ההימור המסוכן: כך הבנקים משחזרים את ויסות מניות הבנקים בבועת הנדל"ן

מבוא

ב־18 בספטמבר 2025 פורסם כי בנק הפועלים ולאומי, למרות חשיפה של מאות מיליארדי שקלים לענף הנדל"ן למגורים, ממשיכים להזרים מאות מיליונים כהשקעות הון ישירות בבסר וביוסי אברהמי. לכאורה מדובר ב"מהלך אסטרטגי", בפועל – מהלך זה מזכיר באופן מצמרר את דפוסי ויסות מניות הבנקים בשנות ה־80.

הדמיון ההיסטורי

• ויסות מניות הבנקים (1983): הבנקים ניפחו את מניותיהם עצמם באמצעות רכישות חוזרות, עד שהבועה התפוצצה והמדינה נאלצה לחלץ אותם.
• 2025 – נדל"ן למגורים: הבנקים, שכבר חשופים בענק ליזמים, לא מסתפקים במתן אשראי – אלא נכנסים כמשקיעים ישירים בחברות שמתקשות לשרוד. במקום להכיר בהפסדי אשראי, הם מזרימים הון חדש ושומרים את החברות בחיים.

ניתוח כלכלי

1. כפל חשיפה: הבנקים לא מפזרים סיכונים אלא מכפילים אותם. כל ירידה נוספת בשוק תפגע בהם פעמיים – גם כמלווים וגם כבעלי מניות.
2. מחירים מנופחים: העסקאות אינן במחירי מצוקה אלא לפי שווי גבוה יחסית, מה שמעיד שלא מדובר בהזדמנות אלא בהימור.
3. הצלה סמויה: ההשקעה בבסר וביוסי אברהמי נראית יותר כמו מנגנון הסוואה להפסדי אשראי – מאשר מהלך עסקי טהור.
4. מסר לציבור: הציבור עלול לחוות déjà-vu – הבנקים שוב מהמרים בכסף שלו, הפעם באמצעות פיקדונות ואשראי לציבור הרחב.

הטיעון של הבנקים

• "מדובר בכסף קטן יחסית לרווחי הבנק" – 100–150 מיליון ₪ לעומת רווח שנתי של 8–10 מיליארד.
• "השקעה ארוכת טווח" – הם מצפים לשיפור ביטחוני ולירידת ריבית.
• "מוניטין היזמים" – קשרים עם יזמים ותיקים נתפסים כבטוחה בפני סיכון.

למה זו אשליה

1. רווחי הבנקים עצמם תלויים בנדל"ן – אם הענף יקרוס, גם רווחי הליבה יימחקו.
2. שיפור ביטחוני וריבית נמוכה אינם תרחיש בטוח – המציאות הגיאו־פוליטית והמדיניות המוניטרית עלולות להישאר שליליות שנים.
3. המוניטין של היזמים לא מהווה בטוחה פיננסית – במיוחד כשמעורבות חקירות פליליות כמו במקרה אברהמי.

ההשלכות

• מערכתיות: אם וכאשר בועת הנדל"ן תתפוצץ, הציבור שוב ימצא את עצמו משלם את המחיר בחילוץ בנקים.
• חברתיות: משקי הבית כבר נאנקים תחת משכנתאות וריביות גבוהות. אם החברות יקרסו – יישארו עם דירות לא גמורות, והבנקים עם חובות רעים.
• ציבוריות: הסיכון שיתפתח משבר אמון במערכת הבנקאית – מה שעלול להוביל ל־Bank Run – הולך וגדל.

מסקנה

המהלך של לאומי והפועלים הוא לא השקעה "חכמה בזמנים קשים", אלא חזרה מדאיגה על דפוסי ההתנהגות שהובילו לקריסת הבנקים בשנות ה־80.

במקום להכיר בהפסדים ולהקטין חשיפה, הם בוחרים להכפיל הימורים ולשמר אשליה.

השאלה האמיתית היא לא אם תתרחש קריסה – אלא מתי, וכמה יעלה לציבור הפעם חילוץ הבנקים.

עוד גיטונים? הבנקים מהמרים על בועת הנדל"ן כמו מהמר כפייתי בקזינו

קזינו על חשבון הציבור

מה שעושים כיום בנק הפועלים ובנק לאומי מזכיר משחק מסוכן בקזינו:

במקום לקום מהשולחן ולהכיר בהפסדים, הם שולפים עוד גיטונים מהכיס – רק שהגיטונים הם לא שלהם, אלא כספי הפיקדונות של הציבור.

"מעלה ומכפיל"

במקום להקטין חשיפה, הם מעלים ומכפילים:

• כל ירידה בשווי החברות רק דוחפת אותם להזרים עוד הון, בתקווה שבעתיד השוק יסתובב והם "יחזירו את כל ההפסדים".
• זוהי אסטרטגיה של מהמר כפייתי – לא של מנהל סיכונים אחראי.
• 

הסכנה

• הסיכון כפול: הבנקים חשופים גם כמלווים וגם כבעלי מניות.
• הציבור הוא המפסיד: במקרה של קריסה, לא מנהלי הבנקים ישלמו את המחיר, אלא הציבור בחסכונות, בפנסיות ובכיסו.
• התסריט מוכר: בדיוק כך קרה ב־1983 בפרשת ויסות מניות הבנקים – משחק "כיסוי" שהתפוצץ והוביל לחילוץ אדיר מכספי המדינה.
• 

מסקנה

כאשר הבנקים מוסיפים עוד ועוד גיטונים לשולחן בועת הנדל"ן, ברור שמשהו עמוק אינו מתנהל לפי כללי האחריות.

זו אינה השקעה ארוכת טווח – זה הימור קזינו מסוכן, שהפעם כולנו שותפים בו בעל כורחנו.

דוגמה אישית או הובלת עדר?

כשבנק לאומי ובנק הפועלים נכנסים להשקעות ריאליות בחברות נדל"ן למגורים, זה לא רק מהלך פיננסי – זה גם מהלך תודעתי. הבנקים מאותתים למוסדיים: “אנחנו בפנים, עכשיו תורכם”. במקום לשמש גורם מצנן ואחראי, הם מושכים אחריהם את קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל לעדר – כולם ביחד קופצים על אותו שולחן רולטה. כך, ההימור הקזינואי הופך להיות הימור מערכתי, שבו כל הציבור הופך לשותף כפוי בסיכון.

“הבנקים מהמרים – המוסדיים מצטרפים – והציבור משלם.”

בנק לאומי והפועלים לא רק משקיעים ישירות בחברות נדל"ן, אלא גם מאותתים למוסדיים להצטרף לעדר. התוצאה: כל כספי הציבור, בפנסיות ובקופות, נגררים להימור קזינו מסוכן על בועת הנדל"ן.

חוסר ההערכה של הממסד

• בתחילת המלחמה כולם – פוליטיקאים, כלכלנים, מנהלי בנקים – העריכו שזו תהיה מלחמה קצרה, של כמה חודשים לכל היותר.
• ההנחות האלה חדרו עמוק לתוך התחזיות הכלכליות: "נחכה שהאבק ישקע, אנשים יחזרו לקנות דירות, ונמשיך כרגיל."
• בפועל, המציאות היא של מלחמה מתמשכת שמטלטלת את הכלכלה, מחלישה את הביקוש, מגדילה סיכונים ומערערת יציבות פיננסית.

ההערכה שלך מול הממסד

• כבר בתחילת הדרך אתה אמרת: 3–5 שנים, ותיקנת ל־5–10 שנים – כלומר הסתכלות מפוכחת על עומק ועוצמת האירוע.
• זה בדיוק מה שחסר בבנקים ובמוסדות הפיננסיים: היכולת להעריך לא רק את הנתון הכלכלי (ריבית, תשואה), אלא את הקונטקסט הגיאופוליטי.

המלחמה כאירוע החיצוני הקיצוני

בפרק שלך "המלחמה הגדולה וקריסתה של המערכת הפיננסית" אתה מתאר את המלחמה כ"trigger" – אירוע חיצוני קיצוני שמסיים את המסיבה:

• כל עוד המערכת האמינה שיש שליטה, יכלו לשמר את הבועה בעזרת אשראי, השקעות מוסדיים, והזרמות הון.
• ברגע שהמלחמה נמשכת שנים, היא שוברת את "הנראטיב המגן": אי אפשר יותר להעמיד פנים שהשוק יתאושש "מיד אחרי".
• זה מה שמסיים את שלב ההדחקה ומפוצץ את הבועה – בדיוק כפי שכתבת.

מסקנה

הבנקים לא העריכו נכון את המלחמה ואת השלכותיה – הם מתנהגים כאילו מדובר באפיזודה קצרה, בעוד שלמעשה זה אירוע מכונן שמגדיר עשור שלם.

במובן הזה, המלחמה היא לא רק סיכון ביטחוני – היא הטריגר הפיננסי שמסיים את עידן הבועה.

המלחמה הארוכה – האירוע החיצוני שמפוצץ את בועת הנדל"ן

כשפרצה המלחמה, בממסד הכלכלי והפיננסי כולם העריכו שמדובר באפיזודה קצרה – שלושה חודשים, אולי חצי שנה. גם ההחלטות של הבנקים והרגולטורים נבנו על ההנחה הזו: “נחכה שהאבק ישקע והחיים יחזרו למסלולם”. אלא שהמציאות שונה בתכלית. המלחמה מתמשכת, וקרוב לוודאי שתימשך שנים ארוכות – בדיוק כפי שהערכתי כבר בתחילתה (5–10 שנים). המלחמה הזו היא האירוע החיצוני הקיצוני – אותו טריגר בלתי צפוי שהופך את הבועה ממצב של "מסיבה ממושכת" לקריסה בלתי נמנעת. היא שוברת את הנראטיב של "תיכף חוזרים לשגרה", מערערת את היכולת של יזמים לעמוד בהתחייבויות, מכבידה על משקי הבית תחת נטל המשכנתאות, וחושפת את עומק הסיכון במערכת הבנקאית. במובן הזה, המלחמה הארוכה היא לא רק משבר ביטחוני – היא הפיצוץ של הבועה הכלכלית. היא זו שסוגרת את עידן ההדחקה, חושפת את הפער בין מחיר לערך, ומסיימת את החגיגה של בועת הנדל"ן הישראלית.

"הם לא יתנו להם ליפול"

זו מנטרה שחוזרת על עצמה בכל בועה פיננסית. הציבור שומע את זה מהבנקים, מהמוסדיים ומהרגולטורים – ובטוח שמדובר ברשת ביטחון אינסופית. בפועל, זה בדיוק מה שהבנקים עצמם מנסים לעשות עכשיו: להזרים עוד הון, להציג "אמון", ולשמש דוגמה אישית כדי לגרור גם את המוסדיים פנימה.

למה זו אשליה?

1. ניסיון לדחות את הקץ – ההשקעות האחרונות של לאומי והפועלים אינן מהלך עסקי טהור, אלא ניסיון להחזיק את החברות בחיים כדי לא להכיר בהפסדים מיידיים.
2. זיכרון היסטורי – כך בדיוק נאמר גם ב־1983 במשבר ויסות מניות הבנקים: “הבנקים לא יפלו, המדינה תציל אותם”. זה לא מנע קריסה מערכתית וחילוץ אדיר מכספי ציבור.
3. שחיקה באמון הציבור – ככל שממשיכים "להרים את הגיטונים" ולדחות את רגע האמת, כך מתעצם הסיכון ל־Bank Run ברגע שהציבור יבין שהסיפור נגמר.

השורה התחתונה

כשאתה שומע היום "הם לא יתנו להם ליפול" – זו לא הבטחה ליציבות, אלא סימן שהמערכת כבר מבינה את גודל הסיכון ומנסה להסתירו. מהלך כזה לא מונע את הקריסה – הוא רק דוחה אותה, ובינתיים מגדיל את המחיר שהציבור ישלם.

"הם לא יתנו להם ליפול – עד שהכול נופל בבת אחת"

"הם לא יתנו להם ליפול" – עד שהכול נופל בבת אחת

בכל בועה פיננסית חוזרת המנטרה המוכרת: "הם לא יתנו להם ליפול". הציבור נרגע, המוסדיים זורמים, והבנקים ממשיכים להזרים הון כאילו קיימת רשת ביטחון אינסופית. בפועל, זה בדיוק מה שקורה היום: הבנקים לאומי והפועלים מנסים "להחזיק" את יזמי הנדל"ן בחיים באמצעות השקעות ישירות – לא כדי לייצר ערך אמיתי, אלא כדי לדחות את רגע ההכרה בהפסדים.אבל האשליה הזו לא יכולה להחזיק לנצח. בדיוק כפי שקרה במשבר ויסות מניות הבנקים ב־1983, גם כאן מגיע רגע שבו הכול נופל בבת אחת. ככל שדוחים את הקריסה ומזרימים עוד "גיטונים", כך גדל המחיר שהציבור ישלם ביום הדין.