכום: שוק הנדל"ן למגורים בישראל אינו שוק חופשי. הוא שוק מעוות מובנית, שבו כשלי שוק אוניברסליים (אופייניים לכל שוק נדל"ן) מוחרפים על ידי עיוותים מוסדיים ייחודיים לישראל - בראשם מונופול הקרקע הממשלתי, אוליגופול בנקאי-קבלני, והעדר מדיניות שכירות. ההשוואה הבינלאומית מגלה שמדינות בעלות עיוות קרקע דומה (סינגפור) הצליחו לייצר דיור נגיש באמצעות יצור ממשלתי ישיר - שלא כישראל. מדינות בעלות שוק תחרותי יחסית (גרמניה, הולנד) הצליחו לבלום בועות באמצעות תרבות שכירות ורגולציה מאוזנת - שגם זה חסר בישראל. הפתרון אינו "עוד שוק חופשי" ולא "עוד ממשלה" - אלא תיקון ממוקד של כשלים מבניים ספציפיים, בראשם שחרור קרקעות ותיקון שוק השכירות.

כשהמודל נראה מדויק אבל השווי שגוי: מה באמת חושף דוח רשות ניירות ערך על הערכות שווי נדל"ן

דוח יוני 2026 של הרשות לניירות ערך מלמד כי הכשל אינו בהכרח בנוסחה, אלא בהנחות, בנתוני ההשוואה, בשיעורי ההיוון ובהפיכת פוטנציאל עתידי לשווי נוכחי

רשות ניירות ערך פרסמה ביוני 2026 דוח ריכוז ממצאים העוסק בליקויים ובכשלים שנמצאו בבדיקת הערכות שווי נדל"ן והערכות שווי של פעילויות עסקיות. זהו מסמך מקצועי חשוב, לא מפני שהוא מציג שיטה שמאית חדשה, אלא מפני שהוא חושף כיצד הערכת שווי יכולה להיראות מסודרת, מנומקת ומתמטית, ובכל זאת להוביל לתוצאה שאינה עומדת במבחן הכלכלי. הדוח עוסק, בין היתר, בפרויקטים של התחדשות עירונית, בדוחות אפס, בנכסים מסחריים, בשטחי משרדים פנויים, במלונות, בזכויות בנייה, בשיעורי היוון, בעסקאות השוואה, בהסכמי שכירות עם צדדים קשורים ובהערכות שווי שצורפו לתשקיפים. המכנה המשותף לרבים מהממצאים ברור: השווי שנקבע נשען לעיתים על עתיד שעדיין לא התממש, על הכנסות שטרם נוצרו, על זכויות שמימושן אינו ודאי, על חוזים שאינם בהכרח חוזי שוק, ועל עסקאות השוואה שלא נותחו לעומק. במילים אחרות, הדוח מצביע על הפער שבין מודל הערכה לבין הערכה כלכלית אמיתית.

לא כל מספר שמופיע בדוח שמאי הוא שווי

הערכת שווי אינה תוצאה אוטומטית של הכנסת נתונים למודל.השווי אינו נוצר מעצם השימוש בגישת ההשוואה, בהיוון הכנסות או בתזרים מזומנים מהוון. כל אחת מהגישות יכולה להפיק תוצאה שגויה כאשר נתוני הקלט אינם סבירים, כאשר רמת הסיכון אינה משוקללת כראוי, כאשר עסקאות ההשוואה אינן דומות, או כאשר ההנחות מבוססות על ציפיות ולא על ראיות.זהו אחד הלקחים החשובים בדוח: מודל יכול להיות מתמטי, אך ההנחות שבתוכו הן אנושיות.אפשר לבנות תזרים מפורט לעשרים שנה, לחשב ערך נוכחי, להציג שיעור היוון בשתי ספרות אחרי הנקודה ולצרף טבלת רגישות. כל אלה אינם הופכים את התוצאה למהימנה אם הבסיס הכלכלי אינו מבוסס.הבעיה אינה תמיד טעות חישובית. לעיתים הבעיה היא שהמודל מתאר עולם שבו כמעט כל הסיכונים נפתרים לטובת בעל הנכס:

• התוכנית תאושר
• הדיירים יחתמו
• המימון יתקבל
• עלויות הבנייה לא יחרגו
• מחירי המכירה יישמרו
• השטחים הפנויים יושכרו
• השוכרים ימשיכו לשלם
• זכויות הבנייה ימומשו
• השוק יספוג את ההיצע

כאשר כל ההנחות נוטות לאותו כיוון, המודל אינו בהכרח הערכת שווי. הוא עלול להפוך להנדסת אופטימיות.

התחדשות עירונית: חתימות אינן תזרים מזומנים

אחד הממצאים המרכזיים בדוח עוסק בהערכת שווי של פעילות בתחום ההתחדשות העירונית. במקרה שנבדק, נכללו בהערכת השווי פרויקטים ששיעור החתימות בהם עמד על כ-50%, אף שטרם הושג הרוב הדרוש לפי דין. למרות השלב המקדמי, לפרויקטים יוחס שווי באמצעות היוון תזרימי מזומנים עתידיים.עמדת סגל הרשות הייתה כי רמת אי הוודאות בשלב כזה גבוהה מדי. כאשר פרויקט עדיין רחוק מהשלמת הרוב הדרוש, אין בסיס מספק להתייחס אליו כאילו מדובר בפרויקט שניתן לחזות את מועד ביצועו, את היקף זכויותיו, את רווחיותו ואת תזרימיו.בנסיבות כאלה, קבע הסגל כי נכון יותר לבחון את עלות ההשקעה בפועל או את התמורה המקובלת בגין מכירת החתימות ליזם אחר.זוהי הבחנה מהותית בין שני סוגים של ערך: ערך הפעילות שכבר נוצרה, כגון הוצאות תכנון, שיווק, ייעוץ וחתימות שנאספו.לעומת זאת: ערך הפרויקט המוגמר, המבוסס על הנחה שהפרויקט יגיע לתכנון מאושר, היתר, ליווי, בנייה ומכירה.הפער בין שני אלה עשוי להיות עצום.ריבוי חתימות יכול ליצור פוטנציאל. הוא עדיין אינו מבטיח תב"ע, היתר, מימון, רווח יזמי או ביצוע.גם כאשר הושג הרוב הדרוש, הרשות מדגישה כי הפרויקט אינו ודאי. ייתכן שיידרשו הליכים משפטיים, ייתכנו התנגדויות, שינויי מדיניות, הפחתת זכויות, עליית תשומות, עיכובים וסירוב של גוף מממן להעמיד ליווי בתנאים המבוקשים.המשמעות היא שהגעה לרוב הדרוש היא אבן דרך משפטית. היא אינה סוף הבדיקה הכלכלית.

השוק נוטה לתמחר זכויות כאילו כבר נבנו

הדוח חושף תופעה רחבה יותר: נטייה להעניק שווי מלא או כמעט מלא לזכויות עתידיות, גם כאשר טרם הוכחה היתכנותן הכלכלית.באחד המרכזים המסחריים שנבדקו היו זכויות בנייה בלתי מנוצלות להקמת קומת מסחר נוספת. לכאורה, מדובר בזכויות בעלות ערך. אולם הנכס סבל מעומסי פדיון גבוהים, המרכז הסמוך התקשה להשכיר שטחים, תקופת החכירה שנותרה הייתה מוגבלת והנכס טרם התייצב.במצב כזה השאלה אינה רק כמה מטרים רבועים ניתן לבנות מבחינה תכנונית.השאלות האמיתיות הן:האם קיים ביקוש לשטחים הנוספים?מה תהיה השפעת הבנייה על פעילות הנכס הקיים?האם הפדיונות הקיימים מצדיקים הרחבה?האם תקופת החכירה שנותרה מאפשרת החזר סביר על ההשקעה?מהי עלות המימון?האם התשואה על ההשקעה הנוספת גבוהה דיה ביחס לסיכון?זכויות בנייה אינן שוות את מכפלת מספר המטרים בשווי למ"ר בנוי.יש להפחית עלויות, זמן, סיכון, היטלים, פגיעה בפעילות הקיימת, עלויות מימון ואי ודאות שיווקית. לעיתים, גם לאחר כל אלה, המסקנה תהיה שאין לזכויות שווי כלכלי חיובי במועד הקובע.זכות תכנונית היא תנאי לפיתוח. היא אינה הוכחה לכדאיות הפיתוח.

דוח אפס: בסיס להחלטה, לא תעודת כשרות

הדוח מתייחס גם להנחות בדוחות אפס ששימשו בסיס להערכות שווי.במקרה אחד נמצאה הנחה נמוכה ולא סבירה ביחס לעלות הקמת מרתף. החברה ניסתה להסביר את העלות בכך שהפרויקט ממוקם בצפון הארץ וכי מתוכננת רק קומת מרתף אחת.אולם כאשר התבקשה להציג תחשיב מפורט, הסכמים עם קבלנים או נתונים מפרויקטים דומים, לא נמצאו נתונים מספקים. בעקבות הבדיקה עודכנו העלויות לרמה שתאמה מחירונים ועלויות מקובלות בענף.במקרה אחר הונחה עלות מימון של 10% להלוואת מזנין, אף שהנתונים בשוק הצביעו על ריבית גבוהה יותר באופן משמעותי.שני המקרים מלמדים כי דוח אפס אינו חסין מביקורת.הוא מבוסס על מערכת הנחות:

• מחירי מכירה
• קצב מכירות
• עלויות ביצוע
• עלויות מימון
• לוחות זמנים
• שיעורי הצמדה
• עלויות פיתוח
• רזרבות
• הוצאות בלתי צפויות
• רווח יזמי

שינוי קטן בכל אחת מההנחות עשוי לחולל שינוי מהותי ברווחיות.כאשר מחירי המכירה יורדים ועלויות הביצוע והמימון עולות, הפגיעה ברווח אינה ליניארית בלבד. במקרים מסוימים הפרויקט עובר מרווחיות מספקת לרווחיות שאינה עומדת בדרישות הבנק המלווה. בנקודה זו עלול להידרש הון עצמי נוסף, שינוי תכנון, דחיית הפרויקט או הפסקתו.לכן דוח אפס אינו מסמך שנועד רק להראות אם יש רווח. עליו להראות אם הרווח עמיד בפני תרחישים סבירים של שינוי.

שיעור היוון אינו מספר שוק אחיד

אחת הביקורות החשובות בדוח נוגעת לשימוש בשיעור היוון אחיד לפרויקטים שונים בהתחדשות עירונית, ללא הבחנה מספקת בין שלביהם התכנוניים.שיעור היוון מבטא את המחיר שמשתתף שוק דורש עבור נשיאת סיכון.כאשר שני פרויקטים נמצאים בשלבים שונים, הם אינם אמורים להיות מהוונים באותו שיעור:

• פרויקט ללא תב"ע אינו דומה לפרויקט עם תב"ע מאושרת
• פרויקט עם 50% חתימות אינו דומה לפרויקט עם רוב מלא
• פרויקט לפני היתר אינו דומה לפרויקט בביצוע
• פרויקט ללא מימון אינו דומה לפרויקט עם ליווי סגור
• פרויקט עם רווחיות גבולית אינו דומה לפרויקט עם מרווח ביטחון גבוה

שימוש בשיעור היוון אחיד מוחק את ההבדלים האלה. אולם קיימת כאן סוגיה עמוקה יותר. לעיתים מנסים לטפל בכל אי הוודאות באמצעות שיעור היוון גבוה יותר. גם גישה זו אינה תמיד מספקת. יש להבחין בין שני סוגי סיכון: סיכון רציף, כגון תנודתיות בדמי שכירות, שינוי בתפוסה או שינוי בעלויות. סיכון בינארי, כגון האפשרות שהתוכנית כלל לא תאושר או שהפרויקט לא יגיע לביצוע. סיכון בינארי אינו תמיד מטופל נכון באמצעות תוספת קטנה לשיעור ההיוון. במקרים כאלה נדרש לעיתים שקלול הסתברויות, תרחישים נפרדים או מקדם תוחלתי. לדוגמה, אם קיימת הסתברות מהותית שהפרויקט לא יתממש כלל, אין די להוון את מלוא התזרים בשיעור מעט גבוה יותר. יש לתת ביטוי ישיר לאפשרות שהתזרים לא יתקיים. זהו הבדל בין התאמת מחיר הכסף לבין התאמת עצם קיומו של התזרים.

שיטת ההשוואה אינה פטור מניתוח כלכלי

בחלק הנוגע לנכסים מסחריים בחנה הרשות את האופן שבו חולצו שיעורי היוון מעסקאות בשוק.בהערכת השווי הוצגו עסקאות רבות, אך ללא הסבר מספיק כיצד נבחר שיעור ההיוון הסופי.חלק מהעסקאות היו בנכסי תעשייה ולוגיסטיקה, בעוד הנכסים המוערכים היו מרכזים מסחריים עם רכיב של משרדים. עסקה אחרת עסקה ברכישת שטחי משרדים המהווים חלק מבניין, ולא ברכישת נכס שלם.נמצאו גם עסקאות שכללו תנאים מיוחדים:

• התאמת תמורה לפי NOI עתידי
• עבודות התאמה
• אופציות מהותיות
• חוזה ארוך עם שוכר חזק
• החרגת פעילות הניהול
• החרגת השבחות עתידיות

אלה אינם פרטים שוליים. הם חלק מהמחיר.שיעור התשואה המשתמע מעסקה אינו נתון טבעי שניתן להעתיק מנכס אחד לאחר. הוא תוצאה של מכלול התנאים הכלכליים בעסקה.לכן חילוץ שיעור היוון מחייב פירוק של העסקה:מה היה ה-NOI המייצג?האם קיימות הכנסות חד פעמיות?האם המחיר כלל זכויות נוספות?האם ה-NOI משקף תפוסה מלאה או זמנית?מהי איכות השוכרים?האם החוזים מעל השוק או מתחת לשוק?מה היו תנאי המימון?האם מדובר במכירת נכס שלם או חלק ממנו?האם נכללה חברת ניהול?האם קיימות התחייבויות של המוכר?ללא תשובות לשאלות האלה, הצגת עסקת השוואה אינה ראיה לשיעור היוון. היא לכל היותר נקודת מידע גולמית.

הבעיה בשכפול ובהעתקת מחירים

הדוח ממחיש את אחת הבעיות המרכזיות בשמאות המודרנית: הפיכת גישת ההשוואה משיטה אנליטית לפעולה טכנית של שכפול מחירים.הבעיה אינה בעצם השימוש בעסקאות. עסקאות הן מקור מידע חיוני.הבעיה מתחילה כאשר המחיר בעסקה נתפס כאילו הוא מגלם אמת כלכלית מלאה.מחיר עסקה עשוי להיות מושפע מ:

• מימון חריג
• עסקה בין צדדים קשורים
• שיקולי מס
• לחץ של מוכר או קונה
• אופטימיות לגבי העתיד
• תנאים חוזיים מיוחדים
• מידע חלקי
• צורך חשבונאי
• ציפייה להשבחה
• היעדר חלופות
• ריבית נמוכה או גבוהה
• תנאי שוק זמניים

לכן מחיר הוא נתון חשוב, אך הוא עדיין דורש פרשנות.השמאי אינו אמור רק לספר בכמה נמכרו נכסים סמוכים. עליו להסביר מדוע העסקאות רלוונטיות, אילו התאמות נדרשו, כיצד הן מתיישבות עם התשואה, ומה משמעותן ביחס לגורמי היסוד.שווי הוא בר קיימא. מחיר לא בהכרח.

שטח פנוי אינו שווה יותר רק מפני שניתן לדמיין לו שוכר

אחד הממצאים הבולטים בדוח עוסק בפרויקט מסחר ומשרדים בתפוסה של כ-30%.השטחים המושכרים הוערכו באמצעות היוון הכנסות. השטחים הפנויים הוערכו באמצעות גישת ההשוואה. התוצאה הייתה ששווי השטח הפנוי למ"ר עלה על השווי המגולם למ"ר מושכר.זוהי תוצאה המחייבת חשד מקצועי מיידי.שטח מושכר מייצר תזרים קיים. שטח פנוי מחייב:

• איתור שוכר
• תקופת שיווק
• תקופת התאמות
• השקעה במושכר
• תקופת גרייס
• הוצאות תיווך
• סיכון לאי השכרה
• סיכון לדמי שכירות נמוכים מהצפוי
• סיכון לאיכות שוכר נמוכה יותר

כאשר לנכס קיימת היסטוריה של קושי באכלוס, הסיכון גדול אף יותר.לכן, בהיעדר נסיבות מיוחדות, שטח פנוי אינו אמור להיות שווה יותר משטח מושכר בתנאי שוק.הדוח מדגים כיצד שימוש בשתי גישות שונות באותו נכס יכול ליצור סתירה פנימית. במקום שהגישות יבקרו זו את זו, הן שימשו ליצירת תוצאה גבוהה יותר.גישה שמאית אינה רק כלי חישוב. היא צריכה לעבור מבחן סבירות.אם השטח המסוכן יותר מקבל שווי גבוה יותר, יש לעצור ולבדוק את ההנחות, לא להסתפק בכך שכל אחת מהגישות נחשבת מקובלת.

משא ומתן אינו הכנסה

הרשות מצאה כי בהערכת שווי של נכס מניב הונח ששטחים המצויים במשא ומתן יושכרו, וההכנסות העתידיות הוונו באותו שיעור ששימש לשטחים המושכרים.בדיעבד, חלק מהמשאים ומתנים לא הבשילו. אחרים הבשילו בדמי שכירות נמוכים מהצפוי.מבחינה שמאית, קיימת מדרגיות ברורה:

1. הסכם שכירות חתום ומחייב
2. הסכם מותנה
3. טיוטה מתקדמת
4. מזכר הבנות
5. משא ומתן
6. פנייה ראשונית של שוכר
7. הערכת הנהלה לגבי אפשרות השכרה

אין להתייחס לכל השלבים כאילו הם שווי ערך.ככל שההתקשרות פחות מחייבת, כך נדרש:

• מקדם הסתברות
• דחייה בזמן
• התאמה לדמי השכירות
• שיעור היוון מתאים
• גילוי מפורש
• ניתוח רגישות

הדוח מלמד שגם כאשר קיימת אינדיקציה חיובית, אין להפוך אותה אוטומטית להכנסה מלאה.ההבדל בין משא ומתן לחוזה הוא ההבדל בין אפשרות לתזרים.

עומס פדיון הוא מבחן ליכולת התשלום

אחד הממצאים המקצועיים החשובים ביותר בדוח נוגע לעומס הפדיון במרכזים מסחריים.נמצא כי חלק מהותי מהכנסות השכירות הגיע משוכרים שעומס הפדיון שלהם היה גבוה. למרות זאת, הערכת השווי לא נתנה לכך ביטוי.החברה טענה כי השוכרים ממשיכים לשלם ולכן אין הצדקה להפחתה.עמדת הרשות הייתה שונה: תשלום במועד כיום אינו מוכיח שהתזרים בר קיימא.עומס פדיון גבוה עשוי להוביל בעתיד ל:

• דרישת הפחתת דמי שכירות
• אי מימוש אופציה
• מעבר לשכר דירה מבוסס פדיון
• סגירת החנות
• מחיקת חוב
• תחלופת שוכר
• תקופת ריקנות
• השקעה מחודשת בהתאמות

הדוח אף מצא שהוענקו הקלות ומחיקות חוב שלא קיבלו ביטוי מספק בשווי.זהו ממצא מהותי מפני שהוא מבהיר כי חוזה אינו מנותק מיכולת הקיום של השוכר.שכר דירה חוזי שאינו בר תשלום לאורך זמן אינו שכר דירה כלכלי מלא.הערכת שווי אינה יכולה להסתפק בקריאת החוזה. עליה לבחון את בריאות העסק שמממן את החוזה.

חוזה עם צד קשור אינו בהכרח ראיית שוק

המקרה המלונאי בדוח הוא דוגמה חריפה במיוחד.מלון שנרכש בשנת 2018 בכ-4 מיליון אירו הוערך בשנת 2025 בכ-11.5 מיליון אירו. השווי התבסס, בין היתר, על חוזה שכירות עם צד הקשור לבעל השליטה, שבו נקבעו דמי שכירות הגבוהים במאות אחוזים מההסכם הקודם.אלא שביצועי המלון הצביעו על כך שהמפעיל צפוי להפסיד אם ישלם את דמי השכירות שנקבעו. נוסף על כך, לא הייתה ערבות של בעל השליטה להמשך התשלום.הרשות קבעה כי אין לראות בדמי השכירות האלה תנאי שוק רק מפני שנחתם חוזה.לאחר שינוי מתודולוגיית ההערכה, הופחת שווי המלון בכ-35%.זהו ממצא בעל משמעות רחבה.חוזה אינו יוצר בהכרח שווי כאשר הצד המשלם אינו מסוגל לעמוד בו.יש לבחון:

• יחס כיסוי
• EBITDA תפעולי
• יכולת השירות של דמי השכירות
• איתנות המפעיל
• ערבויות
• תנאי ההתקשרות
• היסטוריית ביצועים
• זיקה בין הצדדים

כאשר החוזה נחתם בין צדדים קשורים, נטל הביסוס צריך להיות גבוה יותר, לא נמוך יותר.הערכת השווי צריכה לשאול לא רק מה כתוב בחוזה, אלא מה היה משלם מפעיל עצמאי, מיומן ורציונלי בתנאי שוק.

מחיר לחדר אינו מספיק להערכת מלון

הדוח מזהיר גם מפני שימוש פשטני בעסקאות השוואה במלונאות.שני מלונות יכולים להציג מחיר דומה לחדר, אך להיות שונים לחלוטין במאפייניהם:

• מלון רשת לעומת מלון עצמאי
• איכות המותג
• דירוגי האורחים
• נגישות לערוצי הפצה
• תלות בסוכנויות מקוונות
• גודל החדרים
• רמת השירות
• תפוסה עונתית
• שוק היעד
• הכנסה מחדרים
• הכנסות ממזון ומשקאות
• עלויות כוח אדם
• הוצאות ניהול
• השקעות הוניות נדרשות

השוואה לפי מחיר לחדר בלבד דומה להשוואת שתי חברות לפי מחיר למ"ר המשרדים שלהן.היא מתעלמת מהפעילות הכלכלית שמייצרת את השווי.במלונאות, הנדל"ן והפעילות העסקית כרוכים זה בזה. לכן נדרש להפריד בין שווי המקרקעין לבין שווי המוניטין, המותג, הניהול והנכסים הבלתי מוחשיים.

כאשר פעילות עסקית נכנסת לשווי המקרקעין

הדוח דן גם במקרה שבו שווי מלון הוערך לפי היוון תזרימי הפעילות העסקית. מעריך השווי ציין כי השווי כולל גם נכסים בלתי מוחשיים ומוניטין.כאשר הנכס מסווג כרכוש קבוע, לא ניתן לייחס למקרקעין את מלוא שווי העסק החי.הכנסה של מלון אינה נובעת רק מהבניין. היא נובעת גם מ:

• המותג
• צוות הניהול
• מערכות הזמנה
• מוניטין
• קשרים עם סוכנים
• נהלים תפעוליים
• כוח אדם
• מאגר לקוחות
• רישוי
• שירותים נלווים

לכן הערכת שווי המקרקעין מחייבת נטרול של הרכיב העסקי.אם לא מבוצעת ההפרדה, הנכס עשוי לקבל שווי הכולל פעילות שאינה חלק מהמקרקעין עצמם.זהו כשל נפוץ במיוחד בנכסים תפעוליים: מלונות, בתי דיור מוגן, בתי חולים, תחנות דלק, אולמות אירועים ונכסים שבהם המפעיל הוא חלק מרכזי ביצירת ההכנסה.

תשקיף אינו המקום לסיפורים שאינם ניתנים לביסוס

אחד המקרים החריפים בדוח נוגע לחברה שצירפה לתשקיף הערכת שווי לפרויקט מעורב שימושים.הפרויקט כלל מגורים, מסחר, מלונאות, תיאטראות, מרחצאות ושימושים נוספים. לא הייתה לו תב"ע מאושרת, ההשקעה בפועל הייתה בהיקף של מיליוני שקלים בודדים, אך השווי שנקבע עמד על מאות מיליוני שקלים.ההנחות התבססו בין היתר על:

• מרכזים מסחריים שאינם דומים
• מלונות יוקרה של רשתות ותיקות
• תחזיות לא מבוססות למרחצאות ולתיאטרון
• ייעוץ בעל פה
• ציפייה שהמתחם יהפוך לעוגן אזורי ותיירותי

הרשות לא הסתפקה בביקורת על שיעור היוון או על התאמה נקודתית. היא קבעה כי קיים קושי לראות בהערכת השווי בסיס מהימן להצגת שווי הפרויקט.הערכת השווי הוסרה מהתשקיף והוחלפה במידע עובדתי:

• זכויות קיימות
• מצב סטטוטורי
• נתוני שוק
• דוחות מקצועיים
• תיאור הסיכונים

זהו מסר רגולטורי חשוב: כאשר אין תשתית מספקת להערכת שווי, אין חובה לייצר מספר.לעיתים הצגה של עובדות, סיכונים ותרחישים אמינה יותר מהצגת שווי נקודתי המתיימר לדייק במקום שבו אי הוודאות עצומה.

ההיסטוריה חשובה יותר מהמצגת

הרשות דרשה גם הצגת נתונים היסטוריים לצד תחזיות עתידיות.הסיבה פשוטה: ללא השוואה לביצועי העבר, קשה לבחון אם התחזית סבירה.כאשר חברה צופה עלייה חדה בהכנסות, בתפוסה, בדמי השכירות או ברווחיות, יש לשאול:מה היה הביצוע בעבר?מדוע הוא צפוי להשתנות?איזו השקעה נדרשת?מהו מקור השיפור?האם כבר נחתמו הסכמים?האם השיפור תלוי במשתנה חיצוני?מה קרה בתחזיות קודמות?תחזית שאינה מתמודדת עם ההיסטוריה עלולה להפוך לסיפור שיווקי.הערכת שווי מקצועית חייבת להסביר את הגשר שבין המצב הקיים לבין התוצאה העתידית.

אחריות רואה החשבון המבקר

הדוח נוגע ישירות גם לאחריות רואי החשבון, ועדות המאזן והדירקטוריונים.כאשר שווי הנכסים משפיע על הדוחות הכספיים, רואה החשבון אינו יכול להסתפק בקיומה של חוות דעת שמאית.עליו לבחון, בין היתר:

• את התאמת שיטת ההערכה
• את סבירות שיעור ההיוון
• את איכות עסקאות ההשוואה
• את ההנחות בדבר דמי שכירות
• את נתוני התפוסה
• את עלויות הבנייה והמימון
• את הקשר בין הצדדים
• את יכולת התשלום של השוכר
• את התאמת התחזית לביצועי העבר
• את שלמות הגילוי

הדוח מדגיש גם את החובה לצרף חוות דעת של מומחים נוספים שעליהן הסתמכה הערכת השווי.אם עבודת PPA מבוססת על דוח אפס, אין די לכתוב כי קיים דוח אפס. יש לצרף אותו, משום שהוא כולל את הנחות היסוד לגבי מחירי מכירה, עלויות בנייה, מימון ורווחיות.בקרה אינה בדיקת קיומו של מסמך. היא בדיקת תוכנו.

כשל שמאי יכול להפוך לכשל פיננסי

הערכת שווי גבוהה מדי אינה רק בעיה מקצועית בין שמאי ללקוח.

היא משפיעה על:

• ההון העצמי
• יחס החוב לנכסים
• אמות מידה פיננסיות
• יכולת חלוקת דיבידנד
• דירוג אשראי
• גיוס אג"ח
• קבלת אשראי בנקאי
• שכר מבוסס ביצועים
• תשקיפים
• החלטות משקיעים

כאשר נכס מוערך ביתר, החברה עשויה להיראות יציבה יותר מכפי שהיא באמת.המינוף נראה נמוך יותר.ההון העצמי נראה גבוה יותר.יכולת גיוס החוב משתפרת.כאשר השווי מתוקן, מתברר כי אותם יחסים פיננסיים נשענו על בסיס חלש.לכן הערכת שווי אינה רק חוות דעת מקצועית. היא רכיב במנגנון הקצאת האשראי במשק.זו הסיבה ששמאים ורואי חשבון הם שומרי סף של היציבות הפיננסית.

האם הדוח מוכיח שכל הערכות השווי מנופחות?

לא. חשוב לדייק. הדוח מרכז מקרים שנמצאו בבדיקות סגל הרשות. הוא אינו מדגם סטטיסטי של כל הערכות השווי בישראל, ואינו מוכיח שכל נכס או כל חברה ציבורית מוערכים ביתר.גם אין להסיק שכל שימוש בגישת ההשוואה שגוי, שכל זכויות הבנייה חסרות שווי או שכל פרויקט התחדשות עירונית לפני היתר צריך להימדד לפי עלות בלבד.המסקנה הנכונה יותר היא אחרת: קיימים דפוסי כשל חוזרים, והם מופיעים דווקא במקומות שבהם הערכת השווי נשענת על אי ודאות גבוהה.הדוח מצביע על צורך בבקרה מוגברת כאשר מתקיימים אחד או יותר מהתנאים הבאים:

• הנכס אינו מיוצב
• התפוסה נמוכה
• קיימות זכויות עתידיות מהותיות
• הפעילות נמצאת בשלב מקדמי
• קיימים צדדים קשורים
• התחזיות גבוהות מהביצועים ההיסטוריים
• השווי נשען על משא ומתן
• עסקאות ההשוואה אינן דומות
• שיעור ההיוון אחיד מדי
• הרווחיות תלויה במחירי מכירה אופטימיים
• קיים פער גדול בין ההשקעה בפועל לשווי המוערך

אלה הם סימני אזהרה, לא הוכחה אוטומטית לטעות. אך כאשר הם מופיעים, נטל ההסבר צריך לגדול.

עשרה מבחני בקרה לכל הערכת שווי

דוח רשות ניירות ערך מאפשר לזקק עשרה מבחנים מעשיים:

1. מבחן המימוש

האם הזכות, התוכנית או הפוטנציאל ניתנים למימוש מבחינה תכנונית, משפטית וכלכלית?

2. מבחן התזרים

האם ההכנסה קיימת בפועל, חוזית ובת קיימא?

3. מבחן השוכר

האם השוכר מסוגל לשלם את דמי השכירות לאורך זמן?

4. מבחן ההשוואה

האם עסקאות ההשוואה באמת דומות, והאם בוצעו התאמות מנומקות?

5. מבחן ההיסטוריה

האם התחזית מתיישבת עם ביצועי העבר?

6. מבחן המימון

האם עלות החוב והיקף ההון העצמי משקפים את תנאי השוק בפועל?

7. מבחן ההיוון

האם שיעור ההיוון משקף את מלוא הסיכון הספציפי?

8. מבחן התרחיש השלילי

מה קורה לשווי אם ההשכרה מתעכבת, המכירות יורדות או העלויות עולות?

9. מבחן הצד הקשור

האם חוזה עם בעל שליטה או חברה קשורה משקף תנאי שוק?

10. מבחן ההיגיון הכלכלי

האם התוצאה הסופית הגיונית גם מחוץ למודל? המבחן האחרון הוא החשוב ביותר. אם שטח פנוי שווה יותר משטח מושכר, אם חוזה בלתי כדאי מעלה שווי, אם פרויקט ללא תב"ע שווה מאות מיליונים, או אם נכס חלש מוערך לפי ביצועי מלון יוקרה, הבעיה אינה בהכרח בנוסחה. הבעיה היא שהתוצאה אינה עוברת בדיקת מציאות.

מחיר הוא נתון, שווי הוא מסקנה

הקו המחבר בין כל ממצאי הדוח הוא ההבחנה בין מחיר לבין שווי. מחיר עשוי להופיע בחוזה, בהצעה, בעסקה או בדוח אפס.

אבל מחיר אינו מספק תשובה מלאה לשאלות הבאות:

• האם ההכנסה בת קיימא?
• האם העסקה הייתה בתנאי שוק?
• האם ניתן לממש את הזכויות?
• האם השוכר מסוגל לשלם?
• האם הנכס ניתן להשכרה?
• האם עלויות המימון ריאליות?
• האם ההשקעה כדאית?
• האם המחיר ניתן לשחזור בעסקה רגילה?

הערכת שווי אמורה לבחון את כל אלה. השמאי אינו אמור להעתיק את המחיר. הוא אמור לפרש אותו, לבקר אותו ולבחון אם הוא מתיישב עם המציאות הכלכלית. במובן זה, הדוח מחזק עיקרון בסיסי: מחיר הוא תוצאה של עסקה. שווי הוא מסקנה מקצועית בדבר הערך הכלכלי. שני המספרים יכולים להיות דומים. הם אינם חייבים להיות זהים.

סיכום: השמאות מתחילה במקום שבו האקסל מסתיים

דוח רשות ניירות ערך מיוני 2026 אינו רק אוסף הערות טכניות. הוא כתב אזהרה מפני שימוש במודלים כדי להעניק ודאות למצב שאינו ודאי.

הוא מלמד כי:

• פוטנציאל אינו שווה למימוש
• חתימות אינן שוות לפרויקט
• משא ומתן אינו שווה לחוזה
• חוזה אינו שווה בהכרח לתזרים
• עסקת השוואה אינה שווה לראיה ללא ניתוח
• זכות בנייה אינה שווה בהכרח לערך כלכלי
• דוח אפס אינו חסין מביקורת
• שיעור היוון אינו מספר אחיד
• מחיר אינו שווי

הערכת שווי מקצועית אינה אמורה לשרת את התוצאה המבוקשת. היא אמורה לבדוק אם התוצאה יכולה לשרוד. לשרוד ירידה במחירים. לשרוד עלייה בעלויות. לשרוד עיכוב.לשרוד ריבית גבוהה.לשרוד ירידה בתפוסה.לשרוד שוכר שמבקש הנחה. לשרוד בנק שמבקש הון נוסף. לשרוד את מבחן השוק.שווי אמיתי הוא שווי בר קיימא.כאשר הוא נשען על סדרה של הנחות אופטימיות, על השוואות חלקיות ועל סיכונים שלא תומחרו, הוא אינו שווי יציב. הוא מספר שממתין לתיקון .ודוח רשות ניירות ערך מראה כי לעיתים, התיקון אינו שולי. הוא יכול להגיע לעשרות אחוזים, להסרת הערכת שווי מתשקיף, להחלפת שמאי ולעדכון מהותי של הדוחות הכספיים.

Extended English Summary

When the Model Looks Precise but the Valuation Is Wrong

The Israel Securities Authority's June 2026 findings report on real estate and business valuations is far more than a technical review of isolated professional errors. It exposes a recurring and potentially systemic weakness in valuation practice: the transformation of uncertain future expectations into present value without sufficient economic, legal, planning, operational or financial support.Across the cases reviewed, the Authority identified valuations that relied on projects still at an early stage, unsigned or incomplete agreements, unapproved planning rights, unsupported construction costs, unrealistic financing assumptions, inappropriate comparable transactions, unadjusted capitalization rates, and projected income that had not yet been secured.

The central lesson is clear: a valuation model may be mathematically correct and still produce an economically misleading result.A discounted cash flow model does not create value by itself. A capitalization formula does not eliminate risk. A comparable transaction does not become relevant merely because it took place in the same broad property sector. Every valuation remains dependent on the quality of its assumptions, the reliability of its data and the professional judgment applied to risk.

Urban Renewal Projects: Signatures Are Not Cash Flow

One of the report's most significant findings concerns urban renewal projects that were valued using discounted future cash flows even though only about 50 percent of the property owners had signed agreements.

At such an early stage, there is still substantial uncertainty regarding whether the statutory majority will be achieved, whether planning approval will be obtained, whether the project will receive financing, whether legal proceedings will be necessary, and whether the project will remain economically feasible after changes in construction costs, regulation and market prices.The Authority therefore concluded that projects at such an early stage should not automatically be valued as completed or executable developments. In some cases, a cost-based approach or a value based on the market price of accumulated signatures may be more appropriate.This distinction is fundamental. The value of work already performed is not the same as the value of a completed project. A collection of signatures may represent potential, but potential is not equivalent to realizable economic value.Even after the statutory majority has been achieved, the project remains exposed to planning risk, financing risk, litigation risk, execution risk and profitability risk. A legal milestone is not the same as economic certainty.

Capitalization Rates Must Reflect Project-Specific Risk

The report criticizes the use of a single capitalization or discount rate across projects at different stages of development.

A project without an approved plan cannot carry the same risk profile as a project with a permit. A project with partial owner consent is not equivalent to a fully signed project. A project without secured financing is not equivalent to one under a binding financing agreement.Using a uniform rate across all projects effectively erases the differences in risk.The report also highlights the importance of distinguishing between continuous risk and binary risk. Some risks, such as fluctuations in rent or occupancy, may be reflected through a higher discount rate. Other risks, such as the possibility that a project will never be approved or executed, may require explicit probability weighting, scenario analysis or a specific uncertainty factor.A slight increase in the discount rate is not always enough to reflect the possibility that the entire projected cash flow may never occur.

A Zero Report Is Not Immune from Review

The report identifies unsupported assumptions in zero reports, including unusually low basement construction costs and mezzanine financing costs that were significantly below observable market levels.

This is important because zero reports often serve as the foundation for project financing, profitability analysis and business valuations. Yet a zero report is still based on assumptions regarding sale prices, construction costs, financing, scheduling, marketing pace, contingencies and developer profit.If those assumptions are optimistic, the report may show profitability that does not truly exist.A robust zero report must not merely demonstrate that the project is profitable under the central scenario. It must also show whether the project remains viable under reasonably adverse conditions, including lower sale prices, higher construction costs, delayed sales and more expensive financing.When margins are thin, a relatively small change in one assumption can force the developer to inject additional equity, alter the project, postpone it or abandon it altogether.

Comparable Transactions Require Economic Analysis

The Authority found that some valuations presented numerous comparable transactions without explaining how they supported the final capitalization rate.Some comparisons involved logistics and industrial properties even though the valued assets were retail centers with office components. Other comparisons involved the purchase of individual office floors rather than entire income-producing properties. Some transactions also included special contractual mechanisms, long-term leases, highly rated tenants, options, fit-out commitments or excluded management activities.These differences materially affect price and implied yield.

A capitalization rate extracted from a transaction cannot be copied mechanically. The appraiser must analyze the normalized income, occupancy, lease structure, tenant quality, financing conditions, contractual adjustments, additional rights and the precise nature of the interest sold.

Without this analysis, a comparable transaction is merely raw data. It is not evidence.

The Danger of Copying Prices

The report reinforces a broader criticism of modern valuation practice: the tendency to transform the comparable approach into a technical exercise of copying and replicating transaction prices.

Transaction prices are essential sources of information, but they are not self-explanatory. A price may be influenced by unusual financing, related-party considerations, tax planning, pressure on one party, expectations of future development, temporary market conditions or special contractual terms.The appraiser's role is not merely to report what nearby properties sold for. The appraiser must determine why those transactions are relevant, what adjustments are required, whether the prices are consistent with income and risk, and whether the conclusions remain economically sustainable.Price is an observed event. Value is a professional economic conclusion.

Vacant Space Should Not Automatically Be Worth More Than Let Space

In one case, vacant office and retail space was valued at a higher amount per square meter than occupied space, even though the property had a history of low occupancy and difficulty attracting tenants.

This result contradicts basic economic logic.

Occupied space produces an existing cash flow. Vacant space requires marketing, tenant improvements, rent-free periods, brokerage fees, time and an assumption that a suitable tenant will eventually be found at the projected rent.When vacancy risk is high, the valuation should reflect delay, leasing costs, uncertainty and a higher return requirement.A valuation method cannot be justified merely because it is recognized in professional literature. Its result must also pass a basic economic reasonableness test.

Negotiations Are Not Contracts

The report also addresses valuations that assumed vacant space would be leased because negotiations were underway. Some of those negotiations eventually failed, while others were completed at lower rents than expected.

There is a clear hierarchy between a signed binding lease, a conditional agreement, an advanced draft, a memorandum of understanding, active negotiations and a preliminary inquiry.These stages do not carry the same evidential weight.Where negotiations are used in a valuation, the appraiser must consider the stage of negotiations, the probability of completion, possible changes in terms, the expected signing date and the need for specific disclosure and risk adjustments.The difference between a negotiation and a contract is the difference between a possibility and an enforceable cash flow.

Occupancy Cost Is a Measure of Tenant Sustainability

One of the most important findings concerns high occupancy-cost ratios in retail properties.A significant portion of rental income came from tenants whose rent represented an unusually high percentage of sales. The company argued that the tenants were still paying, and therefore no adjustment was required.

The Authority rejected this reasoning.Current payment does not prove long-term sustainability. Excessive occupancy costs may eventually lead to rent reductions, turnover-based leases, debt forgiveness, store closures, non-renewal, tenant replacement and vacancy.A lease is not economically secure merely because it remains legally valid. The valuation must assess whether the underlying tenant can continue to support the contractual obligation.The report therefore shifts the focus from the lease document itself to the economic health of the business that funds the lease.

Related-Party Contracts Are Not Automatically Market Evidence

The hotel case examined in the report is particularly significant.

A hotel acquired for approximately EUR 4 million was later valued at approximately EUR 11.5 million, partly on the basis of a lease with an entity related to the controlling shareholder. The rent was several hundred percent higher than under the previous operating agreement, even though the hotel's historical performance suggested that the operator would suffer substantial losses under the new lease.There was also no binding guarantee that the controlling shareholder would continue supporting the rent if the operator became unprofitable.The Authority concluded that the contractual rent did not necessarily represent market rent. Following a change in valuation methodology, the reported value was reduced by approximately 35 percent.This illustrates a basic principle: a contract does not create sustainable value if the party paying under the contract lacks the economic capacity to perform.Where related parties are involved, the burden of proof should be greater. The valuation must assess affordability, coverage ratios, historical performance, guarantees and whether an independent rational market participant would agree to the same terms.

Hotel Valuation Cannot Rely Solely on Price Per Room

The report also warns against simplistic hotel comparisons based only on price per room.

Hotels with similar room counts may differ substantially in brand strength, distribution channels, online ratings, management quality, location, room size, occupancy, average daily rate, revenue per available room, food and beverage income, staffing costs and capital expenditure requirements. Hotel real estate is inseparable from the operating business that generates its revenue.

Accordingly, the valuation must distinguish between the value of the real estate and the value attributable to brand, management, goodwill, distribution systems and other intangible operating assets.

Failing to separate these elements can result in business value being incorrectly attributed to the real estate.

Forecasts Must Be Tested Against History

The Authority required companies to present historical operating performance alongside future forecasts.This is essential because a forecast cannot be evaluated in isolation.

When a valuation assumes a substantial increase in occupancy, rent, revenue or profitability, it must explain how the property or business will move from its historical performance to the projected future result.A credible forecast should identify the required investment, signed agreements, operational changes, market evidence and specific drivers of improvement.Without such analysis, the valuation may become a presentation of management expectations rather than an independent assessment of economic value.

Accountants, Directors and Appraisers Are Gatekeepers

The report does not place responsibility solely on appraisers.

Auditors, directors, audit committees, chief financial officers, underwriters and valuation professionals all play a role in reviewing valuation assumptions and disclosures. An auditor cannot rely solely on the existence of a valuation report. The auditor must assess the appropriateness of the method, the credibility of the comparable transactions, the capitalization rate, occupancy assumptions, construction costs, financing terms, related-party arrangements and consistency with historical performance. Where a valuation relies on another expert's work, such as a zero report, that underlying work must be disclosed and reviewed. Professional control is not a check that a document exists. It is an examination of whether its conclusions are economically supportable.

Overvaluation Can Become a Financial-System Risk

An excessive valuation does not remain confined to a professional report.

It may increase reported equity, reduce apparent leverage, support dividend distributions, improve compliance with financial covenants, facilitate bond issuance, affect credit ratings and influence executive compensation.

When debt is raised against inflated values, a valuation problem becomes a financial stability problem. This is why appraisers and auditors are not merely technical service providers. They are gatekeepers in the allocation of capital and credit. Their role is not to support the desired number. Their role is to determine whether the number can withstand adverse market conditions and independent scrutiny.

Price Is Data, Value Is a Conclusion

The common thread throughout the Authority's findings is the distinction between price and value.A price may appear in a contract, an offer, a transaction or a zero report. But the presence of a price does not answer whether the income is sustainable, whether the rights can be realized, whether the tenant can pay, whether the financing assumptions are realistic or whether the transaction occurred under normal market conditions. A professional valuation must examine all of these factors. Price may be the result of optimism, unusual financing, a related-party arrangement, temporary market conditions or a future expectation that never materializes. Value must be economically sustainable. Price is an observation. Value is a reasoned professional conclusion.

Final Conclusion

The Israel Securities Authority's June 2026 report is a warning against using valuation models to create an appearance of certainty where uncertainty remains substantial. Its findings establish several essential principles: Potential is not realization. Signatures are not a completed project. Negotiations are not contracts. Contracts are not necessarily sustainable cash flows. Planning rights do not automatically create economic value. Comparable transactions require adjustment and interpretation. A zero report is not immune from professional review. A capitalization rate must reflect the specific risk of the asset. Price is not value. Professional valuation begins where the spreadsheet ends. It begins with skepticism, economic analysis, independent judgment and the willingness to conclude that a projected benefit may be delayed, reduced or may never materialize. A sustainable value is one that can withstand lower prices, higher financing costs, construction overruns, delays, vacancy, tenant distress and stricter lending conditions. When a valuation depends on a chain of optimistic assumptions, it is not a stable value. It is a number waiting to be corrected. The June 2026 report shows that such corrections can be substantial: a 35 percent reduction in value, the removal of a valuation from a prospectus, the replacement of an appraiser and material revisions to financial reporting.

ממצאים בקשר עם הערכות שווי נדל"ן והערכות שווי פעילות: דוח ריכוז ממצאים (יוני 2026)

תמצית מנהלים

דוח זה מרכז את ממצאי סגל רשות ניירות ערך בעקבות בדיקות שבוצעו על הערכות שווי ושמאויות מקרקעין של תאגידים מדווחים. הבדיקה העלתה ליקויים וכשלים משמעותיים הנוגעים לגילוי, לאומדנים ולהנחות היסוד ששימשו לקביעת שווי הוגן של פעילויות ועסקאות נדל"ן.נקודות המפתח העולות מהדוח:

• הערכות שווי פעילות: נמצאה נטייה לייחס שווי לפרויקטים בשלבים מוקדמים מדי (במיוחד בהתחדשות עירונית) ללא ביסוס הולם, והסתמכות על הצעות לא מחייבות (NBO) כעוגן שווי בלעדי גם לאחר שחלף זמן רב והמשא ומתן הופסק.
• שמאויות מקרקעין: התגלו כשלים בזיהוי היתכנות כלכלית של זכויות בנייה, ייחוס שווי לזכויות ללא היתר, ושימוש בשיעורי היוון ללא ניתוח השוואתי מנומק.
• ניהול סיכונים תפעוליים: נרשמה התעלמות מנתוני "עומס פדיון" חריג של שוכרים, המעיד על סיכון ליציבות תזרימית עתידית.
• גילוי ושקיפות: חברות רבות נמנעו מהצגת נתונים היסטוריים להשוואה מול תחזיות עתידיות, ולא צירפו חוות דעת של מומחים נוספים (כגון דוחות אפס) עליהם התבססו הערכות השווי.

1. ליקויים בהערכות שווי כלכליות לקביעת שווי פעילות

1.1 פרויקטים בתחום ההתחדשות העירונית

סגל הרשות זיהה פרקטיקה לקויה של הכללת פרויקטים בשיטת היוון תזרים מזומנים (DCF) בשלבים מקדמיים מאוד, טרם השגת הרוב הדרוש על פי דין (67%).

• ממצא מרכזי: חברה כללה בחישוב התזרים פרויקטים שבהם שיעור החתימות עמד על 50% בלבד.
• עמדת הסגל: ככלל, אין לכלול בהיוון תזרימי מזומנים פרויקטים שלא הגיעו לרוב הדרוש. במקרים חריגים מאוד (כגון חוסר של חתימה בודדת בנסיבות ספציפיות), ניתן להשתמש בשיטת ה-DCF אך חובה להחיל מקדם דחייה ושיעור היוון גבוה המשקפים את אי-הוודאות.
• סיכוני ביצוע: הסגל מדגיש כי גם הגעה לרף החתימות אינה מבטיחה את מימוש הפרויקט, שכן ייתכנו הליכים משפטיים, דרישות לרווחיות מינימלית לצורך מימון, ושינויים רגולטוריים או תנודות בתשומות הבנייה.
• הנחיה אופרטיבית: בפרויקטים ללא תב"ע מאושרת, יש לשקלל מקדם אי-ודאות המבטא את ההסתברות שהפרויקט לא ייצא אל הפועל, ולהתאים את שיעור ההיוון לסטטוס התכנוני של כל פרויקט בנפרד.

1.2 הסתמכות על משא ומתן שהופסק (NBO)

נמצאו מקרים בהם חברות קבעו שווי הוגן בהתבסס על הצעות מחיר לא מחייבות, גם כאשר העסקה לא הבשילה.

• המקרה הנבחן: חברה ביססה שווי על הצעה לא מחייבת (NBO) שהתקבלה 9 חודשים לפני מועד הדיווח, למרות שהמשא ומתן הופסק סמוך לקבלתה.
• עמדת הסגל: מחיר שנקבע ב-NBO אינו יכול לשמש כעוגן בלעדי לשווי הוגן לאורך זמן, במיוחד לאחר הפסקת המגעים. שווי הוגן לפי 13 IFRS חייב לשקף מחיר בעסקה רגילה בין משתתפי שוק במועד המדידה, על בסיס מידע עדכני.

1.3 אומדנים שאינם נתמכים בנתונים נצפים

בבדיקת תשקיפי הנפקה נמצאו הערכות שווי המבוססות על תרחישים עתידיים ופרמטרים סובייקטיביים ללא ביסוס עובדתי.

• כשלים בהנחות עבודה:
  • מסחר: השוואה לעסקאות במיקומים שאינם תואמים את אופי הפעילות, תוך ציפייה לא מבוססת שהנכס יהפוך ל"עוגן תיירותי".
  • מלונאות: שימוש בנתוני הכנסות של רשתות יוקרה ותיקות עבור פרויקט חדש ללא דמיון מהותי.
  • תיאטרון ומרחצאות: קביעת תחזיות על בסיס "הצהרות כלליות" וייעוץ בעל-פה ללא חוות דעת כתובה או נתוני השוואה.
• עלויות הקמה (דוח 0): חברות הניחו עלויות הקמה (כגון בניית מרתפים) הנמוכות משמעותית ממחירי השוק ללא אסמכתאות מקבלנים או נתונים מפרויקטים דומים.
• עלויות מימון: הנחת ריבית שנתית של 10% על הלוואות מזנין, בעוד שנתוני השוק של חברות חוץ-בנקאיות הצביעו על ריביות גבוהות משמעותית.

2. שמאויות מקרקעין: ליקויים ומתודולוגיות

2.1 בחינת זכויות בנייה ופוטנציאל מימוש

• היתכנות כלכלית: אין לייחס שווי לזכויות בנייה נוספות אם תקופת החכירה הנותרת קצרה (למשל 20 שנה) ולא הוכחה כדאיות כלכלית לפיתוח בתקופת הזמן שנותרה.
• דוכנים ללא היתר: נמצאו חברות שייחסו שווי לדוכנים שמעולם לא הושכרו והפעלתם אינה מוסדרת בהיתר. הסגל קבע כי משתתף שוק סביר לא ישלם עבור תזרימי מזומנים מזכויות שאינן מוסדרות ושמימושן מוטל בספק.

2.2 חילוץ שיעור היוון מעסקאות בשוק

הסגל מצא כי שומות רבות מציגות רשימת עסקאות השוואה ללא הסבר כיצד נגזר מהן שיעור ההיוון הסופי.

2.3 ניתוח עומס פדיונות וסיכוני שוכרים

אחד הממצאים המשמעותיים נוגע להתעלמות מנתוני הפדיון של השוכרים במרכזים מסחריים.

• הליקוי: חברות לא התייחסו לעומס פדיון חריג (מעל 20%-30% מההכנסות), בטענה שהשוכרים עומדים בתשלומים כרגע.
• הסיכון: עומס פדיון חריג מעיד על סיכון גבוה ליכולת השוכר להמשיך בתשלומים בעתיד. משתתף שוק סביר היה מתמחר סיכון זה בהערכת השווי.
• הקלות נסתרות: נמצאו מקרים בהם ניתנו לשוכרים הקלות (מעבר לשכירות מבוססת פדיון או מחיקת חובות) שלא קיבלו ביטוי בשומה.

2.4 הערכת שטחים פנויים

נמצאו שומות בהן השווי למ"ר של שטח פנוי היה גבוה מהשווי למ"ר של שטח מושכר.

• עמדת הסגל: זוהי תוצאה לא סבירה, שכן שטח פנוי נושא רמת סיכון גבוהה יותר וקושי באכלוס. יש להחיל שיעורי היוון גבוהים יותר ומקדמי דחייה על שטחים אלו.

3. הערכת שווי מלונות

3.1 הפרדה בין נדל"ן לפעילות עסקית (IAS 16)

בעת הערכת שווי מלון המסווג כרכוש קבוע, יש לנטרל את הרכיב התפעולי (מוניטין ונכסים בלתי מוחשיים) כדי להציג את שווי הנדל"ן בלבד. הסגל דרש מחברות להציג באופן ברור את ההתאמות שבוצעו בשיעור ההיוון לצורך נטרול זה.

3.2 עסקאות עם בעלי שליטה

• הממצא: חברה ביססה שווי מלון על הסכם שכירות עם צד קשור לבעל השליטה, בדמי שכירות הגבוהים במאות אחוזים מהביצועים ההיסטוריים.
• הכשל: הסכם השכירות צפוי להוביל להפסדים משמעותיים למפעיל, ואין ערבות מבעל השליטה להמשך התשלומים.
• עמדת הסגל: לא ניתן להסתמך על הסכם שאינו משקף תנאי שוק. במקרים כאלו, יש לכייל את הערכת השווי למחיר העסקה המקורי (לפי 13 IFRS) ולהתאימו לשינויים בשוק בלבד.

4. דרישות גילוי ושקיפות

• נתונים השוואתיים: על הערכות השווי לכלול הצגה השוואתית של ביצועי הפעילות ההיסטוריים מול התחזיות העתידיות, כדי לאפשר בחינה של סבירות ההנחות.
• צירוף חוות דעת מומחים (PPA): אם הערכת שווי (כגון הקצאת עודפי עלות רכישה) מתבססת על דוחות של מומחים אחרים (כגון "דוח אפס" של שמאי), יש לצרף את הדוחות המקוריים הכוללים את הנחות היסוד (מחירי מכירה, עלויות בנייה וכו').
• פירוט תזרימי מזומנים: חובה לכלול תיאור מפורט של העובדות, ההנחות והתחזיות שעליהן הסתמך מעריך השווי, כולל ניתוח הענף והסביבה העסקית.

נספח א': ריכוז דוחות ממצאים קודמים

המספרים שמאחורי הקירות: 5 לקחים מפתיעים מדו"ח רשות ניירות ערך על הערכות שווי

הקדמה: כשמציאות פוגשת אקסל

בעולם הנדל"ן וההשקעות, הנייר עשוי לספוג הכול. פרויקטים שקיימים רק כשרטוט ראשוני או כחזון מופשט הופכים לעיתים קרובות בדו"חות הכספיים לנכסים בשווי מאות מיליוני שקלים, אך לעיתים הפער בין טבלת האקסל למציאות הכלכלית הופך לתהום. סגל רשות ניירות ערך פרסם לאחרונה (יוני 2026) דו"ח ממצאים נוקב המהווה "קריאת השכמה" לשוק ההון, ומחשף כיצד "חשבונאות של תקווה" מחליפה לעיתים נתונים מוצקים.הדו"ח מעלה סימני שאלה קשים: איך פרויקט שמתקיים בעיקר בדמיון כבר שווה הון עתק? ומהן הנורות האדומות שכל משקיע חייב לזהות לפני שהוא מסתמך על שווי הוגן? להלן חמשת הלקחים המרכזיים מהבדיקה האינקוויזיטורית של הרשות.

לקח 1: מלכודת ה-50% – האם חתימה אחת שווה מיליונים?

אחת הבעיות הכרוניות בשוק הישראלי היא ייחוס שווי מנופח לפרויקטים של התחדשות עירונית בשלבים עובריים. חברות רבות ממהרות להשתמש בשיטת היוון תזרימי מזומנים (DCF) – שיטה המניחה ודאות גבוהה – גם כשעתיד הפרויקט לוט בערפל.במקרה שנבחן, חברה העריכה שווי פרויקט על בסיס 50% חתימות דיירים בלבד, הרחק מהרף החוקי של 67% הנדרש לקידום הפרויקט. סגל הרשות הבהיר כי כל עוד לא הושג הרוב הדרוש, שיטת ה-DCF אינה רלוונטית ויש להעריך את הנכס לפי עלות ההשקעה או שווי שוק של "מכירת חתימות" ליזם אחר.עם זאת, הרשות הציגה "מסלול ביניים" מתוחכם: במקרה שבו חסרה חתימה אחת בלבד להשגת הרוב, היא אפשרה שימוש ב-DCF, אך דרשה "כיול" אגרסיבי למציאות – שימוש במקדם דחייה (Deferral Coefficient) ושיעור היוון גבוה משמעותית המשקף את הסיכון שהחתימה האחרונה לא תושג לעולם."רמת המהימנות של שיטת היוון תזרימי מזומנים למימוש בשלב זה היא נמוכה, מאחר שרמת אי-הוודאות באשר למימוש הפרויקטים גבוהה מאוד."

לקח 2: רוחות רפאים של עסקאות – מדוע NBO הוא לא עוגן לשווי?

חברות אוהבות להשתמש בהצעות רכישה כהוכחה לשוויין, אך הדו"ח חושף את הסכנה בהסתמכות על הצעות לא מחייבות (NBO). במקרה שנדגם, חברה ביססה שווי על הצעה שניתנה 9 חודשים קודם לכן.הבעיה היא שהמשא ומתן הופסק כמעט מיד לאחר מתן ההצעה, מה שהפך אותה לחסרת ערך כלכלי במועד המדידה. לפי תקן IFRS 13, שווי הוגן חייב לשקף עסקה בין משתתפי שוק מעודכנים. הסתמכות על "הצעה מהעבר" מתעלמת מתנודתיות השוק ומקללת "הצעת היתר" (Winner's Curse). עבור סגל הרשות, הצעה שפקעה ומו"מ שגווע הם "דגל אדום" של ממש – לא אינדיקציה לשווי שוק.

לקח 3: פרויקט החלומות והריבית המנותקת

בטיוטת תשקיף אחת, הציגה חברה הערכת שווי וולונטרית לפרויקט שכלל תיאטראות ומרחצאות, בשווי של מאות מיליוני שקלים, למרות שהושקעו בו מיליונים בודדים. מעבר לחוסר בנתוני השוואה ובסטטוס תכנוני (אפס תב"ע), הדו"ח חושף "יצירתיות" מסוכנת בנתוני הפיננסים: החברה הניחה ריבית של 10% על הלוואות מזנין – נתון המנותק לחלוטין ממחירי השוק הגבוהים בהרבה לאשראי חוץ-בנקאי מסוג זה.בעקבות התערבות הרשות, הערכת השווי הוסרה כליל, והחברה נדרשה להציג מידע עובדתי בלבד:

• פירוט זכויות קיימות ומצבן הסטטוטורי (במקום "ציפיות" לעוגן תיירותי).
• נתוני שוק רלוונטיים ומקורותיהם (מחירונים מקובלים בענף).
• דו"ח אפס ריאלי המבוסס על עלויות בנייה ריאליות (ולא הנחות נמוכות באופן בלתי סביר לבניית מרתפים).
• תיאור מילולי של רכיבי הפרויקט והסיכונים המשפטיים והרגולטוריים.

לקח 4: דוכנים לא חוקיים ועומסי פדיון חונקים

גם בנכסים מניבים, הדו"ח מזהיר מפני ניפוח שווי בדרכים לא חוקיות. חברה אחת ייחסה שווי לדוכנים מסחריים ללא היתר בנייה שמעולם לא הושכרו. המסר של הרשות פשוט: חוקיות היא תנאי מוקדם לשווי. משתתף שוק סביר לא ישלם על תזרים שעלול להיפסק בצו הריסה.בנוסף, הדו"ח עושה שימוש במונח "Going In Cap Rate" ומדגיש את חשיבות "עומס הפדיון". הרשות חשפה מציאות מטרידה: במרכז מסחרי אחד, מקורם של מעל 30% מדמי השכירות היה בשוכרים בעומס חריג. במקרה אחר, 25% מההכנסות הגיעו משוכרים עם עומס פדיון של מעל 20%. התעלמות מנתונים אלו מעוותת את הערכת הסיכון; שוכר שמשלם 30% מהפדיון שלו לשכירות הוא לא שוכר – הוא "עסק בקריסה" שטרם נסגר.

לקח 5: מלון בתוך המשפחה – בלוף ה-EBITDA והתיקון הנדרש

המקרה הבוטה ביותר נוגע למלון ששוויו נופח באמצעות הסכם שכירות מול חברה בשליטת בעל השליטה. דמי השכירות היו גבוהים במאות אחוזים מהסכמים קודמים, מה שהביא ל-EBITDA שלילי עבור המפעיל. במילים פשוטות: המפעיל צפוי להפסיד הון רק כדי לשלם את השכירות המנופחת לבעל הבית.בהיעדר ערבות של בעל השליטה לתשלומים, מדובר במבנה כלכלי חסר היתכנות. הרשות לא הסתפקה בנזיפה ודרשה לבצע כיול (Calibration) של שווי המלון למחיר העסקה המקורי בתוספת התאמות שוק בלבד. התוצאה? הפחתת שווי דרמטית של כ-35%, שהוכיחה כי הסכמי שכירות בין צדדים קשורים הם לעיתים רק כלי לניפוח מאזנים.

סיכום: שקיפות היא לא אופציה

דו"ח רשות ניירות ערך הוא תזכורת חיונית לשוק ההון: הערכת שווי היא לא "תמונת עתיד" ורודה המבוססת על משאלות לב, אלא מסמך שחייב להיות מעוגן בנתונים נצפים ובשיעורי היוון המשקפים סיכוני אמת. שקיפות לגבי הנחות הריבית, היתרי הבנייה והיתכנות השוכרים היא המחסום האחרון בפני הטעיית משקיעים.שאלה למחשבה: בביקור הבא שלכם בדו"חות הכספיים, הביטו במספרי הנדל"ן ושאלו את עצמכם – האם מדובר בשווי שוק אמיתי, או שהחברה פשוט שכחה לכייל את האקסל למציאות?

עיוות מחושב היטב: כששמאות מפסיקה לבדוק שווי ומתחילה לשכפל מחירים

מהספר בועת נדל"ן

יש טעויות שקל לזהות.

ויש טעויות מסוכנות הרבה יותר, כאלה שנראות מדויקות, מקצועיות, מסודרות ומבוססות. הן עטופות בטבלאות, בגרפים, בעסקאות השוואה, במקדמים ובשפה שמאית תקנית. דווקא משום כך הן מסוכנות: הן אינן נראות כמו עיוות, אלא כמו אמת מקצועית. אלא שלעיתים, מאחורי אותה מעטפת מסודרת, מסתתר לא יותר מאשר עיוות מחושב היטב. זהו בעיניי אחד הכשלים העמוקים ביותר של שוק הנדל"ן בישראל בעשור האחרון: לא רק מחירים שהתנתקו מן השווי, אלא מערכת שלמה של עסקאות, נתונים, מכרזים, מבצעי קבלנים, שומות והרגלים מקצועיים שממחזרת את אותו עיוות שוב ושוב, עד שהוא מקבל מראית עין של נורמליות. במקום שהשמאות תבלום את הבועה, היא עלולה, כשהיא נשענת בעיוורון על נתוני שוק מעוותים, להפוך למנגנון שמקדש אותה.

מחיר מדווח אינו בהכרח אמת כלכלית

נקודת המוצא חייבת להיות פשוטה: מחיר מדווח אינו בהכרח מחיר כלכלי אמיתי, ועסקה מדווחת אינה בהכרח אינדיקציה אמינה לשווי. כאשר קבלן משווק דירה ב"מחיר מלא", אך מאחורי המחיר הזה מסתתרים מבצעי מימון, דחיות תשלום, הלוואות קבלן, מנגנוני 10/90 ו־20/80, סבסוד ריבית, שדרוגים, הטבות והסדרים מסחריים שונים — המחיר הרשום בחוזה אינו בהכרח המחיר הכלכלי האמיתי של העסקה. לא פעם זהו מחיר נומינלי מנופח. הבעיה מתחילה כאשר המחיר הזה נכנס למאגר.

מרגע שנרשם, הוא מתחפש ל"נתון שוק".

מרגע שהוא הופך לנתון שוק, הוא מתחיל להשפיע על העסקה הבאה, על השומה הבאה, ולעיתים גם על המס הבא. כך נוצר בסיס נתונים מזוהם.

בסיס נתונים מזוהם מוליד שומה מזוהמת

כאן בדיוק מצוי הכשל המרכזי.

הבעיה אינה רק עסקה בודדת.

הבעיה היא שכאשר עסקאות מעוותות מצטברות, הן יוצרות סביבת נתונים מעוותת ומרגע זה גם הניתוח שנבנה עליה ייטה להיות מעוות, גם אם ייערך בידי שמאי מקצועי, מנוסה, קפדן והגון. אפשר לבצע ניתוח מרשים.

אפשר לחשב ממוצעים, התאמות וסטיות תקן.

אפשר להגיש שומה מסודרת, אלגנטית ומשכנעת אבל אם חומר הגלם מזוהם גם התוצאה הסופית אינה אמת מקצועית, אלא עיוות מחושב היטב.  הבעיה אינה רק טכנית. היא מהותית:

לא מדובר בשמאות שנכשלה בגלל חוסר מקצועיות, אלא בשמאות שעלולה להיכשל דווקא משום שהיא פועלת במקצועיות בתוך מסגרת נתונים שגויה.

היא מודדת היטב את הדבר הלא נכון.

גישת ההשוואה: מכלי בדיקה למכונת שכפול

גישת ההשוואה היא כלי חשוב, ולעיתים גם חיוני. בשוק בריא, שקוף ומאוזן היא יכולה להיות כלי טוב מאוד.

אבל בשוק בועתי, ממונף, מניפולטיבי ורווי עסקאות שמחירן הרשום אינו משקף את המחיר הכלכלי האמיתי, היא עלולה לחדול מלהיות כלי לגילוי שווי ולהפוך למכונת שכפול של עיוותים. אם עסקה אחת כוללת מחיר מנופח, והעסקה הבאה נסמכת עליה, ושומה חדשה נסמכת על שתיהן,

אז מה שנראה כ"שוק" הוא לעיתים רק שרשרת הדבקה של עיוותים.במילים פשוטות: כאשר בסיס ההשוואה עצמו מעוות, גישת ההשוואה אינה מודדת שווי היא משכפלת מחיר.

גם מכרזים אינם הוכחת שווי

לזיהום שמגיע מעסקאות הדירות החדשות מצטרפת שכבה נוספת: מכרזי קרקע במחירי קצה. מכרז נתפס לעיתים כמבחן הטהור ביותר של שוק: מי שמציע הכי הרבה זוכה. אבל גם זו אשליה חלקית. תוצאת מכרז אינה בהכרח גילוי שווי; לא פעם היא גילוי של קללת המנצח. במכרז תחרותי, במיוחד בתקופות של אופוריה, אשראי זול וציפיות לעליית מחירים, הזוכה אינו בהכרח מי שהעריך נכון את הנכס, אלא לעיתים מי שהפריז יותר מכולם, לקח את הסיכון הגדול ביותר, או בנה את התחשיב האופטימי ביותר. לכן צריך לומר זאת במפורש: תוצאת מכרז היא מחיר זכייה, לא הוכחת שווי. וכאשר גם מחירי הקרקע במכרזים מנופחים, וגם מחירי הדירות בעסקאות הקבלן מנופחים, גישת ההשוואה אוספת את שני סוגי העיוות הללו, עוטפת אותם בשפה מקצועית, ומציגה אותם כבסיס לגיטימי להערכת שווי. כך נולד עיוות מחושב היטב.

מחיר הוא נתון. שווי הוא מסקנה

זה לב העניין. תורת השמאות מלמדת הבחנה יסודית:

מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה; שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל. כלומר, המחיר הוא חומר גלם.

השווי הוא תוצר של ניתוח. אבל בפרקטיקה, במקרים רבים מדי, ההבחנה הזו נשחקת.

במקום להשתמש בעסקאות ההשוואה כחומר לבדיקה, סינון וניקוי, מאמצים אותן כאילו היו אמת.

במקום לנתח את העסקה, משכפלים אותה.

במקום לבחון את המחיר, מקדשים אותו. וכך, מה שהיה אמור להיות מקצוע אנליטי הופך לעיתים לפרקטיקה עיוורת של שכפול והעתקת מחירים, ולתרבות מקצועית של “לספר בכמה נמכרה הדירה ליד” בלי בחינה אמיתית של תשואה, ריבית, סיכון, מימון, כושר קנייה, קצב ספיגה ושאר גורמי היסוד.זו אינה רק חולשה מקצועית.

זהו היפוך של עצם תורת השמאות.

תיבה: כך מייצרים דור של משכפלי מחירים

אחת הבעיות העמוקות ביותר אינה מתחילה בשומה, אלא כבר בשלב ההתמחות. המתמחה מגיע אחרי מסלול לימודים קשה, ארוך ותובעני. הוא למד משפט, תכנון ובנייה, מיסוי, כלכלה, מימון, סטטיסטיקה ועקרונות שמאיים. הוא מצפה להפוך לאיש מקצוע אנליטי. אבל כשהוא נכנס לפרקטיקה, המסר שהוא שומע שוב ושוב הוא לעיתים פשוט להחריד: עסקאות השוואה, עסקאות השוואה, ועוד פעם עסקאות השוואה. כך, במקום לחנך שמאי לחשיבה כלכלית ביקורתית, מחנכים אותו לחפש תשובה אחת:

בכמה נמכרה הדירה ליד. לא אם המחיר הזה משקף שווי.

לא אם העסקה כוללת מבצע מימון סמוי.

לא אם מדובר במחיר נומינלי מנופח.

לא אם תנאי השוק מעוותים.

לא אם העסקה נגועה בהטבות, בדחיות תשלום או בקללת המנצח. המתמחה לומד לזהות עסקה, אבל לא תמיד לומד לפרק אותה.

הוא לומד לאסוף נתון, אבל לא תמיד לומד לנקות אותו.

הוא לומד להשתמש במחיר, אבל לא תמיד לומד לשאול אם הוא בכלל ראוי לשמש אינדיקציה לשווי. וכאן עולה השאלה ההכרחית:

מי שסיים את המסלול המפרך של לימודי השמאות כדי להפוך לאנליסט כלכלי של מקרקעין האם באמת לשם כך?

האם כל תורת השמאות נועדה רק כדי לדעת לספר בכמה נמכרה דירה ליד? אם זו כל השמאות, אז לא מדובר במקצוע אנליטי אלא במנגנון דיווח משוכלל.

תיבה: הכשרה שמאית בלי תורת בועה היא הכשרה חסרה

חסר מהותי נוסף בהכשרה השמאית הוא היעדר עיסוק שיטתי, מפורש ומעמיק בשאלה מהי בועת נדל"ן. שמאי חייב לדעת לא רק לאסוף עסקאות ולבצע התאמות, אלא גם להבין באיזה שוק הוא פועל:

האם זהו שוק מאוזן או שוק בועתי;

האם המחירים מבטאים ערך או אופוריה;

והאם העלייה במחירים נובעת מגורמי יסוד או מהתנתקות מהם.בעיניי, מבחן הזיהוי המרכזי של בועה הוא פשוט:

בועה היא מצב שבו נפתח פער בלתי סביר ומתמשך בין המחיר לבין השווי. כל עוד ההכשרה אינה מלמדת שמאים לזהות, למדוד ולנתח את הפער הזה היא מחמיצה אחד הנושאים החשובים ביותר במקצוע. זה המקום לומר בצורה ברורה:

הצעתי מספר פעמים למועצת השמאים לכלול את נושא בועות הנדל"ן בתוכנית ההכשרה ובבחינות.

לשיטתי, שמאי שאינו יודע מהי בועה, כיצד היא נוצרת ואיך מזהים אותה, חסר כלי מקצועי יסודי.

אלא שהצעות אלה לא צלחו. מקצוע שאינו מלמד את אנשיו לזהות את הרגע שבו המחיר מתנתק מן השווי, עלול לייצר שוב ושוב מומחים שיודעים למדוד היטב את המחיר אך לא להבין שהוא חדל לשקף ערך.

תיבה: כשמחנכים שוק למחיר מקבלים שוק של מניפולציות

ברגע ששוק שלם מחונך לחשוב שהשאלה היחידה שחשובה היא בכמה נמכרה הדירה ליד או בלשון המכובסת, עסקאות השוואה נוצרת הקרקע הנוחה ביותר לכל מניפולציות המחיר. כי אם זה כל מה שהשוק מסתכל עליו, אז מי שיש לו אינטרס יודע היטב מה צריך לנהל:

לא את הערך,

לא את התשואה,

לא את גורמי היסוד אלא את המחיר המדווח. וכך, במקום שוק שמבקש לגלות שווי, נוצר שוק שמספיק לו לייצר כותרת מחיר.

על הקרקע הזו צמחו מבצעי הקבלנים, תרגילי המימון, דחיות התשלום, ההטבות הסמויות, פעולות הוויסות, התכסיסים השיווקיים וניהול המחירים בידי גורמים אינטרסנטיים, ובהם קבלנים ובנקים.כאשר המחיר המדווח הופך למלך, אין עוד צורך להוכיח שווי  די בכך שהמחיר יירשם, ידווח, ייכנס למאגר, וישמש אחר כך כעסקת השוואה לעסקה הבאה. כך נבנה מנגנון שמזין את עצמו:

מחיר מנוהל יוצר נתון,

הנתון יוצר שומה,

השומה נותנת לגיטימציה למחיר הבא,

והעיוות כולו מתחפש ל"שוק". הלקח ברור: ברגע שמקדשים את המחיר במקום את השווי, לא מקבלים שוק חופשי  מקבלים שוק שמנוהל בידי מי שיודע לייצר, לעצב ולתמרן את המחיר.

משם הדרך קצרה למס

הבעיה אינה נעצרת בעולם השומה.

כאשר שומות נשענות על מחירים מעוותים,  גם היטלי השבחה, מס רכישה, מס שבח וחיובים אחרים עלולים להיגזר, במישרין או בעקיפין, מאותה סביבת מחירים. כאן הבועה מפסיקה להיות רק בעיה של מי ששילם יותר מדי על דירה. 

היא הופכת לבעיה של כל מי שנמדד, מושם, מחויב או ממוסה על בסיס אותה מערכת מחירים.זהו אחד המאפיינים החמורים ביותר של שוק בועתי:

הוא אינו מסתפק בניפוח מחיר העסקה, אלא חודר לתוך השפה המקצועית, לתוך המתודולוגיה השמאית, ומשם  אל כיסו של האזרח. כשהבועה הופכת לבסיס מס

המסקנה

בשוק נדל"ן בועתי, הכשל אינו רק בכך שהמחירים עולים.

הכשל האמיתי מתחיל כאשר מערכת שלמה מקבלת את המחירים הללו כבסיס ידע לגיטימי. כאשר עסקאות דירות חדשות במבצעי קבלנים, מחירי זכייה במכרזים, הטבות מימון מוסוות ותרבות מקצועית שמקדשת את “עסקאות ההשוואה” נכנסים למאגר ומשם לשומות, ומשם למס נוצרת מערכת שמודדת את עצמה באמצעות נתונים שכבר עוותו מראש. לכן צריך לומר את הדברים ביושר ובחדות: כאשר בסיס הנתונים עצמו מזוהם, גם השומה המדויקת ביותר לכאורה אינה אלא עיוות מחושב היטב. וזו אולי ההגדרה המדויקת ביותר לבעיה הגדולה של העשור האחרון:

לא רק בועת נדל"ן, אלא מערכת שלמה של שעתוק בועה במסווה של מקצועיות.

A Well-Calculated Distortion

This article argues that the deepest failure in a real estate bubble is not merely inflated prices, but the institutional acceptance of distorted prices as if they were reliable economic truth. When developer promotions, nominal contract prices, delayed-payment schemes, subsidized financing, hidden incentives, aggressive land tender bids, and unadjusted transaction data are fed into the appraisal system, valuation may stop measuring real value and start reproducing distortions under a professional-looking methodology.At the heart of the article lies the distinction between price and value. Price is a market datum — a figure observed in a transaction. Value is an economic conclusion regarding the price that ought to be obtained. In theory, appraisal education recognizes this distinction clearly. In practice, however, much of the profession may drift toward repetitive reliance on comparable transactions without sufficiently cleaning, testing, or economically interpreting the underlying data. Once that happens, comparable-sales analysis no longer functions as a tool for discovering value; it becomes a mechanism for copying and legitimizing market distortions.The article also argues that the problem extends beyond developer promotions in residential sales. It reaches land tenders, where the winning bid may reflect a classic winner’s curse rather than sound economic value. In euphoric, leveraged, speculative markets, the highest bid often does not prove value; it may simply prove who was willing to overpay the most. When both ends of the market — apartment transactions and land tenders — are distorted, the appraisal process becomes trapped inside a contaminated database.A central criticism is directed at professional culture and training. Many appraisal trainees go through a long and demanding educational path expecting to become economic analysts of real estate, yet once they enter practice they may repeatedly hear only one message: find comparable transactions. That mindset can reduce a demanding analytical profession into a narrow reporting exercise focused on “how much the apartment next door sold for,” instead of asking whether that reported price is economically sound, clean, representative, and consistent with fundamentals such as yield, risk, interest rates, purchasing power, absorption, financing costs, and reasonable entrepreneurial profit.The article further highlights a structural educational gap: appraisal training often fails to teach what a real estate bubble is, how it develops, how it should be defined professionally, and how to identify it in real time. The author’s core test is clear: a bubble exists when a significant and persistent gap opens between price and value. A profession that does not train its members to identify that gap risks producing experts in price measurement rather than experts in value analysis.Finally, the article explains how a market educated to care only about reported prices creates the ideal breeding ground for manipulation. Once everyone is trained to ask only “how much did the nearby apartment sell for,” interested parties no longer need to prove real value. They only need to manufacture, report, and circulate prices. That is the soil on which developer promotions, financing tricks, price management, and broader market manipulation can thrive.The bottom line is sharp: when the database itself is polluted, even the most precise-looking valuation may be nothing more than a well-calculated distortion. This is not only a market failure. It is also a professional, institutional, and fiscal failure 

שקר השמאות הגדול: איך מאגרי הנדל"ן של ישראל הפכו למכונת ייצור פיקציות

1. הקדמה: כשהדיוק המקצועי הופך למסך עשן

שוק הנדל"ן הישראלי עטוף בשכבות של טבלאות, גרפים ושפה שמאית מלוטשת המקנה לו חזות של דיוק מתמטי מוחלט. אלא שמאחורי המעטפת הסטטיסטית הזו מסתתר "עיוות מחושב היטב" – כשל מערכתי עמוק שבו נתונים מניפולטיביים הופכים לאמת מקצועית לכאורה. במקום שהמערכת תבלום את הבועה, היא משכללת את היכולת לשעתק אותה, מה שמעלה את השאלה המטרידה: האם המחיר שאנחנו רואים במאגרי המידע הוא אמת כלכלית, או רק מצג שווא טכני שמשרת את המנגנון?

2. התובנה הראשונה: מחיר אינו שווי (וההבדל הקריטי ביניהם)

תורת השמאות מבוססת על הבחנה יסודית שנוטה להישחק בפרקטיקה המקצועית: הפער שבין מחיר לשווי. בעוד שמחיר הוא נתון היסטורי, עובדה טכנית על עסקה שהתרחשה, השווי הוא מסקנה כלכלית מורכבת על המחיר שראוי שיתקבל. כאשר המערכת המקצועית נצמדת באופן עיוור למחיר העסקה האחרונה מבלי לנקות ממנו "רעשים" כלכליים, השמאי הופך מאנליסט ביקורתי ל"דווחן" – פקיד שמתעד נתונים יבשים במקום להעריך ערך אמיתי."מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה; שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל."

3. התובנה השנייה: המאגר המזוהם - מלכודת ה-80/20 והמחיר הנומינלי

אחת הסיבות המרכזיות לעיוות בשוק היא "המאגר המזוהם". קבלנים משווקים כיום דירות במחיר "נומינלי" מלא, אך מאחורי החוזה מסתתרת מציאות כלכלית שונה לחלוטין: מבצעי מימון דרמטיים (10/90 או 20/80), סבסוד ריבית והטבות שוות כסף. המערכת רושמת את המחיר הגולמי (הברוטו), אך מתעלמת לחלוטין מהשווי הכלכלי האמיתי (הנטו) לאחר ניכוי ה"מתנה" המימונית. ברגע שהמחיר הנומינלי המנופח הזה נכנס למאגר העסקאות, הוא מתחפש ל"נתון שוק" רשמי, מזהם את בסיס הנתונים ומכתיב את הרף המעוות לשומות הבאות.

4. התובנה השלישית: גישת ההשוואה - מכונת שכפול של וירוס כלכלי

גישת ההשוואה, כלי העבודה המרכזי בשמאות, הופכת בשוק בועתי למכונה מסוכנת לשעתוק טעויות. במקום לשמש כלי לגילוי שווי, היא פועלת כ"שרשרת הדבקה": עסקה אחת במחיר מנופח נרשמת במאגר, השומה הבאה מסתמכת עליה ו"מקדשת" אותה כעובדה, וחוזר חלילה. השמאות במקרה זה אינה בולמת את הבועה אלא מעניקה לה תוקף פרופסיונלי; היא לא מודדת את השוק, היא פשוט מדביקה את העסקה הבאה באותו וירוס של עיוות מחירים.

5. התובנה הרביעית: "קללת המנצח" במכרזי הקרקע

האמונה שתוצאות מכרזי רמ"י הן הוכחה לשווי שוק היא אחת האשליות המסוכנות ביותר. במכרזים אלו, במיוחד בתקופות של אופוריה ואשראי זול, פועלת "קללת המנצח": הזוכה אינו בהכרח מי שהעריך נכון את הנכס, אלא מי שהפריז יותר מכולם או בנה "תחשיב אופטימי מדי" שמתנתק מגורמי היסוד. כאשר השוק הופך לזירה של הימורים ממונפים, מחיר הזכייה אינו משקף ערך, אלא את גובה הסיכון שהמנצח היה מוכן לקחת על עצמו."תוצאת מכרז היא מחיר זכייה, לא הוכחת שווי."

6. התובנה החמישית: דור ה"כמה נמכרה הדירה ליד"

הכשל מתחיל כבר במוסדות ההכשרה. במקום לגדל אנליסטים כלכליים, המערכת מייצרת דור של "משכפלי מחירים" המונחים לחפש תשובה אחת בלבד: "בכמה נמכרה הדירה ליד". למרות הצעות חוזרות ונשנות, מועצת השמאים בחרה להתעלם ולדחות את שילוב "תורת הבועה" – הניתוח המדעי של הפער בין מחיר לשווי – בתוכנית הלימודים. התוצאה היא מומחים שיודעים לאסוף נתונים טכניים, אך נטולי כלים לזהות מתי השוק התנתק לחלוטין מגורמי היסוד כמו תשואה, ריבית וכושר קנייה.

7. סיכום: כשהעיוות הופך לבסיס המס של כולנו

העיוות השמאי אינו נשאר תיאורטי; הוא חודר לכיס של כל אזרח דרך מערכת המיסוי. כאשר שומות המבוססות על נתונים "מזוהמים" הופכות לבסיס לחישוב היטלי השבחה ומיסי מקרקעין, הבועה הופכת למנגנון גבייה רשמי. המערכת המקצועית, שאמורה לזהות ערך כלכלי, מתפקדת כיום כזרוע דיווח המקדשת מחירים מנוהלים ומניפולטיביים. כאשר בסיס הנתונים מזוהם במקור, השמאות מפסיקה להיות מקצוע אנליטי והופכת למנגנון מתוחכם לשעתוק הבועה במסווה של מקצועיות.