בלוג זה נערך בהתבסס על מחקר שערכנו - במהלך כתיבת הספר בועת נדל"ן

מה קורה כששלוש שומות לא מסכימות?

כאשר שמאי מקרקעין נדרש לקבוע שווי לנכס, הוא יכול להשתמש בשלוש גישות מרכזיות:

1. גישת ההשוואה – מתבססת על מחירי עסקאות דומות.
2. גישת ההכנסה (היוון) – שווי מבוסס על תזרימי שכירות עתידיים.
3. גישת העלות – הערכת שווי לפי עלות בנייה מחדש + שווי קרקע.

לכאורה, שלוש השיטות אמורות להתכנס לשווי דומה. אך כאשר הפער ביניהן חריג – למשל גישת ההשוואה מניבה שווי גבוה ב-30% מגישת ההכנסה – יש מקום לחשוד שמדובר בשוק מנופח, ואולי אף בבועה של ממש.

האם פערים בין הגישות הם מדד לבועה?

התשובה: בהחלט כן – ובמיוחד כשפערי השומה גדלים ללא הצדקה פונדמנטלית.במצבים של בועת נדל"ן, גישת ההשוואה מתבססת על עסקאות שוק שמנופחות בעצמן. לעומת זאת:

• גישת ההכנסה נשארת נאמנה לעובדות: שכר הדירה לא קופץ בהתאם למחירים.
• גישת העלות חושפת את הפער בין מחיר השוק לעלות הריאלית של הקמה.

כשהפערים בין הגישות נעים סביב 20%–40% ואף יותר – זהו תמרור אזהרה. שווי "השוק" מאבד קשר לערך הכלכלי האמיתי.

מגמות עולמיות: ישראל, ארה"ב, קנדה, גרמניה וסין

🇮🇱 ישראל:

מאז 2010 נצפו פערים הולכים וגדלים בין מחירי השוק (גישת ההשוואה) לבין תשואות בפועל. גישת ההכנסה הצביעה על שווי נמוך בכ-40% לעומת מחירי העסקאות – סימן מובהק לניתוק.

🇺🇸 ארה"ב:

דו"ח הפד מ־2021 מצא שהיחס בין מחירי דירות לשכר דירה חצה את שיאי 2006 – ערב המשבר הגדול. הבועה זוהתה, הפער בין גישת ההשוואה להכנסה עמד על עשרות אחוזים.

🇨🇦 קנדה:

במטרופולינים כמו טורונטו או ונקובר, הפערים בין שומת השוק לשומת ההכנסה גרמו לאזהרות מה־IMF – והיו הרקע להידוק רגולציה.

🇩🇪 גרמניה:

מדד empirica מצא שב־2022 מחירי הדירות בערים הגדולות עמדו על כ־49% מעל רמות השכרה. גישת ההכנסה כמעט שלא תמכה בשומת המחיר.

🇨🇳 סין:

בערים בייג’ינג ושנגחאי נרשמו חריגות קשות בין מחירי השוק להכנסות האמיתיות – הבועה הייתה בעיקר אורבנית ומקומית.

מה יכולים לעשות שמאים ומשקיעים?

1. לבחון את שלוש הגישות תמיד – לא להסתפק בהשוואה.
2. אם הפער בין הגישות גבוה מ־15%–20%, יש לנמק זאת בהרחבה או להתריע על סכנת הערכת יתר.
3. לשלב מדדי יחס: מחיר-שכירות, מחיר-הכנסה, עלות שיחזור.
4. להיזהר מעסקאות שמבוססות על גישת שוק בלבד – אלו עלולות להתברר כהשקעות בתנאים לא כלכליים.

בשורה התחתונה: פערי שומה הם ברומטר לבועה

פערים מובהקים בין גישות השומה, במיוחד כאשר גישת ההשוואה מייצרת שווי מנופח לעומת גישת ההכנסה או העלות, הם לא "רעש סטטיסטי" – אלא סירנה אדומה. במיוחד בישראל, בה שוק הנדל"ן מנופח בהיקף היסטורי, יש לפתח סטנדרט מקצועי שמזהה מבעוד מועד התנהגות שוק שאינה כלכלית.שמאים, משקיעים ורשויות צריכים להתייחס לפערי שומה לא כעניין טכני – אלא כעדות מבנית לאי־סדירות מסוכנת. כי כשהשומות מתפצלות – ייתכן שהבועה כבר כאן.

✅ רוצה לוודא אם הדירה שאתה שוקל לרכוש מוערכת נכון?

אני מזמין אותך להתייעצות מקצועית לאיתור שומת יתר, ניתוח פערים בין גישות, ובדיקת הערך הפונדמנטלי של הנכס.📞 צור קשר דרך האתר >> www.etkin.co.il

חשב לבד כאן  - מחשבון הדגמה בלבד או לחץ על התמונה

המחשבון להדגמה בלבד !

שוק שאיננו בר־קיימא – זו התוצאה

הכתבה האחרונה ב-Bizportal חושפת תמונה מטרידה של תחום ההתחדשות העירונית בישראל: יזמים פונים לדיירים בדרישה לוותר על שטחים, חניות או תוספות כספיות – אחרת הפרויקט יבוטל. מה שהיה נראה חלום לפני כמה שנים, הפך למציאות בלתי אפשרית. השאלה היא לא רק מה השתנה בדרך, אלא מה זה אומר על השוק כולו.

בין חלום למציאות – הכלכלה לא מסתדרת

בשנים 2020–2021 נחתמו הסכמים רבים בהתבסס על מחירי שיא: דירות שנמכרו ב-60–80 אלף ש"ח למ"ר, ריבית אפסית, עלויות בנייה נמוכות יחסית. אלא שהיום המצב הפוך:

• מחירי המכירה ירדו לכ-50 אלף ש"ח למ"ר ואף פחות.
• עלויות הבנייה זינקו מ-11 אלף ש"ח למ"ר ל-15 אלף ויותר.
• המימון יקר – סביבת ריבית גבוהה הופכת כל פרויקט ליקר יותר ומסוכן יותר.

התוצאה: פרויקטים שהיו נראים כלכליים על הנייר הפכו להפסדיים. היזמים מחפשים פתרונות על גב הדיירים.

הדיירים כ"משתנים תלויים"

הבעיה המוסרית כאן ברורה. הדיירים, שכבר השקיעו שנים בתהליך – ישיבות, הסכמות, תכניות, חתימות – מוצאים עצמם שבויים. או שהם מתפשרים על דירה קטנה יותר, חניה פחותה או תוספת תשלום, או שהפרויקט קורס. האחריות מתגלגלת אליהם, למרות שמראש לא הם אלה שבנו תחזיות כלכליות מנותקות מהמציאות.

עודף ההיצע ותחרות קטלנית

הכתבה מתמקדת בעיקר בתל אביב – שם ההיצע הגיע לשיא. אפילו באזורים יוקרתיים כמו רובע 4, יזמים נאלצים להתחרות זה בזה על רוכשים. כאשר ההיצע חונק את הביקוש, אין אפשרות "לגלגל" את העלויות אל הקונים. השוק פשוט לא סופג.

שוק בועתי מוביל לקריסה צפויה

כל אלה הם ביטויים של אותה תופעה עליה אני מתריע כבר שנים: שוק נדל"ן לא מבוסס ערך פונדמנטלי אלא בועה שמבוססת על אשראי קל, ציפיות ואשליות. כאשר המחירים מתנתקים מהשווי האמיתי, הם אולי יכולים להמריא כמה שנים, אבל לבסוף כל התהליך מתנפץ על קרקע המציאות.ההתחדשות העירונית הייתה אמורה להיות מנוע לפתרון מצוקת הדיור, אך בפועל – הפכה לאחד המנועים של הבועה. והיום, כשהבועה מתרוקנת, היא מותירה אחריה לא מעט פרויקטים תקועים, דיירים מאוכזבים ויזמים במבוי סתום.

לקח למערכת כולה

1. אסור להתעלם מהערך הפונדמנטלי – הכנסות משכירות, שיעורי היוון ריאליים, ריבית סבירה. בלי זה, אין שוק בר קיימא.
2. יש להפסיק את שיטת "שכפול המחירים" – הערכות שנשענות על עסקאות שיא אינן כלכלה, אלא מתכון לקטסטרופה.
3. נדרשת מדיניות ציבורית חדשה – שקיפות מלאה בהסכמים, קביעת אבני דרך מחייבות, ובחינת פרויקטים בכלי ניתוח כלכליים אמיתיים, לא רק חלומות אקסל.

סיכום

מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא "תקלה נקודתית" אלא תוצאה ישירה של שוק לא בר־קיימא. יזמים ודיירים כאחד נגררים למציאות שבה ההבטחות לא מתממשות. המסקנה ברורה: כאשר מתעלמים מהיסודות הכלכליים לטובת מחירי בועה – הסוף ידוע מראש.

Gemini דו"ח מומחה: ניתוח השקעות המוסדיים בחברות בנייה למגורים בישראל

סיכום מנהלים

הדו"ח הנוכחי נועד לנתח לעומק את תופעת השקעות הגופים המוסדיים באג"ח של חברות בנייה למגורים בישראל, תוך התייחסות לשאלות הנוקבות שהועלו בבקשה: האם מדובר בצעד כלכלי רציונלי או בחילוץ של בעלי הון, והאם קיימת עילה לתביעה משפטית. הממצאים המרכזיים מצביעים על כך שההשקעות המוסדיות אכן נובעות מרציונל פיננסי ברור, אם כי הן מגלמות סיכונים מורכבים. במקום פעולת "חילוץ אידיוטים" כפי שנדמה, מדובר בהליך מובנה של העברת סיכון מהמערכת הבנקאית אל שוק ההון המקומי, ובאופן עקיף אל חוסכי הפנסיה. הסיכון המערכתי, שבעבר התרכז במאזני הבנקים, מתפזר כעת על פני בסיס רחב יותר של חוסכים. מבחינה משפטית, הגשת תביעה נגד מוסדיים על רקע הפסדי השקעה צפויה להיתקל בקשיים משמעותיים, שכן החוק מעניק למנהלי השקעות שיקול דעת נרחב. עם זאת, הדבר אינו שולל לחלוטין אחריות משפטית במקרים של הפרת חובות נאמנות או זהירות קיצוניות.

1. תמונת מצב עדכנית של שוק הנדל"ן למגורים בישראל: פרדוקס הסתירה המאקרו-כלכלית

הבנת השקעות המוסדיים בחברות בנייה למגורים דורשת תחילה בחינה יסודית של נתוני השוק העכשוויים, המציגים תמונה מורכבת של חוסר ודאות וסתירות כלכליות.

1.1. נתונים כמותיים: מלאי, מכירות ומחירים

נתוני השוק האחרונים, כפי שמשתקפים בדוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מציגים תמונה מבלבלת למשקיע שאינו מתוחכם. בסוף שנת 2024, נתוני הלמ"ס הצביעו על מלאי שיא של כ-76 אלף דירות לא מכורות, נתון המהווה עלייה דרמטית של 48.5% לעומת סוף שנת 2022. הנתונים מצביעים על ירידה חודשית מינורית במלאי בינואר 2024, אך עדיין נשמר שיא המלאי. עובדה זו, יחד עם זמן מכירה ממוצע של 23 חודשים בקצב הנוכחי, מצביעה על לחץ תזרימי חמור על קבלנים.   במקביל למלאי הגדול, נתוני המכירות מציגים לכאורה אופטימיות. בשנת 2024 נמכרו כ-101 אלף דירות, נתון המהווה עלייה משמעותית של 65.1% לעומת שנת 2023, אם כי עדיין נמוך במקצת מ-2022. גם בינואר 2024 נרשמה עלייה במכירות, שהגיעו להיקף הגבוה ביותר מאז יולי 2022.   הסתירה הגדולה ביותר מתגלה בנתוני המחירים. בעוד שהיגיון פשוט מורה כי מלאי גדול אמור להוביל לירידת מחירים, מדדי הדיור הכלליים מציגים מגמה הפוכה. בשנת 2024 עלו מחירי הדיור ב-7.7% , ובמדד פברואר-מרץ 2025 נרשמה עלייה שנתית של 6.4%. עלייה זו אינה אחידה: בעוד במחוז המרכז נרשמה ירידה של 4.3%, במחוזות ירושלים והצפון נרשמו עליות דו-ספרתיות.   הפרדוקס הכלכלי הזה אינו סתירה מקרית, אלא בבואה של מאזן כוחות חריג. חברות בנייה ציבוריות, אשר נסחרות בבורסה, נמנעות מהורדת מחירים דרמטית מחשש לפגיעה בשווי המניה ובדוחות הפיננסיים. במקביל, עלויות התשומה לבנייה עלו ב-6% ב-12 החודשים האחרונים , מה שמקשה על קבלנים להוזיל דירות מבלי להפסיד. מכאן שהמחירים הגבוהים הם פועל יוצא של עלויות הבנייה וציפיות הקבלנים, ולאו דווקא שיקוף של ביקושים חזקים.  

טבלה: מגמות סותרות בשוק הנדל"ן הישראלי (2024-2025)

1.2. סביבת האשראי והמימון: המנוע שהתקלקל

הגורם המרכזי למשבר הנזילות של הקבלנים הוא הידוק תנאי האשראי מצד המערכת הבנקאית. בנק ישראל, מחשש לסיכון מערכתי המתפתח בשוק הנדל"ן, נקט בצעדים דרמטיים. בנק ישראל הטיל מגבלות על הלוואות "בלון" ו"10-90", והגביל את שיעורן ל-10% מסך ההלוואות החודשיות למגורים. הוראות אלה נועדו להפחית את ריכוז הסיכון במאזני הבנקים, שהפכו חשופים יתר על המידה לשוק הנדל"ן. בהתאם להנחיות, הבנקים נדרשו להגדיל את ההפרשות להפסדי אשראי, מה שמייקר עוד יותר את האשראי הקיים.   מגבלות האשראי הבנקאי, יחד עם מחסור של כ-30 אלף עובדי בנייה , יצרו מצב בו הקבלנים, שבעבר התבססו על מימון בנקאי זמין וזול יחסית, מצאו עצמם מול ואקום מימוני חמור. ה"התקלקלות" של מנוע המימון המסורתי יצרה את התנאים לכניסת שחקנים פיננסיים חדשים לשוק.   

2. ניתוח השקעות המוסדיים: בין רציונל פיננסי לחיפוש אחר תשואה

במצב שבו המערכת הבנקאית מגבילה את חשיפתה, חברות הבנייה הציבוריות נאלצות לחפש מקורות מימון חלופיים כדי להחזיר חובות, להשלים פרויקטים קיימים ולשמור על רווחיות.

2.1. המעבר מאשראי בנקאי למימון חברות באמצעות אג"ח

הידוק האשראי הבנקאי דחף את הקבלנים בראש ובראשונה לשוק ההון. היקף הנפקות האג"ח הקונצרני מצד הסקטור העסקי גדל משמעותית בשנים 2023-2024. דוגמה לכך היא חברת "בית וגג", אשר גייסה כ-105 מיליון שקלים בהנפקה עם ביקושים גבוהים מצד גופים מוסדיים מובילים. מדובר בהוכחה ישירה שהמוסדיים נכנסו למשבצת שהבנקים הותירו ריקה.   בנוסף להנפקות אג"ח ישירות, המוסדיים החלו להשקיע בקרנות חוב חוץ-בנקאיות דוגמת "יסודות" או "פנינסולה". קרן "מגן ישראל" של קבוצת הראל היא דוגמה לכך, המאפשרת למשקיעים מוסדיים להעמיד אשראי ליזמים בפרויקטי בנייה. קרנות אלה מציעות יתרונות לקבלנים, כמו קיצור הליכים בירוקרטיים וגמישות תפעולית, אף על פי שהן לרוב יקרות יותר.   

2.2. האם השקעה "רציונלית"?

בניגוד לתפיסה הפופולרית, השקעת המוסדיים באג"ח של חברות בנייה אינה בהכרח פעולה חסרת היגיון. מבחינת מנהלי ההשקעות, מדובר באסטרטגיה פיננסית מנומקת היטב. מנהלי ההשקעות נדרשים לייצר תשואה עבור חוסכי הפנסיה וקופות הגמל, ובסביבת ריבית גבוהה, אג"ח קונצרני בתשואה אטרקטיבית (כמו הריבית בשיעור 5.68% שבה גייסה "בית וגג" ) מהווה כלי יעיל להשגת מטרה זו.   יתר על כן, השקעה בנדל"ן נחשבת לאפיק פיזור סיכונים קלאסי. לנכסי נדל"ן יש מתאם נמוך לשוקי ההון הסחירים, והם יכולים לספק הגנה מפני אינפלציה. המוסדיים, בניגוד למשקיע הפרטי, מנהלים תיק השקעות רחב ומגוון ובעלי יכולת לפזר את הסיכון על פני מגוון רחב של אגרות חוב וסדרות. הם מחזיקים בצוותי מחקר מקצועיים וייעודיים שיכולים לבצע בדיקות עומק ולנתח את כדאיות ההשקעה בצורה יסודית יותר מהמשקיע הקמעונאי. הראל, למשל, מחזיקה בפורטפוליו נדל"ן של כ-17 מיליארד שקל ובעלת ניסיון של עשרות שנים בתחום.   ההתנהלות זו של המוסדיים אינה "חילוץ אידיוטים" אלא ניצול מחושב של הזדמנות שנוצרה. בעוד שהמשקיע הפרטי נסוג מהשוק מתוך חשש מהיצע הדירות העצום, המוסדי, המנהל חיסכון לטווח ארוך של 20-30 שנה, מזהה תקופה של חולשה כהזדמנות להשיג תשואה עודפת. מעבר לכך, על ידי הזרמת חמצן תזרימי לקבלנים, המוסדיים מאפשרים לחברות הבנייה להימנע ממכירת דירות בהפסד ומהורדת מחירים דרמטית. כך, הם תומכים בעקיפין בייצוב רמות המחירים הגבוהות הקיימות, תוך שהם משפרים את פרופיל הסיכון של החוב שהם עצמם רוכשים.

טבלה: אפשרויות מימון ותשואות: בנקים מול מוסדיים וחברות חוץ-בנקאיות

3. תזת ה"חילוץ": קשרים פיננסיים וסיכון מערכתי

טענת המשתמש כי המוסדיים "מצילים את הבנקים המצילים את הקבלנים על חשבון הפנסיה שלנו" אינה מוטעית, אלא מפשטת מנגנון פיננסי מורכב של העברת סיכון.

3.1. מנגנון העברת הסיכון: מהבנקים לציבור

המערכת הפיננסית מגיבה באופן עקבי לסיכונים שהיא מזהה. בנק ישראל, בדוח היציבות הפיננסית למחצית השנייה של 2024, הכיר אמנם בסיכון אך הצביע על עמידות גבוהה של המערכת הפיננסית בישראל. עמידות זו הושגה בחלקה בזכות דרישת בנק ישראל מהבנקים להתמגן על ידי הגדלת כריות ההון והפחתת החשיפה לאשראי בסיכון גבוה. בנק ישראל למעשה הדף את הסיכון שהיה מרוכז במאזני הבנקים, אך לא פתר את בעיית הנזילות הבסיסית של ענף הבנייה.   ואקום המימון שנוצר הוא זה ש"נאסף" על ידי המוסדיים. על ידי רכישת אג"ח חברות בנייה ומתן מימון לקרנות חוב חוץ-בנקאיות, המוסדיים קלטו את הסיכון שהודף מהמערכת הבנקאית. כך, במקום סיכון ריכוזי ומרוכז במאזני הבנקים (שהתמוטטותם עלולה לשתק את המשק), הסיכון של כשל בענף הנדל"ן מתפזר על פני נכסי הפנסיה של הציבור. זהו לא "חילוץ" ישיר של הבנקים, אלא העברה של נטל הסיכון ממוסד אחד, המפוקח היטב ובאופן ריכוזי, אל אפיק השקעה אחר שמפוקח פחות ובו יש סיכון כלכלי גבוה.   

3.2. על חשבון הפנסיה שלנו?

היקף הנכסים המנוהלים על ידי הגופים המוסדיים בישראל עצום, ומסתכם בכ-2.59 טריליון ש"ח נכון לשנת 2023. השקעות אלטרנטיביות, הכוללות השקעות בנדל"ן, מהוות חלק גדל והולך מתיק זה. בעוד שהסיכון בתיק הפנסיוני מפוזר ומנוהל, הרי שבמקרה של כשל מערכתי נרחב בענף הנדל"ן – למשל, כשלים תזרימיים של מספר קבלנים גדולים במקביל – כלל החוסכים יישאו בהפסדים דרך ירידת ערך החיסכון הפנסיוני.   במצב זה, מתקיים קונפליקט מובנה בין חובת הגופים המוסדיים להגן על כספי החוסכים (חובת אמונים) לבין הצורך למקסם את תשואתם. השקעה בנכסים הנחשבים למסוכנים יותר, כמו אג"ח של חברות בנייה, היא פועל יוצא של מתח זה. במציאות כלכלית שבה קופות הגמל והפנסיה נאלצות להתמודד עם תשואות נמוכות יותר, הן מחפשות אפיקים בעלי תשואה גבוהה יותר על מנת לשמור על אטרקטיביות, והסיכון המוגבר בענף הבנייה מוביל לתשואות גבוהות אלה. כניסת המוסדיים אינה פעולת חילוץ פשוטה, אלא השתתפות בטרנספורמציה של שוק המימון הישראלי, הנגרמת על ידי החלטות רגולטוריות.

4. היבטים משפטיים: חובת הנאמנות והזהירות של המוסדיים והיכולת לתבוע

השאלה האם ניתן לתבוע גופים מוסדיים על רקע הפסדי השקעה צפויה להיתקל בקשיים משפטיים מהותיים, גם במקרים של נזק כלכלי.

4.1. חובות נושאי המשרה בגופים המוסדיים

על נושאי המשרה, כגון דירקטורים ומנהלי השקעות, חלות שתי חובות מרכזיות: חובת הזהירות וחובת האמונים. חובת הזהירות מחייבת את נושאי המשרה לפעול בדרך שבה היה פועל אדם סביר בנסיבות דומות, והיא נוגעת לתהליך קבלת ההחלטות – למשל, ביצוע בדיקת נאותות לפני השקעה. חובת האמונים מחייבת אותם לפעול בתום לב לטובת החברה (או חברי הקרן) ולהימנע מניגוד עניינים.   עם זאת, על נושאי משרה אלה חלות הגנות משמעותיות, כגון הגנת "שיקול הדעת העסקי" (Business Judgment Rule). הגנה זו קובעת כי בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת עסקי של מנהל, אלא אם הוכח כי פעל בחוסר תום לב, ברשלנות חמורה, או בלא תשתית מידע סבירה. נוסף על כך, רוב נושאי המשרה מחזיקים בביטוח אחריות מקצועית, המעניק להם הגנה פיננסית במקרה של תביעה.   

4.2. האם קיימת עילה לתביעה על רקע השקעות "חסרות סבירות כלכלית קיצונית"?

הפסיקה בישראל, ובתחום שוק ההון בפרט, מדגישה כי ירידת ערך השקעה אינה מהווה כשלעצמה עילה להטלת אחריות על מנהל ההשקעות. הנטל על התובע הוא להוכיח שההפסד נגרם כתוצאה מהפרת חובה, ולא מהשקעה גרועה. הוכחה של "חוסר סבירות כלכלית קיצונית" היא מורכבת ביותר, שכן יש להתמודד עם שיקול הדעת המקצועי של האנליסטים וועדות ההשקעה.   על מנת שתביעה תצליח, יש להוכיח אחת משתי עילות:

1. הפרת חובת הזהירות: כשל בתהליך קבלת ההחלטות, למשל חוסר ביצוע בדיקת נאותות ראויה או הסתמכות על מצגי שווא של הקבלנים ללא בדיקה עצמאית.   
2. הפרת חובת האמונים: קיום ניגוד עניינים מהותי שלא גולה לחוסכים או לדירקטוריון, למשל טובת הנאה אישית שקיבל מנהל ההשקעות.   

על פניו, קשה להראות שמנהל השקעות הפר את חובתו, שכן המוסדיים יכולים לטעון כי ניתוחם התבסס על נתונים גלויים של השוק, על ניתוח מקצועי וכי התשואה הגבוהה שדרשו שיקפה נכונה את הסיכון. יחד עם זאת, אם יוכח כשל פיקוחי חמור מצד רשות שוק ההון, שאיפשר הפרת חובות כאלה , עשויות להתפתח עילות נוספות בעתיד.  

טבלה: המסגרת המשפטית להטלת אחריות על מוסדיים

5. סיכום ומסקנות

השקעת הגופים המוסדיים באג"ח של חברות בנייה למגורים בישראל אינה פשוטה כפי שהיא נראית. הניתוח המפורט חושף תהליך פיננסי מורכב ורציונלי ששורשיו במשבר אשראי רחב ובדרישות רגולטוריות מחמירות.

5.1. אבחון הבעיה: רציונליות מול סיכון מערכתי

התבססנו על נתונים המראים כי שוק הנדל"ן מצוי בפרדוקס כלכלי של מחירים עולים לצד מלאי שיא. הדינמיקה הזו נובעת מהידוק האשראי הבנקאי שהודף את הקבלנים ממקור המימון המסורתי שלהם. המוסדיים, מצדם, אינם "אידיוטים" אלא מנהלים מתוחכמים המזהים הזדמנות לתשואה עודפת בתמורה ללקיחת סיכון מחושב. בכך, הם ממלאים חלל פיננסי שנוצר ומונעים נפילת מחירים חדה.   תזת ה"חילוץ" אינה תיאור של פעולה פשוטה, אלא של מנגנון פיננסי מורכב של העברת סיכון. בנק ישראל דרש מהבנקים להתמגן, ובכך העביר את סיכון הכשל מענף הנדל"ן אל שוק ההון, היישר אל נכסי הפנסיה של הציבור. הקשר הפיננסי הזה מתקיים דרך הנפקות אג"ח ומימון חוץ-בנקאי, והמוסדיים פועלים בו במטרה להגדיל את תשואת התיקים שלהם. לבסוף, עילת תביעה על בסיס הפסד השקעה בלבד היא חלשה מאוד, ודורשת הוכחה להפרה חמורה של חובת הזהירות או האמונים מצד מנהלי ההשקעות.   

5.2. המלצות ולקחים לאזרח/משקיע

• הבנת הקשרים הפיננסיים: יש להבין כי קיים קשר בין המערכת הבנקאית לבין השקעות המוסדיים ושהחלטות אלה משפיעות על החיסכון הפנסיוני של כלל הציבור.
• בחינת הסיכון בתיק ההשקעות האישי: מומלץ לכל חוסך לבחון את מדיניות ההשקעה של קופת הגמל או הפנסיה שלו, את שיעור החשיפה לרכיבי האג"ח הקונצרני וההשקעות האלטרנטיביות, ולבצע ניתוח סיכון-תשואה אישי.   
• פיזור: לאור הסיכונים בשוק המקומי, פיזור השקעות גלובלי יכול להוות פתרון נכון יותר עבור משקיעים מסוימים המבקשים להפחית חשיפה מרוכזת לשוק הנדל"ן המקומי.   
• מעקב רגולטורי: חשוב לעקוב אחר פעילות רשות שוק ההון, פיקוח על הבנקים ומשרד האוצר, אשר מתערבים באופן שוטף בשוק. חוסר אכיפה של הרגולטורים עלול להעלות את הסיכון הפוטנציאלי לחוסכים.  

האם בפעולה זו כפי שציינת, ציטוט מהמחקר שכתבת:  "על ידי הזרמת חמצן תזרימי לקבלנים, המוסדיים מאפשרים לחברות הבנייה להימנע ממכירת דירות בהפסד ומהורדת מחירים דרמטית. כך, הם תומכים בעקיפין בייצוב רמות המחירים הגבוהות הקיימות, תוך שהם משפרים את פרופיל הסיכון של החוב שהם עצמם רוכשים." אפשר לראות פעולה של ויסות מחירים או סוג של מניפולציה?

השאלה שאתה מעלה נוגעת לדיכוטומיה שבין פעולה עסקית לגיטימית לבין התערבות שעלולה להיחשב מלאכותית. מניתוח שוק הנדל"ן ניתן להסביר את ההבחנה באופן הבא:

המונח "מניפולציה" בשוק ההון מתייחס בדרך כלל לפעולה שנועדה ליצור מצג שווא מלאכותי, להטעות משקיעים ולסלף את האיזון הטבעי של היצע וביקוש. הרצת מניות, למשל, היא פעולה שנועדה להעלות את מחיר המניה במטרה לרמות. במקרה הנדון, קשה להגדיר את השקעות המוסדיים כ"מניפולציה" במובן זה, שכן הן נובעות מרציונל כלכלי ברור וגלוי. הגופים המוסדיים אינם פועלים מתוך כוונה ליצור מצג שווא, אלא מתוך אסטרטגיה פיננסית מחושבת של פיזור סיכונים, השגת תשואה עודפת וניצול כשל השוק שנוצר בעקבות הידוק האשראי הבנקאי. הם רוכשים אג"ח שמציעות ריביות אטרקטיביות בהתאם לרמת הסיכון של החברות , מה שנחשב לפעולה עסקית לגיטימית של מנהלי השקעות.   מצד שני, המונח "ויסות מחירים" מתייחס לרוב להתערבות מכוונת של רגולטור או גורם בעל כוח שוק דומיננטי במטרה לייצב או לשלוט במחיר של מוצר. בעוד שפעולת המוסדיים אינה בגדר "ויסות" רשמי, ההשפעה שלה על המחירים היא אכן עקיפה ומייצבת. על ידי הזרמת חמצן תזרימי לחברות הבנייה דרך רכישת אג"ח, המוסדיים מאפשרים להן להמשיך לנהל את הפרויקטים הקיימים ולהימנע ממכירות חירום של מלאי הדירות במחירי הפסד [report]. מצב זה מונע ירידת מחירים דרמטית, שלכאורה הייתה אמורה להתרחש בשוק המאופיין בהיצע גדול, ויש בו היגיון גם עבור המשקיע המוסדי: ירידת מחירים קיצונית עלולה לפגוע בשווי הנכסים המהווים בטוחה לאג"ח, ולכן שמירה על רמות המחירים הנוכחיות משפרת למעשה את פרופיל הסיכון של ההשקעה עצמה [report].לסיכום, ניתן לראות בפעולה זו מנגנון מתוחכם של השוק עצמו, שבו גופים מוסדיים ממלאים את החלל שהותירו הבנקים. התוצאה היא אומנם ייצוב עקיף של מחירי הדיור, אך היא נובעת מאסטרטגיה עסקית רציונלית ולא ממניפולציה במובן של תרמית או הטעיה. זוהי דוגמה מובהקת לקשר המורכב בין שוק ההון לשוק הנדל"ן, שבו החלטות פיננסיות רציונליות משפיעות באופן ניכר על המציאות המאקרו-כלכלית.

משבר או הזדמנות? צלילה לעומק שוק הנדל"ן וההשקעות המוסדיות

פרדוקס הנדל"ן - צלילה ויזואלית למנגנון המורכב שמניע את שוק הדיור בישראל: כיצד מלאי דירות שיא ועליית מחירים חיים יחד, ומה תפקיד כספי הפנסיה שלנו במערכה.

כשקראתי את הכתבה הזו היום (18.8.2025) בכלכליסט: שלוש חברות נדל"ן למגורים נערכות להנפקה בשווי של כמיליארד שקל כל אחת שתיים מהחברות, אלמוג כ.ד.א.י ויובלים, הן חברות אג"ח מדווחות. השלישית, קטה גרופ, מעוניינת להיכנס לשוק ההון בשלבים. היא מכינה תשקיף ומתכננת לגייס אג"ח ב־200 מיליון שקל, ובהמשך תלך להנפקת מניות

כל מה שחשבתי היה שבשעה שהם לא מצליחים למכור דירות הם מגייסים אג"ח מהציבור. ההון שומר על עצמו. התגובה שלי הייתה: כשלא נכנס כבר כסף ממכירת דירות כי נגמרו האידיוטים שקונים, אז מוכרים אג"ח והמוסדיים האידיוטים קונים.

מה קורה כאן ?

החלטתי לנתח את הנושא הזה עם כמה כלי בינה מלאכותית. העליתי את הכתבה לכלי הבינה המלאכותית יחד עם פרומפט זה:

 https://www.calcalist.co.il/market/article/hkbdl3kkeg
אתה אנליסט נדלן ואנליסט שוק ההון.אתה בקיא ומכיר היטב את שוק הנדלן במה שמתרחש בו כרגע, צניחה דרמטית במכירות, מלאי אדיר של קבלנים מעל 81 אלף, 200 אלף דירות בבנייה, ובנוסף ירידות מחירים. ננתח את העניין הזה של כניסת המוסדיים ברכישת אגח של חברות בנייה למגורים האם היא רציונלית או האם זה תמיכה כי כשנגמרו האידיוטים שקונים דירות אז המוסדיים האידיוטים נכנסים ורוכשים אגח לדירות מגורים שתיים האם את ההפסדים האלה ניתן גם יהיה לתבוע מהמוסדיים שבנקודת הזמן הזאת מבצעים עסקאות בעלות חוסר סבירות כלכלי קיצוני ננתח לי את הסוגיה הזאת כאנליסט וכתוב לי על כך בלוג מסודר.

להלן תוצאות הניתוח של כלי הבינה שניתחו את הנושא עם סיכום מעניין ומסקנות:

Gpt כשהמוסדיים נכנסים לאג"ח נדל"ן: השקעה רציונלית או הימור מסוכן?

מבוא

שוק הנדל"ן הישראלי מצוי במשבר חריף: המכירות צונחות, מלאי הדירות בידי הקבלנים חוצה את רף ה־81 אלף, כ־200 אלף דירות נוספות בבנייה, ומחירי הדירות כבר במגמת ירידה. במצב כזה, שבו המשקיעים הפרטיים נסוגים, נכנסים לתמונה הגופים המוסדיים – ורוכשים איגרות חוב של חברות בנייה למגורים.

השאלה היא: האם מדובר במהלך רציונלי שנועד לנצל הזדמנות, או ב"הזרמת חמצן מלאכותי" לענף שנמצא על סף קריסה?

היתרונות לכאורה ברכישת אג"ח של חברות בנייה

1. תשואות אטרקטיביות – איגרות החוב מונפקות בריביות גבוהות, מה שמפתה מוסדיים המחפשים תשואה לעומת אלטרנטיבות סולידיות.
2. מינוף כושר הפיקוח – מוסדיים נהנים מגישה למידע פיננסי מפורט, דירוגי אשראי, ולעיתים גם יכולת השפעה על ניהול החברות.
3. פיזור סיכונים – אג"ח לרוב מגובה בפורטפוליו רחב של פרויקטים ולא בנכס יחיד, מה שעשוי להפחית סיכון נקודתי.

הבעיות והסכנות

1. חוסר סבירות כלכלית – השקעה בחברות שמחזיקות מלאי עתק, בעוד שוק המכירות קפוא, משמעה הימור על שיקום מהיר שאינו מגובה בנתונים.
2. הערכת סיכון לקויה – דירוגי האשראי עלולים שלא לשקף את גודל המשבר. מוסדיים עלולים ליפול לאותה מלכודת בה הציבור נפל – האמונה שהמחירים "תמיד עולים".
3. העברת הסיכון לציבור החוסכים – הכסף שמושקע באג"ח של חברות הבנייה אינו של המוסדיים עצמם, אלא של החוסכים לפנסיה, לקרנות ההשתלמות ולקופות הגמל. במילים אחרות: הציבור הופך לשותף לא מודע במימון הבועה.

האם ניתן לתבוע מוסדיים על הפסדים?

במישור המשפטי, האחריות של מוסדיים מוגבלת. הם פועלים על פי חובת זהירות כללית ונדרשים להציג שיקול דעת סביר.

• כן ניתן: אם הוכח שנעשו השקעות תחת מצגי שווא, הטעיה או הפרת חובת נאמנות.
• לא ניתן: לתבוע רק משום שההשקעה נראית "לא רציונלית". בתי המשפט לא נוטים להתערב בשיקול דעת עסקי אלא אם מדובר ברשלנות חמורה או תרמית.

סיכום ומסקנות

כניסת המוסדיים לשוק אג"ח הנדל"ן מעלה שאלות קשות:

• האם מדובר בהשקעה מחושבת המנצלת את חולשת השוק כדי לייצר תשואות גבוהות?
• או שמא זוהי פעולה שמטרתה לדחות את הקץ, להזרים הון לענף הנדל"ן הקורס, ולשמר את אשליית היציבות?

בפועל, התשובה כנראה נמצאת באמצע: המוסדיים רואים באג"ח הזדמנות קצר טווח, אך בפועל הם הופכים לשחקן שמתחזק את הבועה ומעביר את הסיכון לציבור הרחב.

כך או כך – האחריות על הרגולטורים גדולה מתמיד: להבטיח שהשקעות כספי החוסכים ינוהלו בזהירות, ולא יהפכו ל"דלק האחרון" של בועת הנדל"ן.

Perplexity ניתוח כניסת המוסדיים לרכישת אג"ח חברות בנייה – רציונליות או "תמיכה"?

בשוק הנדל"ן הישראלי של 2025, אנו עדים לשינוי דרמטי: ירידה חדה במכירות, מלאי שיא של דירות לא מכורות (81,000 יחידות) ולמעלה מ-200,000 דירות בבנייה. ירידות המחירים מורגשות, והציבור מאופיין בחוסר נכונות לרכוש דירות במחירים ובהתניות המסורתיות.calcalist

מהות העסקה – רכישת אג"ח בידי מוסדיים

לאחרונה נכנסו גופים מוסדיים – קרנות פנסיה, חברות ביטוח וכדומה – לרכישת אג"ח של חברות יזמות נדל"ן, בעיקר למגורים. ישנן שלוש חברות גדולות – אלמוג כ.ד.א.י, יובלים וקטה גרופ – הנערכות לגיוס הון באג"ח ובמניות, לעיתים בשווי של כמיליארד שקל כל אחת. מוסדיים כבר רכשו אג"ח של אלמוג ויובלים בסכומים מהותיים.calcalist

הרקע – השוק והמלאים

בהסתכלות עכשווית, מצב השוק הוא קריטי:

• צניחה דרמטית במכירות: ירידה של 46% במכירות דירות חדשות בשנה החולפת בלבד.calcalist
• מלאי אדיר ובנייה כה רבה שלא ברור אם יש להן ביקוש בטווח הנגלה לעין.
• מחירים יורדים; העלויות למימון עבור היזמים עולות בעקבות ריבית גבוהה וחוסר גמישות בנק ישראל במדיניות האשראי לדירות.calcalist

האם הרכישות רציונליות?

כאנליסט שוק ההון והנדל"ן, חשוב להבין את הסיבות, הסיכון, וההיגיון או אי-ההיגיון בהחלטות המוסדיים.

טיעונים בעד:

• גיוון תיק ההשקעות: מוסדיים מחפשים השקעות לטווח ארוך, מכירים את מחזוריות השוק ומאמינים שבשוק הנדל"ן, למרות המיתון, יש סיכוי לתשואה טובה בטווח ארוך.
• אשראי יקר יותר: חברות הבנייה מתקשות לקבל מימון בנקאי רגיל, ולכן האג"ח – למרות שהריבית גבוהה – מהווה פתרון מימון קריטי.
• שוק מתאושש בעתיד: חלק מהמשקיעים מעריכים שקצה המגמות השליליות יוביל לשיקום ולקפיצה במחירים שתשתלם.

טיעונים נגד:

• סיכון קיצוני: החברות מגייסות חוב בהיקפים אדירים, אך אין להן ודאות הכנסות אמיתית. מלאי הדירות העצום והירידה במכירות מעידים על שוק רווי ומדשדש, ובמקרה של כשל – המוסדיים לא יוכלו להיפרע בקלות מהחוב.calcalist+1
• סיכון למחזיקי האג"ח: ברגע שהחברות מתקשות בתזרים, המוסדיים – כלומר העמיתים, הציבור – עומדים בפני סיכון חדלות פירעון.
• שאלת הרציונליות הכלכלית: עסקה הנעשית במצב שוק שבו אין כמעט ביקוש, עלולה להתברר כבלתי סבירה כלכלית.

מוסדיים כ"מפלט אחרון"?

קיימת טענה שהמוסדיים הם "האידיוטים האחרונים" – ברגע שהציבור מפסיק לקנות דירות, התיק שלהם "סופג" את הסיכון באמצעות אג"ח שהחברות לא היו מצליחות להנפיק לגורמים אחרים. בכך, הפעילות המוסדית מהווה במידה מסוימת "תמיכה" – ייצוב מלאכותי של מנגנון המימון, שאם ייכשל תיווצר פגיעה ישירה בציבור.

האם ניתן לתבוע את הפסדי המוסדיים?

על פי ההבנות המשפטיות והפיננסיות בישראל כיום, מוסדיים חבים באחריות ל"נאותות השקעה". ועדות השקעות ומנהלים מחויבים לבדוק סכנות ולקבל החלטות בהתאם למדיניות השקעה סולידית, הבאה בחשבון את מצב השוק, דירוגי הסיכון, התשואות ורמת הנזילות העתידית.

• מקרים בהם הוכח שהושקעה כספי עמיתים בניגוד לקווים מנחים, או תוך רשלנות ברורה, יכולים להוות עילה לתביעה.
• יחד עם זאת, משבר בשוק, מחזוריות עסקית וציפייה לתחייה – אינם בהכרח רשלנות; לעיתים השקעה מסוכנת היא לגיטימית בתיק מבוזר, כל עוד בוצעה בדיקות סיכון סבירות.

בשורה התחתונה

רכישת אג"ח חברות מגורים ע"י גופים מוסדיים כיום היא מהלך בעלי סיכון חריג. יש הטוענים שמדובר בתמיכה במשק, ויש המזהירים שמדובר באיוולת פיננסית. הכל יקום וייפול על אופי ניהול הסיכון, מועד הפירעון, יכולת החברות לעמוד בו, ובעיקר – על כושר ויושרה של ועדות ההשקעה.

מה נדרש מהמוסדיים?

• הגברת דו"חות השקעה שקופים
• הסברים מפורטים לעמיתים למהלכים חריגים
• בחינה מחדש של מימון מגזרי נדל"ן, במיוחד בעת מיתון עמוק

הלקח למשקיעים: זהו זמן שבו סולידיות ושמרנות עדיפה פי כמה מהבטחות רווח בשוק קפוא.

Claude כניסת המוסדיים לרכישת אגח חברות בנייה - רציונלית או אירציונלית?

ניתוח מעמיק של אנליסט נדל"ן ושוק הון

תקציר מנהלים

המסקנה העיקרית: המרווחים של האג"ח הקונצרניות השייכות לענף הנדל"ן נמצאים לא רחוק משפל היסטורי. לפי המרווחים שם בכלל אי־אפשר לנחש שיש מלחמה או בעיות כלכליות, בעוד שהסיכונים בענף רק גדלו. הכניסה המסיבית של מוסדיים לאגח חברות הבנייה בעיתוי זה מעוררת שאלות רציניות על רציונליות ההחלטות הפיננסיות.

1. המצב הנוכחי של שוק הנדל"ן הישראלי

צניחה דרמטית במכירות

הנתונים חושפים מציאות קשה:

• בשוק החופשי נמכרו 1,441 דירות חדשות בלבד - צניחה של 50% בהשוואה ליוני אשתקד
• בינואר נמכרו רק 2,910 דירות חדשות, צניחה של 53.8% לעומת דצמבר
• 2023 מסתיימת עם צניחה במכירות ביחס לשנה שקדמה לה

מלאי אדיר של דירות לא מכורות

המספרים מדאיגים:

• בסוף ינואר 2025, מספר הדירות החדשות שנותרו למכירה עמד על כ־77,650 דירות, עלייה של 2.1% לעומת דצמבר 2024, ו־13.1% לעומת ינואר 2024
• מלאי הדירות הפנויות שברשות הקבלנים הולך ועולה – והזמן הממוצע למכירתן רק מתארך
• מדובר בהגדלה נוספת של מלאי הדירות המצביע על קושי במכירתן

200 אלף דירות בבנייה - פצצת זמן תזרימית

השוק עמוס בפרויקטים שנמצאים בשלבי בנייה שונים, כאשר היזמים ממשיכים לשלם על מימון פעילותם בזמן שההכנסות עדיין לא מגיעות.

2. גורמי הלחץ על ענף הבנייה

עליית הריבית וההשפעות הקשות

• השילוב של מינוף גבוה המאפיין את תחום הבנייה ועליית הריבית המהירה במשק בשנתיים האחרונות הובילו להתייקרות בעלויות המימון של חברות הנדל"ן היזמי
• חברות הנדל"ן שמבקשות להרחיב את פעילותן, נדרשות כיום לקחת מימון מזנין בריביות גבוהות, שיכולות להגיע ל־12% ואף 14%

מינוף מסוכן

מבדיקת גלובס עולה כי לפחות תריסר חברות יזמיות שהנפיקו אג"ח בתל אביב מציגות שיעור מינוף של יותר מ־70%. מדובר בשיעור גבוה העלול להעיד על רמת סיכון גבוהה יחסית

המחסור בכוח אדם

חסרים בענף הבנייה כ-30 אלף עובדים – כ-10% מכוח האדם בענף לפני המלחמה

3. האם כניסת המוסדיים רציונלית?

הרציונל המוצהר

המוסדיים טוענים למספר יתרונות:

1. מחירים אטרקטיביים: מבחינתם בשנה־שנתיים הקרובות האטה במכירות, ואז מחירי הדיור יתייצבו. נוצרה דינמיקה שבה יש להם יותר כח במו"מ מול חברות הנדל"ן
2. גיוון תיק: השקעה בחברות מעבר לפרויקט ספציפי
3. עמדת כוח: המוסדיים מגיעים היום מעמדת כוח בשוק נדל"ן מאוד קשה

הסיכונים המתעלמים

אולם הניתוח מעלה שאלות קשות:

1. חוסר התמחור של הסיכון:

הפער (מרווח) בין התשואה של אג"ח ממשלת ישראל לבין זו של חברות הבנייה נמוך מאוד ועומד על 1.8 נקודות אחוז בלבד - רמות שפל שלא נראו מאז 2022.

2. התנתקות מהמציאות הכלכלית: 

בבנק ישראל, באוצר ובקרב מומחים נוספים מעריכים כי הסיכונים בענף הבנייה רק גדלו בשנתיים האחרונות, אך השוק לא משקף זאת בתמחור.

3. מלכודת הנזילות: יש פה שוק קטן יחסית לכמות הכסף, עודף ביקוש על ההיצע - המוסדיים נכנסים בדיוק כשהשוק הכי לא נזיל.

4. הדמיון למשבר הסאב-פריים

מאפיינים דומים

1. השקעה במגזר בסיכון גבוה תוך התעלמות מאותות האזהרה
2. תמחור שגוי של סיכון - המרווחים לא משקפים את הסיכון האמיתי
3. הסתמכות על "הידע המקומי" של מוסדיים בלי לקחת בחשבון שינויים מקרו
4. הנחות אופטימיות על התאוששות השוק

ההבדלים החשובים

• השוק הישראלי קטן ומרוכז יותר
• יש רגולציה הדוקה יותר
• הביקוש לדיור ארוך טווח נותר חזק

5. סיכוני אחריות פוטנציאליים למוסדיים

חוסר סבירות כלכלית קיצונית

האם ניתן יהיה לטעון לאחריות?התנאים לטענת אחריות יכולים להתקיים אם:

1. ההשקעה בוצעה בזמן שהסיכונים היו ידועים וברורים
2. המרווחים לא שיקפו את הסיכון האמיתי
3. היו אותות אזהרה ברורים מרגולטורים

חובת הזהירות הפידוציארית

המוסדיים נושאים באחריות כלפי המבוטחים והחוסכים. השקעה בתנאים שלא משקפים את הסיכון עלולה להיחשב כהפרת חובת הזהירות.

6. התרחיש הצפוי והמלצות

התרחיש הבסיס

• המשך הידרדרות במכירות ב-2025
• עלייה במספר חברות הבנייה בקושי פיננסי
• התרחבות המרווחים באגח הנדל"ן
• הפסדים למוסדיים שנכנסו בעיתוי הלא נכון

ההמלצות

למוסדיים:

1. הפסקת רכישות נוספות עד להתרחבות המרווחים
2. בדיקה מחודשת של התיק הקיים
3. הכנה לתרחיש של הפסדי אשראי

למשקיעים פרטיים:

1. הימנעות מאגח חברות בנייה בתנאים הנוכחיים
2. ממתנה לירידת מחירים של לפחות 20%-30%

לרגולטור:

1. חיזוק הפיקוח על השקעות מוסדיים
2. דרישת חישוף מוגבר לסיכוני אשראי
3. הזהרות ברורות לציבור

7. מסקנות

כניסת המוסדיים לרכישת אגח חברות הבנייה בעיתוי הנוכחי נראית כחוסר סבירות כלכלית קיצונית. המוסדיים נכנסים למגזר בתקופה שבה:

1. הסיכונים בשיאם - מלאי אדיר, ירידה במכירות, ריבית גבוהה
2. התמחור במינימום - מרווחים היסטוריים נמוכים
3. התחזיות שליליות - כל הסימנים מצביעים על המשך הידרדרות

זהו תזמון שמזכיר את תקופת הסאב-פריים בארה"ב, כאשר מוסדיים המשיכו להשקיע במגזר נדל"ן אף כשכל הסימנים צביעו על בעיות קשות.הציבור, החוסכים והמבוטחים צריכים לדעת שהמוסדיים שלהם מבצעים השקעות מסוכנות בעיתוי הלא נכון. 

אם ההפסדים יתממשו, יש לבחון את האפשרות לתבוע את המוסדיים על הפרת חובת הזהירות הפידוציארית.

Deepseek האם כניסת המוסדיים לאג"ח קבלנים היא הימור מסוכן או הזדמנות?

ניתוח אנליטי של שוק הנדלן והחוב הקבלני

המצב הנוכחי בשוק הנדלן הישראלי מדאיג:

• צניחה דרמטית במכירות דירות (ירידה של כ-30%-40% בהשוואה לשנים קודמות).
• מלאי דירות בשוק עומד על כ-81,000 יחידות (נתוני הלמ"ס).
• כ-200,000 דירות בבנייה – חלק גדול מהן יגיעו לשוק בתקופה של ביקוש נמוך.
• ירידות מחירים (בין 5%-15% באזורים שונים, עם פוטנציאל להמשך הירידה).

בתוך הסערה הזו, המוסדיים (קופות גמל, קרנות פנסיה וביטוח) נכנסים באגרסיביות לרכישת אג"ח של חברות בנייה למגורים. השאלה היא: האם זה מהלך רציונלי או הימור מסוכן?

המודל לניתוח: "האם המוסדיים הפכו לספקי האשראי האחרון של הקבלנים?"

1. הסיכונים הברורים במהלך המוסדיים

• סיכון אשראי גבוה: חברות בנייה במצוקה נשענות על אג"ח כדי לשרוד, אך עם מכירות נמוכות, הסיכון לחוסר יכולת החזר עולה.
• תמחור לא רציונלי: האג"ח נסחרות בתשואות גבוהות (לעיתים 8%-12%), מה שמשקף סיכון אדיר – אך המוסדיים קונות כאילו מדובר בהשקעה בטוחה.
• חוסר נזילות עתידי: אם שוק הנדלן ימשיך לדשדש, חלק מהחברות עלולות לקרוס, והאג"ח יהפכו לנייר חסר ערך.

2. למה המוסדיים בכל זאת נכנסים?

• תשואה מפתה: בעולם של ריבית נמוכה יחסית (למרות העליות), האג"ח מציעות פרמיית סיכון אטרקטיבית.
• אשליית התמיכה הממשלתית: חלק מהמוסדיים מאמינים שאם יהיה משבר, המדינה תתערב (כמו בחוק המזורזים או הסיוע לדיור).
• חוסר אלטרנטיבות: שוק ההון הישראלי מצומצם, והמוסדיים חייבים להניע כסף – גם אם זה אומר לקחת סיכונים מוגזמים.

3. האם ניתן לתבוע את המוסדיים על החלטות לא סבירות?

• עקרון הזהירות המקצועית: מנהלי קרנות מחויבים להשקיע בתבונה. אם יוכח שהשקעותיהם היו חסרות בסיס כלכלי (למשל, רכישת אג"ח של חברה עם מלאי דירות לא נמכר ולוח תזרים מוטל בספק), ייתכן שניתן יהיה לטעון להתרשלות.
• תביעות מסוג "הפרת אמונים": אם יימצא כי ההשקעות נעשו מתוך לחץ פוליטי/תקשורתי ("להציל את השוק") ולא משיקולים עסקיים, עשויה להתעורר אחריות.
• השוואה למשבר 2008: בארה"ב לאחר המשבר, בנקים וקרנות נתבעו על מכירת נכסים רעילים – האם נראה כאן תרחיש דומה?

מסקנות: המוסדיים משחקים באש

• השקעה באג"ח קבלנים היום היא הימור על התאוששות שוק הנדלן – אבל הסימנים לא מבשרים טוב.
• אם השוק לא יתאושש, נראה קריסות של קבלנים והפסדים כבדים לקרנות הפנסיה של כולנו.
• פוטנציאל לתביעות: אם ההשקעות ייכשלו, בעלי הפוליסות והחוסכים עשויים לדרוש הסברים – ואולי אף לנקוט בהליכים משפטיים.

האם המוסדיים הם "האידיוטים החדשים" של השוק?

לא בהכרח – אבל הם בהחלט מנסים לתפוס סכינים נופלות, והסיכוי שייחתכו גבוה.

המלצה למשקיע הפרטי:

היזהרו מאג"ח קבלנים – התשואות הגבוהות אינן מקריות. ייתכן שהמוסדיים יסבלו, ואתם עלולים לשלם את המחיר.

Qwen רקע: שוק הנדל"ן הישראלי במעבר היסטורי

הרקע: שוק הנדל"ן הישראלי במעבר היסטורי - ניתוח של Qwen

בשנים האחרונות, שוק הנדל"ן בישראל חווה תקופה של שיאים היסטוריים – מחירי דירות שסגרים, ביקוש עיקש, וקבלנים שמרוויחים כמו מעולם לא. אך כמו בכל בועה, גם זו לא נמשכת לנצח.

כיום, המצב שונה דרמטית:

• צניחה חדה במכירות: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נפילה של כ-30%-40% בנפחים השנתיים של מכירות דירות חדשות.
• מלאי אדיר: מעל 81,000 יחידות חדשות נמצאות בידם של קבלנים – שיא היסטורי.
• 200,000 דירות בבנייה: פרויקטים בפיגומים שונים, מרובה על הנייר, וחלקם על הקרקע – אך עם סיכון גבוה של עיכובים, ניגודים עם רשויות, או אי-מכירה.
• ירידה במחירים: לא רשמית עדיין, אבל בפועל – הנחות של 10%-25% על מחירי שיא, וגישור של היטלים, פנסיה, וריהוט.

השוק ניצב על שפת התהום. הבועה נשברה, והשאלות הן: מי יישא בהפסדים? והאם המוסדיים – אותם "שומרי הכסף של הציבור" – לא שוכבים על הגג?

המופע האחרון: המוסדיים קונים אג"ח של חברות בנייה

במצב כזה, מגיעים ה"גיבורים": קופות גמל, ביטוח, קרנות נאמנות – יושבות על מיליארדי שקלים של ניירות ערך – ופתאום מחליטות להשקיע באג"ח של חברות בנייה למגורים.

לא בשוק המניות, לא בקרקע – אלא באג"ח, כלומר, בהלוואות לארגונים שמייצרים את הבועה שמתפוצצת.דוגמה מהשטח:

קופת גמל רוכשת אג"ח של חברת בניה שמייצרת פרויקטים בפריפריה, עם פרופיל סיכון גבוה, שיעור מימון גבוה, ופער בין עלות הבנייה לערך השיווקי שמצטמצם מיום ליום.

הריבית? אולי 6%-7%.

הסיכונים? אינפלציה, עיכובים, ירידת שערים, פשיטת רגל.

ניתוח מודל "השלב האחרון של הבועה": מודל סבירות כלכלית מול רצינות מוסדית

אציע כאן מודל דו-ממדי להבנת ההחלטה:

ציר X: סבירות כלכלית

האם ההשקעה רציונלית לפי כללים של שוק ההון

סיכום ציר X – סבירות כלכלית: 3.5/10

ההשקעה אינה רציונלית לפי כללים של שוק חופשי. התשואה לא מפצה על הסיכון. זהו תחליף לריבית של 4% על אג"ח ממשלתי – אבל עם סיכון של 15%-20% לירידה בשווי.

ציר Y: רצינות מוסדית / מדיניות שוק

האם מדובר בהשקעה או בתמיכה מוסדית עקיפה?

סיכום ציר Y – רצינות מוסדית: 8/10

ההשקעה נראית כמו תמיכה עקיפה בתעשיית הבנייה, מתוך תפיסה של "עדיף להשקיע עכשיו מאשר לשלם אחר כך" – גם אם זה לא מוסדר בשפה הכלכלית.

האם זה חוקי? האם ניתן לתבוע?

השאלה המעניינת: האם המוסדיים מפרים את חובה fiduciary שלהם כלפי מנויים?ה mussדיים מחויבים לפעול למען טובת המנויים – לא לטובת תעשייה או יציבות לאומית.

אם הם מבצעים השקעות עם סיכון לא פרופורציונלי לתשואה, במיוחד בנקודה של ירידת שוק מובחנת – יש פתח לתביעה.

תנאים לתביעה פוטנציאלית:

1. אי-השוואה להשקעות חלופיות – האם הושוו אג"ח ממשלתיים או שוק מניות?
2. אי-הערכה נכונה של הסיכון – האם הוערך נפח המלאי, ירידת שערים, ותנאי השוק?
3. ריכוז יתר – השקעה גדולה באג"ח של סקטור אחד, במיוחד במשבר?
4. השפעה פוליטית או לחץ חיצוני – האם ההחלטה נבעה מלחץ ולא מניתוח שוק?

האם יתבעו?

כרגע – לא.

אבל אם תתרחש איבוד ערך משמעותי באג"ח האלה (כלומר – פשיטת רגל, מיתון, או הפחתת ריבית), ותתגלה החלטה לא רציונלית – תובעות קבוצתיות של מנויים הן סבירות.

הסיכון המשפטי קיים, במיוחד מול קופות גמל עם השקעות גדולות.

האם זה "האידיוטים החדשים"?

יש אמירה ידועה בשוקי הון:

"כשנגמרים האידיוטים שקונים נדל"ן – נכנסים האידיוטים שקונים את החוב של מי שמוכר את הנדל"ן."

המוסדיים, שאמורים להיות הרציונליים, הרגילים, והנזהרים – נמצאים כעת בפוזיציה של רוכשי התחתון של הבועה.

הם לא קונים דירות – הם קונים את האבטחה על הדירות שלא יימכרו.זה לא שונה מהמשקיעיםinstitutional שקנו MBS (אגרות עצרת של משכנתאות) ב-2007 בארה"ב – בדיוק לפני שהשוק נפל.

מסקנות: מוסדיים לא אמורים להיות "מתקן חירום"

1. ההשקעה אינה רציונלית כלכלית – הסיכון עולה על התשואה.
2. ייתכן מוטיב של תמיכה לאומית, אך זה לא מחליף אחריות fiduciary.
3. השוק זקוק להסדיר, לא להלבנה – במקום לקנות אג"ח של קבלנים, יש לדרוש שקיפות, ירידה בהיצע, ויציאה מהפריפריה.
4. ההפסדים יחולקו: או על המנויים (בצורת תשואות נמוכות), או על הציבור (בצורת סיוע ממשלתי).
5. תביעה היא סבירה אם יקרה קורס – במיוחד אם תתגלה אי-התאמת השקעה לסיכון.

לסיכום: זה לא שוק, זו תרבות

הכניסה של המוסדיים לאג"ח של חברות בנייה היא לא תוצאה של ניתוח – אלא של תרבויות שוק לא בריאות:

תרבויות של "חייבים להציל", "לא רוצים להישמע רעים", "עדיף להשקיע ממה להפסיד".אבל בשוק הון, ההשקעה ה"נחמדה" היא לעתים הכי מסוכנת.

המסקנות ברורות:

כאשר המוסדיים מתחילים לקנות את החוב של הבועה – הבועה כבר נגמרה.
והשאלה הגדולה היא: מי ישלם? 

Gemini על פי התהום: האם המוסדיים מצילים את שוק הנדל"ן או קופצים ראש למדורה?

שוק הנדל"ן הישראלי, שהיה עד לא מזמן הקטר הדוהר של המשק, מראה סימני מצוקה ברורים. מכירות הדירות צונחות, המלאי אצל הקבלנים הולך ותופח (מעל 67 אלף דירות לא מכורות נכון לסוף 2023), ומחירי הדירות, לאחר שנים של עליות מסחררות, מתחילים לרדת. על רקע המציאות העגומה הזו, מתרחשת תופעה מסקרנת: הגופים המוסדיים, אלו שמנהלים את כספי הפנסיה של כולנו, מזרימים מיליארדים לשוק דרך רכישת איגרות חוב (אג"ח) של אותן חברות בנייה.האם מדובר במהלך רציונלי ומחושב, או בהימור מסוכן שיעלה לציבור החוסכים ביוקר?

ההיגיון הכלכלי: למה שהם יעשו את זה?

במבט ראשון, הצעד נראה תמוה. מדוע שגוף פיננסי יממן חברות בענף שנמצא בירידה? התשובה מורכבת וטמונה בתפיסת הסיכון-סיכוי.

1. התשואה הגבוהה (פיצוי על הסיכון): חברות הנדל"ן צמאות למזומנים כדי למחזר חובות קיימים ולהמשיך בפעילות. במצב כזה, הן מוכנות לשלם ריביות גבוהות מאוד על האג"ח שהן מנפיקות. המוסדיים, שמחפשים תשואה עודפת בעידן של אי-ודאות, רואים כאן הזדמנות "לקנות בזול". הריביות הגבוהות מהוות פיצוי על הסיכון המוגבר שהם נוטלים על עצמם.
2. ביטחונות ושעבודים: חלק גדול מהנפקות האג"ח הללו אינן "הלוואות באוויר". הן מגובות בביטחונות חזקים – קרקעות, פרויקטים קיימים, נכסים מניבים ועוד. המוסדיים מנתחים לעומק את איכות הביטחונות. התיאוריה היא שגם אם חברה תיקלע לקשיים ותגיע לחדלות פירעון, ניתן יהיה לממש את הביטחונות ולכסות את רוב החוב.
3. אופק השקעה ארוך טווח: בניגוד למשקיע הפרטי, לגופים המוסדיים יש אופק השקעה של עשרות שנים. הם יכולים להרשות לעצמם "לסבול" ירידות בטווח הקצר והבינוני, מתוך אמונה שבטווח הארוך, הביקוש הבסיסי לדיור בישראל – הנובע מגידול דמוגרפי – ינצח כל משבר. הם מהמרים על כך שהשוק יתאושש, והחברות החזקות ישרדו ואף יתחזקו.
4. בחירה סלקטיבית: המוסדיים אינם רוכשים אג"ח מכל חברה. הם מבצעים ניתוח מעמיק (דיו דיליג'נס), בוררים בפינצטה את החברות בעלות האיתנות הפיננסית, פיזור הפרויקטים וההנהלה האיכותית ביותר, ומנסים להימנע מאלו שנמצאות בסיכון הגבוה ביותר.

חוסר הסבירות הכלכלי: "כשנגמרים האידיוטים..."

הטיעונים הנגדיים, אלו שאתה הצגת, הם כבדי משקל ובהחלט מדירים שינה מעיני כלכלנים רבים.

1. לתפוס סכין נופלת: הסיכון המרכזי הוא שהמשבר הנוכחי יהיה עמוק וארוך מהצפוי. ירידת מחירים מתמשכת שוחקת את שווי הביטחונות. פרויקט ששועבד כשהקרקע הייתה שווה 100, שווה הרבה פחות כשהשוק יורד ב-15%-20%, מה שמעמיד את החוב כולו בסיכון.
2. סיכון נזילות: גם אם הביטחונות קיימים על הנייר, השאלה היא אם ניתן לממש אותם בשעת משבר. מכירת פרויקט נדל"ן שנתקע או קרקע בשוק קפוא היא משימה כמעט בלתי אפשרית, ולרוב מתבצעת ב"מחיר חיסול" שמגלם הפסד כבד.
3. אפקט הדומינו: קריסה של חברת נדל"ן אחת גדולה עלולה לגרור אחריה אחרות, להקפיא את שוק האשראי כולו וליצור משבר מערכתי. במצב כזה, גם חברות שנחשבו "חזקות" עלולות להיפגע.

השאלה המשפטית: האם ניתן לתבוע את המוסדיים על הפסדים?

כאן אנחנו נכנסים לתחום מורכב. מנהלי ההשקעות במוסדיים פועלים תחת "חובת נאמנות" כלפי החוסכים. הם מחויבים לפעול במה שהם מאמינים שהוא האינטרס ארוך הטווח של לקוחותיהם, תוך נקיטת זהירות סבירה.כדי לתבוע מנהל השקעות על עסקה שהובילה להפסד, לא מספיק להוכיח שההחלטה הייתה שגויה בדיעבד. יש להוכיח רשלנות, פעולה בחוסר תום לב או הפרת חובת אמונים. כל עוד מנהלי ההשקעות יכולים להראות שביצעו ניתוח מקצועי, בחנו את הסיכונים, בדקו את הביטחונות, וקיבלו החלטה שלפי שיקול דעתם המקצועי הייתה סבירה בנקודת הזמן שבה התקבלה – יהיה קשה מאוד לתבוע אותם בהצלחה.החוק אינו דורש מהם להיות נביאים, אלא לפעול ב"מבחן האדם הסביר" והמנהל המקצועי. כל עוד התהליך היה תקין, גם החלטה שהתבררה כהרסנית כלכלית, ככל הנראה לא תהווה עילה לתביעה.

מסקנת האנליסט: הימור מחושב או טירוף מערכות?

כניסת המוסדיים לאג"ח הנדל"ן אינה מהלך "אידיוטי" וחסר היגיון, אלא הימור מחושב בעל סיכון גבוה. הם רואים את המצוקה בשוק, ומנצלים אותה כדי לדרוש ולקבל תשואות גבוהות וביטחונות טובים יותר מבעבר. הם מהמרים על חוסנו של שוק הנדל"ן הישראלי בטווח הארוך ועל היכולת שלהם לבחור את החברות שישרדו את הסערה.האם הם צודקים? רק הזמן יגיד. אם המשבר יהיה קצר והשוק יתאושש במהירות, הם יירשמו כמי שזיהו הזדמנות פז. אם המשבר יתארך ויעמיק, ההימור הזה עלול להתפוצץ להם ולנו בפנים, והפסדים אכן יירשמו בכספי הפנסיה של הציבור. האחריות המוטלת על כתפיהם היא עצומה.

מחקר עומק: השקעת המוסדיים באג"ח נדל"ן – הזדמנות אלפא או הימור על טיטאניק?

בניתוח הראשון, הצגנו את קווי המתאר של הדילמה. כעת, נצלול לעומק הנתונים כדי להבין האם החשש שלך מפני "חוסר סבירות כלכלי קיצוני" מוצדק, או שמא מנהלי ההשקעות של כספי הפנסיה שלנו זיהו מגמה שאנו מפספסים.

חלק 1: תמונת המצב המעודכנת של שוק הנדל"ן (2024-2025)

הנחת היסוד שלך לגבי שוק במצוקה היא נכונה, אך המציאות בשטח מורכבת ודינמית יותר.

• המיתון וההתאוששות: שנת 2023 אכן התאפיינה בקיפאון עמוק, ירידת עסקאות וירידות מחירים מתונות. עם זאת, החל מ-2024 אנו עדים לסימני התאוששות ואף חזרה לעליות מחירים. תחזיות עדכניות, כולל של בנק ישראל, מדברות על עליית מחירים מתונה של 4%-6% בשנה הקרובה.
• הגורמים המניעים את השוק:
  1. ביקוש כבוש: תקופת "חרבות ברזל" והריבית הגבוהה יצרו ביקוש שהוקפא ומתחיל להשתחרר חזרה לשוק.
  2. מחסור מבני בהיצע: זוהי הבעיה הכרונית של ישראל. קצב התחלות הבנייה הואט משמעותית עקב מחסור חמור בעובדים וקשיים בירוקרטיים. בטווח הארוך, הפער בין קצב גידול האוכלוסייה לקצב הבנייה צפוי רק להחריף.
  3. אפקט הממ"ד: המלחמה יצרה העדפה ברורה לדירות חדשות עם מרחב מוגן, מה שתומך במחירי הדירות מקבלן.
• נתוני המלאי: אתה צודק לחלוטין. מלאי הדירות הלא-מכורות עדיין גבוה מאוד (כ-70,000 יח"ד) ולצידן כ-180,000 יח"ד בבנייה פעילה. זהו פרדוקס השוק הישראלי: מצוקת נזילות וקושי במכירות בטווח הקצר, אל מול מחסור מבני וודאי בטווח הארוך.

מסקנת ביניים: המוסדיים אינם משקיעים בשוק שצונח לתהום, אלא בשוק שמראה סימני התאוששות לאחר משבר, ושהיסודות הדמוגרפיים ארוכי הטווח שלו חזקים מתמיד. הם מהמרים שהטווח הארוך ינצח את הטווח הקצר.

חלק 2: ניתוח שוק האג"ח הקונצרני – מה באמת קורה שם?

כאן התמונה הופכת למסקרנת ומדאיגה יותר.

• היקף גיוסים אדיר: חברות הנדל"ן והבנייה נמצאות בגל גיוסי חוב אדיר בבורסה בת"א. בשנת 2024 נרשמה עלייה של מעל 50% בהיקף הגיוסים של חברות הבנייה למגורים בהשוואה ל-2023. הן חייבות למחזר חובות ישנים בהיקף של מעל 22 מיליארד ש"ח ולממן את המשך הפעילות.
• ביקושי שיא: באופן מפתיע, הנפקות רבות זוכות לביקושים גבוהים מאוד מהגופים המוסדיים. חברות כמו "מבנה נדל"ן" דיווחו על ביקושים של 1.5 מיליארד ש"ח להנפקה של 700 מיליון ש"ח.
• הסימן המדאיג - מרווחי האשראי: הנקודה הקריטית ביותר לניתוח הסיכונים היא מרווח האשראי – פער התשואה בין אג"ח חברות לאג"ח ממשלתי בטוח. באופן תיאורטי, כשהסיכון עולה, המשקיעים דורשים פיצוי גבוה יותר (מרווח רחב יותר). בפועל, קרה ההפך: מרווחי האשראי בשוק הנדל"ן הצטמצמו לרמות שפל היסטוריות. כלומר, המוסדיים מסתפקים בפיצוי נמוך יחסית עבור לקיחת סיכון גבוה לכאורה.

מסקנת ביניים: כאן טמון לב החשש שלך. קיימת סתירה בין הסיכון התפעולי הגבוה בענף (מלאי, ריבית) לבין תמחור הסיכון הנמוך בשוק ההון. ישנם שני הסברים אפשריים:

1. ההסבר האופטימי: המוסדיים מאמינים שהחברות החזקות ישרדו בוודאות, ולכן הסיכון נמוך ממה שנראה. הם "נועלים" תשואות נומינליות אטרקטיביות מתוך אמונה שהריבית במשק עומדת לרדת.
2. ההסבר הפסימי (והמטריד): יש בשוק עודף כסף עצום שמחפש תשואה ("Too Much Money Chasing Too Few Deals"). הדבר מוביל לעיוות בתמחור הסיכון. ייתכן ופועל כאן "אפקט העדר", בו מנהלי השקעות רוכשים את מה שכולם רוכשים, לעיתים תוך התעלמות מנורות האזהרה.

חלק 3: הטיעון הרציונלי (The Bull Case) – "הם יודעים מה הם עושים"

1. הימור מאקרו, לא מיקרו: ההשקעה היא לא בחברה ספציפית, אלא הימור על חוסנו של המשק הישראלי ועל כך שהביקוש הבסיסי לדיור הוא קבוע מתמטי.
2. שיפור בביטחונות: הלקח ממשבר 2008 נלמד. כיום, המוסדיים דורשים התניות (קובננטים) מחמירות יותר ושעבודים קונקרטיים על נכסים. הם מבצעים בדיקות נאותות מעמיקות יותר מבעבר.
3. אלטרנטיבות גרועות: בעולם של אינפלציה וריבית משתנה, אג"ח קונצרני בדירוג גבוה יחסית עם תשואה קבועה יכול להיראות כעוגן סולידי בתיק ההשקעות, בהשוואה לתנודתיות של שוקי המניות.
4. ביצועי שוק המניות:מדד ת"א-בנייה הציג תשואה פנומנלית של מעל 40% בשנת 2024. שוק המניות, שלרוב מביט קדימה, מתמחר אופטימיות גדולה. המוסדיים רוכבי האג"ח מאמינים שהם משקיעים בחברות שערכן צפוי לעלות.

חלק 4: סוגיית האחריות המשפטית – האם ניתן לתבוע?

ניתוח המצב המשפטי מראה כי הדרך לתביעה חסומה כמעט לחלוטין.

• "כלל שיקול הדעת העסקי" (Business Judgment Rule): זהו עיקרון משפטי יסודי המגן על מקבלי החלטות (כמו מנהלי השקעות) מפני תביעות על תוצאות גרועות, כל עוד ההחלטה התקבלה בתום לב, ללא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע סביר.
• הוכחת רשלנות: התביעה תצטרך להוכיח שההחלטה להשקיע באג"ח נדל"ן הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני בזמן אמת, עד כדי כך שאף מנהל השקעות סביר אחר לא היה מקבל אותה. לאור העובדה שכל הגופים המוסדיים הגדולים משקיעים באפיק זה, הוכחת טענה כזו היא כמעט בלתי אפשרית.
• ההגנה המושלמת: מנהל ההשקעות יציג בבית המשפט את הניתוחים שביצע: תחזיות בנק ישראל, ביצועי מדד הנדל"ן, ניתוח הביטחונות, והעובדה שכל מתחריו פעלו באופן דומה. ההגנה תטען שזו הייתה החלטת השקעה לגיטימית ומנומקת, גם אם בדיעבד התבררה כשגויה.

הסיכוי היחיד לתביעה הוא אם יתגלה כשל חמור בתהליך עצמו: למשל, השקעה בחברה ספציפית תוך ניגוד עניינים, הסתרת מידע מהותי מוועדת ההשקעות, או אי-ביצוע בדיקת נאותות בסיסית. לא סביר שזה המצב בהשקעות רוחביות של כלל הגופים הגדולים.

סיכום ומסקנות אנליסט

האם ההשקעה רציונלית? התשובה מורכבת: היא רציונלית במסגרת תפיסת עולם מאקרו-כלכלית אופטימית לגבי עתיד ישראל. היא פחות רציונלית אם מנתחים את תמחור הסיכון הנוכחי (המרווחים הנמוכים) אל מול הקשיים התזרימיים של החברות בטווח הקצר.

האם זהו חוסר סבירות כלכלי קיצוני? לא עד כדי רשלנות פלילית, אך בהחלט 

קיים עיוות בתמחור הסיכון בשוק. נראה כי הביטחון הגדול ביסודות ארוכי הטווח של שוק הנדל"ן גורם למשקיעים להעלים עין מסיכוני הטווח הקצר והבינוני.השורה התחתונה: הגופים המוסדיים אינם "אידיוטים". הם מבצעים הימור מתוחכם, מגובה בנתונים, על כך שהבעיה המבנית של המחסור בדיור בישראל תגבר על כל משבר קצר מועד. הסיכון הגדול הוא לא קריסה של חברה בודדת, אלא אירוע מאקרו-כלכלי חיצוני (משבר עולמי, מלחמה מתמשכת, קפיצה נוספת באינפלציה ובריבית) שינפץ את התחזיות האופטימיות, יוביל לגל של פדיונות בקרנות הנאמנות, ירחיב בבת אחת את מרווחי האשראי ויכניס את כלל השוק לסחרור.במצב כזה, ההפסדים אכן יגולגלו לחוסכים, אך היכולת לתבוע משפטית את האחראים תהיה מוגבלת ביותר. האחריות היא מערכתית, והסיכון, בסופו של דבר, מגולגל כולו על כתפי הציבור.

בורדל מערכתי – מהמודיעין לנדל"ן

איך הכשל התרבותי של 7 באוקטובר הוא מראה לבועת הנדל"ן הישראלית מאז 2012

הכתבה שפורסמה ב N12 על הכישלון המודיעיני ב־7 באוקטובר חושפת מערכת משותקת: יהירות, קונספציה שגויה, פיזור אחריות, והעדר מנגנון תיקון עצמי. קשה לקרוא אותה ולא לחשוב – רגע, זה בדיוק מה שקרה לנו בשוק הנדל"ן בעשור האחרון.

חוט מקשר ודמיון מצמרר בין הכשל המערכתי של השבעה באוקטובר לבועת הנדל"ן ולקריסתה של המערכת הפיננסית.

"זה לא עניין של זחיחות ויהירות, זה יותר עמוק מזה."

"זה קשור בכלל לעניין העמוק הזה, התרבות המדינתית שבה אנחנו חיים."  

"יש דברים שהתרבות הארגונית דפקה אותם לגמרי."

"ברור, מערכת ההבנות שלנו כשלה. זה עניין הרבה יותר עמוק".

בורדל. לקרוא את הכתבה הזו בהקבלה למה שהתחולל בענף הנדל"ן משנת 2012. לקרוא שוב ושוב ולחשוב על הנדל"ן כדי להבין את מה שהתחולל כאן. להאזין לדברים שאומר חליווה שוב ושוב ולחשוב על מה שהתחולל כאן בענף הנדל"ן.

"למה מישהו מדליף מסמכים לדרג מדיני? כי הוא חושב שהוא מה שהוא עושה עכשיו מציל את עם ישראל. תהליכים רבים פירקו פה כל חלקה טובה. כי אין משטרה, כי אין שלטון חוק. בצבא הרבה דברים של משמעת בסיסית, זה מתפרק, זה בורדל".

"זה לא עניין של זחיחות ויהירות, זה יותר עמוק מזה. יש פה אחריות לאורך שנים ‫של תרבות ארגונית, של תפיסה ‫שאומרת: 'אנחנו מדינת ישראל, ‫יש לנו מודיעין חזק מאוד, ‫שב"כ, מוסד, אמ"ן, טה-טה-טה. יש לנו כוח צבאי חזק מאוד, ‫יש לנו תצפיות, יש לנו הכול, האויב שלנו מורתע. במקביל אנחנו נרגיע אותו ‫בכסף קטארי'".

קונספציה = אסון בהמתנה

במודיעין, הקונספציה הייתה "חמאס מורתע".

בנדל"ן, הקונספציה הייתה ועודנה "מחירי נדל"ן תמיד עולים".

בשני המקרים, התוצאה היא שיתוק מחשבתי: סימני האזהרה נערמים, אבל המערכת ממשיכה לפעול כאילו שום דבר לא קורה.

השוואה ישירה – מודיעין מול נדל"ן

ציר הזמן של בועת הנדל"ן – 2012 עד היום

• 2012 – נקודת השבר: מחירי הדירות מתחילים להתרחק מערכם הכלכלי האמיתי.
• 2015–2021 – בועת אשראי: משכנתאות בהיקפים עצומים, ריבית אפסית, תשואות שכירות נמוכות מהריבית.
• 2021–2022 – האצה: עליות דו-ספרתיות בשנה, שיאים חדשים.
• 2023–2024 – האטה: פחות עסקאות, מלאי קבלנים עצום, עודפי היצע בפועל.
• 2025 – שוק בהכחשה מוחלטת, בזמן משבר כלכלי וביטחוני.

הלקח הכואב

מערכות לא קורסות ביום אחד. הן נשחקות במשך שנים, בזמן שהמנהלים שלהן מתרגלים להתעלם מהמציאות.

המודיעין שילם על זה מחיר דמים.

הנדל"ן ישלם מחיר כלכלי וחברתי – עם קריסת ערך, משקי בית מרוסקים, ובנקים על סף תהום.

קריאה לשבירת הקונספציה

כמו שהמודיעין היה חייב לפרק את תפיסת "חמאס מורתע", כך גם שוק הנדל"ן חייב לפרק את "המחירים תמיד עולים".

בלי שבירה יזומה – המציאות תשבור אותנו, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

💡 תובנה מסכמת:

הקונספציה היא האויב הגדול ביותר של החוסן הלאומי והכלכלי. ההכחשה היא המדרון החלקלק לקריסה.

במודיעין זה עלה לנו ביוקר בחיי אדם. בנדל"ן – זה יעלה לנו ביוקר בחיי הכלכלה.

"מדינת ישראל זה בורדל, קונספציה? לא מילה רעה": הקלטות חליוה, חלק ב'

"מדינת ישראל היא בורדל"

"העיוורון" (במקור: "Ensaio Sobre a Cegueira") ספר מאת ז'וזה סאראמאגו

❝ועדת התקינה פספסה את התקנה❞

ביקורת מקצועית: מילון המונחים של הוועדה לתקינה שמאית – בין אחידות מקצועית להנצחת בועת הנדל"ן

פיצוץ הבועה – וסוף עידן הפינוי־בינוי

במשך יותר מעשור, שוק הנדל"ן הישראלי התנהל על אוטומט מסוכן. מחירים מנופחים, תשואות נמוכות, ומימון קל הובילו למצב שבו כללי הכלכלה הבריאים חדלו להתקיים. השוק הפך לבלתי בר־קיימא – ודווקא הוא היה המנוע המרכזי שהזין את אחד מענפי הבנייה הרגישים ביותר: פינוי־בינוי.

בועה כמנוע

בועת הנדל"ן לא הייתה "רקע" לפרויקטים, אלא מנגנון ההנעה שלהם.

• המחירים המנופחים אפשרו לקבלנים מרווח כלכלי עצום לממן פיצוי לדיירים, עלויות ביצוע ומימון.
• הביקוש המלאכותי, בעיקר מצד משקיעים, סיפק את המכירות המוקדמות (Pre-Sales) שבזכותן קיבלו היזמים ליווי בנקאי – תנאי קיום לפרויקטים בסדרי גודל כאלה.

הנתונים מהדוח – קריסת מנגנון המכירות

הדוח האחרון של הכלכלן הראשי - יוני 2025 - מציג תמונה חדה:

• ירידה של 50% במכירות דירות חדשות בשוק החופשי לעומת יוני אשתקד.
• משקל המשקיעים קרס ל־14% – השפל של העשור האחרון.
• מלאי לא־מכור חריג, במיוחד בת"א ובבת ים, עם 86 חודשי היצע – יותר מפי שניים מהממוצע הארצי.
• תזרים מזומנים שלילי לקבלנים – מינוס כ־800 מיליון ₪ בחודש יוני בלבד.

למה זה סותם את הגולל על פינוי־בינוי

כדי לקבל מימון לפרויקט פינוי־בינוי, היזם חייב להציג לבנק שיעור מכירות מוקדמות גבוה (40%–50% מהדירות). כשהשוק קפוא, המכירות המוקדמות נעלמות – והבנק פשוט לא ייתן ליווי.

התוצאה:

• פרויקטים בשלבים מוקדמים נעצרים.
• פרויקטים מאושרים נדחים.
• במוקדי הביקוש, אפילו שם, לוחות הזמנים נמרחים כי אין קונים.

זו לא "הפתעה" – זו התוצאה הבלתי נמנעת

השוק הזה היה בנוי על יסודות רעועים. שנים של אשראי זול, התעלמות מיחסי יסוד כלכליים (תשואה מול ריבית, יחס שכר־דירה, מספר שנות עבודה לרכישת דירה), ומניפולציות במימון – יצרו מערכת שלא יכולה להחזיק מעמד ברגע שהברזים נסגרים.היום אנחנו רואים את התוצאה: פיצוץ הבועה הוא לא רק ירידת מחירים – הוא משתק ענפים שלמים, ובראשם הפינוי־בינוי.

המאמר בוחן את השפעת קריסת בועת הנדל"ן בישראל על פרויקטי פינוי־בינוי. במשך יותר מעשור, שוק הנדל"ן הישראלי התנהל על אוטומט מסוכן, עם מחירים מנופחים, תשואות נמוכות ומימון קל. מצב זה הפך את השוק לבלתי בר־קיימא, ופגע במיוחד בענף הפינוי־בינוי, שהיה תלוי בבועה לצורך הנעה ומימון. המאמר מנתח את הנתונים מהדוח האחרון של הכלכלן הראשי, המצביעים על קריסת מנגנון המכירות, ומסביר כיצד מצב זה סותם את הגולל על פרויקטי פינוי־בינוי.

במשך יותר מעשור, שוק הנדל"ן הישראלי התנהל על אוטומט מסוכן. מחירים מנופחים, תשואות נמוכות, ומימון קל הובילו למצב שבו כללי הכלכלה הבריאים חדלו להתקיים. השוק הפך לבלתי בר־קיימא – ודווקא הוא היה המנוע המרכזי שהזין את אחד מענפי הבנייה הרגישים ביותר: פינוי־בינוי.

**בועה כמנוע**

בועת הנדל"ן לא הייתה "רקע" לפרויקטים, אלא מנגנון ההנעה שלהם.

• המחירים המנופחים אפשרו לקבלנים מרווח כלכלי עצום לממן פיצוי לדיירים, עלויות ביצוע ומימון.
• הביקוש המלאכותי, בעיקר מצד משקיעים, סיפק את המכירות המוקדמות (Pre-Sales) שבזכותן קיבלו היזמים ליווי בנקאי – תנאי קיום לפרויקטים בסדרי גודל כאלה.

**הנתונים מהדוח – קריסת מנגנון המכירות**

הדוח האחרון של הכלכלן הראשי מציג תמונה חדה:

• ירידה של 50% במכירות דירות חדשות בשוק החופשי לעומת יוני אשתקד.
• משקל המשקיעים קרס ל־14% – השפל של העשור האחרון.
• מלאי לא־מכור חריג, במיוחד בת"א ובבת ים, עם 86 חודשי היצע – יותר מפי שניים מהממוצע הארצי.
• תזרים מזומנים שלילי לקבלנים – מינוס כ־800 מיליון ₪ בחודש יוני בלבד.

**למה זה סותם את הגולל על פינוי־בינוי**

כדי לקבל מימון לפרויקט פינוי־בינוי, היזם חייב להציג לבנק שיעור מכירות מוקדמות גבוה (40%–50% מהדירות). כשהשוק קפוא, המכירות המוקדמות נעלמות – והבנק פשוט לא ייתן ליווי.התוצאה:

• פרויקטים בשלבים מוקדמים נעצרים.
• פרויקטים מאושרים נדחים.
• במוקדי הביקוש, אפילו שם, לוחות הזמנים נמרחים כי אין קונים.

**זו לא "הפתעה" – זו התוצאה הבלתי נמנעת**

השוק הזה היה בנוי על יסודות רעועים. שנים של אשראי זול, התעלמות מיחסי יסוד כלכליים (תשואה מול ריבית, יחס שכר־דירה, מספר שנות עבודה לרכישת דירה), ומניפולציות במימון – יצרו מערכת שלא יכולה להחזיק מעמד ברגע שהברזים נסגרים.

היום אנחנו רואים את התוצאה: פיצוץ הבועה הוא לא רק ירידת מחירים – הוא משתק ענפים שלמים, ובראשם הפינוי־בינוי.

🧠 שוק הנדל"ן לכוד בתוך שיווי משקל נאש

כולם יודעים, אף אחד לא זז – עד שיתפוצץ - אמרתי לכם. מהספר בועת נדלן

אבל שוק הנדל"ן בישראל לא צריך נביאים – הוא צריך תורת משחקים.

כי כל מי ששואל: "אם באמת יש בועה, למה הבנקים מממנים? למה הקבלנים לא מורידים? למה הקונים ממשיכים?" – מקבל את אותה תשובה אחת:

שיווי משקל נאש.

🎲 מהו שיווי משקל נאש?

זהו מצב שבו כל שחקן פועל באסטרטגיה שהכי טובה לו – בהתחשב בכך שהאחרים לא ישנו את ההתנהגות שלהם.

כלומר, אף אחד לא יוזם שינוי, כי כל שינוי חד-צדדי פוגע דווקא בו.

המחיר: גם אם המערכת מתנהלת לקראת קריסה – היא ממשיכה לפעול "כרגיל".

הבועה מתנפחת. האשליה נשמרת.

המציאות? נעולה.

🧩 מי לכוד במשחק?

כולם יודעים. כולם שותקים.

וזה, בדיוק, שיווי משקל נאש: משחק שבו אף שחקן לא יוזם שינוי, למרות שכולם רואים את הקיר מתקרב.

🧨 למה אי אפשר לצאת מהשיווי הזה?

כי מי שייצא ראשון, יפסיד.

שמאי שיעריך חצי – ייפסל.

בנק שיסרב לממן – יפסיד לקוחות.

קבלן שיוריד מחיר – יתויג ככושל.

רגולטור שיפסיק לשתוק – יסתבך פוליטית.

והקונה? ירגיש טיפש אם לא קנה "לפני שזה שוב עלה".זה בדיוק כמו משחק האסיר: כולם היו שמחים לשבור את השתיקה – אם רק מישהו אחר היה עושה את זה קודם.

⏱️ מתי שיווי המשקל נשבר?

כאשר מופיע שחקן חיצוני או טלטלה, כמו:

• 🏦 ריצה לבנקים (Bank Run)
• 🏚️ קריסת קבוצות נדל"ן
• 🎯 חקירה פלילית או חשיפה ציבורית
• 💣 אירוע ביטחוני קיצוני או ירידת דירוג נוספת
• 📉 ירידת מחירים של עשרות אחוזים בזמן קצר

אז, ברגע אחד, כולם משנים אסטרטגיה – ושיווי המשקל מתפוצץ.

⚠️ שיווי משקל נאש ≠ שוק בריא

זהו לא איזון כלכלי אמיתי, אלא שיתוק מערכתי שמסתיר חוסר יעילות, עיוותים, וחוסר יושרה.

כמו מנגנון של פונזי רגשי וכלכלי, שבו כל אחד תלוי באחר שימשיך להאמין. אבל ברגע שהשחקן הראשון יקום – יקרוס המגדל כולו.

🗣️ סיכום: אין "מתי" – יש "איך"

הפיצוץ איננו שאלה של אם, אלא של מתי ואיך.

כי ברגע ששיווי משקל נאש מתנפץ – אין דרך לעצור את אפקט הדומינו.

המערכת תתבע דין וחשבון – מהקבלנים, מהבנקים, מהמומחים, ומהרגולטורים. והציבור? ידרוש תשובות.

הקשר בין תורת המשחקים לבין שיווי משקל נאש הוא קשר של מושג יסוד אל תוך תחום-העל. תורת המשחקים היא המסגרת התאורטית – ושיווי משקל נאש הוא אחד מאבני היסוד המרכזיות שלה.

🧠 הסבר מדויק ומובנה:

🎯 תורת המשחקים (Game Theory) – מהי?

מדובר בתחום מתמטי-כלכלי שחוקר קבלת החלטות אסטרטגית של שחקנים רציונליים (אנשים, חברות, מדינות וכו') כאשר כל אחד מהם מושפע לא רק מהחלטותיו שלו, אלא גם ממה שאחרים עושים. בתורת המשחקים יש:

• שחקנים
• אסטרטגיות
• תמריצים
• תוצאות (תלויות הדדית)

🔑 שיווי משקל נאש – מהו?

שיווי משקל נאש הוא הפתרון המרכזי ביותר בתורת המשחקים הלא-שיתופית. הוא מתאר מצב שבו:

אף שחקן לא ירוויח משינוי חד-צדדי באסטרטגיה שלו – כל עוד השחקנים האחרים לא משנים את שלהם.

כלומר, כולם "תקועים" בהחלטה שמיטיבה עמם בהינתן החלטות האחרים.

📚 הקשר ביניהם – כך זה עובד:

🎲 דוגמה פשוטה להמחשה:

משחק "שני נהגים מתקרבים לצומת":

• אם שני הנהגים יבחרו לנסוע ישר – תהיה תאונה.
• אם שניהם יבחרו לעצור – אין תאונה, אבל עיכוב.
• אם רק אחד יעצור והשני ייסע – המצב היעיל ביותר.

🔁 שיווי משקל נאש יהיה במצב שבו אחד נוסע, והשני עוצר – וכל אחד מהם לא ירוויח אם ישנה את בחירתו לבד.

🧩 ובשוק הנדל"ן:

כפי שתיארנו קודם, תורת המשחקים עוזרת לנתח את התנהגות השוק כמערכת אסטרטגית:

• הקבלן לא מוריד מחיר, כי הבנק עדיין מממן.
• הבנק לא מפסיק לממן, כי הקונים עדיין קונים.
• הקונה לא מוותר, כי הוא מאמין שהמחיר רק יעלה.

כולם "משחקים", וכולם תקועים בשיווי משקל נאש – של בועה.

🧠 לסיכום:

• תורת המשחקים = מסגרת התאוריה הכללית.
• שיווי משקל נאש = אחד הפתרונות המרכזיים שמסביר איך ולמה שחקנים "נתקעים" באסטרטגיה יציבה, גם אם אינה מיטבית.

שיווי משקל נאש הוא סטגנציה?

לא בהכרח – אבל לעיתים קרובות, בהחלט כן.

🎯 ההבחנה המדויקת:

✅ שיווי משקל נאש ≠ סטגנציה בהגדרה

• שיווי משקל נאש הוא מצב שבו אין לשחקן אינטרס לשנות את האסטרטגיה שלו באופן חד-צדדי.
• זה יכול להתרחש גם במערכות דינמיות ומתפקדות, כמו שוק תחרותי או מאזן מדיניות חוץ בין מדינות.

❗ אבל בפועל, בהרבה מקרים – שיווי משקל נאש כן יוצר סטגנציה או קיפאון מזיק.

🧩 מדוע זה קורה?

1. כי אין תמריץ לשינוי, גם אם המצב כולו לא מיטבי.
2. כי כל שינוי דורש תיאום או אמון הדדי, שלא מתקיים.
3. כי כולם פועלים רציונלית במונחים פרטיים, אבל התוצאה קבוצתית היא לא אופטימלית.

🏚️ דוגמה מציאותית: שוק הנדל"ן בישראל

• כל השחקנים נועלים את עצמם באסטרטגיה שמשרתת אותם לטווח קצר.
• איש מהם לא מוכן להיות הראשון שישבור את השורה.
• המערכת תקועה במחירים מנותקים מערך, במימון מסוכן ובשתיקה מוסדית.

🔁 זה שיווי משקל נאש – אבל גם סטגנציה של חוסר חדשנות, קיפאון מוסרי, וסיכון מערכתי.

🎓 דוגמה תיאורטית קלאסית:

במשחק "אסיר ואסיר", שני השחקנים שותקים ונענשים, למרות שהיו יכולים לשתף פעולה ולהרוויח.

גם זה שיווי משקל נאש – וגם תוצאה נחותה (Suboptimal Equilibrium).

🧠 לסיכום חד:

לא כל שיווי משקל נאש הוא סטגנציה, אבל כל סטגנציה אסטרטגית שמבוססת על פחד, שתיקה או חוסר אמון – היא כמעט תמיד שיווי משקל נאש.

🎯 שיווי משקל נאש ≠ סטגנציה? לא בטוח. אבל בישראל – כן, ועוד איך

שיווי משקל נאש הוא לא קיפאון. הוא רק נראה ככה כשאף אחד לא מוכן לזוז.

וזה בדיוק מה שקורה בשוק הנדל"ן הישראלי:

קיפאון רציונלי, משתלם – ומטורף לגמרי.

🧠 תזכורת קצרה: מהו שיווי משקל נאש?

במילים פשוטות:

מצב שבו אף שחקן לא ישפר את מצבו אם ישנה את אסטרטגייתו באופן חד-צדדי, כי כל השאר לא זזים.

זה יכול להיות מצב יציב, הגיוני, ואפילו בריא.

אבל זה יכול להיות גם מלכודת דינאמית, שקורסת ברגע שמישהו נשבר.

🔄 נאש הוא לא קיפאון. אבל לפעמים – הוא כן

בתיאוריה:

שיווי משקל נאש לא אומר שכולם שותקים או לא פועלים.

הוא רק מתאר מצב שבו כולם עושים את הכי טוב עבורם – בהינתן מה שהאחרים עושים.

במציאות:

כאשר כל השחקנים תקועים באסטרטגיה הגנתית, נוח להם לשבת על הגדר –

אז מתקבל קיפאון בפועל. קוראים לזה "נאש", אבל זו סטגנציה בתחפושת של רציונליות.

🏚️ קחו את הנדל"ן הישראלי כדוגמה:

התוצאה? בועה שכולם רואים – ואף אחד לא עוצר.

הכל נעול. הכל תקוע. והכל נשמע כל כך הגיוני – עד שהוא יקרוס.

🎲 אז מתי נאש הופך לסטגנציה?

• כשהתוצאה לא מיטבית, אבל כולם פועלים "בהיגיון".
• כשאין אינטרס לסטות, אבל יש מחיר אדיר לשתיקה.
• כשכולם שחקנים רציונליים – במערכת לא רציונלית.

🧯 איך שוברים את הנאש?

1. שחקן שזז ראשון (Whistleblower, שמאי אמיץ, רגולטור שפוי).
2. משבר חיצוני (משפט, ריצה לבנקים, קריסת קבוצה).
3. שינוי כללי המשחק (כמו פרסום ערך פונדמנטלי, הפסקת מימון למחיר במקום לשווי).

🚨 סיכום:

שיווי משקל נאש הוא לא תקלה – אבל הוא יכול להפוך לסטגנציה הרסנית.

אם אף אחד לא יזוז – זה יתפוצץ מעצמו.

כי נאש, כשלא שוברים אותו, הופך לבועה עם טיימר.

בוודאי. הנה הסבר מילולי מסודר וברור לאינפוגפיה, המתארת את ההבחנה בין שיווי משקל נאש שאינו קיפאון לבין שיווי משקל נאש שהפך לסטגנציה מזיקה:

🧠 הסבר לאינפוגרפיה: מתי נאש הוא קיפאון – ומתי לא

האינפוגרפיה מחולקת לשני צדדים:

🔹 צד שמאל – "Nash Equilibrium – Not Stagnant"

• זהו שיווי משקל נאש בריא או ניטרלי.
• מופיעים שלושה שחקנים עם חיצים מוצקים ביניהם, המצביעים על אינטראקציה רציפה ודינמיקה בין האסטרטגיות.
• ההסבר:

  "Players have no unilateral incentive to change strategy"
  כלומר: כל שחקן בוחר באסטרטגיה הכי טובה לו בהינתן מה שהשאר עושים, אבל אם תנאי המשחק ישתנו – הוא עשוי לזוז.

💡 דוגמה: שוק תחרותי שבו כל שחקן מתאים עצמו לאחרים – אך עדיין יש חדשנות, תחרות ושינוי.

🔸 צד ימין – "Nash Equilibrium – Stagnant"

• זהו שיווי משקל נאש שהפך לקיפאון מזיק.
• אותם שלושה שחקנים – אך הפעם עם חיצים מקווקווים, שמרמזים על ניתוק, תקיעות או פעולה מכוח האינרציה.
• ההסבר:

  "Players remain 'stuck' in suboptimal outcome"
  כלומר: אף אחד לא משנה את האסטרטגיה שלו, גם כשברור שהמצב גרוע – כי כל שינוי חד-צדדי יפגע בו.

💥 דוגמה: שוק הנדל"ן בישראל – קבלנים, בנקים, שמאים וקונים שותפים לבועה, למרות שברור שהיא כלכלית לא הגיונית.

🧩 המסר המרכזי:

לא כל Nash Equilibrium הוא דבר רע.
אבל כששיווי המשקל מתקבע במצב לא בריא – הוא הופך לסטגנציה מסוכנת, ויש לשבור אותו.

זהו הבדל קריטי בין שיווי משקל יציב לבין שיתוק מוסדי או חברתי.

האם שיווי משקל נאש הוא סוג של תיאום בין שחקנים?

והתשובה היא:

❌ שיווי משקל נאש ≠ תיאום

🧠 שיווי משקל נאש

• הוא לא בהכרח תוצאה של תיאום, הסכמה או שיתוף פעולה.
• זהו מצב שבו כל שחקן פועל אינדיבידואלית ורציונלית, מתוך הבנה של מה שהאחרים עושים – אבל בלי לתאם איתם.
• השחקנים מגיעים למצב יציב כי אין להם תמריץ לסטות חד-צדדית, לא כי סיכמו על זה יחד.

🔁 זו תוצאה של אינטראקציה אסטרטגית, לא של הסכמה.

✅ ומהו תיאום (Coordination)?

• תיאום דורש שיתוף פעולה מפורש או משתמע – תקשורת, הבנות, כללים.
• במקרים רבים יש אינטרס לשני הצדדים להגיע יחד לתוצאה מיטבית.
• תיאום יכול להביא לשיווי משקל – אבל מסוג שונה, שיתופי יותר (Cooperative Game Theory).

🎲 דוגמה חזקה: "משחק האסיר"

שני עבריינים נעצרים. אם ישתפו פעולה (ישתקו) – יקבלו עונש קל.

אבל אם אחד מהם ילשין – הוא יקבל הקלה והשני ייענש.

שיווי המשקל של נאש הוא שלשניהם יש תמריץ להלשין – למרות שעדיף להם לתאם ולשתוק.

אין כאן תיאום – יש פחד. והפחד יוצר שיווי משקל בלתי יעיל.

🏚️ ובשוק הנדל"ן:

• הקבלנים, הבנקים והשמאים לא יושבים יחד בחדר ומחליטים לתחזק בועה.
• כל אחד מהם פועל "רציונלית" לעצמו – אבל מתוך ההנחה שהשאר ימשיכו לנהוג כפי שהם נוהגים.

זוהי בדיוק לכידת שיווי משקל נאש – בלי תיאום, אבל גם בלי יציאה.

🧩 לסיכום חד:

שיווי משקל נאש הוא כמו ריקוד בלי תיאום – שבו כולם לוחצים על הבלמים, ואף אחד לא לוקח פנייה.
אם אתה רואה תוצאה יציבה – זה לא בהכרח כי הייתה הסכמה. לפעמים, זו בדיוק הבעיה.

🎲 משחק האסיר – ומה באמת קורה שם?

שני עצורים. כל אחד מהם יכול:

• לשתוק (לשתף פעולה עם השותף).
• להלשין (לבגוד).

טבלת התוצאות (פשטנית):

🧠 שיווי משקל נאש:

• אם אתה בטוח שהשותף ישתוק – הכי משתלם לך להלשין (אתה משתחרר מיד).
• אם אתה בטוח שהוא ילשין – עדיף לך גם להלשין (כדי לא לקבל 5 שנים).

🔁 כלומר: בכל מקרה יש לך תמריץ להלשין.

וזו בדיוק ההגדרה של שיווי משקל נאש – כי אף שחקן לא ירוויח מלשנות את בחירתו באופן חד-צדדי.

לכן: שניהם מלשינים – זו תוצאה יציבה.

❗אבל: זו תוצאה נחותה (Suboptimal)

• אם שניהם היו מתאמים ביניהם מראש, הם היו בוחרים לשתוק – ומקבלים עונש קל.
• אבל בגלל חוסר אמון, חוסר תקשורת, ופחד – הם מגיעים לתוצאה פחות טובה.

🧩 לסיכום מדויק:

✅ שיווי המשקל של נאש הוא שניהם מלשינים.

❌ זה לא התוצאה הכי טובה.

✅ הם היו מעדיפים לתאם ולשתוק – אבל זה מחוץ למסגרת של נאש, כי היא לא מניחה תיאום.

שיווי משקל נאש יכול להתרחש גם בשוק תחרותי וגם בשוק לא תחרותי.

מה שמשתנה הוא סוג המשחק, מבנה התמריצים, וסוג השחקנים.

🧠 הסבר מדויק:

✅ שיווי משקל נאש הוא כלי ניתוח כללי

• הוא לא מתאר "סוג שוק", אלא מצב אסטרטגי שבו כל שחקן פועל בצורה הטובה ביותר עבורו, בהינתן פעולות האחרים.
• הוא חל גם על שוק תחרותי (רבים מול רבים), וגם על שוק אוליגופוליסטי (מעט שחקנים), ואפילו על משחק בין שני שחקנים בלבד.

📊 אז מה ההבדל?

🎲 דוגמה קלאסית: מודל קורנו (Cournot)

שני יצרנים מחליטים כמה לייצר, וכל אחד משפיע על המחיר.

כל אחד בוחר כמות ייצור בהתחשב בכמות שהשני ייצר.

התוצאה: שיווי משקל נאש – כל אחד מייצר כמות מסוימת, ואין לו תמריץ לשנות, כל עוד השני לא זז.

זהו שוק לא תחרותי עם אינטראקציה – ושיווי המשקל הוא נאש.

🏠 ומה עם שוק הנדל"ן בישראל?

• השוק איננו תחרותי, אלא מאופיין באוליגופול של קבלנים, ריכוז בנקאי, ומידע אסימטרי.
• לכן, המודל המתאים לניתוחו איננו שוק משוכלל קלאסי, אלא מודל נאש עם שחקנים מעטים ומשמעותיים.
• כל שחקן (קבלן, בנק, רגולטור) שוקל את תגובת האחרים, ולכן שיווי המשקל נוצר מהתבוננות הדדית – לא מהיצע וביקוש חופשי.

🧩 סיכום חד:

שיווי משקל נאש לא מתאר שוק לא תחרותי – אלא מתאר אינטראקציה אסטרטגית.
אבל כאשר יש מעט שחקנים, תלות הדדית, והחלטות אסטרטגיות – הוא הופך לכלי הכי רלוונטי לניתוח שווקים לא תחרותיים.

סיכום חד, מקצועי ומבוסס של הסיבה המרכזית לכך ששוק הנדל"ן בישראל אינו שוק משוכלל, אלא מערכת אסטרטגית המתאימה לניתוח לפי מודל שיווי משקל נאש:

🧱 מדוע שוק הנדל"ן בישראל אינו שוק משוכלל?

שוק משוכלל קלאסי (Walrasian) נשען על הנחות כמו:

• ריבוי שחקנים קטנים → אין השפעה על המחיר
• מידע שקוף וסימטרי בין כולם
• נגישות חופשית לשוק (כניסה ויציאה)
• מוצרים הומוגניים
• רציונליות מלאה וחופש פעולה

שוק הנדל"ן בישראל מפר את כל ההנחות הללו:

🎯 מדוע המודל המתאים הוא שיווי משקל נאש?

כי שוק הנדל"ן בישראל הוא משחק אסטרטגי שבו:

🧩 1. כל שחקן מרכזי שוקל את תגובת האחרים:

• קבלן שוקל: אם אוריד מחיר – יפגעו לי המכירות והבנקים ייבהלו.
• בנק שוקל: אם אפסיק לממן – אפיל את כל השוק ואת הבטוחות שלי.
• שמאי שוקל: אם אשום "ערך אמיתי" – לא יקבלו את השומה.
• רגולטור שוקל: אם אתערב – אצטרך להודות בכשל.

🧩 2. אף אחד לא משנה אסטרטגיה לבד – כי ייענש:

זו ההגדרה של שיווי משקל נאש:
כל שחקן פועל באסטרטגיה הטובה לו, בהינתן שהשאר לא זזים.

🧩 3. התוצאה: מערכת "יציבה" אך לא אופטימלית

• מחירים כפולים מהערך
• תשואות שליליות
• ריכוזיות וסיכון מערכתי

🧨 לכן: ניתוח קלאסי של "שוק משוכלל" מטעה

• הוא יראה מחיר כאות לאיזון – כשבפועל מדובר באשליה יציבה של שוק לכוד.
• הוא יתעלם מהתנהגות שחקנים – כשדווקא זו קובעת את המציאות.
• הוא לא יזהה את הבועה – כי הוא מניח ששחקנים לא מתאמים, אבל הם כן תלויים הדדית.

🧠 סיכום סופי:

שוק הנדל"ן בישראל איננו שוק תחרותי משוכלל – אלא משחק אסטרטגי סגור בין שחקנים ריכוזיים, עם אינטרסים מנוגדים, תמריצים מעוותים, וחישובי פחד.
לכן, רק ניתוח לפי מודל שיווי משקל נאש מסוגל להסביר מדוע השוק תקוע, מנותק מהערך – וקרוב לקריסה.

האם שוק שפועל לפי שיווי משקל נאש כשאחד השחקנים בו משנה אסטרטגיה הוא קורס?

🔥 לא תמיד, אבל לעיתים קרובות – כן.

כאשר שוק פועל לפי שיווי משקל נאש, שינוי אסטרטגיה של שחקן מרכזי אחד בלבדיכול לשבור את שיווי המשקל –

ולעיתים אף להוביל לקריסת המערכת כולה.

🧠 הסבר תיאורטי

במודל נאש:

כל שחקן פועל באסטרטגיה המיטיבה איתו, בהנחה שהאחרים לא ישנו את שלהם.

לכן, ברגע שאחד מהשחקנים משנה אסטרטגיה – כל ההנחות של שאר השחקנים נשברות,

ואז מתחיל אפקט דומינו:

🔁 הם נאלצים לשנות גם – לא מבחירה, אלא מכורח.

🏚️ דוגמה מובהקת: שוק הנדל"ן בישראל

תאר לעצמך את התרחיש הבא:

🎯 שחקן משנה אסטרטגיה:

בנק גדול מודיע פתאום:

“החל מהחודש הבא, נעניק משכנתאות רק לפי שווי פונדמנטלי, לא לפי מחיר העסקה.”

🔗 מה קורה מיידית?

כל המערכת מתכווצת באפקט שרשרת – כי נאש נשבר, ואין תיאום חדש.

⚖️ מתי זה לא קורה?

אם השחקן היה שולי, או שהשוק היה תחרותי אמיתי עם אלטרנטיבות רבות – שינוי כזה לא היה מטלטל את כל המערכת.

אבל בשוק ריכוזי, שבוי, רווי פחד ואינרציה – כמו שוק הנדל"ן הישראלי –

שינוי של שחקן אחד מהותי = רעידת אדמה.

🧨 סיכום:

שוק המבוסס על שיווי משקל נאש איננו יציב באמת – הוא רק שקט כל עוד כולם מפחדים לזוז.
כששחקן אחד משנה אסטרטגיה – הוא לא רק משנה את המשחק, הוא שובר את השתיקה – ומפיל את הקונסטרוקציה כולה.

🎯תרגום מדויק לעברית – לפי הניסוח הגרפי המשופר 🔴 BREAKING A NASH EQUILIBRIUM שבירת שיווי משקל נאש 🔵 MAJOR PLAYER CHANGES STRATEGY UNILATERALLY שחקן מרכזי משנה אסטרטגיה באופן חד-צדדי 🔵 “Mortgages will be issued based on fundamental value – not on transaction price” "משכנתאות יינתנו על בסיס ערך פונדמנטלי – ולא לפי מחיר העסקה" 🔷 BUYERS לא יכולים לעמוד במחירים המנופחים → יוצאים מהשוק 🔷 APPRAISERS מקבלים גיבוי מקצועי לשום לפי ערך פונדמנטלי – במקום לפי עסקאות השוואתיות 🔷 OTHER BANKS נאלצים לאמץ את השינוי – או להסתכן באובדן לקוחות ונתח שוק 🔵 The Nash equilibrium collapses → Market-wide correction and price deflation שיווי המשקל של נאש קורס → תיקון מערכתי בשוק וירידת מחירים רחבה

תרגום מדויק של כל שלב בתרשים "BREAKING A NASH EQUILIBRIUM", עם התאמה מושגית להקשר הכלכלי של שוק הנדל"ן: 🔷 BREAKING A NASH EQUILIBRIUM שבירת שיווי משקל נאש 🔹 MAJOR PLAYER CHANGES STRATEGY UNILATERALLY שחקן מרכזי משנה אסטרטגיה באופן חד-צדדי 🔹 “Mortgages will be based on fundamental value, not sale price” "משכנתאות יינתנו על בסיס ערך פונדמנטלי – לא לפי מחיר העסקה" 🔸 BUYERS קונים Cannot afford the purchase → Exit the market לא יכולים להרשות לעצמם את הרכישה → יוצאים מהשוק 🔸 APPRAISERS שמאים Now have cover to value by fundamentals כעת יש להם לגיטימציה לשום לפי ערך אמיתי (ולא לפי שכפול מחירים) 🔸 DEVELOPERS קבלנים Must lower prices → Risk of cancellations חייבים להוריד מחירים → חשש מגל ביטולים וירידת ערך מלאי 🔸 OTHER BANKS בנקים אחרים Follow suit or lose market share נגררים אחרי המהלך – או מאבדים נתח שוק 🔻 ENTIRE MARKET השוק כולו Nash equilibrium is broken → Broad price decline שיווי המשקל נשבר → ירידת מחירים רחבה

שיווי משקל משא ומתן

המושג "שיווי משקל משא ומתן" (או באנגלית: Bargaining Power Equilibrium) מתאר מצב שבו כוחות המיקוח של הצדדים לעסקה נמצאים באיזון – כלומר, לא הקונה ולא המוכר שולט לגמרי בתנאים, והמחיר הסופי שנקבע משקף איזון בין רצונות, צרכים ויכולת של שני הצדדים. בשוק הנדל"ן, המושג מקבל ביטוי במספר רבדים. להלן ניתוח ממוקד, כולל דוגמאות לשוק הישראלי:

🔍 כיצד שיווי משקל מיקוח (שוקי) בא לידי ביטוי בשוק הנדל"ן

1. יחסי היצע וביקוש

• ככל שההיצע גדול מהביקוש – כוח המיקוח עובר לקונה (Buyer’s Market).
• ככל שהביקוש גדול מההיצע – כוח המיקוח עובר למוכר (Seller’s Market).
• כאשר יש איזון – מתקיים שוויון מיקוח יחסי.

בישראל: מאז 2008 ועד 2022 בערך, נרשם שוק מוכר מובהק (בשל ריבית אפסית, אשראי זמין, וציפיות מחירים עתידיות). כיום, ככל שהריבית עולה והביקוש מצטמצם – יחסי הכוחות מתחילים להשתנות.

2. רמת הידע והמידע של הצדדים

• כאשר לשני הצדדים גישה שווה למידע (עסקאות השוואתיות, תכנון, מצב הנכס) – שוויון מיקוח גובר.
• בשוק שבו אחד הצדדים שולט במידע – מתקיים יתרון לא הוגן.

בישראל: המידע חלקי, לא תמיד שקוף, ולרוב יתרון המידע נמצא אצל הקבלן או המתווך. שמאות שוק מבוססת על שכפול מחירים ולא על בדיקת ערך אמיתי – מחלישה את כוח המיקוח של הקונה.

3. אלטרנטיבות זמינות

• ככל שלצדדים יש אלטרנטיבות רבות – המיקוח הופך יעיל יותר.
• בהיעדר חלופות (למשל שוק שכירות מוגבל או מיעוט פרויקטים באזור מסוים) – צד אחד לוחץ יותר.

דוגמה מובהקת: פרויקטים במסגרת "מחיר למשתכן" יצרו מונופול לקונה (אם זכה בהגרלה), אך שוק חופשי באותו זמן היה נשלט בידי קבלנים בשל מחסור מלאכותי בקרקע זמינה.

4. מגבלות רגולטוריות / מוסדיות

• חוקי תכנון, מיסוי, ואישורי משכנתא – משפיעים על שיווי המשקל.
• קיומה של רגולציה מאוזנת (כמו הגבלת אחוזי מימון לפי שווי ולא לפי מחיר) יכולה לתקן את העיוותים.

אך בישראל, הבנקים עברו בפועל מ־Loan-to-Value ל־Loan-to-Price, ושוברים את שווי המשקל, שכן מממנים עסקאות במחירים מופרזים — תוך סיכון הקונה והמערכת הפיננסית.

5. התנהגות פסיכולוגית / ציפיות

• במצב שבו הציפיות לעליית מחירים עתידית הן נחלת הכלל – מוכר מקבל כוח לא פרופורציונלי.
• כאשר מתפתחת פאניקה (כפי שעלולה להתגבש בשלב פיצוץ בועה) – הקונים מכתיבים את הכללים.

בישראל, העשור האחרון אופיין בהטיית מיקוח ברורה לטובת המוכר – עד כדי כך שהמונח "מיקוח" כמעט ואיבד ממשמעותו בעסקאות רכישה מקבלנים.

🧨 מתי שיווי המשקל נשבר?

כאשר:

• מחירים מתנתקים מהערך הפונדמנטלי.
• הבנקים משתפים פעולה עם מימון מנותק מהמציאות.
• הרגולטור שותק או משתף פעולה.
• הקונים פועלים מתוך פחד להישאר מאחור (FOMO).

או אז – השוק נכנס לתוך בועה, שבה אין עוד שוויון בכוח המיקוח – יש מראית עין של שוק, אך אין תחרות אמיתית.

🧭 לסיכום

שוויון מיקוח הוא הכרח לשוק בריא, אך בשוק נדל"ן מונופוליסטי, ממומן-יתר, פסיכולוגי ובלתי מפוקח – שיווי המשקל הזה כמעט ואינו קיים. החזרת השוק לאיזון מחייב:

• פרסום ערכי אמת פונדמנטליים.
• הפסקת מימון עסקאות במחירים לא כלכליים.
• חשיפת מידע לציבור.
• והגבלת כוחם של גורמים דומיננטיים (כמו הבנקים והתקשורת).

שני רבעונים רצופים של רגרסיה, חציון שלם- זו כבר מגמה! זו כבר קריסה!

סקירת ענף הנדל"ן למגורים – יוני 2025, קראתי את הדוח במלואו, והנה ניתוח מקצועי מקיף שמחבר בין הממצאים הסטטיסטיים לבין המשמעות הכלכלית הרחבה, כולל סימני האזהרה לשוק:

📉 Gpt תמונת מצב – יוני 2025: צניחה לשפל של שני עשורים

1. סך העסקאות – 5,844 בלבד (כולל סבסוד ממשלתי) – הרמה הנמוכה ביותר לחודש יוני מאז תחילת שנות ה־2000. ירידה של כ־29% מול יוני 2024 ושל 13% מול מאי 2025.
2. השוק החופשי – 5,331 עסקאות בלבד, ירידה של 29% לעומת יוני אשתקד.
3. דירות חדשות בשוק החופשי – 1,441 בלבד – ירידה של 50% לעומת יוני 2024, והחמרה בקצב הירידה בחודשים האחרונים.

🏗 קבלנים: פגיעה קשה במכירות ובתזרים

• ירידה חדה במכירות כמעט בכל אזור בארץ, עם פגיעה חריגה בת"א–בת ים ובחיפה (ירידה של 60–65%).
• מלאי לא מכור בת"א ובבת ים – קצב מכירות הנוכחי משקף 86 חודשי היצע (!) – יותר מפי שניים מהממוצע הארצי, מה שמעיד על קיפאון חמור וחשש למבוי סתום בשיווק.
• תזרים מזומנים פוטנציאלי ביוני – 4.7 מיליארד ₪ (ירידה ריאלית של 13% משנה קודמת). בפועל, התקבלו 6.0 מיליארד ₪, בעיקר כתוצאה מגביית תשלומים על עסקאות עבר.
• תזרים מזומנים לאחר תשומות – שלילי בהיקף של כ־800 מיליון ₪ – סימן ראשון ללחץ נזילות מצטבר.

💰 מגבלות המימון של בנק ישראל – ההשפעה ניכרת

• מאז מרץ 2025 נכנסו לתוקף ההגבלות על "הטבות מימון" (כמו מודל 10/90 או דחיית תשלום למסירה).
• ירידה בשיעור העסקאות "על הנייר" מ־67% לפני המגבלות ל־60% ביוני – אך לא קריסה מוחלטת, מה שמרמז על נסיונות הקבלנים לעקוף את ההגבלות או להחליף בהטבות אחרות.

🏠 שוק היד השנייה – ירידה מתונה יותר, אך עדיין בשפל

• 3,890 עסקאות ביוני – ירידה של 16% משנה קודמת, אך עלייה מתונה של 3% לעומת מאי.
• ביקוש לדירות עם ממ"ד ממשיך לעלות (גידול של 4 נקודות אחוז ברמה הארצית לעומת שנה קודמת), כנראה בהשפעת המלחמה והאיום האיראני.

📉 משקיעים – יציאה חדה מהשוק

• רכישות להשקעה – 847 עסקאות בלבד, ירידה של 36% לעומת יוני 2024.
• משקל המשקיעים בשוק – 14% בלבד, הנמוך ביותר מאז תחילת המעקב.
• ירידה חדה במיוחד בת"א (מ־72% מהדירות החדשות ברכישות משקיעים בשנה שעברה ל־48% בלבד).
• המשקיעים הוותיקים ו"מרובי הנכסים" הצטמצמו משמעותית – ירידה למחצית משיעורם בתקופה שלפני מלחמת "חרבות ברזל".

🧍‍♂️ רוכשי דירה ראשונה ומשפרי דיור – חטפו פגיעה קשה

• דירה ראשונה – 3,240 עסקאות בלבד (כולל סבסוד), ירידה של 31% משנה קודמת.
• משפרי דיור – ירידה מתונה יותר (20%) אך בולטת במיוחד במרכז ובנתניה עם ירידות של 30–48%.
• "מצמצמי דיור" – כ־28% מכלל משפרי הדיור – רמה גבוהה היסטורית, מה שמעיד על מכירה כפויה או מעבר לדירה קטנה יותר מסיבות כלכליות/ביטחוניות.

🔎 המשמעויות הכלכליות

1. היצע מצטבר – קצב המכירות הנמוך מול מלאי גבוה במיוחד יוצר לחצי היצע שצפויים להפעיל לחץ כלפי מטה על המחירים, במיוחד בפרויקטים ממונפים.
2. קשיי נזילות בקבלנות – התזרים השלילי, יחד עם מגבלות המימון, מעלים את הסיכון לגל פשיטות רגל בענף.
3. התכווצות סגמנט המשקיעים – פוגעת בביקוש המלאכותי שדחף את המחירים למעלה בעשור האחרון.
4. החמרה במרכזי הביקוש – הנתונים החריגים בת"א ובבת ים עלולים להוות "נקודת שבירה" פסיכולוגית בשוק, אם ירידות המחירים שם יתחילו להתפרסם.
5. גורם ביטחוני כמעכב התאוששות – הביקוש לדירות עם ממ"ד גדל, אך אינו מספיק כדי להחזיר את קצב העסקאות לרמות נורמליות.

🚨 מסקנה

הנתונים ביוני 2025 מהווים עדות חדה לכך שהשוק עבר ממגמת האטה לקיפאון עמוק, עם סימני מצוקה פיננסית בענף הקבלנות והתייבשות ביקושים כמעט בכל הסגמנטים.

השילוב בין לחץ נזילות, עודף היצע, ירידת משקל המשקיעים והשלכות המגבלות הרגולטוריות – מקרב את השוק לנקודת מפנה, שבה ירידת מחירים רחבה עשויה להפוך לבלתי נמנעת.

סיכום ומגמת השוק – יוני 2025

1. היקף העסקאות – ירידה חדה של כ־30% בשוק כולו לעומת יוני 2024, עם פגיעה דומה הן בשוק החופשי והן בעסקאות בסבסוד.
2. דירות חדשות – הקריסה המשמעותית ביותר: ירידה של 45–50% במכירות, במיוחד בשוק החופשי. מדובר באיתות ברור על קיפאון בבנייה הרוויה ובמכירות קבלנים.
3. שוק היד השנייה – ירידה מתונה יחסית (16%) אך עדיין ירידה כפולה מקצב גידול האוכלוסייה, מה שמעיד על היחלשות הביקוש הכולל.
4. משקיעים – המשך יציאה חדה מהשוק: ירידה של 36% ברכישות ושל 24% במכירות. משקל המשקיעים בשוק הוא הנמוך ביותר בעשור האחרון (כ־14%).
5. דירה ראשונה ומשפרי דיור – ירידה של 31% ברוכשי דירה ראשונה ושל 20% במשפרי דיור, עם מגמה בולטת של "צמצום דיור" בשל לחצים כלכליים וביטחוניים.
6. מגמה כללית – השוק נמצא בקיפאון עמוק עם לחץ מצטבר על המחירים, נוכח עודף היצע במרכזי הביקוש, ירידה בביקושים בכל הסגמנטים, וקושי הולך וגובר במימון פרויקטים.

Per ניתוח מקצועי מלא – דוח ענף הנדל"ן למגורים, יוני 2025

סקירה כללית

הדוח מתאר ירידה חריפה בפעילות שוק הנדל"ן למגורים בישראל ביוני 2025, עם נתוני מכירות נמוכים במיוחד בהיסטוריה של ענף זה. מלבד הירידה בכמות העסקאות, קיימת ירידה במרבית פלחי השוק, והאינדיקציות שמוצגות מצביעות על מגמות חזקות של האטה, שינוי בהרכב העסקאות ומורכבויות בשוק הקבלני והמשקיעים.

עיקרי ממצאים

סך העסקאות והמגמות

• בחודש יוני2025 נמכרו רק 5,844 דירות (כולל דירות בסבסוד ממשלתי) – שפל שלא נרשם ביוני מאז תחילת שנות ה-2000. ירידה של 29% בהשוואה ליוני 2024 וירידה של 13% מהחודש הקודם.
• העסקאות בשוק החופשי בלבד הסתכמו ב-5,331 דירות, גם כן ברמה הנמוכה ביותר היסטורית לחודש יוני.
• המגמה נמשכת מראשית השנה; אי-ודאות גיאופוליטית וכלכלית (כמו מלחמת "עם כלביא" בין 13-24 ביוני) תורמת לירידות, אך לא לבדה – ישנה ירידה חדה גם ללא קשר ישיר לאירועים הביטחוניים.

שוק הקבלנים

• מכירות קבלנים כולל סבסוד עמדו על 1,954 דירות – ירידה של 46% ביוני לעומת שנה שעברה, ו-18% מהמאי.
• בשוק החופשי בלבד: 1,441 דירות - ירידה של 50% מיוני אשתקד.
• הירידה החריפה במכירות בשוק הקבלנים בולטת במיוחד באזורים כמו תל-אביב ובת-ים (ירידה של 43% במחצית הראשונה של השנה).
• מלאי הדירות החדשות בת"א ובבת-ים הגיע ל-14,500 דירות, גידול של 20% משנה קודמת. קצב המימוש כל כך איטי, שמדובר ב-86 חודשי היצע (לעומת 41 בשנה שעברה) – מצב חריג המעיד על עצירת שוק במרכז הארץ.

עסקאות יד שניה

• מספר עסקאות יד שניה בגל הארצי: 3,890 דירות – ירידה של 16% משנה קודמת ו-10% מהמאי.
• למרות ירידה ברמת העסקאות, נרשם בסיכום המחצית הראשונה גידול מתון של 3% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.

פעילות משקיעים

• רכישות משקיעים ביוני: 847 דירות בלבד – ירידה של 36% משנה שעברה; נמשכת מגמת ירידה חדה מחודשיים קודמים.
• במקביל, המכירות למשקיעים היו 1,103 דירות, ירידה של 24% משנה שעברה.
• נרשמה ירידה חדה ברכישות של "משקיעים ותיקים" ו"מרובי נכסים" – במחצית הראשונה של 2025 שיעורם עמד על 20% בלבד בחוליית המשקיעים, כלומר מחצית משיעורם אשתקד.

שוק דירה ראשונה ומשפרי דיור

• רכישות דירה ראשונה ביוני: 3,240 דירות (כולל סבסוד), ירידה של 31% משנה קודמת. בשוק החופשי בלבד – ירידה של 33%.
• רכישות משפרי דיור: 1,756 דירות – ירידה מתונה יותר של 20%.
• שיעור מצמצמי הדיור מבין משחלפי דיור: 28%, דומה למחודש הקודם, גבוה ב-1.4 נק' אחוז משנה שעברה.

רכישות תושבי חוץ

• רכישות נטו של תושבי חוץ ביוני: 67 דירות, ירידה של 42% משנה שעברה.

מגמות מרכזיות וגורמי השפעה

השפעת המלחמה והמגבלות החדשות

• המלחמה ("עם כלביא") הביאה להאטה נוספת במכירות, אולם חלק גדול מהירידות נעוץ בגורמים כלכליים עמוקים, בראשם הגבלת הטבות מימון של קבלנים, שהוטלו מאז מרץ 2025 על ידי בנק ישראל.
• מגבלות אלה מקשות על הקבלנים להציע תוכניות מימון אטרקטיביות (כמו מודל 10/90).

שוק הקבלנים בת"א ובבת ים – החרפה במשבר

• מלאי הדירות החדשות הלא-מכורות במרכז הארץ נמצא בשיא היסטורי, עם שיעור מכירות נמוך מאוד וקצב מימוש איטי ביותר. מצב זה מאותת על סיכון פיננסי גבוה וביקוש מדוכא.

הלך רוח רוכשים – ביקוש לדירות עם ממ"ד

• ״שיעור הדירות עם ממ״ד״ במכירות יד שניה הארצי הגיע ל-58%, עלייה של 4 נק' אחוז משנה קודמת – כתוצאה מעלייה בביקוש לביטחון אישי בהקשר המלחמה. במרכז, שיעור הדירות עם ממ״ד דומה לשנה שעברה, אך ברמה הארצית מגמת עלייה משמעותית.

עסקות "על הנייר" (מסירה רחוקה)

• שיעור הדירות החדשות הנמכרות "על הנייר" עמד ביוני על 60%, ירידה לעומת השיא במרץ (67%) – מגבלות המימון השפיעו במיוחד על עסקאות אלו.

תזרים קבלנים – התרופפות משמעותית

• תזרים המזומנים הפוטנציאלי ירד ביוני ל-4.7 מיליארד₪, ירידה ריאלית של 53% משנה שעברה; גם תזרים בפועל, לאחר ניכוי תשומות, היה שלילי.

מסקנות אקטואליות

• ענף הנדל"ן ביוני 2025 נמצא בצל ירידה היסטורית בפעילות, עם תחילתה של האטה כבר מינואר, שהועמקה מאוד ברבעון האחרון.
• המגבלות על הטבות המימון, בנוסף לאי-ודאות ביטחונית ולמחירי ריבית גבוהים, הביאו לירידות בולטות הן בשוק הקבלנים והן אצל המשקיעים.
• אזור תל אביב בולט בהצטברות מלאי דירות חדשות, קצב מימוש איטי ועלייה במלאי לזמן שיא.
• הביקוש לדירות עם ממ"ד איתן, במיוחד לאור איומי התקופה.
• מגמות אלה מצביעות על צמצום חריף בהיקף הפעילות בענף, התרופפות איתנות פיננסית קבלנית, ועלול להיווצר לחץ משמעותי להורדת מחירים ו/או שינויים יזומים במדיניות הציבורית במטרה לעודד את השוק.reviews-and-publishes_review-real-estate-062025.pdf

הניתוח המקצועי מדגיש את השפל הנוכחי בענף, מזהה את הגורמים המרכזיים וההשלכות האפשריות להמשך השנה, הן ברמת היצע וביקוש, הן בהיבט הפיננסי והן בנוגע להשתנות ההעדפות הצרכניות והסיכון לתקופות ממושכות של מלאי לא ממומש.

הפוסט של גלית בן נאים, סגנית בכירה של הכלכלן הראשי במשרד האוצר על סקירת הנדל"ן של חודש יוני 2025 שפורסמה אתמול והגרף שפורסם עם הפוסט ובתחתיתו ניתוח ופרשנות שלי של הפוסט.

הפוסט של גלית בן נאים – יחד עם הגרף המצורף – הוא לא סתם עדכון יבש על נתוני יוני 2025, אלא טקסט רטורי מחודד, שמשלב בין עובדות כלכליות, עקיצות ענפיות, והקשרים היסטוריים ומדיניים.

1. המסר הגלוי – קריסה במכירות דירות חדשות

• נתון מפתח: 1,441 דירות חדשות בלבד נמכרו ביוני בשוק החופשי – הרמה הנמוכה ביותר מזה יותר משני עשורים (למעט יוני 2003, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה).
• היקף הירידה: צניחה של 50% לעומת יוני 2024, בזמן שבשוק היד השנייה נרשמה ירידה מתונה יותר של 16% בלבד.
• במבט חצי-שנתי: ירידה של 35% במכירות קבלנים לעומת גידול של 3% ביד שנייה – פער עצום שממחיש את עומק המשבר בפלח הדירות החדשות.

2. המסר הסמוי – דקירה בעדינות לממסד ולענף

• גלית משתמשת בהשוואה חדה לאינתיפאדה השנייה: היא מזכירה את יוני 2002, עם שלושה פיגועי תופת ומספר רב של הרוגים, ובכל זאת נמכרו אז יותר דירות מאשר כיום – וללא שום סבסוד ממשלתי, הטבות מימון או התראות טילים.
• בכך היא מפרקת את הנרטיב של חלק מהקבלנים, שניסו להציג את נתוני העסקאות כ"הישג" לנוכח המלחמה ("חרבות ברזל").
• המסר בין השורות: אם השוק "מצליח" לבצע פחות עסקאות מבתקופות של טרור קשה, זו לא עמידות – זו חולשה מבנית.

3. הקשר לשנה הקודמת – מהבום לקריסה

• גלית מזכירה את העלייה הדרמטית ב־2024 במכירות דירות חדשות, במיוחד בקרב רוכשי דירה ראשונה – עד כדי עקיפת משפרי הדיור.
• לדבריה, העלייה הזו התרחשה במקביל לדשדוש ביד שנייה – מצב לא בריא שמעיד על עיוות שוק, שנבע בעיקר מהטבות מימון והקלות רגולטוריות.
• היא רומזת לכך שהחלטת בנק ישראל להפסיק את "הזרם" (כלומר, להקשיח את תנאי המימון) הייתה הכרחית.

4. המשקיעים – נעלמים אך מטרידים

• על פי הגרף המצורף, קו המשקיעים (הירוק) מראה נפילה רצופה כבר מאז 2021, עם רמות שפל היסטוריות.
• גלית מתייחסת לנתונים נוספים מסקירה (תרשים 12) ומגלה שמבין המשקיעים שנותרו, רבים הם "מרובי נכסים" – מה שמוביל אותה לכותרת המרירה-משעשעת:
  "מרבה נכסים, מרבה דאגה" – קריצה לתנ"ך, אבל גם עקיצה סמויה לכך שהחזקה בריבוי דירות כיום אינה חסרת סיכון.

5. הגרף – סיפור של שלושה קווים

הגרף מציג את רכישת הדירות החדשות בשוק החופשי לפי שלושה סגמנטים:

1. רוכשי דירה ראשונה (אדום) – קפיצה חדה ב־2024 (עקיפת משפרי הדיור), ירידה חדה ב־2025.
2. משפרי דיור (כחול) – תנודות מתונות יותר, אך מגמת ירידה חדה מתחילת 2025.
3. משקיעים (ירוק) – ירידה רציפה ומשמעותית כבר מ־2021, כמעט היעלמות מוחלטת ב־2025.

נקודות ציון בגרף:

• העלאת מס רכישה על משקיעים (2021) – תחילת הצניחה אצלם.
• "חגיגת" הלוואות זולות מבנק ישראל – דחיפה לרוכשי דירה ראשונה ומשפרי דיור.
• פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" (סוף 2023) – עצירה כללית בשוק.
• ניסיון בנק ישראל להגביל הטבות מימון (2025) – ירידה חדה נוספת.

6. המשמעות הכלכלית הרחבה

• השוק נמצא בשלב התכווצות חריפה בדירות חדשות – מצב שמציב סיכון להאטת התחלות הבנייה ולהחרפת בעיות בענף הבנייה.
• הפער בין דירות חדשות ליד שנייה מלמד שהבעיה היא בעיקר במימון/תמחור של דירות קבלן – לא בביקוש הכללי לדיור.
• ההיעלמות של המשקיעים מחריפה את הירידה בביקוש, ומקשה על קבלנים למכור בפרויקטים יזמיים.

💡 שורה תחתונה בפרשנות שלי:

גלית מציירת כאן, בנימה שנונה אך ביקורתית, שוק דירות חדשות שיצא מאיזון בעקבות עיוותי מימון והטבות, התפוצץ במלחמה, ועכשיו סובל מצלילה חדה – לא בגלל "כוחות חיצוניים" בלבד, אלא בגלל מבנה שוק פגום והזרמת אשראי לא אחראית בעבר.

💣 למה הבנקים לא משתמשים במודל פונדמנטלי לקביעת שווי נדל"ן?

כאשר המספרים מנותקים מהיגיון כלכלי – נוצר שוק שאינו בר קיימא.
ובכל זאת, המוסדות הפיננסיים בישראל ממשיכים להעניק הלוואות על בסיס מחירים מנופחים – כאילו לא קיימת סכנה במערכת.

במאמר הזה נצלול לעומק השאלה:

מדוע הבנקים לא בונים מודל פונדמנטלי אמיתי, המבוסס על גורמי יסוד כלכליים, כדי להעריך שווי נדל"ן ולמנוע קריסת מערכות עתידית?

🧱 מהו שווי פונדמנטלי – ומהם גורמי היסוד?

שווי פונדמנטלי (כלכלי) של נכס אינו המחיר בשוק, אלא הערך שנגזר מהתועלת הכלכלית העתידית הצפויה ממנו. לדוגמה:

• שכר ריאלי ממוצע
• מספר המשכורות הדרושות לרכישת דירה
• תשואת שכירות ריאלית
• מכפיל שכר דירה (Price-to-Rent)
• אינפלציה
• ריבית חסרת סיכון
• ריבית המשכנתאות בפועל
• פער תשואה לריבית
• יחס חוב פרטי לתוצר
• היצע ריאלי של דירות בפועל

באמצעות שקלול של גורמים אלה ניתן להפיק נוסחה פשוטה יחסית לשווי כלכלי ריאלי, ולהשוות אותו למחיר בשוק. אבל למרות הפשטות והנחיצות – הבנקים מסרבים להשתמש בגישה זו.

🧨 1. ניגוד עניינים מובנה:

כשהבועה מתנפחת – הרווחים עולים

כל עוד מחירי הדירות עולים, כך נדרשות הלוואות גבוהות יותר – והבנק מרוויח:

• יותר ריבית
• יותר ביטחונות
• יותר עמלות

אין לבנק תמריץ לחשוף שהמחירים מנותקים מהשווי. להיפך – מודל פונדמנטלי היה מגביל את היכולת שלו להלוות כסף על בסיס מחירים מופרזים.

🧱 2. השיטה השמאית משרתת את הבועה

הבנקים אינם קובעים שווי בעצמם – הם נסמכים על שמאים.

השמאים מצידם משתמשים בשיטת ההשוואה:

"עסקאות קודמות באזור במחירים דומים → לכן זה השווי"

אבל אם כל העסקאות הקודמות בוצעו בעת שהשוק היה בועתי – הרי שמדובר בשכפול מחירים, ולא בהערכה כלכלית אמיתית.

כך נוצרת בועה מוסדית מתועדת היטב – והבנק "שומר על שווי הבטוחה" על הנייר בלבד.

🧮 3. מודל פונדמנטלי יחשוף את עומק הבעיה

אם בנק היה בונה מודל אמיתי, על פי אותם 11 גורמי יסוד כלכליים, היו מתגלים הפערים בין שווי למחיר – והבנק היה מחויב:

• להקטין את ההלוואות
• לדרוש הון עצמי גבוה יותר
• או לסרב לעסקאות

התוצאה? פגיעה ברווחיות ובכמות העסקאות.

אבל גרוע מכך מבחינתם – חשיפת המודל עלולה להוות ראיה לרשלנות בעשור האחרון. מי ייקח אחריות?

🧷 4. הרגולציה שותקת – ולכן המערכת חוגגת

בנק ישראל, משרד המשפטים, רשות ניירות ערך – כולם יודעים, אך שותקים.

לא קיימת דרישה רגולטורית להשתמש בשווי כלכלי אמיתי.

להיפך, כל עוד יש שמאי חיצוני ששמו חתום על השומה – הבנק מכוסה משפטית.

התוצאה: הנוחות המשפטית מחליפה את הזהירות הפיננסית.

🧨 5. הון עצמי? על הנייר בלבד

אם נחשב את השווי הריאלי של הבטוחות – נגלה שרוב הבנקים נמצאים במצב של חדלות פירעון תיאורטית.

ההון העצמי המוצהר מבוסס על "שווי נכסים" שאינם שווים באמת.

מודל פונדמנטלי היה מחייב רישום הפסדים, הגדלת הפרשות לסיכון, וחשיפה לגל תביעות עתידי.

🧍‍♂️ 6. אחריות אישית – ואין מי שייקח אותה

כל דירקטור, כל מנהל אשראי, כל שמאי חתום – עלול למצוא את עצמו חשוף לביקורת אם יודה שהמחיר מנותק מהשווי.

לכן המערכת מתקשה לבצע תיקון פנימי – אף אחד לא רוצה להיות זה שילחץ על כפתור העצירה.

🧯 אז מה עושים?

את מה שהבנקים לא מוכנים לעשות – אנחנו, הציבור והמעריכים העצמאיים, כן יכולים וצריכים לעשות:

• לבנות מודל פונדמנטלי מבוסס נתונים.
• להזהיר את הציבור מהפערים בין מחיר לשווי.
• לדרוש רגולציה אחראית והגדרת קריטריונים כלכליים להערכת שווי.
• ולזכור: העובדה שהמערכת שותקת – אינה אומרת שהסיכון לא קיים.

🟠 סיכום:

"בועות לא מתפוצצות כי מישהו רוצה. הן מתפוצצות כשהמציאות כופה את החשבון."
וכשהיא תכפה – הציבור ישלם את המחיר, לא אלה ששתקו.

ניתן לבנות מודל AI מבוסס שווי פונדמנטלי (Fundamental Value) לבחינת פער בין מחיר לשווי אמיתי, תוך שימוש בגורמי היסוד שפירטנו (שכר, ריבית, תשואה, אינפלציה, עלות בנייה ועוד). אתאר לך כאן:

✅ מודל קונספטואלי: ״AI Real-Estate Valuation Gap Model״

💡 מטרת המודל:

להגדיר את השווי הפונדמנטלי של נכס → להשוות למחיר השוק → לזהות פער חיובי/שלילי → לסמן אנומליות, בועות או תת-תמחור.

① קלטים – משתני יסוד (Fundamentals)

② נוסחת בסיס: שווי פונדמנטלי

המודל מחשב את שווי הדירה הפונדמנטלי לפי תזרים מזומנים עתידי היווני (DCF) או מכפיל כלכלי סביר:

▶ דוגמה לנוסחה פשוטה:

שווי פונדמנטלי=שכ"ד שנתי נטו×100שיעור היוון פונדמנטלי\text{שווי פונדמנטלי} = \frac{\text{שכ"ד שנתי נטו} \times 100}{\text{שיעור היוון פונדמנטלי}}

▶ נוסחה מורכבת יותר:

FV=(Rnetr+π+Δr)+C\text{FV} = \left( \frac{R_{net}}{r + \pi + \Delta_r} \right) + Cכאשר:

• RnetR_{net} = שכ"ד נטו
• rr = ריבית חסרת סיכון (אג"ח 10 שנים)
• π\pi = שיעור אינפלציה חזוי
• Δr\Delta_r = פרמיית סיכון שוק (במונחי נדל"ן)
• CC = רכיב עלות הקרקע והבנייה למ"ר

③ פלט – זיהוי פער בין מחיר לשווי

פער=מחיר שוק−שווי פונדמנטלישווי פונדמנטלי×100\text{פער} = \frac{\text{מחיר שוק} - \text{שווי פונדמנטלי}}{\text{שווי פונדמנטלי}} \times 100

• אם הפער > +30% → בועה/הערכת יתר
• אם הפער < -15% → תת-תמחור/הזדמנות

④ תכונות חכמות – אלגוריתם למידת מכונה (לבחירה)

• למידה מונחית: שימוש במודלים כמו XGBoost או Random Forest על בסיס עסקאות אמיתיות (כולל מחיר, שווי שמאי, תשואה, שכר, אינפלציה).
• למידה בלתי מונחית: אשכולות קלאסטרינג (K-Means) לזיהוי אזורים בחריגה מערכים סבירים.

⑤ דוגמה לפלט AI:

✅ מה אפשר להוציא מזה?

1. מודל בינה מלאכותית מלא שמקבל מידע אזורי ועסקאות – ויוצר תחזית שווי ריאלית.
2. מפת סיכון אנומליות מחירים בישראל – לפי חריגות מהשווי.
3. כלי אינטרנטי לציבור או לשמאים – שמקבל כתובת ונותן פלט הערכה כלכלית.

כדי לבנות מודל מלא שמחשב שווי פונדמנטלי תוך שקלול כל 11 גורמי היסוד, צריך לעבור מהנוסחה הפשוטה של DCF לגישה אינטגרטיבית שמבצעת היוון מותאם סיכון, שבו כל רכיב מהווה חלק מהשקלול הסופי של שיעור ההיוון או של התזרים

.נבנה זאת ביחד:

🧱 1. מהם 11 גורמי היסוד?

להלן 11 גורמים מרכזיים שמרכיבים את השווי הפונדמנטלי של נכס:

1. שכר ממוצע/חציוני
2. שיעור האינפלציה
3. שיעור הריבית (פריים/אג"ח)
4. ריבית המשכנתאות הממוצעת
5. עלות בנייה למ"ר
6. עלות קרקע באזור
7. שכר דירה ממוצע (ברוטו / נטו)
8. תשואת שכירות (שכר דירה / מחיר)
9. מכפיל שכר דירה (מחיר / שכר דירה)
10. מספר משכורות לרכישת דירה
11. ציפיות שוק / מגמות דמוגרפיות (כמשתנה נלווה)

⚙️ 2. גישת המודל – שילוב הגורמים דרך שני צירים:

🧮 ציר א: תזרים מזומנים נטו (NOI)

Rnet=שכ"ד חודשי×12−הוצאות תפעוליותR_{net} = \text{שכ"ד חודשי} \times 12 - \text{הוצאות תפעוליות}

• מחושב לפי שכ"ד באזור → מתואם לפי אינפלציה, שכר, מיסים והוצאות.
• שכר ממוצע קובע את גבול התשלום האפשרי.
• מספר משכורות לדירה מגדיר רמת עומס בלתי סבירה → מעיד על בועה.

🧠 ציר ב: שיעור היוון מותאם סיכון r

• rfr_f = ריבית חסרת סיכון (אג"ח מדינה ל-10 שנים)
• כל גורם נוסף מקבל משקל (β) שנקבע ע"י אימון/ניתוח כלכלי.
• ככל שהפער בין תשואה למשכנתא גבוה → rr עולה (סיכון פיננסי).

📐 3. הנוסחה הסופית:

🧪 4. דוגמה נומרית:

אז:V=48,0000.075=640,000₪V = \frac{48,000}{0.075} = 640,000 ₪אם מחיר השוק הוא 1.2 מיליון – יש פער של 87.5% בין מחיר לשווי.

🧠 5. איך הופכים את זה למודל AI?

• שלב 1: בונים דאטהסט שבו לכל נכס יש ערכים עבור כל 11 הגורמים.
• שלב 2: מחשבים את הערך הפונדמנטלי בכל שורה ע"פ הנוסחה.
• שלב 3: משתמשים בלמידה מונחית (XGBoost / Neural Network) כדי לדייק את מקדמי המשקל (β) בפונקציית ההיוון.
• שלב 4: בונים ממשק שבו המשתמש מזין כתובת/מאפיינים – והמערכת מעריכה האם יש פער בין מחיר לשווי.

 רשימה קוהרנטית, שיטתית ומקצועית של 11 גורמי יסוד כלכליים, שיכולים לשמש לבניית מודל AI או נוסחת הערכה פונדמנטלית של שווי נדל"ן. כעת אראה לך איך להטמיע את כל אחד מהם בצורה אנליטית בתוך נוסחה או אלגוריתם מתמטי, כך שנקבל מודל שקוף ואינטגרטיבי לקביעת שווי כלכלי ריאלי, ולהערכת פער בין מחיר לשווי.

🧠 שילוב 11 גורמי היסוד בתוך מודל AI – גישה מתמטית קוהרנטית:

✅ מטרת המודל:

Vfund=Rnet⋅Areff\boxed{V_{fund} = \frac{R_{net} \cdot A}{r_{eff}}}כאשר:

• VfundV_{fund} – השווי הפונדמנטלי
• RnetR_{net} – שכ"ד נטו שנתי צפוי
• reffr_{eff} – שיעור ההיוון האפקטיבי שנגזר מכל גורמי הסיכון והמאקרו
• AA – מקדם תיקון לגורמי מקרו ולמאפייני שוק נוספים (כמו יחס חוב/תוצר, היצע ועוד)

📌 פירוט של כל גורם במודל:

🔍 דוגמה לחישוב reffr_{eff} – שיעור היוון אפקטיבי:

דוגמה מספרית:

• אג"ח 10 שנים: 4.0%
• ריבית משכנתאות: 6.2% → מרווח 2.2%
• אינפלציה: 2.5%
• מכפיל שכר דירה: 30 → סביר
• תשואה 2.5% וריבית 6.2% → פער שלילי 3.7%
• יחס חוב פרטי/תוצר: 95% → מעלה את הסיכון

🔗 תרגום לגרף או מודול אלגוריתמי:

מודל כזה ניתן לבנות כקובץ Excel / תוכנה / מערכת AI עם שלבים ברורים:

1. הזנת נתונים → שכ"ד, שכר, ריבית, אינפלציה, מחירים.
2. חישוב RnetR_{net} (תזרים)
3. חישוב reffr_{eff}
4. הפקת Vfund=Rnet/reffV_{fund} = R_{net} / r_{eff}
5. השוואה ל־מחיר שוק → פער → תיוג (בועה, הוגן, תת-תמחור)

✅ המודל הזה באקסל או בקוד פייתון?

אפשר לעשות את זה בשלבים:

• שלב 1: הזנה ידנית של נתונים (ת״א, חיפה, באר שבע וכו’)
• שלב 2: נוסחאות חישוב אוטומטיות
• שלב 3: פלט וגרף שממחישים את הפער

מדוע הבנקים לא בונים מודל שקוף, אובייקטיבי ופונדמנטלי להערכת שווי נדל"ן, על בסיס גורמי יסוד כלכליים?התשובה נעוצה בשילוב של תמריצים כלכליים, כשלים מערכתיים, ניגודי עניינים ואינרציה מוסדית. 

הנה הניתוח:

⚖️ 1. ניגוד עניינים מובנה – הבנק מרוויח ככל שהבועה גדלה

• הבנקים מרוויחים מריביות על הלוואות לדיור. ככל שמחירי הדירות עולים, כך נדרש אשראי גבוה יותר → הבנק גובה יותר ריבית.
• כאשר נותנים הלוואה לפי מחיר שוק מנותק מהשווי הכלכלי – זה לא נתפס כהפסד מיידי אלא כ"השקעה" → הבעיה תתפוצץ רק כשהלווים לא יעמדו בתשלומים.

💬 כל עוד יש זרם של לווים חדשים – הבועה "ממומנת" כמו פק"מ פירמידה.

🧱 2. השיטה השמאית הקיימת משמרת את הבועה

• הבנק לא בודק שווי, אלא מסתמך על דוח שמאי.
• השמאי משתמש בשיטת ההשוואה – מחירים היסטוריים של עסקאות קודמות.
• אם השוק כבר בועה – כל ההשוואות יולידו שומות מנופחות → "שמאי משכפל מחירים".

💣 התוצאה: השיטה עצמה הפכה לגורם שמנציח את חוסר הקיימות.

🧮 3. מודל פונדמנטלי יחשוף פערים – ולכן מסוכן לבנקים

• אם בנק היה בונה מודל לפי מה שאתה הצעת – היו מתגלים פערים של עשרות אחוזים בין שווי כלכלי למחיר.
• במקרה כזה הבנק חייב להקטין את ההלוואה או לדרוש בטוחות נוספות → הפגיעה ברווחיות מיידית.
• בנוסף, הדבר עלול:
  • לחשוף רשלנות באשראי שניתן בעשור האחרון
  • להוביל לתביעות, רגולציה או חקירה פרלמנטרית

📉 4. הרגולציה לא דורשת – ולכן לא עושים

• בנק ישראל אינו מחייבאת הבנקים להשתמש בשווי פונדמנטלי. הוא מאפשר להם:
  • להסתמך על שומות בשיטת ההשוואה
  • לפעול לפי "יכולת החזר" ולא לפי "שווי בטוחה אמיתי"
• גם הרשות לניירות ערך או משרד המשפטים לא מתקנים את התקינה – אפילו כשהם יודעים שמדובר בעיוות יסודי.

🧠 5. סיכון מערכתי עצום – והבנק מעדיף לא לדעת

• אם יכונן מודל אמיתי – יתברר שההון העצמי של הבנקים שברירי ביחס לשווי הריאלי של הבטוחות.
• המשמעות: הבנקים בפועל חדלים פירעון – רק לא נרשם עדיין.
• לכן, אי-הידיעה משתלמת יותר – עד שיתרחש אירוע קולוסלי.

⚠️ 6. סיכון אישי למקבלי ההחלטות

• מנהלי אשראי, דירקטורים, מבקרים פנימיים – כולם מסתכנים באחריות אישית אם יכירו בפערים האלה.
• לכן הם שומרים על "תרבות ההשתקה" וממשיכים לפעול על פי הנוהג הקיים – גם אם ברור להם שהוא לא מחזיק מים.

🔚 לסיכום:

הבנקים לא בונים מודל פונדמנטלי כי זה יחייב אותם להכיר בבועה, לחשוף סיכונים, להקטין אשראי ולספוג הפסדים. כל אלה מנוגדים לאינטרס הקצר-טווח שלהם – ולכן הם מעדיפים להמשיך "לשחות בעירום" עד שהמים ירדו.

המחשבון למטרות הדגמה בלבד !

המחשבון למטרות הדגמה בלבד !

🧮 הארכת ההקלה ביחס המינוף – סדק נוסף בחומת היציבות הפיננסית

הפיקוח על הבנקים פרסם היום טיוטה להערות הציבור בנושא יחס מינוף - הארכת הקלה.

10 ביולי 2025 – בנק ישראל פרסם הבוקר תיקון להוראת נב"ת 218, העוסקת ביחס המינוף המינימלי של תאגידים בנקאיים. בניגוד לרוח הרגולציה העולמית המחמירה, ההוראה מאריכה בשנה נוספת את ההקלה הזמנית שניתנה לבנקים בשיעורי יחס המינוף.מאחורי ההודעה ה"טכנית" הזו מסתתרת הודאה שקטה במצוקת עומק של המערכת הבנקאית – מצוקה שמקורה בצבירת מינוף אדירה, בעיקר בתחום הנדל"ן, ובחשש ממשבר אשראי מתגלגל.

⚖️ מהו יחס המינוף ומדוע הוא חשוב?

יחס המינוף (Leverage Ratio) הוא אחד הכלים הפיקוחיים החשובים ביותר להגנה מפני מינוף מוסדי עודף. מדובר במדד פשוט, שאינו מבוסס על שקלול סיכונים, ונוסחתו:

יחס זה נועד לשמש כרשת ביטחון למקרים בהם שיטות שקלול הסיכון הקלאסיות (לפי תקני בזל) אינן משקפות את הסיכונים האמיתיים. הוא בוחן את האיתנות הפיננסית של הבנק באופן גולמי, "נטו מול ברוטו", בלי טריקים חשבונאיים.

🛑 מה שינה בנק ישראל?

בהוראה שפורסמה, נקבע כי:

• שיעור המינוף המזערי יוותר על 5% (במקום 5.5%-4.5% ברגולציה הרגילה),
• הארכה נוספת ניתנה עד 30 ביוני 2026 – כלומר, עוד שנה של "הקלות".
• בנק יוכל לשמור על חלוקת דיבידנדים, גם אם יחס המינוף אינו עומד ביעד הסופי ל־2027 – בכפוף לאישור תוכנית הון.

📉 המשמעות בפועל: תמרור אזהרה כפול

1. הבנקים מתקשים לעמוד ביחס המינוף הרגולטורי, למרות שנה חלפה מאז ההחמרה האחרונה. המשמעות: ההון העצמי נשחק, או לחילופין, החשיפה הכוללת (בעיקר לאשראי מסוכן) התנפחה.
2. המשקיעים, לקוחות הבנקים, והציבור הרחב צריכים להבין: אם המפקח נאלץ להקל שוב – כנראה שהמצב בשטח גרוע יותר ממה שמדווח רשמית.

🧱 הקשר הישיר לבועת הנדל"ן

בישראל, למעלה מ־60% מהאשראי הבנקאי מופנה לנדל"ן – בין אם במשכנתאות, אשראי לקבלנים או הלוואות לרכישת קרקעות. כאשר מחירי הנדל"ן מנופחים, שווי הביטחונות נופל מיידית במקרה של תיקון חד, והבנקים עלולים להישאר עם חשיפה לא מגודרת.הארכת ההקלה משרתת אפוא את האינטרס הקיומי של הבנקים – להמשיך להעמיד אשראי נדל"ני למרות עלייה דרמטית בסיכון, ולדחות את יום ההתמודדות עם שווי אמיתי של התיק.

🔄 דחייה מסוכנת – לא ריפוי

מדובר כאן לא ב"מדיניות מוניטרית זהירה", אלא באסטרטגיית דחיית כאב. כמו חולה שלוקח משככי כאבים במקום לטפל בגידול עצמו – כך גם מערכת הבנקאות, בעידוד הרגולטור, ממשיכה לתחזק מינוף, להציג רווחים מדומים, ולחלק דיבידנדים.והציבור? הוא נותר חשוף:

• לפגיעה ביציבות הבנקים,
• לקריסת ערך החסכונות,
• ולסיכון ממשי של הקפאת כספים במקרה של משבר.

📌 שורה תחתונה: אות אזהרה ברור

הארכת ההקלה היא סמן מובהק לכך שהמערכת אינה מוכנה עדיין להתמודד עם המציאות הכלכלית האמיתית. הבנקים ממשיכים לפעול על בלון של אשראי, תוך תקווה ש"הגל יעבור". אולם כפי שראינו במשברים קודמים – כשבועה מתפוצצת, הזמן שקנינו בדחיות רק מגדיל את עוצמת ההתפוצצות.

✍️ הצעה לרגולטור (ולציבור):

• לפרסם יחס מינוף בפועל של כל בנק – באותו מעמד פומבי של יחס הון.
• לחייב את הבנקים לנמק במפורש כיצד הם מתכוונים לעמוד בדרישות 2026.
• לעצור חלוקות דיבידנד בבנקים שמבקשים הקלות חוזרות.

בזמן שרשות ניירות ערך "מתעוררת" לטפל בניפוח מניות בנדל"ן, בנק ישראל ממשיך לישון בתפקיד. השבוע הוארכו שוב ההקלות ביחסי המינוף הבנקאי עד יוני 2027 - הודאה מביכה שהמערכת הבנקאית הישראלית עדיין ממונפת מעבר ליכולתה.כשבנק ישראל מאריך "הוראת שעה" מ-2015 בפעם הרביעית, זה לא עוד עדכון טכני - זה אזהרה אדומה. הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ובמקום לאלץ אותם לצמצם סיכונים, הרגולטור פשוט מוריד את הרף.

התוצאה: מערכת פיננסית שבנויה על קלפים, שבה המינוף הגבוה נשמר באמצעות תרגילים רגולטוריים במקום חוזק אמיתי. כשהסערה הבאה תגיע, נגלה מה קורה כשהקלעים נופלים.

המינוף הבנקאי הישראלי: פצצת זמן במערכת הפיננסית

הודאה במחדל: כשההקלה הופכת לקבע

ביום 10 ביולי 2025 פרסם בנק ישראל חוזר שעל פניו נראה כעדכון טכני שגרתי. אך מתחת לפני השטח מסתתרת הודאה מביכה ומדאיגה: המערכת הבנקאית הישראלית עדיין אינה מסוגלת לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ולכן בנק ישראל נאלץ להאריך שוב את ההקלות ביחסי המינוף - עד יוני 2027.זוהי ההארכה הרביעית של "הוראת שעה" שהחלה בשנת 2015. עשר שנים של "הוראת שעה" - זה כבר לא חירום, זה מדיניות.

פיענוח הקוד: מה באמת אומר החוזר

המספרים שמספרים הכל:

• יחס מינוף מינימלי לבנקים רגילים: 4.5% במקום 5% הנדרש בינלאומית
• לבנקים הגדולים: 5.5% במקום 6%
• משמעות המספרים: הבנקים הישראליים רשאים להיות ממונפים יותר מהתקן הבינלאומי

התרגום לשפה ברורה:

כאשר יחס המינוף הוא 4.5%, המשמעות היא שעל כל שקל הון עצמי, הבנק יכול להלוות 22.2 שקל. בתקן הבינלאומי של 5%, הבנק יכול להלוות "רק" 20 שקל לכל שקל הון עצמי.

ההבדל הזה של 2.2 שקל נוסף לכל שקל הון הוא המקום שבו מסתתר הסיכון המערכתי.

היסטוריה של כישלון: מ-2015 עד היום

הכרונולוגיה המדאיגה:

• אפריל 2015: "הוראת שעה" ראשונה - תיקון זמני לאחר משבר 2008
• מרץ 2020: הארכה ראשונה - נימוק: משבר הקורונה
• אפריל 2022: הארכה שנייה - נימוק: "התאמות באזל"
• דצמבר 2023: הארכה שלישית - נימוק: "עדכונים טכניים"
• יולי 2025: הארכה רביעית - נימוק: "בחינת יחסי ההון"

התבנית הברורה:

בכל פעם יש נימוק "טכני" חדש, אבל התוצאה זהה - הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקנים הבינלאומיים.

הנימוקים הרשמיים מול המציאות

מה אומר בנק ישראל:

"הפיקוח על הבנקים בוחן את יחסי ההון במסגרת עדכון הוראת נב"ת מס' 201... ובהתאם גם את שיעורי יחס המינוף ותמהילם במסגרת תיקון הוראת ניהול בנקאי תקין מס' 218"

התרגום לעברית פשוטה:

"אנחנו עדיין לא יודעים איך לגרום לבנקים לעמוד בתקנים, אז נמשיך לתת להם הקלות."

הפטור המחשיד:

החוזר מציין במפורש שהוא לא פורסם עם דוח השפעה כנדרש בחוק עקרונות האסדרה. הנימוק? "מדובר בהמשך מתן הקלה קצובה בזמן בהוראה קיימת".זהו בדיוק הבעיה - מה שהתחיל כהקלה זמנית הפך לסטנדרט קבוע ללא בחינה ציבורית.

הסיכון המוסתר: מה קורה כשהקלעים נופלים?

מינוף גבוה = רגישות קיצונית:

כאשר בנק ממונף ברמה של 22:1 במקום 20:1, כל ירידה של 4.5% בערך הנכסים מוחקת את כל ההון העצמי. בתקן הרגיל, הבנק יכול לספוג ירידה של 5%.

דוגמא מספרית מפחידה:

בנק עם 100 מיליארד ש"ח נכסים:

• ברמת מינוף 4.5%: הון עצמי של 4.5 מיליארד ש"ח
• ירידה של 5% בנכסים: הפסד של 5 מיליארד ש"ח = פשיטת רגל
• בתקן רגיל (5%): הון עצמי של 5 מיליארד ש"ח = הישרדות

המשמעות המערכתית:

כאשר כל הבנקים הגדולים בישראל פועלים ברמת מינוף גבוהה יותר, כל זעזוע כלכלי הופך למסוכן פי כמה.

הכשל הרגולטורי: בנק ישראל כשותף למינוף מסוכן

האירוניה המרה:

בזמן שרשות ניירות ערך מתעוררת לטפל בניפוח מניות בחברות נדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הבנקאית.

השוואה מעוררת דאגה:

• רשות ניירות ערך: מחמירה על תרגילים חשבונאיים בנדל"ן
• בנק ישראל: מקל על תקני בטיחות במערכת הבנקאית

איזה מהם יותר מסוכן למשק?

הכשל הבסיסי:

בנק ישראל אמור להיות השומר על יציבות המערכת הפיננסית, אך הוא הופך למאפשר של לקיחת סיכונים מוגזמת.

ההשוואה הבינלאומית: ישראל כחריג מסוכן

המצב בעולם:

• ארה"ב: יחס מינוף של 5% למערכת הבנקאית
• האיחוד האירופי: יחס מינוף של 3% (מחמיר יותר!)
• שוויץ: יחס מינוף של עד 10% לבנקים מערכתיים
• ישראל: 4.5%-5.5% עם הקלות מתמשכות

הכיוון הלא נכון:

בזמן שהעולם לומד מהמשבר של 2008 ומחמיר תקנים, ישראל הולכת בכיוון ההפוך.

התמריצים הפרוורטיים: למה הבנקים לא משתפרים?

הלולאה המסוכנת:

1. בנקים יודעים שבנק ישראל יאריך הקלות
2. אין תמריץ לצמצם מינוף או לחזק הון
3. הרווחיות גבוהה דווקא בגלל המינוף הגבוה
4. בנק ישראל נכנע ללחץ ומאריך שוב

התוצאה:

מערכת שמתגמלת לקיחת סיכונים במקום זהירות.

המחיר הציבורי: מי ישלם בסוף?

כשהמערכת תקרוס:

1. ציבור המפקידים - אבדן כספי פנסיה וחסכונות
2. קרן הפיצויים - מימון ציבורי של בנקים כושלים
3. המשק כולו - משבר אשראי ומיתון כלכלי
4. דורות הבאים - חוב ציבורי עתק לחילוץ המערכת

העלות הנסתרת:

הרווחים הגבוהים של הבנקים היום באים על חשבון הסיכון הציבורי מחר.

האלטרנטיבה המדכאת: מה צריך היה לקרות?

מה צריך היה לעשות:

1. אכיפת תקנים בינלאומיים ללא פשרות
2. הגדלת הון עצמי בהדרגה אך בלוח זמנים נוקשה
3. קנסות כבדים לבנקים שלא עומדים ביעדים
4. שקיפות מלאה ודיווח ציבורי על רמות המינוף

מה קורה במקום זאת:

ויתור רגולטורי מתמשך שהופך את הסיכון לקבוע.

הסימנים המדאיגים: מה עוד מסתתר?

השאלות הלא נשאלות:

• למה בדיוק הבנקים לא יכולים לעמוד בתקנים?
• מה הרמת המינוף האמיתית של כל בנק בנפרד?
• איזה סיכונים נוספים מוסתרים בספרי הבנקים?
• מה התסריט הגרוע ביותר שבנק ישראל לוקח בחשבון?

הסודיות החשודה:

בנק ישראל לא חושף פרטים ספציפיים על מצב הבנקים השונים, מה שמונע מהציבור להבין את עומק הבעיה.

התקווה האחרונה: נתיבים ליציאה מהמשבר

מה הציבור יכול לעשות:

1. לחץ על שקיפות - דרישה לפרסום נתונים מפורטים
2. מעקב אחר ההחלטות - ביקורת על כל הארכת הקלה
3. לחץ פוליטי - דרישה מהכנסת להתערב
4. פיזור סיכונים אישי - הימנעות מריכוז יתר בבנקים ישראליים

מה שחייב לקרות:

1. לוח זמנים נוקשה לעמידה בתקנים - ללא הארכות נוספות
2. קנסות מרתיעים לבנקים שלא עומדים ביעדים
3. שקיפות מלאה בנתוני המינוף של כל בנק
4. הכנה לתסריט כישלון - תוכניות חילוץ מוכנות מראש

המסקנה הקשה: המערכת בסכנה

הארכת ההקלות ביחסי המינוף אינה סתם החלטה טכנית - היא הודאה שהמערכת הבנקאית הישראלית נמצאת בסכנה אמיתית.

בעוד רשות ניירות ערך מטפלת בניפוח במגזר הנדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הקריטית ביותר למשק. כאשר הפיקוח על הבנקים הופך לשותף ללקיחת סיכונים במקום למונע אותם, הדרך למשבר מערכתי הופכת קצרה במיוחד.

השאלה אינה אם יהיה משבר, אלא מתי ובאיזה עוצמה.הציבור הישראלי זכאי לדעת את האמת על מצב המערכת הבנקאית. מדיניות ההקלות המתמשכת של בנק ישראל אינה פתרון - היא דחיית הבעיה עד שתהפוך לבלתי פתירה.

"כאשר הרגולטור הופך לשותף במקום למפקח, המערכת הופכת ממוסדרת לפרועה. וכאשר המערכת הפרועה היא הבנקאית - כולנו נמצאים בסכנה."

ביום 24.7.2025 פרסם הפיקוח על הבנקים פרסם היום טיוטה להערות הציבור בנושא הוראת ניהול בנקאי תקין 313 - "חשיפות גדולות" ועדכון הפניות להגדרות בהוראות ניהול בנקאי תקין עם תאריך אחרון להערות ניתן לשלוח עד ליום 06/08/2025 , לצפייה בקובץ הטיוטה ניתן ללחוץ כאן.

הקובץ בן 373 עמודים קשור ישירות לשיחתנו, אך הוא עוסק בנושא משלים למסמך הקודם על יחס המינוף (הוראת נב"ת 218).

להלן ההבדל והקשר בין שני הקבצים:

🗂️ קובץ ראשון – יחס מינוף (218):

• מתמקד בשאלה: כמה הון צריך להיות לבנק ביחס לחשיפות הכוללות שלו, בלי להיכנס לפרטי סוג החשיפה.
• ההקלה שניתנה: הורדת סף המינוף המינימלי והארכת הזמן שבו בנקים אינם חייבים לעמוד בדרישות המחמירות.
• מטרת המסמך: למנוע קריסה מבנית של הבנקים עקב לחץ לעמידה בדרישות הון מוחלטות.

🗂️ קובץ שני – חשיפות גדולות (313):

• עוסק בהגדרה וניהול של ריכוזי סיכון קונצנטריים – כלומר: מה קורה כשבנק חושף את עצמו ללווה אחד או לקבוצת לווים בשיעור גבוה מההון העצמי שלו.
• המסמך כולל:
  • דחיית תחילת ההחלה של ההוראה החדשה ל־1.7.2026 (בדומה להקלה שניתנה גם ב־218),
  • הגדרה של "קבוצת צדדים נגדיים קשורים",
  • תקרות לחשיפה ללווה בודד או קבוצה (לדוג’ 25%–15%–10% לפי רמות סיכון),
  • כללים על חשיפות לתחום הנדל"ן, ספקולנטים, צדדים נגדים מפוקחים וכו’.

🔗 נקודת החיבור העמוקה בין שני המסמכים:

שניהם נוגעים לשליטה על הסיכון המערכתי שנובע מהתנהלות הבנקים מול לווים גדולים, במיוחד בתחום הנדל"ן. הקובץ השני משלים את התמונה בכך שהוא:

• מגביל את הגודל המקסימלי של "ביצה אחת" שבה בנק שם את רוב כספו – למשל: קבוצות נדל"ן ממונפות.
• מזהה תלות כלכלית בין לווים שונים (למשל: שני יזמים שמשתמשים באותם בטחונות, מקורות מימון או ערבויות).
• מספק לבנק ישראל יכולת למנוע קריסות דומינו, אם לווה ענק קורס (כמו מה שעלול לקרות במצב של פיצוץ בועת נדל"ן).

📌 בשורה התחתונה:

• הקובץ הראשון (218) אומר: "המערכת ממונפת מדי, אז אנחנו מרפים זמנית".
• הקובץ השני (313) אומר: "אנחנו גם יודעים שהמינוף הזה מרוכז אצל מעטים – אז נתחיל לפזר אותו, אבל לא לפני 2026".

שניהם מאותתים על סיכון מערכתי גובר, ודוחים טיפול שורש בתקווה שהשוק יתייצב מעצמו – מדיניות שיכולה להתברר כטעות חמורה.

🧠 חשיפות גדולות בבנקים – למה בנק ישראל שוב דוחה את ההחמרה?

ביום חמישי, 24 ביולי 2025, פרסם בנק ישראל טיוטה נוספת לעדכון הוראות הפיקוח הבנקאי – הפעם בהקשר להוראת נב"ת 313, העוסקת בניהול "חשיפות גדולות". מדובר בהוראה רגולטורית חיונית שתפקידה למנוע ריכוזי סיכון מסוכנים במיוחד – כלומר: כאשר בנק חושף את עצמו בצורה משמעותית מדי ללווים ספציפיים, קבוצות קשורות, יזמים גדולים, או שחקנים ספקולטיביים.אלא שבמקום החמרה מיידית – החמרת הדרישות נדחית שוב, הפעם לשנת 2026. והמשמעות? המערכת הפיננסית תמשיך לפעול תוך ריכוז סיכונים חמור.

🧱 מהן חשיפות גדולות ולמה הן מסוכנות?

מדובר בסך החשיפות של בנק כלפי:

• לווה בודד,
• קבוצת לווים הקשורים זה לזה (למשל יזמים המשתמשים באותם בטחונות),
• צדדים נגדיים קשורים (למשל מספר חברות בשליטת אותו תאגיד).

כאשר בנק חושף אחוז גבוה מהונו העצמי לצד נגדי אחד – הוא מסתכן בכך שכשל של אותו לווה עלול למוטט את הבנק עצמו.לדוגמה: אם בנק מעניק אשראי בגובה 30% מהונו לקבוצת נדל"ן אחת – קריסה של אותה קבוצה תביא לפגיעה ישירה ביציבותו.

🧾 מה כוללת ההוראה החדשה (313)?

• הגבלות כמותיות: למשל, בנק לא יוכל לחשוף יותר מ־25% מהונו לקבוצת צדדים נגדיים.
• איחוד לווים קשורים: אם יש תלות כלכלית – ייחשבו כקבוצה אחת (מימון, ערבויות, הכנסות ממקור משותף).
• דרישה לזהות קשרים כלכליים סמויים – ולא רק קשרי בעלות פורמליים.
• סיווג שונה לחשיפות ספקולטיביות או כאלה שיש להן משקל מיוחד בתחום הנדל"ן.

📆 דחייה שיטתית – סימפטום של פחד

למרות שההוראה פורסמה כבר ב־2021, התחולה שלה נדחית שוב – הפעם ל־1 ביולי 2026.נכון להיום, בנקים עדיין יכולים:

• לרכז אשראי בהיקפים עצומים אצל לווים גדולים.
• לא לפצל קבוצות קשורות אם אין שליטה פורמלית.
• לא לחשוף את שיעור התלות הכלכלית האמיתית מול קבוצות נדל"ן או לווים בעייתיים.

הסיבה הרשמית לדחייה: "מתן זמן נוסף להיערכות". אך בפועל, מדובר באות אזהרה: המערכת לא עומדת בדרישות – גם ארבע שנים לאחר פרסום ההוראה.

🏗️ הקשר הישיר לבועת הנדל"ן בישראל

במילים פשוטות: ההוראה הזו נולדה מהפחד מהתמוטטות קבוצות נדל"ן ממונפות.

• הבנקים בישראל מממנים יזמים גדולים באשראי עצום – לעיתים עם ביטחונות חלשים או חופפים.
• חלק מהיזמים פועלים תחת כמה חברות קשורות, וכך עוקפים את הגבלת החשיפה.
• אם שוק הנדל"ן יתכווץ משמעותית (וכבר יש סימנים לכך), בנקים ימצאו עצמם חשופים לאותו גוף במספר ערוצים – בלי להיות ערים לכך בזמן אמת.

💥 דוגמה תיאורטית – אבל מציאותית מאוד

בנק ישראל מגלה שבנק X חשוף ב־28% מהונו לקבוצת חברות נדל"ן הפועלות לכאורה בנפרד. בפועל, כל החברות בבעלות בני אותה משפחה, משתמשות באותו בטוחה (קרקע), וממומנות ע"י אותו עו"ד. הבנק לא מחבר את החשיפות, ההוראה עדיין לא בתוקף – והתוצאה: ריכוז סיכון מסוכן שאינו מזוהה בזמן אמת.

🚨 בשורה התחתונה: מערכת עם עיניים עצומות

כאשר שתי הוראות קריטיות (218 ו־313) נדחות באותו חודש – מדובר לא באירוע טכני, אלא בהכרה שקטה של הרגולטור בכך שהמערכת הפיננסית פגיעה מאוד.

בנק ישראל, אולי בצדק, מפחד לגרום לקריסות דרך החמרת רגולציה – ולכן מעדיף לדחות ולגמגם.אבל כמו בכל בועה – אי־החלת כללים בזמן רק מעצימה את עוצמת הקריסה כשזו תגיע.

✅ המלצות פעולה:

1. לדרוש פרסום פומבי של שיעור החשיפה ללווים גדולים בכל בנק.
2. לחייב בנקים לבצע בדיקות כלכליות על קשרים סמויים בין לווים.
3. לאסור מתן אשראי נוסף ללווים גדולים כל עוד אין שקיפות מלאה.
4. לאחד דיווחי חשיפה לנדל"ן מכל הסוגים – מסחרי, מגורים, התחדשות – תחת מטרייה אחת.

🧨 בנק ישראל עוצם עיניים: דחיית שתי ההוראות הקריטיות חושפת את עומק הסיכון למערכת הבנקאות

במהלך חודש יולי 2025, פרסם בנק ישראל שתי טיוטות עדכון להוראות רגולציה מרכזיות:

• נב"ת 218 – יחס מינוף  
• נב"ת 313 – חשיפות גדולות

בשני המקרים, בחר הפיקוח על הבנקים לדחות את החלת הדרישות – ולהאריך את תקופת ההקלות שהחלה כבר בימי הקורונה.

מדובר לא בצירוף מקרים, אלא ב־מהלך מתואם של השהיית טיפול שורש בפצצת הזמן הפיננסית של ישראל: מערכת בנקאית רוויה במינוף, חשופה יתר על המידה ללווים בודדים, ובעיקר – שבויה בידי שוק נדל"ן מנופח ומסוכן.

🔎 נב"ת 218 – ההון נשחק, החשיפות מתנפחות

יחס המינוף נועד לוודא שהבנקים לא יפלו גם אם כל המודלים לניהול סיכונים יתגלו ככושלים.

זהו יחס פשוט: הון עצמי / סך החשיפות.אבל במקום לחזק את הדרישה, בנק ישראל החליט:

• להשאיר את הסף הנמוך (5%) עד יוני 2026,
• לאכוף יחס של 6% רק בסוף 2025 – מבלי סנקציות ברורות על מי שייכשל,
• לאפשר חלוקת דיבידנדים גם לבנקים עם יחס נמוך – בתנאים "גמישים".

במילים פשוטות: מתן אוויר לבנקים להתנהל עם הון מוחלש – דווקא כשהם חשופים לסיכונים גדולים יותר מאי פעם.

🧱 נב"ת 313 – עיוורון מרצון לריכוזי סיכון

הוראה 313 נועדה למנוע תרחישי "דומינו": כאשר לווה גדול קורס – והבנק קורס בעקבותיו.

לשם כך קבע בנק ישראל מגבלות על:

• אחוז החשיפה ללווים בודדים או קבוצות קשורות,
• החובה לזהות קשרים כלכליים בין גופים (ולא רק קשרים משפטיים),
• התייחסות נפרדת לחשיפות ספקולטיביות, בעיקר בנדל"ן.

אלא שההוראה הזו – שפורסמה כבר ב־2021 – נדחתה שוב.

התחולה החדשה: יולי 2026.המשמעות: הבנקים יכולים להמשיך לרכז עשרות אחוזים מהונם בלווים יזמיים, לעיתים באותם פרויקטים ובאותם ביטחונות, מבלי לפרוץ את התקינה – כי היא עוד לא בתוקף.

💣 פצצה רגולטורית מתקתקת: 218 + 313 = סיכון מערכתי סמוי

שתי ההוראות יחדיו אמורות היו לשמש:

• הגנה תחתונה (יחס מינוף),
• בקרת ריכוז סיכון (חשיפות גדולות).

אך כאשר שתיהן נדחות:

• הבנקים חופשיים להמשיך להתרחב על בסיס הון הולך ונשחק,
• תוך צבירת חשיפות עצומות מול קבוצות לווים חזקות, רובן מתחום הנדל"ן,
• ללא חובה רגולטורית לפרוס את הסיכונים או לשפר את השקיפות.

זו בדיוק המהות של משבר מערכתי בתהליך – ולא באירוע פתאומי.

🏗️ נדל"ן כמשקולת על יציבות הבנקים

כ־60% מהאשראי במערכת הבנקאית מופנה לנדל"ן:

• קבלנים עם תזרים שלילי,
• קבוצות רכישה ממונפות,
• משקיעים עם ירידת תשואות ופער שלילי מול הריבית.

העיכוב בהוראה 313 מאפשר לבנקים להתעלם מהקשרים הכלכליים בין לווים "נפרדים" לכאורה – ובכך להסתיר את הסיכון המצטבר.במקביל, הוראה 218 מאפשרת להם לעשות זאת תוך הפחתת הדרישה להון עצמי.זהו מבנה מושלם ליצירת משבר:

מינוף יתר + ריכוזי סיכון + נדל"ן מנופח = קריסה בהשהיה.

🔔 מסקנות ומסקנות־על:

1. בנק ישראל מאותת בפועל שהבנקים לא מצליחים לעמוד ברגולציה – והוא מוותר.
2. הציבור והמשקיעים מקבלים תחושת ביטחון כוזבת, בעוד המציאות מתדרדרת.
3. הקשר בין הרגולטור לבנקים הופך לשותפות סיכונים, במקום ריסון.

📌 הצעה לפעולה מערכתית:

• לקבוע יעדי שקיפות מיידיים – גם אם הדרישות עצמן נדחות.
• לפרסם רמות ריכוז סיכון ללווים / קבוצות בכל בנק.
• לאסור מתן אשראי חדש ללווים גדולים כל עוד יחס המינוף נמוך מהסף.
• להקים ועדת חקירה מוניטורית על ניהול הסיכונים בבנקים, בדומה לוועדת בייסקי.

לפי ניתוח המציאות הרגולטורית והפיננסית – ריצה אל הבנק היא שאלה של זמן בלבד.

לא משום שזה "גזירת גורל", אלא משום שהמערכת מתנהלת באופן שמוביל אליה – בהכרח.הנה פירוט מקצועי וענייני:

⛔ דחיית שתי ההוראות הקריטיות – סמן מובהק לאובדן אמון רגולטורי

כאשר בנק ישראל, במקביל, דוחה את:

1. החמרת דרישות ההון (218),
2. החמרת מגבלות על ריכוזי אשראי (313),

הוא מאותת שהבנקים אינם כשירים כרגע לעמוד ברגולציה שתוכננה עבורם עוד לפני 4 שנים.

זו לא התאמה זמנית למצב חירום – זו הודאה שקטה בחולשה מוסדית מערכתית.

🏚️ מה המשמעות לציבור?

מערכת שממשיכה לפעול:

• עם הון מדולל,
• תוך הגדלת החשיפה ללווים מסוכנים (יזמים ממונפים, קבוצות רכישה, שוק נדל"ן קורס),
• מבלי שתחול עליה רגולציה אפקטיבית,

היא מערכת שבמקרה של טלטלה – ביטחונית, כלכלית או ציבורית – לא תוכל לעמוד בהסתערות על פיקדונות.

💣 למה זו רק שאלה של זמן?

הנה מנגנון ההתפרצות הבלתי נמנעת:

📈 הקטליזטור: בועה, מלחמה או דירוג

לא נדרש יותר מאירוע אחד נוסף:

• פיצוץ מחירי נדל"ן,
• התקפת טילים גדולה נוספת שמרסקת ביטחונות,
• עוד הורדת דירוג אשראי למדינה או לבנקים,
• הדלפה על מצבו של בנק גדול,

כדי לעורר תודעה ציבורית מסוכנת. וצריך לזכור: במרחב של "אמון ציבורי" – התודעה חזקה מהעובדות.

🧮 ומה מראה המודלים?

בהתבסס על מודלים של stress-testing בנקאיים (כגון של BIS ו-IMF):

• מערכת בנקאית שמחזיקה פחות מ־6% הון עצמי על חשיפה כוללת,
• ושאינה מבצעת ניהול סיכוני ריכוז,
• בזמן ששיעור הריבית גבוה מהתשואות של הלווים –
  נמצאת בקו האש של bank-run תוך 6–18 חודשים, תלוי באירוע החיצוני שיפעיל את הטריגר.

🔔 לכן – כן: ריצה אל הבנק אינה "אם", אלא "מתי"

וזה הזמן לציבור:

• להבין שהפיקדון בבנק אינו חף מסיכון, במיוחד אם עולה על תקרת הביטוח,
• להפחית חשיפה לשקל ולבנקים ישראליים (באופן שקול וחוקי),
• לשקול רכישת נכסים מוחשיים או פיזור גיאוגרפי של חסכונות.

שני המסמכים (הוראות נב"ת 218 ו־313) אינם שייכים פורמלית לקטגוריה של "מדיניות מוניטרית מרחיבה", שכן הם אינם נוגעים ישירות:

• לשער הריבית,
• להזרמת נזילות לשוק,
• לרכישת אג"ח או הרחבת בסיס הכסף (QE),
• או להפחתות מיסים/גירעון (מדיניות פיסקלית).

אלא שהם כן מבטאים בפועל גישה רגולטורית רופפת, שעשויה לייצר את אותם אפקטים של מדיניות מוניטרית מרחיבה – רק דרך הדלת האחורית.

🎯 מה הם כן?

אלה הקלות רגולטוריות בתחום הפיקוח הבנקאי, וניתן לסווגן כ:

רגולציה מקלה באשראי, שמטרתה להימנע מבלימת האשראי בזמן שהמערכת הפיננסית שברירית.

⚠️ אבל – יש כאן השפעה מוניטרית דה-פקטו:

למרות שמדובר בהוראות רגולציה ולא בהחלטות ריבית, ההשלכות המערכתיות שלהן זהות לאלה של מדיניות מוניטרית מרחיבה, במובנים הבאים:

📌 מסקנה:

פורמלית – לא, זו אינה מדיניות מוניטרית מרחיבה.

אבל מהותית – כן, זו הקלה מערכתית שמרחיבה את האשראי ויוצרת תנאים דומים לאלו של מדיניות כזו.אפשר לקרוא לכך בשם מדויק יותר:

"אינפלציה של רגולציה" – Regulatory Easing במקום Monetary Easing.

זוהי דרך עקיפה להזרים יותר כסף למערכת – בלי להוריד ריבית, אלא על ידי הקלה בריסון הבנקאי.

"הרחבה מוניטרית בלי לקרוא לה בשם – איך הרגולטור מזרים כסף מבלי לגעת בריבית".

יותר ויותר חברות נדל"ן עוזבות את הבנקים ועוברות לגייס הון ישירות מהציבור

OK, There’s A Bubble: כשהאסימון נופל – אז והיום בישראל

🎬 הרגע הבלתי נשכח מ"מכונת הכסף"

בסרט "מכונת הכסף" (The Big Short), שמבוסס על הסיפור האמיתי של משבר הסאב-פריים בארה”ב, יש רגע מכונן: מארק באום (סטיב קארל) נוסע לפלורידה לבדוק מה קורה בשטח בשיא הבועה. הוא משוחח עם חשפנית שמספרת לו בגאווה שהיא רכשה חמישה בתים – כולם במינוף, בלי יכולת החזר סבירה, מתוך אמונה שהמחירים רק ימשיכו לעלות.זהו הרגע שבו הוא מבין שהמערכת הפיננסית איבדה כל קשר למציאות. לא הייתה כאן שאלה של אם תהיה קריסה, אלא רק מתי.

🔎 מהות הבועה – אז והיום

אותו דפוס מהדהד היום בישראל:

• מחירים מנותקים מהפונדמנטליים – שווי הנכסים כפול מהערך הכלכלי האמיתי, כשהתשואות הממוצעות מהשכרה (כ-2.5%) נמוכות בהרבה מהריביות על המשכנתאות (5%-6% ומעלה).
• מינוף פרוע – משקיעים ובעלי דירות מרובות מחזיקים נכסים עם הון עצמי נמוך ותלות מוחלטת בהמשך עליית מחירים כדי לשרת את ההתחייבויות.
• אשליית ביקושים – רבים טוענים שגידול טבעי באוכלוסייה מסביר את מחירי השיא, אך בפועל אין מחסור בדירות: לפי הלמ”ס יש כיום 67,000 דירות לא מכורות, כ-200,000 דירות בבנייה פעילה ועוד מאות אלפי מ"ר של משרדים ריקים.

📉 הדמיון המסוכן לשוק הסאב-פריים

במשבר 2008, מנגנון ההלוואות נשען על ההנחה שמחירי הבתים תמיד יעלו – לכן הבנקים חילקו משכנתאות סאב-פריים גם ללווים בלי כושר החזר. כשהמכירה נעצרה לרגע, המגדל התמוטט. בישראל כיום, להבדיל, המינוף ניתן על מחירים כפולים מהערך הפונדמנטלי – מה שמעיד על עומק הסיכון, במיוחד כאשר תזרים המשכנתאות תלוי באופן קריטי בהמשך עליות מחירים.

📊 אינדיקטורים נוספים לבועה בשוק המקומי

• פער בין מחיר לשווי פונדמנטלי – עדות לכך שהשוק נשען על ציפיות, לא על כלכלה אמיתית.
• עלייה דרמטית בזמן הספיגה – נכון לנתוני יוני 2025, זמן הספיגה הממוצע הגיע ל-27.9 חודשים, רמה גבוהה היסטורית שמצביעה על גידול בהיצע ללא ביקוש אמיתי.
• קיפאון בשוק היד השנייה – ירידה מובהקת במספר העסקאות, בעיקר בדירות משפרי דיור שנדרשים למכור כדי לרכוש.

💡 מה ניתן לעשות? צעדים מעשיים למשקיעים ואזרחים

✔️ הפחתת חשיפה לנדל”ן ממונף – לבחון מכירת דירות שנרכשו בעיקר לצורכי השקעה, במיוחד אם ההחזקה בהן יוצרת תזרים שלילי או תלויה בהמשך עליית מחירים.

✔️ הגנה פיננסית – מי שמבין שהשוק במצב קיצוני יכול לשקול אסטרטגיות גידור דרך מכשירים פיננסיים (אם כי ההיצע בישראל מוגבל) או פיזור השקעות לנכסים שנהנים מירידות מחירים.

✔️ פיזור גיאוגרפי – חיפוש השקעות באזורים יציבים בחו"ל (למשל ביוון או פורטוגל) בהם מחירי הנדל”ן הגיוניים יותר ותואמים את שכר הדירה המתקבל.

✔️ היערכות נזילות – לוודא שחלק מההון זמין בנזילות גבוהה, כדי להימנע ממכירה במחירי הפסד כשיגיע מועד ההיפוך בשוק.

🛑 סיכום: כמו במפולת 2008 – ההבנה בזמן מצילה

הרגע של סטיב קארל ב"מכונת הכסף", שבו נופל האסימון, מלמד לקח אוניברסלי: כששוק מסתחרר סביב ציפיות לא רציונליות, אסור להסתנוור מהחגיגה – חייבים לעצור ולבדוק את הפונדמנטליים.המשק הישראלי נמצא היום במצב שלא שונה בהרבה, וההיסטוריה מלמדת: בועות לא מתפוצצות לאט – הן קורסות בבת אחת.📌 אל תעצום עיניים – זה הזמן לחשב מסלול מחדש.

“משקיעי הצעצוע” והרקדנית: אותו דפוס התמכרות לסיכון

הרקדנית בסרט “מכונת הכסף”, שרכשה חמישה בתים בלי יכולת החזר, מגלמת בצורה חדה את תופעת “משקיעי הצעצוע” – אנשים שחושבים שהם גאונים פיננסיים רק כי השוק עולה, אך בפועל פועלים בלי הבנה או מודעות לסיכונים. בישראל בעשור האחרון נוצר גל דומה: ציבור רחב, כולל אנשים ללא רקע פיננסי, נמשך לרכוש דירות במינוף קיצוני מתוך תחושת פספוס ופחד להישאר מאחור (FOMO), כשהם סבורים שהמחירים ימשיכו לעלות לנצח. בדיוק כמו הרקדנית, הם מסתמכים על תחושת אופוריה ומספרים אחד לשני סיפורים על רווחים עתידיים – בזמן שהמציאות הכלכלית מצביעה על אי-סבירות מוחלטת.

משבר במכירת דירות חדשות משתק את תחום הפינוי-בינוי, מאיים למחוק השקעות של יזמים, וממחיש את הקשר הישיר בין בועת הנדל"ן לפריחת התחום. ניתוח עומק על מנגנוני השוק, דרישות הבנקים, והשלכות המאקרו.

🎧 למה לקרוא אם אפשר 🎧להאזין לפודקאסט

📉 ההייפ נגמר – ופינוי בינוי נתקע

שוק הדירות החדשות בישראל סובל מקיפאון ממושך – ירידה של עשרות אחוזים בכמות העסקאות, קבלנים שמתקשים למכור גם במחירי "מבצע", ורוכשים שמבינים סוף סוף שהמחירים מנופחים ולא כל עסקה היא "הזדמנות". אבל בתוך המשבר הזה מתרחש כשל נוסף, עמוק יותר: קריסה שקטה של תחום הפינוי-בינוי.

🧨 מנגנון שברירי מבוסס הייפ

במשך עשור ויותר, תחום ההתחדשות העירונית ובפרט פינוי-בינוי נהנה מהילה תקשורתית, מדיניות ממשלתית תומכת, ותחזיות אופטימיות של מחסור מדומה. אך מאחורי הקלעים, הפרויקטים האלו התבססו על הייפ – לא על כלכלה ריאלית. ככל שמחירי הדירות זינקו, כך גדל הרווח התיאורטי ליזמים – וכך נוצרה לגיטימציה להבטחות לתושבים, לכניסה לפרויקטים יקרים, ולהסכמים עם קבלנים ומממנים.

💣 התנאי של הבנקים – מלכודת

כעת, כאשר ההייפ התפוגג, הבנקים מציבים תנאי בסיסי לליווי פרויקטים – מכירת לפחות 30% מהדירות מראש. תנאי הגיוני בשוק מתפקד. אבל בשוק קפוא, מדובר בדרישה שלא ניתנת למימוש. התוצאה: עשרות ואף מאות פרויקטים תקועים, בשלב מתקדם של תכנון, אפילו עם היתר – אך בלי אפשרות אמיתית לביצוע.יזמים השקיעו הון בשלב מקדים – תכנון, יועצים, הסכמים משפטיים עם בעלי הדירות – אך כל אלו הופכים ל"השקעות אבודות" אם אין מכירות ואין ליווי.

🧮 ההקשר לבועה: פינוי-בינוי כנגזרת של מחיר מנופח

כפי שטענתי בעבר, פינוי-בינוי לא היה מתרחש בהיקפים שראינו בשנים האחרונות אלמלא מחירי הדירות היו כפולים מערכם האמיתי. ברגע שהשוק מתחיל להתקרר ולחזור לרמות סבירות, הפרויקטים מאבדים כדאיות. אין כבר "משתמשים סופיים" שיקנו דירה חדשה על הנייר במחיר אסטרונומי. המשקיעים נעלמו. והציבור מחכה לראות ירידות.כך מתגלה האמת: פינוי-בינוי לא היה פתרון למצוקת הדיור, אלא תוצר של מנגנון בועתי. וכאשר הבועה מתפוצצת – הוא הראשון לשלם את המחיר.

🔎 סיכום:

• כשל השוק במכירת דירות חדשות הופך את דרישות הליווי הבנקאי למחסום בלתי עביר.
• יזמים מוצאים עצמם עם השקעות שקועות ללא סיכוי להחזר.
• פרויקטים של פינוי-בינוי, שהתרחבו רק בזכות מחירי שיא, צפויים להיעלם.
• מדובר לא רק במשבר מימוני, אלא בהתפכחות מהמיתוס שבינוי מחדש יבוא מכל פינה.

🧭 המלצה לדיון ציבורי:

• יש לבחון מחדש את מדיניות ההתחדשות העירונית מתוך ראייה כלכלית-ריאלית.
• לקדם פתרונות שמבוססים על שווי פונדמנטלי – לא על תחזיות בועתיות.
• לדרוש שקיפות מלאה בכל פרויקט – כולל יחס תועלת-עלות לתושבים, ולא רק "שדרוג חזותי".

המלכודת הכפולה של היזמים: מעבר להשקעות השקועות, היזמים כעת מתמודדים גם עם הסכמי מכר לדיירים שנחתמו כשהמחירים היו בשיא. הם מחויבים למחירים שכבר לא ריאליים בשוק הנוכחי, מה שמקטין עוד יותר את הכדאיות הכלכלית.

השפעה על הדיירים המחכים: ישנם אלפי דיירים שכבר חתמו על הסכמי פינוי-בינוי ומחכים שנים לביצוע. החזרה לדירות זמניות, אי-וודאות משפחתית, והפסדים כלכליים - כל אלו הופכים אותם לקורבנות של הבועה שלא יצרו.

הממד המוניציפלי: רשויות מקומיות שהתבססו על תחזיות גידול באוכלוסיה ובהכנסות מהתחדשות עירונית, עכשיו נמצאות עם תוכניות פיתוח ותקציבים שלא עומדים במבחן המציאות.

הבעיות המבניות הן עמוקות: התחום התבסס על הנחה שמחירי נדל"ן יוסיפו לעלות לעד, כשהמציאות הכלכלית מוכיחה שזה לא בר-קיימא. מודל עסקי שתלוי בעליות מחירים אינסופיות הוא בהגדרה בועתי.הממשלה עודדה התחדשות עירונית כפתרון למצוקת דיור, אבל בפועל היא רק הגבירה את המחירים באזורים המבוקשים. במקום לפתור מחסור, היא יצרה מוצר יוקרה שרק החמיר את הבעיה.

מה נדרש לשיבוב מסלול:

הגדרה מחדש של מטרות: התחדשות עירונית צריכה להיות כלי לשיפור איכות חיים - לא מנוע להשקעות ספקולטיביות. זה אומר פרויקטים קטנים יותר, מבוססי קהילה, עם רווחיות מתונה.

מימון ציבורי ישיר: במקום להסתמך על השוק הפרטי והבועה שלו, המדינה צריכה לממן התחדשות מתקציבה - עם מטרות חברתיות ברורות, לא רווח מקסימלי.

עדיפות לאזורי עוני: התמקדות בשכונות שבאמת זקוקות לשדרוג תשתיות, לא באזורים יקרים שכבר עוברים ג'נטריפיקציה.

שקיפות כלכלית מלאה: כל פרויקט צריך לעבור מבחן עלות-תועלת ציבורי מובן, כולל השפעה על מחירי השכירות באזור. הכשל הזה יכול להיות הזדמנות לבנות מחדש את התחום על בסיס כלכלי-חברתי בריא, במקום על בועות ספקולטיביות.

ב-2017 עדיין היה שיא האופוריה - המחירים המשיכו לטפס, הממשלה דחפה את תמ"א 38 בכוח, והתקשורת טענה שיש "מחסור במגרשים" ולכן המחירים לעד יעלו. מי שהעז לומר שזו בועה נחשב לפסימי או "לא מבין בשוק".אבל השמאי שמכיר את השווי הפונדמנטלי מול המחיר בשוק - הוא הראשון שמזהה איך המנתק הזה לא יכול להמשיך לנצח. במיוחד בישראל, שבה רוב האוכלוסיה לא יכולה להרשות לעצמה את המחירים האמיתיים.

ההשוואה למשבר ויסות מניות הבנקים מדויקת! מניות הבנקים של שנות השמונים - זה היה באמת אסון לאומי שנמשך עשרות שנים.

הדמיון מבהיל:

• אותה אופוריה של "כלכלת הנס הישראלית"
• אותה תמיכה ממשלתית מאסיבית
• אותו "כולם יודעים" שהבנקים הישראליים הם "השקעה בטוחה"
• אותה מעורבות פוליטית שמעוותת את השוק

והתוצאות היו קטסטרופליות: מניות שנקנו ב-1983 בשיא - חזרו לרמות השווי שלהן רק אחרי 20-25 שנה! דור שלם של משקיעים איבד את החסכונות שלו. הפעם זה יכול להיות גרוע יותר: בשנות השמונים, רוב האנשים לא השקיעו את כל הרכוש שלהם במניות הבנקים. אבל הפעם, רוב הישראלים יש להם את כל ההון שלהם קשור בנכס מקרקעין אחד. אותה הכחשה פסיכולוגית: גם אז, שנים אחרי הקריסה, אנשים עדיין חיכו ש"השוק יחזור". לא הבינו שהבועה פופחה לצמיתות. זו השוואה שצריכה להפחיד כל מי שקנה דירה במחירי שיא. ההיסטוריה מראה שבועות כאלה לא "מתקוממות" - הן פופחות.

"פופחות" במקום "מתפוצצות" כי הנדל"ן לא קורס בבת אחת כמו מניות - זה תהליך איטי יותר:

הפופחה הדרגתית:

• המוכרים עדיין מבקשים מחירי שיא, אבל אין קונים
• העסקאות קופאות - נפח המכירות צונח
• אט אט המוכרים מתחילים להוריד מחירים
• המחירים יורדים בהדרגה, שנה אחר שנה

לא "התפוצצות" אלא "התרוקנות":במניות יכול להיות קריסה של 50% ביום אחד. בנדל"ן זה תהליך של שנים - המחירים יורדים 10%-15% בשנה, עד שהם מגיעים לרמה הפונדמנטלית. אבל התוצאה הסופית זהה - מי שקנה בשיא הבועה יכול לאבד 50%-70% מהשקעתו, רק שזה קורה על פני 5-7 שנים במקום 5-7 חודשים. זה מה שקרה למניות הבנקים בשנות השמונים - לא התפוצצות דרמטית, אלא ירידה מתמשכת שנמשכה עשרות שנים.

מה זה "מתקוממות": כשבועה מתחילה להתרסק, יש נטייה פסיכולוגית לחשוב שהשוק "יתקומם" - כלומר יחזור למסלול העלייה הקודם מכוח עצמו, כאילו יש לו רצון או יכולת להילחם נגד הכוחות הכלכליים. 

המציאות הקשה: כשהבועה נגמרת, הכוחות הכלכליים הבסיסיים (היצע וביקוש אמיתיים, יכולת תשלום, שווי פונדמנטלי) חוזרים לפעול. הבועה לא יכולה "להתקומם" נגד זה, כי היא לא ישות חיה עם רצון - היא רק מנתק זמני מהמציאות הכלכלית.

דוגמה: כשמחירי הדירות בתל אביב הגיעו ל-50,000 ₪ למ"ר, והמשכורת הממוצעת היא 12,000 ₪ - אין שום כוח ביקום שיכול "להתקומם" ולגרום לזה להיות בר-קיימא. הבועה חייבת להתרוקן עד שהמחירים יחזרו ליחס הגיוני למשכורות. זה כמו כוח הכבידה בפיזיקה - בועה יכולה לעוף זמנית, אבל בסוף היא חייבת לחזור לקרקע.

"מודיע לכם שאני נאלץ להפחית בתמורות הפרויקט כי אין בו כדאיות כלכלית"