בדרך כלל היטל השבחה יושב על אדמה מוצקה:
נוספו זכויות, נוספה יחידת דיור, עלה פוטנציאל בנייה – והערך זז באופן ברור. אבל כאן אנו פוגשים תופעה אחרת לגמרי:
אין תוספת זכויות בנייה בגלל ביטול המנהרה, ובכל זאת נקבעה השבחה. ליבת ההחלטה השמאית הייתה:
ביטול המנהרה מפחית חיכוך/סיכון/אי־ודאות/שלביות/תלות – ולכן מעלה שווי. בשומה עצמה הדבר מנוסח באופן מפורש בטבלת הסיכום: “הפחתה בגין דחייה בגין שלביות והקמת מנהרה/מושע/חיכוך/סיכון” והכפלה ב־0.97 (כלומר 3% חיכוך).זהו רגע מבחן לעיקרון:
האם היטל השבחה הוא מס על התעשרות ממונית – או על השבחה רעיונית?
השומה שעליה אנו מדברים היא שומה מייעצת של:
דוד דדון – שמאי מקרקעין (ועו״ד), שמאי מכריע ומייעץ לפי תיקון 84, מיום 09.03.2024.בראש המסמך מופיעים גם מזהי ההליך: מס’ בקשה 1752-2022, “מספרנו 8513”, ומסגרות הערר.
כאן אני חד וברור:
אם השומה קובעת שביטול המנהרה מעלה שווי בגלל הפחתת חיכוך וסיכון – אז המשמעות המתבקשת היא שעצם הטלת המנהרה (או החזרתה) מפחיתה שווי.
זה פשוט אותו מנגנון עם סימן הפוך.
במילים אחרות:
וכאן מתחילה הבעיה המבנית:
גם אם כלכלית יש ירידת ערך, המסלול המשפטי לפיצוי במקרים כאלה הוא לרוב סעיף 197 (תביעת פגיעה) ולא “היטל השבחה שלילי”. לכן נוצרת א־סימטריה:
פגיעה לא תמיד מתומחרת בזמן אמת, אך ביטולה כן “מתומחר” כהשבחה.
זה מייצר תוצאה פרדוקסלית:
רכיב פוגעני שלא תומחר כפגיעה בעת הטלתו - הופך למקור השבחה בעת ביטולו.
כשהשינוי התכנוני לא מוסיף זכויות אלא משנה תנאי מימוש (סיכון/חיכוך/ודאות) – אין כמעט “עסקאות השוואה” טובות. לכן השמאי משתמש בפתרון מקצועי מוכר: שיטת חילוץ / דלתא.
במקום לחשב:
שווי לפני – שווי אחרי = השבחה
באמצעות עסקאות,
הוא עושה:
במקרה שלנו: (k=3%) (כלומר הכפלה ב־0.97 במצב הקודם).
מקדם חיכוך הוא כלי שמאי-כלכלי שמגלם את הפער בין “שווי מודל” לבין מה שהשוק באמת מוכן לשלם בגלל:
הזכויות על הנייר הן דבר אחד;
היכולת לממש אותן בזמן ובוודאות היא דבר אחר.
המקדם הוא ההפרש.
בדיוק לכן בטבלה של דדון מופיע ניסוח רחב: “דחייה… שלביות… מנהרה… מושע… חיכוך… סיכון” והכפלה ב־0.97.
האם זהו מס על אוויר: כשחיכוך הופך להתעשרות?
כאן חשוב לא “לייפות”: השומה לא מציגה נוסחה מתמטית שממנה “נופל” המספר 3%. היא עושה מה ששמאים עושים כשאין נתוני שוק ישירים: היקש מקצועי סביר.
דדון מפנה (בשומה) לקווים מנחים שמאיים שבהם מקדמים נקבעים לפי “חיסכון בחיכוך”, ובדרך כלל בטווח של 2%–4% מהשווי.
מתוך טווח זה הוא בוחר 3% – אמצע שמרני:
לא זניח, לא קיצוני.
במחלוקת נטען שההשפעה שקולה לדחייה של כשנתיים (שמובילה לאחוז דו־ספרתי), מול עמדת השמאי שבפועל מדובר בהשפעה מתונה יותר (שקולה סביב חצי שנה).
כלומר: הדיון היה על עוצמת החיכוך, לא על עצם קיומו.
זה החלק שהופך את כל הסיפור למוחשי.
בטבלת הסיכום:
כלומר, עלות החיכוך (במונחי שווי) היא בקירוב:
[
1{,}401{,}156{,}237 - 1{,}359{,}121{,}550 \approx 42{,}034{,}687 \text{ ₪}
]זו הדלתא “נטו” של מקדם החיכוך בלבד.
בטבלת הסיכום מופיעים:
נקודה חשובה:
ההשבחה הכוללת אינה רק “חזרת ה־3%”, אלא תוצאה של כל רכיבי הטבלה בין מצב קודם למצב חדש (למשל רכיבי שטחי שירות נוספים שמופיעים בעמודי הטבלאות).
אבל ה־3% הוא לב ההיגיון השמאי שמייחס “כסף” להפחתת חיכוך.
כן – וזו נקודה חשובה להרחבת השיח:
לא כל חיכוך הוא מטרד. אבל כמעט כל מטרד הוא חיכוך. חדר אשפה ליד דירה, חדר שנאים, פיר אוורור, קיר שירות “עיוור” – לא משנים זכויות, אבל מפחיתים נכונות לשלם. זה אותו עיקרון בדיוק:
שינוי באטרקטיביות/תנאי שימוש → שינוי במחיר/שווי, גם בלי שינוי זכויות.
ההקבלה לכאן חדה:
במנהרה החיכוך הוא תשתיתי־ביצועי; בדירה החיכוך הוא איכות־חיים. שמאית – זה אותו מנגנון.
זו הטענה שלי, והיא לא רק לגיטימית – היא טענה עקרונית שראוי לדון בה.
כי ברכיב המנהרה:
ההשבחה מבוססת בעיקר על הפחתת אי־ודאות וחיכוך – כלומר על “שיפור תנאים”.
היטל השבחה נתפס (ברוחו) כמס על התעשרות. כאן עולה השאלה שאני מציב בצדק:
האם אפשר למסות “שיפור תחושה תכנונית”
כשאין הוכחה להתעשרות הניתנת למימוש?
אני מוסיף נקודה חזקה מאוד, מעשית לחלוטין:
3% הם לעיתים זניחים בתוך מרווחי מו״מ בעסקאות יוקרה, במיוחד כשיש תנאי תשלום, שלבי ביצוע, אי־ודאות שוק, ריבית, סיכוני ביצוע. כלומר: גם אם אפשר “לחשב”, לא בטוח שזה “שווה כסף” בשולחן העסקה.
וזו אולי השורה הכי חשובה לבלוג:
העובדה שניתן לכמת שינוי באחוז שמאי
אינה מוכיחה שקיימת התעשרות ממונית.
במקרה הזה, מקדם החיכוך הוא כלי שמאי ראוי להערכת שווי – אבל השאלה היא האם ראוי להפוך אותו לכלי מיסוי כאילו הוא כסף מזומן. אם אני צודק (וכעמדה ביקורתית־מקצועית יש כאן הרבה היגיון), אז נוצר תקדים מסוכן:
כל ביטול מגבלה, כל הקלה פרוצדורלית, כל הפחתת חיכוך – יהפכו אוטומטית ל”השבחה” גם אם אין שינוי ממשי שניתן למימוש.
כעת נסגור מעגל, בלי להתחמק:
הבעיה היא שהמשפט לא תמיד מאפשר סימטריה:
פגיעה דורשת מסלול ראייתי ואירוע תכנוני בזמן אמת (197), בעוד שהשבחה יכולה להיקבע בדיעבד על “שיפור תנאים”.זהו שורש העיוות.
אני לא אומר “החוק אומר רעיוני”. אני אומר את זה נכון:
וזה בדיוק המקום שבו שמאי-חוקר צריך להרים דגל:
היטל השבחה לא נועד למסות “שיפור תנאים” כאילו היה כסף.
Topic: Betterment levy for “tunnel cancellation” and the rise of “conceptual” uplift
This article analyzes the advisory appraisal by David Dadon (09.03.2024) regarding the cancellation of a planned tunnel at Kikar Hamedina. The appraisal applies a friction coefficient (0.97 = 3%) to reflect reduced uncertainty, risk, and institutional/engineering “friction,” producing a calculated uplift even without additional building rights. The article explains the Delta (extraction) method, shows how a friction premium/discount operates numerically, and raises a core critique: where uplift is driven mainly by reduced friction rather than tangible, realizable gains, the resulting levy may be conceptual rather than monetary. Finally, it emphasizes economic symmetry: if cancelling the tunnel creates uplift, then imposing the tunnel necessarily implies a value decrease—even if legal mechanisms do not always recognize that symmetry.
מסמך זה מנתח את השאלות שהועלו על בסיס המסמכים המשפטיים והשמאיים (עמ"ן 35113-02-25, חוות דעתו של השמאי המכריע דוד דדון ואח').
השאלה: אם ביטול המנהרה גורר היטל השבחה (עליית ערך), הרי שהקמתה הייתה צריכה לגרור ירידת ערך?ניתוח:מבחינה תכנונית ומשפטית, התשובה היא חיובית עקרונית, אך יש להבחין בין המנגנונים:
הסבר: מקדם חיכוך הוא כלי שמאי המשמש להפחתת ערך "תאורטי" כדי להתאימו למציאות השוק. הוא מבטא את העובדה שמימוש זכויות תכנוניות אינו קורה בריק - הוא כרוך בסיכונים, אי-ודאות, זמן, בירוקרטיה ומורכבות.
הדגמה וערכים:
הטענה: המס אמור למסות התעשרות בפועל. האם 3% השבחה היא "רעש סטטי" בטווח המו"מ?ניתוח הסוגיה:
זוהי טענה משפטית ושמאית נפוצה ("סטייה מותרת"):
אפליקציה האינטראקטיבית ומוסיף לה שכבה מתקדמת של בינה מלאכותית. הגרסה כוללת "מרכז תובנות ✨" שמאפשר למשתמשים לסכם מסמכים משפטיים מורכבים, לשאול שאלות על תיק כיכר המדינה ולקבל ניתוח שמאיי ראשוני המבוסס על עקרונות הדו"ח, והכל תוך שימוש במודל Gemini 2.5 Flash.
הוספתי לאפליקציה את מרכז התובנות של Gemini ✨, שמשלב שלוש יכולות מפתח:
האפליקציה כוללת אפשרות של ניתוח דוח השמאי המייעץ
איך ייתכן שביטול של פרויקט תשתיתי מורכב – מנהרה שמעולם לא נחפרה – גורם לבעלי קרקע לשלם עשרות מיליוני שקלים לרשות המקומית? פרשת היטל ההשבחה בכיכר המדינה הפכה למעבדה משפטית ושמאית מרתקת, הבוחנת כיצד הסרת מכשולים בירוקרטיים ושיפור תנאי ודאות מתורגמים לכסף חי, גם כשלא נוסף לפרויקט אפילו מטר רבוע אחד של זכויות בנייה.
במרכז המחלוקת ניצבת קביעה מפתיעה: תוכנית תא/2500/ב, שביטלה את חובת הקמת המנהרה מתחת לרחוב ז'בוטינסקי, השביחה את ערך הקרקע באופן דרמטי. השמאי המייעץ, דוד דדון, השתמש במושג "מקדם חיכוך" (Friction Coefficient) כדי להסביר מדוע פרויקט הופך ליקר יותר ברגע שהוא הופך לפשוט יותר.מקדם החיכוך מגלם את הפער בין שווי "על הנייר" לבין המחיר שקונה סביר מוכן לשלם בפועל בשל סיכוני ביצוע, תלות בגורמים ציבוריים ואי-ודאות בלוחות זמנים. בפרשת כיכר המדינה, שוויו הבסיסי של הפרויקט נאמד בסכום עתק של כ-1.4 מיליארד ש"ח (1,401,156,237 ש"ח ליתר דיוק). השמאי קבע כי הסרת הנטל ההנדסי והבירוקרטי של המנהרה הפחיתה את ה"חיכוך" והעלתה את ערך הקרקע ב-3%. בנכס בסדר גודל כזה, האחוזים הבודדים הללו מתורגמים מיד לעשרות מיליוני שקלים."האם היטל השבחה הוא מס על התעשרות ממונית – או על השבחה רעיונית? השומה נשענת על מקדם חיכוך שהוא בהכרח הערכה, והפער הוא בסדר גודל שנבלע לעיתים במו"מ." (חיים אטקין, חוקר שוק ואנליסט נדל"ן).
הקביעה שביטול המנהרה מעלה את ערך הקרקע ב-3% חושפת פרדוקס כלכלי-משפטי: אם הסרת המנהרה היא השבחה, הרי שעצם הטלתה בתוכניות העבר הייתה פגיעה בשווי באותו שיעור בדיוק. במילים אחרות, בעלי הקרקע "בלעו" בשעתו דיסקאונט של 3% בשווי הנכס שלהם מבלי שזכו לפיצוי.כאן נכנסת המלכודת המשפטית: בעוד שהיטל השבחה נגבה ביום המימוש, פיצוי על ירידת ערך לפי סעיף 197 דורש תביעה אקטיבית תוך זמן מוגבל מיום אישור התוכנית הפוגעת. בעלי הקרקע בכיכר המדינה לא פוצו על ה"נזק" שהמנהרה גרמה בעבר, אך כעת, כשהנזק בוטל, הם נדרשים לשלם מס על ה"רווח". רכיב פוגעני שלא תומחר כפגיעה בעבר, הפך למכרה זהב של השבחה עבור הרשות ברגע ביטולו.
סלע מחלוקת נוסף בפרשה היה תוספת של 5,987 מ"ר שטחי שירות. המערערים (נחלת אחים) טענו כי מדובר בשטחים המגיעים להם מכוח חוק לצורכי מיגון (ממ"דים) ונגישות, ולכן הם זכאים לפטור מהיטל לפי סעיף 19(ב) לתוספת השלישית.השופט אילן צור והשמאי דדון חשפו כאן אירוניה תכנונית: השטחים הללו לא "נצבעו" בתוכנית באופן בלעדי עבור מיגון או נגישות, אלא נוספו כ"סל שטחים" שנועד לתמוך במבנה האדריכלי הספירלי והיוקרתי שנבחר. בית המשפט קבע כי הצורה המעגלית היא "בחירה סובייקטיבית" של היזמים לטיוב התכנון והעלאת ערך הפרויקט כפרויקט יוקרה. מאחר שהממ"דים יכלו להיבנות גם בשטח מצומצם יותר בתכנון שגרתי, התוספת שירתה את האדריכלות ולא רק את החוק – ולכן חויבה בהיטל מלא. הבחירה ביוקרה הפכה, במקרה זה, לחרב פיפיות מיסויית.
בדרך כלל, שמאים נשענים על "שיטת ההשוואה" – בדיקת עסקאות דומות בשוק. אולם כיכר המדינה הוגדרה כ"חטיבת קרקע ייחודית" שאין לה מקבילות. איך מעריכים שינוי בשווי של נכס שאין שני לו?הפתרון היה "שיטת החילוץ" (Extraction):
שיטה זו אפשרה לשמאי לבודד את "רכיב המנהרה" כדלתא טהורה. על ידי השוואת מודל החילוץ עם המנהרה ומודל החילוץ בלעדיה, ניתן היה לקבוע את שווי ה"חיסכון בחיכוך" באופן מתמטי, גם ללא עסקאות השוואה מהשטח.
המחלוקת על גובה המקדם המחישה את עוצמת האינטרסים: הוועדה המקומית דרשה מקדם של 11%, ששיקף לטענתה שנתיים של דחייה במימוש הפרויקט בשל מורכבות המנהרה. השמאי המייעץ, בגישה מתונה יותר, קבע מקדם של 3%, המייצג קיצור דחייה של חצי שנה בלבד.האם 3% הם "רעש סטטי" שנבלע בטווח המו"מ המקובל בעסקאות יוקרה, או התעשרות ריאלית? בנכס שערכו 1.4 מיליארד ש"ח, ה"רעש" הזה שווה כ-42-45 מיליון ש"ח. השופט אילן צור בחר לאמץ את שיקול דעתו של השמאי המייעץ כגורם ניטרלי, וסימן את הגבול: בערכים כאלו, גם תזוזה קלה במחט השמאית היא כסף מזומן שחייב במס."התערבות שיפוטית בהחלטת ועדת הערר, כגורם תכנוני מקצועי, תיעשה במשורה ותישמר למקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית." (מתוך פסק הדין של השופט אילן צור).
פרשת כיכר המדינה מותחת את גבולות היטל ההשבחה מהעולם המוחשי של זכויות בנייה לעבר עולם רעיוני של "ודאות ביצועית". המעבר ממיסוי של מטרים רבועים למיסוי של "מקדם חיכוך" מסמן עידן חדש בשוק הנדל"ן. השאלה שנותרה פתוחה לפתחנו היא האם אנחנו הופכים את היעילות הבירוקרטית לנכס חייב במס? אם בעתיד כל הקלה פרוצדורלית או קיצור הליכים ייחשבו ל"השבחה", ייתכן שאנחנו יוצרים תקדים שבו היעילות השלטונית עצמה הופכת למקור הכנסה לרשות, אך גם למשקולת כלכלית על צוואר הפיתוח העירוני. האם בעתיד גם מהירות הטיפול בבקשה להיתר תיחשב כנכס בר מיסוי? בכיכר המדינה, לפחות, התשובה היא שהזמן והשקט הנפשי של היזם שווים הרבה מאוד כסף למדינה.
