🧮 הארכת ההקלה ביחס המינוף – סדק נוסף בחומת היציבות הפיננסית

הפיקוח על הבנקים פרסם היום טיוטה להערות הציבור בנושא יחס מינוף - הארכת הקלה.

10 ביולי 2025 – בנק ישראל פרסם הבוקר תיקון להוראת נב"ת 218, העוסקת ביחס המינוף המינימלי של תאגידים בנקאיים. בניגוד לרוח הרגולציה העולמית המחמירה, ההוראה מאריכה בשנה נוספת את ההקלה הזמנית שניתנה לבנקים בשיעורי יחס המינוף.מאחורי ההודעה ה"טכנית" הזו מסתתרת הודאה שקטה במצוקת עומק של המערכת הבנקאית – מצוקה שמקורה בצבירת מינוף אדירה, בעיקר בתחום הנדל"ן, ובחשש ממשבר אשראי מתגלגל.

⚖️ מהו יחס המינוף ומדוע הוא חשוב?

יחס המינוף (Leverage Ratio) הוא אחד הכלים הפיקוחיים החשובים ביותר להגנה מפני מינוף מוסדי עודף. מדובר במדד פשוט, שאינו מבוסס על שקלול סיכונים, ונוסחתו:

יחס זה נועד לשמש כרשת ביטחון למקרים בהם שיטות שקלול הסיכון הקלאסיות (לפי תקני בזל) אינן משקפות את הסיכונים האמיתיים. הוא בוחן את האיתנות הפיננסית של הבנק באופן גולמי, "נטו מול ברוטו", בלי טריקים חשבונאיים.

🛑 מה שינה בנק ישראל?

בהוראה שפורסמה, נקבע כי:

• שיעור המינוף המזערי יוותר על 5% (במקום 5.5%-4.5% ברגולציה הרגילה),
• הארכה נוספת ניתנה עד 30 ביוני 2026 – כלומר, עוד שנה של "הקלות".
• בנק יוכל לשמור על חלוקת דיבידנדים, גם אם יחס המינוף אינו עומד ביעד הסופי ל־2027 – בכפוף לאישור תוכנית הון.

📉 המשמעות בפועל: תמרור אזהרה כפול

1. הבנקים מתקשים לעמוד ביחס המינוף הרגולטורי, למרות שנה חלפה מאז ההחמרה האחרונה. המשמעות: ההון העצמי נשחק, או לחילופין, החשיפה הכוללת (בעיקר לאשראי מסוכן) התנפחה.
2. המשקיעים, לקוחות הבנקים, והציבור הרחב צריכים להבין: אם המפקח נאלץ להקל שוב – כנראה שהמצב בשטח גרוע יותר ממה שמדווח רשמית.

🧱 הקשר הישיר לבועת הנדל"ן

בישראל, למעלה מ־60% מהאשראי הבנקאי מופנה לנדל"ן – בין אם במשכנתאות, אשראי לקבלנים או הלוואות לרכישת קרקעות. כאשר מחירי הנדל"ן מנופחים, שווי הביטחונות נופל מיידית במקרה של תיקון חד, והבנקים עלולים להישאר עם חשיפה לא מגודרת.הארכת ההקלה משרתת אפוא את האינטרס הקיומי של הבנקים – להמשיך להעמיד אשראי נדל"ני למרות עלייה דרמטית בסיכון, ולדחות את יום ההתמודדות עם שווי אמיתי של התיק.

🔄 דחייה מסוכנת – לא ריפוי

מדובר כאן לא ב"מדיניות מוניטרית זהירה", אלא באסטרטגיית דחיית כאב. כמו חולה שלוקח משככי כאבים במקום לטפל בגידול עצמו – כך גם מערכת הבנקאות, בעידוד הרגולטור, ממשיכה לתחזק מינוף, להציג רווחים מדומים, ולחלק דיבידנדים.והציבור? הוא נותר חשוף:

• לפגיעה ביציבות הבנקים,
• לקריסת ערך החסכונות,
• ולסיכון ממשי של הקפאת כספים במקרה של משבר.

📌 שורה תחתונה: אות אזהרה ברור

הארכת ההקלה היא סמן מובהק לכך שהמערכת אינה מוכנה עדיין להתמודד עם המציאות הכלכלית האמיתית. הבנקים ממשיכים לפעול על בלון של אשראי, תוך תקווה ש"הגל יעבור". אולם כפי שראינו במשברים קודמים – כשבועה מתפוצצת, הזמן שקנינו בדחיות רק מגדיל את עוצמת ההתפוצצות.

✍️ הצעה לרגולטור (ולציבור):

• לפרסם יחס מינוף בפועל של כל בנק – באותו מעמד פומבי של יחס הון.
• לחייב את הבנקים לנמק במפורש כיצד הם מתכוונים לעמוד בדרישות 2026.
• לעצור חלוקות דיבידנד בבנקים שמבקשים הקלות חוזרות.

בזמן שרשות ניירות ערך "מתעוררת" לטפל בניפוח מניות בנדל"ן, בנק ישראל ממשיך לישון בתפקיד. השבוע הוארכו שוב ההקלות ביחסי המינוף הבנקאי עד יוני 2027 - הודאה מביכה שהמערכת הבנקאית הישראלית עדיין ממונפת מעבר ליכולתה.כשבנק ישראל מאריך "הוראת שעה" מ-2015 בפעם הרביעית, זה לא עוד עדכון טכני - זה אזהרה אדומה. הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ובמקום לאלץ אותם לצמצם סיכונים, הרגולטור פשוט מוריד את הרף.

התוצאה: מערכת פיננסית שבנויה על קלפים, שבה המינוף הגבוה נשמר באמצעות תרגילים רגולטוריים במקום חוזק אמיתי. כשהסערה הבאה תגיע, נגלה מה קורה כשהקלעים נופלים.

המינוף הבנקאי הישראלי: פצצת זמן במערכת הפיננסית

הודאה במחדל: כשההקלה הופכת לקבע

ביום 10 ביולי 2025 פרסם בנק ישראל חוזר שעל פניו נראה כעדכון טכני שגרתי. אך מתחת לפני השטח מסתתרת הודאה מביכה ומדאיגה: המערכת הבנקאית הישראלית עדיין אינה מסוגלת לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ולכן בנק ישראל נאלץ להאריך שוב את ההקלות ביחסי המינוף - עד יוני 2027.זוהי ההארכה הרביעית של "הוראת שעה" שהחלה בשנת 2015. עשר שנים של "הוראת שעה" - זה כבר לא חירום, זה מדיניות.

פיענוח הקוד: מה באמת אומר החוזר

המספרים שמספרים הכל:

• יחס מינוף מינימלי לבנקים רגילים: 4.5% במקום 5% הנדרש בינלאומית
• לבנקים הגדולים: 5.5% במקום 6%
• משמעות המספרים: הבנקים הישראליים רשאים להיות ממונפים יותר מהתקן הבינלאומי

התרגום לשפה ברורה:

כאשר יחס המינוף הוא 4.5%, המשמעות היא שעל כל שקל הון עצמי, הבנק יכול להלוות 22.2 שקל. בתקן הבינלאומי של 5%, הבנק יכול להלוות "רק" 20 שקל לכל שקל הון עצמי.

ההבדל הזה של 2.2 שקל נוסף לכל שקל הון הוא המקום שבו מסתתר הסיכון המערכתי.

היסטוריה של כישלון: מ-2015 עד היום

הכרונולוגיה המדאיגה:

• אפריל 2015: "הוראת שעה" ראשונה - תיקון זמני לאחר משבר 2008
• מרץ 2020: הארכה ראשונה - נימוק: משבר הקורונה
• אפריל 2022: הארכה שנייה - נימוק: "התאמות באזל"
• דצמבר 2023: הארכה שלישית - נימוק: "עדכונים טכניים"
• יולי 2025: הארכה רביעית - נימוק: "בחינת יחסי ההון"

התבנית הברורה:

בכל פעם יש נימוק "טכני" חדש, אבל התוצאה זהה - הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקנים הבינלאומיים.

הנימוקים הרשמיים מול המציאות

מה אומר בנק ישראל:

"הפיקוח על הבנקים בוחן את יחסי ההון במסגרת עדכון הוראת נב"ת מס' 201... ובהתאם גם את שיעורי יחס המינוף ותמהילם במסגרת תיקון הוראת ניהול בנקאי תקין מס' 218"

התרגום לעברית פשוטה:

"אנחנו עדיין לא יודעים איך לגרום לבנקים לעמוד בתקנים, אז נמשיך לתת להם הקלות."

הפטור המחשיד:

החוזר מציין במפורש שהוא לא פורסם עם דוח השפעה כנדרש בחוק עקרונות האסדרה. הנימוק? "מדובר בהמשך מתן הקלה קצובה בזמן בהוראה קיימת".זהו בדיוק הבעיה - מה שהתחיל כהקלה זמנית הפך לסטנדרט קבוע ללא בחינה ציבורית.

הסיכון המוסתר: מה קורה כשהקלעים נופלים?

מינוף גבוה = רגישות קיצונית:

כאשר בנק ממונף ברמה של 22:1 במקום 20:1, כל ירידה של 4.5% בערך הנכסים מוחקת את כל ההון העצמי. בתקן הרגיל, הבנק יכול לספוג ירידה של 5%.

דוגמא מספרית מפחידה:

בנק עם 100 מיליארד ש"ח נכסים:

• ברמת מינוף 4.5%: הון עצמי של 4.5 מיליארד ש"ח
• ירידה של 5% בנכסים: הפסד של 5 מיליארד ש"ח = פשיטת רגל
• בתקן רגיל (5%): הון עצמי של 5 מיליארד ש"ח = הישרדות

המשמעות המערכתית:

כאשר כל הבנקים הגדולים בישראל פועלים ברמת מינוף גבוהה יותר, כל זעזוע כלכלי הופך למסוכן פי כמה.

הכשל הרגולטורי: בנק ישראל כשותף למינוף מסוכן

האירוניה המרה:

בזמן שרשות ניירות ערך מתעוררת לטפל בניפוח מניות בחברות נדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הבנקאית.

השוואה מעוררת דאגה:

• רשות ניירות ערך: מחמירה על תרגילים חשבונאיים בנדל"ן
• בנק ישראל: מקל על תקני בטיחות במערכת הבנקאית

איזה מהם יותר מסוכן למשק?

הכשל הבסיסי:

בנק ישראל אמור להיות השומר על יציבות המערכת הפיננסית, אך הוא הופך למאפשר של לקיחת סיכונים מוגזמת.

ההשוואה הבינלאומית: ישראל כחריג מסוכן

המצב בעולם:

• ארה"ב: יחס מינוף של 5% למערכת הבנקאית
• האיחוד האירופי: יחס מינוף של 3% (מחמיר יותר!)
• שוויץ: יחס מינוף של עד 10% לבנקים מערכתיים
• ישראל: 4.5%-5.5% עם הקלות מתמשכות

הכיוון הלא נכון:

בזמן שהעולם לומד מהמשבר של 2008 ומחמיר תקנים, ישראל הולכת בכיוון ההפוך.

התמריצים הפרוורטיים: למה הבנקים לא משתפרים?

הלולאה המסוכנת:

1. בנקים יודעים שבנק ישראל יאריך הקלות
2. אין תמריץ לצמצם מינוף או לחזק הון
3. הרווחיות גבוהה דווקא בגלל המינוף הגבוה
4. בנק ישראל נכנע ללחץ ומאריך שוב

התוצאה:

מערכת שמתגמלת לקיחת סיכונים במקום זהירות.

המחיר הציבורי: מי ישלם בסוף?

כשהמערכת תקרוס:

1. ציבור המפקידים - אבדן כספי פנסיה וחסכונות
2. קרן הפיצויים - מימון ציבורי של בנקים כושלים
3. המשק כולו - משבר אשראי ומיתון כלכלי
4. דורות הבאים - חוב ציבורי עתק לחילוץ המערכת

העלות הנסתרת:

הרווחים הגבוהים של הבנקים היום באים על חשבון הסיכון הציבורי מחר.

האלטרנטיבה המדכאת: מה צריך היה לקרות?

מה צריך היה לעשות:

1. אכיפת תקנים בינלאומיים ללא פשרות
2. הגדלת הון עצמי בהדרגה אך בלוח זמנים נוקשה
3. קנסות כבדים לבנקים שלא עומדים ביעדים
4. שקיפות מלאה ודיווח ציבורי על רמות המינוף

מה קורה במקום זאת:

ויתור רגולטורי מתמשך שהופך את הסיכון לקבוע.

הסימנים המדאיגים: מה עוד מסתתר?

השאלות הלא נשאלות:

• למה בדיוק הבנקים לא יכולים לעמוד בתקנים?
• מה הרמת המינוף האמיתית של כל בנק בנפרד?
• איזה סיכונים נוספים מוסתרים בספרי הבנקים?
• מה התסריט הגרוע ביותר שבנק ישראל לוקח בחשבון?

הסודיות החשודה:

בנק ישראל לא חושף פרטים ספציפיים על מצב הבנקים השונים, מה שמונע מהציבור להבין את עומק הבעיה.

התקווה האחרונה: נתיבים ליציאה מהמשבר

מה הציבור יכול לעשות:

1. לחץ על שקיפות - דרישה לפרסום נתונים מפורטים
2. מעקב אחר ההחלטות - ביקורת על כל הארכת הקלה
3. לחץ פוליטי - דרישה מהכנסת להתערב
4. פיזור סיכונים אישי - הימנעות מריכוז יתר בבנקים ישראליים

מה שחייב לקרות:

1. לוח זמנים נוקשה לעמידה בתקנים - ללא הארכות נוספות
2. קנסות מרתיעים לבנקים שלא עומדים ביעדים
3. שקיפות מלאה בנתוני המינוף של כל בנק
4. הכנה לתסריט כישלון - תוכניות חילוץ מוכנות מראש

המסקנה הקשה: המערכת בסכנה

הארכת ההקלות ביחסי המינוף אינה סתם החלטה טכנית - היא הודאה שהמערכת הבנקאית הישראלית נמצאת בסכנה אמיתית.

בעוד רשות ניירות ערך מטפלת בניפוח במגזר הנדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הקריטית ביותר למשק. כאשר הפיקוח על הבנקים הופך לשותף ללקיחת סיכונים במקום למונע אותם, הדרך למשבר מערכתי הופכת קצרה במיוחד.

השאלה אינה אם יהיה משבר, אלא מתי ובאיזה עוצמה.הציבור הישראלי זכאי לדעת את האמת על מצב המערכת הבנקאית. מדיניות ההקלות המתמשכת של בנק ישראל אינה פתרון - היא דחיית הבעיה עד שתהפוך לבלתי פתירה.

"כאשר הרגולטור הופך לשותף במקום למפקח, המערכת הופכת ממוסדרת לפרועה. וכאשר המערכת הפרועה היא הבנקאית - כולנו נמצאים בסכנה."

OK, There’s A Bubble: כשהאסימון נופל – אז והיום בישראל

🎬 הרגע הבלתי נשכח מ"מכונת הכסף"

בסרט "מכונת הכסף" (The Big Short), שמבוסס על הסיפור האמיתי של משבר הסאב-פריים בארה”ב, יש רגע מכונן: מארק באום (סטיב קארל) נוסע לפלורידה לבדוק מה קורה בשטח בשיא הבועה. הוא משוחח עם חשפנית שמספרת לו בגאווה שהיא רכשה חמישה בתים – כולם במינוף, בלי יכולת החזר סבירה, מתוך אמונה שהמחירים רק ימשיכו לעלות.זהו הרגע שבו הוא מבין שהמערכת הפיננסית איבדה כל קשר למציאות. לא הייתה כאן שאלה של אם תהיה קריסה, אלא רק מתי.

🔎 מהות הבועה – אז והיום

אותו דפוס מהדהד היום בישראל:

• מחירים מנותקים מהפונדמנטליים – שווי הנכסים כפול מהערך הכלכלי האמיתי, כשהתשואות הממוצעות מהשכרה (כ-2.5%) נמוכות בהרבה מהריביות על המשכנתאות (5%-6% ומעלה).
• מינוף פרוע – משקיעים ובעלי דירות מרובות מחזיקים נכסים עם הון עצמי נמוך ותלות מוחלטת בהמשך עליית מחירים כדי לשרת את ההתחייבויות.
• אשליית ביקושים – רבים טוענים שגידול טבעי באוכלוסייה מסביר את מחירי השיא, אך בפועל אין מחסור בדירות: לפי הלמ”ס יש כיום 67,000 דירות לא מכורות, כ-200,000 דירות בבנייה פעילה ועוד מאות אלפי מ"ר של משרדים ריקים.

📉 הדמיון המסוכן לשוק הסאב-פריים

במשבר 2008, מנגנון ההלוואות נשען על ההנחה שמחירי הבתים תמיד יעלו – לכן הבנקים חילקו משכנתאות סאב-פריים גם ללווים בלי כושר החזר. כשהמכירה נעצרה לרגע, המגדל התמוטט. בישראל כיום, להבדיל, המינוף ניתן על מחירים כפולים מהערך הפונדמנטלי – מה שמעיד על עומק הסיכון, במיוחד כאשר תזרים המשכנתאות תלוי באופן קריטי בהמשך עליות מחירים.

📊 אינדיקטורים נוספים לבועה בשוק המקומי

• פער בין מחיר לשווי פונדמנטלי – עדות לכך שהשוק נשען על ציפיות, לא על כלכלה אמיתית.
• עלייה דרמטית בזמן הספיגה – נכון לנתוני יוני 2025, זמן הספיגה הממוצע הגיע ל-27.9 חודשים, רמה גבוהה היסטורית שמצביעה על גידול בהיצע ללא ביקוש אמיתי.
• קיפאון בשוק היד השנייה – ירידה מובהקת במספר העסקאות, בעיקר בדירות משפרי דיור שנדרשים למכור כדי לרכוש.

💡 מה ניתן לעשות? צעדים מעשיים למשקיעים ואזרחים

✔️ הפחתת חשיפה לנדל”ן ממונף – לבחון מכירת דירות שנרכשו בעיקר לצורכי השקעה, במיוחד אם ההחזקה בהן יוצרת תזרים שלילי או תלויה בהמשך עליית מחירים.

✔️ הגנה פיננסית – מי שמבין שהשוק במצב קיצוני יכול לשקול אסטרטגיות גידור דרך מכשירים פיננסיים (אם כי ההיצע בישראל מוגבל) או פיזור השקעות לנכסים שנהנים מירידות מחירים.

✔️ פיזור גיאוגרפי – חיפוש השקעות באזורים יציבים בחו"ל (למשל ביוון או פורטוגל) בהם מחירי הנדל”ן הגיוניים יותר ותואמים את שכר הדירה המתקבל.

✔️ היערכות נזילות – לוודא שחלק מההון זמין בנזילות גבוהה, כדי להימנע ממכירה במחירי הפסד כשיגיע מועד ההיפוך בשוק.

🛑 סיכום: כמו במפולת 2008 – ההבנה בזמן מצילה

הרגע של סטיב קארל ב"מכונת הכסף", שבו נופל האסימון, מלמד לקח אוניברסלי: כששוק מסתחרר סביב ציפיות לא רציונליות, אסור להסתנוור מהחגיגה – חייבים לעצור ולבדוק את הפונדמנטליים.המשק הישראלי נמצא היום במצב שלא שונה בהרבה, וההיסטוריה מלמדת: בועות לא מתפוצצות לאט – הן קורסות בבת אחת.📌 אל תעצום עיניים – זה הזמן לחשב מסלול מחדש.

“משקיעי הצעצוע” והרקדנית: אותו דפוס התמכרות לסיכון

הרקדנית בסרט “מכונת הכסף”, שרכשה חמישה בתים בלי יכולת החזר, מגלמת בצורה חדה את תופעת “משקיעי הצעצוע” – אנשים שחושבים שהם גאונים פיננסיים רק כי השוק עולה, אך בפועל פועלים בלי הבנה או מודעות לסיכונים. בישראל בעשור האחרון נוצר גל דומה: ציבור רחב, כולל אנשים ללא רקע פיננסי, נמשך לרכוש דירות במינוף קיצוני מתוך תחושת פספוס ופחד להישאר מאחור (FOMO), כשהם סבורים שהמחירים ימשיכו לעלות לנצח. בדיוק כמו הרקדנית, הם מסתמכים על תחושת אופוריה ומספרים אחד לשני סיפורים על רווחים עתידיים – בזמן שהמציאות הכלכלית מצביעה על אי-סבירות מוחלטת.

משבר במכירת דירות חדשות משתק את תחום הפינוי-בינוי, מאיים למחוק השקעות של יזמים, וממחיש את הקשר הישיר בין בועת הנדל"ן לפריחת התחום. ניתוח עומק על מנגנוני השוק, דרישות הבנקים, והשלכות המאקרו.

🎧 למה לקרוא אם אפשר 🎧להאזין לפודקאסט

📉 ההייפ נגמר – ופינוי בינוי נתקע

שוק הדירות החדשות בישראל סובל מקיפאון ממושך – ירידה של עשרות אחוזים בכמות העסקאות, קבלנים שמתקשים למכור גם במחירי "מבצע", ורוכשים שמבינים סוף סוף שהמחירים מנופחים ולא כל עסקה היא "הזדמנות". אבל בתוך המשבר הזה מתרחש כשל נוסף, עמוק יותר: קריסה שקטה של תחום הפינוי-בינוי.

🧨 מנגנון שברירי מבוסס הייפ

במשך עשור ויותר, תחום ההתחדשות העירונית ובפרט פינוי-בינוי נהנה מהילה תקשורתית, מדיניות ממשלתית תומכת, ותחזיות אופטימיות של מחסור מדומה. אך מאחורי הקלעים, הפרויקטים האלו התבססו על הייפ – לא על כלכלה ריאלית. ככל שמחירי הדירות זינקו, כך גדל הרווח התיאורטי ליזמים – וכך נוצרה לגיטימציה להבטחות לתושבים, לכניסה לפרויקטים יקרים, ולהסכמים עם קבלנים ומממנים.

💣 התנאי של הבנקים – מלכודת

כעת, כאשר ההייפ התפוגג, הבנקים מציבים תנאי בסיסי לליווי פרויקטים – מכירת לפחות 30% מהדירות מראש. תנאי הגיוני בשוק מתפקד. אבל בשוק קפוא, מדובר בדרישה שלא ניתנת למימוש. התוצאה: עשרות ואף מאות פרויקטים תקועים, בשלב מתקדם של תכנון, אפילו עם היתר – אך בלי אפשרות אמיתית לביצוע.יזמים השקיעו הון בשלב מקדים – תכנון, יועצים, הסכמים משפטיים עם בעלי הדירות – אך כל אלו הופכים ל"השקעות אבודות" אם אין מכירות ואין ליווי.

🧮 ההקשר לבועה: פינוי-בינוי כנגזרת של מחיר מנופח

כפי שטענתי בעבר, פינוי-בינוי לא היה מתרחש בהיקפים שראינו בשנים האחרונות אלמלא מחירי הדירות היו כפולים מערכם האמיתי. ברגע שהשוק מתחיל להתקרר ולחזור לרמות סבירות, הפרויקטים מאבדים כדאיות. אין כבר "משתמשים סופיים" שיקנו דירה חדשה על הנייר במחיר אסטרונומי. המשקיעים נעלמו. והציבור מחכה לראות ירידות.כך מתגלה האמת: פינוי-בינוי לא היה פתרון למצוקת הדיור, אלא תוצר של מנגנון בועתי. וכאשר הבועה מתפוצצת – הוא הראשון לשלם את המחיר.

🔎 סיכום:

• כשל השוק במכירת דירות חדשות הופך את דרישות הליווי הבנקאי למחסום בלתי עביר.
• יזמים מוצאים עצמם עם השקעות שקועות ללא סיכוי להחזר.
• פרויקטים של פינוי-בינוי, שהתרחבו רק בזכות מחירי שיא, צפויים להיעלם.
• מדובר לא רק במשבר מימוני, אלא בהתפכחות מהמיתוס שבינוי מחדש יבוא מכל פינה.

🧭 המלצה לדיון ציבורי:

• יש לבחון מחדש את מדיניות ההתחדשות העירונית מתוך ראייה כלכלית-ריאלית.
• לקדם פתרונות שמבוססים על שווי פונדמנטלי – לא על תחזיות בועתיות.
• לדרוש שקיפות מלאה בכל פרויקט – כולל יחס תועלת-עלות לתושבים, ולא רק "שדרוג חזותי".

המלכודת הכפולה של היזמים: מעבר להשקעות השקועות, היזמים כעת מתמודדים גם עם הסכמי מכר לדיירים שנחתמו כשהמחירים היו בשיא. הם מחויבים למחירים שכבר לא ריאליים בשוק הנוכחי, מה שמקטין עוד יותר את הכדאיות הכלכלית.

השפעה על הדיירים המחכים: ישנם אלפי דיירים שכבר חתמו על הסכמי פינוי-בינוי ומחכים שנים לביצוע. החזרה לדירות זמניות, אי-וודאות משפחתית, והפסדים כלכליים - כל אלו הופכים אותם לקורבנות של הבועה שלא יצרו.

הממד המוניציפלי: רשויות מקומיות שהתבססו על תחזיות גידול באוכלוסיה ובהכנסות מהתחדשות עירונית, עכשיו נמצאות עם תוכניות פיתוח ותקציבים שלא עומדים במבחן המציאות.

הבעיות המבניות הן עמוקות: התחום התבסס על הנחה שמחירי נדל"ן יוסיפו לעלות לעד, כשהמציאות הכלכלית מוכיחה שזה לא בר-קיימא. מודל עסקי שתלוי בעליות מחירים אינסופיות הוא בהגדרה בועתי.הממשלה עודדה התחדשות עירונית כפתרון למצוקת דיור, אבל בפועל היא רק הגבירה את המחירים באזורים המבוקשים. במקום לפתור מחסור, היא יצרה מוצר יוקרה שרק החמיר את הבעיה.

מה נדרש לשיבוב מסלול:

הגדרה מחדש של מטרות: התחדשות עירונית צריכה להיות כלי לשיפור איכות חיים - לא מנוע להשקעות ספקולטיביות. זה אומר פרויקטים קטנים יותר, מבוססי קהילה, עם רווחיות מתונה.

מימון ציבורי ישיר: במקום להסתמך על השוק הפרטי והבועה שלו, המדינה צריכה לממן התחדשות מתקציבה - עם מטרות חברתיות ברורות, לא רווח מקסימלי.

עדיפות לאזורי עוני: התמקדות בשכונות שבאמת זקוקות לשדרוג תשתיות, לא באזורים יקרים שכבר עוברים ג'נטריפיקציה.

שקיפות כלכלית מלאה: כל פרויקט צריך לעבור מבחן עלות-תועלת ציבורי מובן, כולל השפעה על מחירי השכירות באזור. הכשל הזה יכול להיות הזדמנות לבנות מחדש את התחום על בסיס כלכלי-חברתי בריא, במקום על בועות ספקולטיביות.

ב-2017 עדיין היה שיא האופוריה - המחירים המשיכו לטפס, הממשלה דחפה את תמ"א 38 בכוח, והתקשורת טענה שיש "מחסור במגרשים" ולכן המחירים לעד יעלו. מי שהעז לומר שזו בועה נחשב לפסימי או "לא מבין בשוק".אבל השמאי שמכיר את השווי הפונדמנטלי מול המחיר בשוק - הוא הראשון שמזהה איך המנתק הזה לא יכול להמשיך לנצח. במיוחד בישראל, שבה רוב האוכלוסיה לא יכולה להרשות לעצמה את המחירים האמיתיים.

ההשוואה למשבר ויסות מניות הבנקים מדויקת! מניות הבנקים של שנות השמונים - זה היה באמת אסון לאומי שנמשך עשרות שנים.

הדמיון מבהיל:

• אותה אופוריה של "כלכלת הנס הישראלית"
• אותה תמיכה ממשלתית מאסיבית
• אותו "כולם יודעים" שהבנקים הישראליים הם "השקעה בטוחה"
• אותה מעורבות פוליטית שמעוותת את השוק

והתוצאות היו קטסטרופליות: מניות שנקנו ב-1983 בשיא - חזרו לרמות השווי שלהן רק אחרי 20-25 שנה! דור שלם של משקיעים איבד את החסכונות שלו. הפעם זה יכול להיות גרוע יותר: בשנות השמונים, רוב האנשים לא השקיעו את כל הרכוש שלהם במניות הבנקים. אבל הפעם, רוב הישראלים יש להם את כל ההון שלהם קשור בנכס מקרקעין אחד. אותה הכחשה פסיכולוגית: גם אז, שנים אחרי הקריסה, אנשים עדיין חיכו ש"השוק יחזור". לא הבינו שהבועה פופחה לצמיתות. זו השוואה שצריכה להפחיד כל מי שקנה דירה במחירי שיא. ההיסטוריה מראה שבועות כאלה לא "מתקוממות" - הן פופחות.

"פופחות" במקום "מתפוצצות" כי הנדל"ן לא קורס בבת אחת כמו מניות - זה תהליך איטי יותר:

הפופחה הדרגתית:

• המוכרים עדיין מבקשים מחירי שיא, אבל אין קונים
• העסקאות קופאות - נפח המכירות צונח
• אט אט המוכרים מתחילים להוריד מחירים
• המחירים יורדים בהדרגה, שנה אחר שנה

לא "התפוצצות" אלא "התרוקנות":במניות יכול להיות קריסה של 50% ביום אחד. בנדל"ן זה תהליך של שנים - המחירים יורדים 10%-15% בשנה, עד שהם מגיעים לרמה הפונדמנטלית. אבל התוצאה הסופית זהה - מי שקנה בשיא הבועה יכול לאבד 50%-70% מהשקעתו, רק שזה קורה על פני 5-7 שנים במקום 5-7 חודשים. זה מה שקרה למניות הבנקים בשנות השמונים - לא התפוצצות דרמטית, אלא ירידה מתמשכת שנמשכה עשרות שנים.

מה זה "מתקוממות": כשבועה מתחילה להתרסק, יש נטייה פסיכולוגית לחשוב שהשוק "יתקומם" - כלומר יחזור למסלול העלייה הקודם מכוח עצמו, כאילו יש לו רצון או יכולת להילחם נגד הכוחות הכלכליים. 

המציאות הקשה: כשהבועה נגמרת, הכוחות הכלכליים הבסיסיים (היצע וביקוש אמיתיים, יכולת תשלום, שווי פונדמנטלי) חוזרים לפעול. הבועה לא יכולה "להתקומם" נגד זה, כי היא לא ישות חיה עם רצון - היא רק מנתק זמני מהמציאות הכלכלית.

דוגמה: כשמחירי הדירות בתל אביב הגיעו ל-50,000 ₪ למ"ר, והמשכורת הממוצעת היא 12,000 ₪ - אין שום כוח ביקום שיכול "להתקומם" ולגרום לזה להיות בר-קיימא. הבועה חייבת להתרוקן עד שהמחירים יחזרו ליחס הגיוני למשכורות. זה כמו כוח הכבידה בפיזיקה - בועה יכולה לעוף זמנית, אבל בסוף היא חייבת לחזור לקרקע.

"מודיע לכם שאני נאלץ להפחית בתמורות הפרויקט כי אין בו כדאיות כלכלית"

משבר האקוויטי השלילי במערכת הבנקאית הישראלית: ניתוח ביקורתי של מדיניות האשראי - מה קורה כשמתבלבלים ומבלבלים בין מחיר לשווי.

"הבנקים בישראל עם אקוויטי שלילי כי ה - LTV חושב לפי LTP, אין להם בטוחות ואין להם מה לממש. הם העניקו הלוואות לפי מחיר ולא לפי שווי. גישת "שיכפול והעתקת מחירים" וגישת "לספר בכמה נמכרה או נמכרו דירות ליד" גרמו לבנקים לחלק משכנתאות לפי מחיר ללא כל בדיקה ובחינה כלכלית של העסקאות" - חיים אטקין, שמאי מקרקעין, אנליסט וחוקר נדל"ן, מחבר הספר הספר בועת נדל"ן

"מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה, שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל" - תורת השמאות

המצב הנוכחי: כשהבנקים מגלים שהם עירומים

המערכת הבנקאית הישראלית מתמודדת כיום עם תופעה מדאיגה של אקוויטי שלילי נרחב. מצב זה נובע מפער מהותי בין השווי האמיתי של נכסי הבטוחה לבין הסכומים שהוענקו במשכנתאות. שורש המשבר נעוץ באימוץ עיוור של גישות שומות בעייתיות בתקופת עליית המחירים.

הבעיה המרכזית: בלבול בין "שווי" ל"מחיר"

LTV מול LTP – ההבחנה הקריטית

בעוד שיחס LTV (Loan to Value) אמור להתבסס על שווי כלכלי עצמאי, הבנקים השתמשו בפועל ב-LTP (Loan to Price) – כלומר, חישבו את היחס לפי מחיר העסקה בפועל.

• LTV אמיתי: הערכת שווי שמאית מקצועית, אובייקטיבית, המבוססת על ניתוח פונדמנטלי של הנכס.
• LTP: המחיר בפועל ששולם, שנקבע פעמים רבות ללא קשר לערך הכלכלי.

שיטות שמאיות לקויות שהובילו למשבר

1. גישת "שכפול והעתקת מחירים"

העתקת נתוני עסקאות קודמות כבסיס לשומות חדשות, מבלי להתחשב בשוני מהותי בין הנכסים, יצרה שווי שוק מנופח ולא ריאלי.

2. גישת "בכמה נמכרה דירה ליד"

התבססות מופרזת על מחירי עסקאות סמוכות, מבלי לבחון אם הן רלוונטיות, שיקפה תפיסה שגויה שהשוק תמיד צודק – גם כשברור שהוא בועה.

השלכות המשבר

א. חשיפה לסיכון אשראי מערכתי

• ירידת מחירים חושפת את הבנקים לכך שהבטוחות אינן מכסות את יתרת החוב.
• מחדלים עתידיים יובילו להפסדים מיידיים ולצורך בהפרשות הון משמעותיות.

ב. קושי לממש בטוחות

• ירידת מחירים עלולה להפוך את מימוש הנכסים לפעולה חסרת תוחלת.
• כתוצאה: ירידה באמינות המערכת הפיננסית, חשש מפני פאניקה בשוק ההון.

כשל שיטתי בהבנה הכלכלית של שווי

הבנקים לא ביצעו את בדיקות השווי הנדרשות:

• לא בחנו פוטנציאל הכנסה.
• לא ניתחו תחזיות שוק או תרחישי קיצון.
• לא בדקו את יכולת ההחזר האמיתית של הלווה.
• לא בחנו תשואות כלכליות לעומת ריבית המשכנתא.

במקום כל אלה – בחרו ב"שווי שוק" שמבוסס על מחיר מנופח.

מודלים לתיקון: שוויץ וגרמניה

המודל השוויצרי:

• שמאי עצמאי חובה.
• מגבלות LTV נוקשות (80%).
• התבססות על שווי בלבד, לא על מחיר.

המודל הגרמני:

• דגש על תשואה כלכלית.
• בדיקות יציבות פיננסית של הלווה.
• דרישות הון עצמי משמעותיות (20–30%).
• התעלמות מעליות חדות במחירים לצורכי הערכה.

המלצות מדיניות בישראל

1. חזרה להערכות שווי עצמאיות

יש לאסור על הבנקים לאשר משכנתאות לפי מחיר עסקה בלבד.

2. ניתוח כלכלי מעמיק לכל עסקה

• בחינת פוטנציאל הכנסה, מיקום, תזרימי מזומנים.
• חישוב יחס שווי-תשואה מול ריבית המשכנתא.

3. שקיפות רגולטורית מלאה

• פרסום שמאות לציבור.
• רגולציה ברורה של מתודולוגיית השומה.

4. שינוי תרבות ניהול הסיכונים בבנקים

• מודלים המעריכים ירידות ערך עתידיות.
• מערכות התרעה מוקדמות.
• תגמול מבוסס איכות אשראי ולא גידול בהיקף ההלוואות.

סיכום

המשבר הנוכחי נובע מכשל יסודי: ההנחה שמחיר שוק הוא שווי כלכלי. מערכת האשראי הישראלית נשבתה באשליית בטוחות מנופחות – ונחשפת כעת לסיכון ממשי. הדרך לפתרון מחייבת מהפך תפיסתי: חזרה לשמאות שמרנית, אשראי מבוסס סיכון, ובקרה רגולטורית הדוקה. לפעול עכשיו – לפני שהאשליה תתפוצץ לגמרי.

משבר האקוויטי השלילי / The Negative Equity Crisis

📰 כשהתקשורת שותקת – הבועה צועקת

על ההתעלמות מהסקירה הדרמטית של הכלכלן הראשי לחודש אפריל 2025

"סיקור אוהד" הוא פרק אחד בספרי בועת נדל"ן המתאר את חלקה ותפקידה של התקשורת בבניית הנרטיב תוך הבאת שלל דוגמאות לנושא בדבר דיווחים חלקיים, מוטים וראיונות תומכים.

ביוני 2025 פרסם אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר את סקירתו לחודש אפריל – דוח שמשרטט תמונה ברורה של שוק מקרקעין מקרטע, עם צניחה דרמטית בהיקפי העסקאות, ירידה תלולה בפעילות הקבלנים, ובריחה של משקיעים מהזירה. אלו נתונים שמזמן היו אמורים להרעיד את התקשורת – אך בפועל, רוב הציבור לא שמע עליהם כלל. הסיבה? פשוטה: כשהמציאות הכלכלית אינה מתיישרת עם האג'נדה של חלק מכתבי הנדל"ן – היא פשוט נמחקת. זו איננה טעות – אלא בחירה מערכתית. דוגמה קלאסית למנגנון "סיקור אוהד" במלוא כיעורו.

📉 עיקרי הסקירה – התרסקות במספרים:

• 6,254 עסקאות בלבד – ירידה של 15% לעומת אפריל אשתקד.
• מכירות קבלנים צנחו ב-43% (ל־1,543 דירות בלבד בשוק החופשי).
• רכישות משקיעים – פחות מ־10% מכלל העסקאות.
• מגבלות בנק ישראל על מבצעי "20/80" הובילו לצניחה דרמטית.
• תזרים הקבלנים (6.3 מיליארד ש"ח) נותר גבוה בגלל מבצעים והנחות חסרות תקדים.

הסקירה המלאה כאן

📺 ומה עשתה התקשורת?

רוב העיתונים הכלכליים דיווחו – אך בצורה חלקית, ממוסגרת ולעיתים מגוחכת. אחרים פשוט בחרו לא לדווח בכלל. כדי להבין את עוצמת העיוות – ניתחתי את הכותרות, הציטוטים, והיקף הסיקור של כלי התקשורת המרכזיים בישראל. 

הנה התמונה המלאה:

🧾 טבלת הסיקור והניתוח התקשורתי:

הטבלה הבאה מציגה את מפת הסיקור כפי שהתרחשה בפועל – כולל קישורים ישירים:

הנה ניתוח מקצועי של הכותרות שפורסמו בכלי התקשורת המרכזיים בישראל על סקירת הכלכלן הראשי לחודש אפריל 2025 (שפורסמה ביוני), תוך התייחסות לסגנון, למסגור (framing), למידת החדות, ולהאם הן משרתות נרטיב או חושפות את המציאות:

🧠 ניתוח תוכן ופרשנות: הכותרות בכלי התקשורת

🧨 סיכום מגמות בכותרות:

1. מגמת טשטוש והסחת דעת – בעיקר בגלובס וב-ynet. הכותרות ממסגרות את הירידה כסיטואציה זמנית או כתופעת לוואי של היעדר מבצעים, ולא כחלק מקריסה שיטתית.
2. מיעוט כותרות שמציינות "קיפאון", "בועה", או "משבר" – אף כלי לא השתמש במילים שמסמנות סכנה או שינוי מבני. המינוחים כמו "התקררות", "ירידה", או "הברקס עבד" משדרים שליטה.
3. כותרות שמרניות מול תוכן יותר בוטה – בחלק מהמקרים, התוכן בכתבות היה חריף או מטריד הרבה יותר מהכותרת. זהו פער תודעתי מודע: לתת לקורא את הרושם "הכל בשליטה".
4. דה-פרסונליזציה של אחריות – הכותרות כמעט לא מזכירות אחריות של קבלנים, שמאים, או בנקים. מי אחראי? אף אחד. זו פשוט תוצאה של "פחות מבצעים", "יותר רגולציה".

🧾 טבלת סיקור התקשורת וניתוח הכותרות – סקירת הכלכלן הראשי, אפריל 2025

הקוראים מגיבים. הנה תגובת קוראי לכתבה מאתר גלובס

🧨 סיכום מגמות בכותרות:

1. מגמת טשטוש והסחת דעת – בעיקר בגלובס וב-ynet. הכותרות ממסגרות את הירידה כסיטואציה זמנית או כתופעת לוואי של היעדר מבצעים, ולא כחלק מקריסה שיטתית.
2. מיעוט כותרות שמציינות "קיפאון", "בועה", או "משבר" – אף כלי לא השתמש במילים שמסמנות סכנה או שינוי מבני. המינוחים כמו "התקררות", "ירידה", או "הברקס עבד" משדרים שליטה.
3. כותרות שמרניות מול תוכן יותר בוטה – בחלק מהמקרים, התוכן בכתבות היה חריף או מטריד הרבה יותר מהכותרת. זהו פער תודעתי מודע: לתת לקורא את הרושם "הכל בשליטה".
4. דה-פרסונליזציה של אחריות – הכותרות כמעט לא מזכירות אחריות של קבלנים, שמאים, או בנקים. מי אחראי? אף אחד. זו פשוט תוצאה של "פחות מבצעים", "יותר רגולציה".

🧠 מסקנות מהכותרות:

• רוב הכותרות לא חושפות את עומק המשבר – אלא ממסגרות אותו כ"עיכוב", "בלימה", או "תגובה רגולטורית".
• גלובס, לדוגמה, הסית את הסיפור להצלחת הייטקיסטים ב"מחיר למשתכן".
• ynet בחר לפתוח בשאלה רטורית ("בלי מבצעים לא קונים?") כאילו מדובר בתעלומת שיווק.
• ערוץ 10 השתמש במונח מרגיע: "השוק מתקרר".
• שלושה כלי תקשורת מרכזיים – ישראל היום, ערוץ 13 ו־ערוץ 14 – לא דיווחו כלל.

⚠️ ומה המשמעות?

כשהסקירה המקצועית ביותר של מדינת ישראל – המגובה בנתונים – לא זוכה לכותרות, זה לא כישלון עיתונאי. זה הסתרה מכוונת. התקשורת איננה מראה לציבור את מה שהוא חייב לדעת. במקום לשקף – היא ממסכת. וזה קורה דווקא כעת, כשבועת הנדל"ן נמצאת בשלב הסופי שלה: האוויר יוצא, העסקאות נעלמות, הקבלנים לחוצים, אבל הציבור – נשאר מנותק. מנותק מהאמת.

בועת הנדל"ן בישראל – גרסת הסאב-פריים המקומית?

בשנת 2008, מייקל בורי – רופא עיניים שהפך למשקיע פיננסי – עשה את הבלתי נתפס. כשהמערכת הפיננסית האמריקאית חגגה שיאים, הוא הימר נגד שוק הדיור, והרוויח 100 מיליון דולר. אבל לא הכסף עמד במוקד – אלא היכולת לראות את מה שכולם סירבו לראות: שהשוק מבוסס על שקר פיננסי.

בועת הסאב-פריים האמריקאית: איך זה קרה?

הבנקים העניקו הלוואות משכנתא ללווים חסרי יכולת החזר, בריביות גבוהות (סאב-פריים). את ההלוואות האלה ארזו מחדש באגרות חוב שנמכרו כ"נכסים בטוחים". אף אחד לא שאל: מה הערך האמיתי של הנכס? האם הלווים מסוגלים להחזיר? העיקר שהגלגל ימשיך להסתובב. בורי לא קנה את זה. הוא חקר את הנתונים, הבין שהשוק מנופח, ועמד מול המערכת. במשך שלוש שנים הוא ספג לעג, לחץ משפטי וביקורת חריפה – אבל החזיק בקו. כשהשוק קרס, הוא יצא צודק.

ומה אצלנו? ישראל 2025: בועה – עם כשרות רגולטורית

שוק הנדל"ן הישראלי מציג בעשור האחרון מאפיינים מובהקים של בועה:

• מחירים שזינקו ביותר מפי 2 מהשווי הכלכלי האמיתי של הדירות.
• תשואות נמוכות משמעותית מהריבית על המשכנתאות – עסקה הפסדית בהגדרה.
• רמות מינוף חריגות של משקי בית.
• מנגנון הלוואות מסוכן: לא סאב-פריים, אלא סאב-היגיון – מימון עסקאות במחירים בלתי סבירים.

מהי "הלוואת סאב-היגיון"?

"הלוואת סאב-היגיון" היא הלוואה לרכישת נכס במחיר שאין לו הצדקה כלכלית – גם אם הלווה עצמו איכותי. לא מדובר בהלוואה מסוכנת בגלל הלווה, אלא בגלל העסקה עצמה: כאשר רוכשים נכס בתשואה שלילית (למשל 2.2%) בעזרת הלוואה בריבית גבוהה יותר (למשל 5.5%), מדובר במימון של עסקה שמראש אינה משתלמת – ולכן מסוכנת לבנק וללווה כאחד.

אבל יש רגולציה! אז מה?

אומרים לנו ש"הפיקוח בישראל שמרני". בפועל:

• הבנקים מממנים עסקאות שהתשואה מהן נמוכה מהריבית. זה לא רק לא כלכלי – זו רשלנות.
• השמאות מבוססת על שכפול מחירים – לא על הערכת שווי.
• רגולציית ה-LTV מתייחסת ליחס מימון-מחיר – ולא מעניין אותה אם המחיר כפול מהערך.

טבלת השוואה: אמריקה 2008 מול ישראל 2025

למה הציבור שותק?

אותם מנגנונים שעבדו בארה"ב פועלים גם כאן:

• מדיה שמצנזרת קולות ביקורתיים.
• קמפיינים שמעודדים לקנות "לפני שהמחירים שוב יעלו".
• רגולטור שבפועל משרת את המשכנתאות, לא את הציבור.

המסקנה: אנחנו לא צריכים מייקל בורי – אנחנו צריכים אומץ

בורי היה לבד. אתה – לא. היום המידע זמין, הנתונים ברורים, והבועה גלויה לעין כל. השאלה היא רק מתי יתפוצץ – לא אם.

"מחירים שעולים ללא הצדקה כלכלית – סופם לרדת. ככל שמתעלמים מזה – הנפילה כואבת יותר."

HAMP  ו - HARP היו 2 התוכניות שהצילו את בארה"ב ונועדו לייצב את שוק הדיור, למנוע גל פשיטות רגל, ולהציל את המערכת הבנקאית. הצצה לשתי התוכניות שהצילו את שוק הדיור האמריקאי ממשבר הסאב-פריים – HAMP ו-HARP – והשוואה למצב המדאיג בישראל. האם ניתן ליישם מודל דומה כאן לפני קריסת המערכת הבנקאית?

מהספר בועת נדל"ן - לרכישה כאן

🛠 HAMP – Home Affordable Modification Program

מטרה:

לסייע לבעלי בתים שנמצאים בפיגור במשכנתא או על סף חדלות פירעון, באמצעות שינוי תנאי המשכנתא (modification) כך שהתשלום החודשי יהיה סביר יותר.

איך זה עבד?

• הפחתת הריבית
• הארכת תקופת ההחזר
• ולעיתים גם דחיית תשלום חוב קיים (forbearance)
• התמריץ ניתן גם לבנקים ולחברות שירותי משכנתאות כדי לשתף פעולה

השפעה:

• כ־1.6 מיליון משכנתאות שונו במסגרת התוכנית
• הצליחה להוריד תשלומים חודשיים בממוצע של כ־30%
• מנעה פשיטת רגל המונית, אבל נתפשה כלא מספקת (רבים לא עמדו בתנאים או לא אושרו)

🏡 HARP – Home Affordable Refinance Program

מטרה:

לאפשר לבעלי משכנתאות בעלי יחס LTV גבוה (גם 125%!), שלא בפיגור – אבל לא יכולים למחזר את ההלוואה בגלל ירידת שווי הנכס – למחזר בכל זאת בתנאים משופרים.

איך זה עבד?

• מיחזור בריבית נמוכה גם אם שווי הבית נמוך מההלוואה
• הועבר דרך Freddie Mac ו-Fannie Mae
• לא דרש הערכת שווי חדשה
• פתח דלת להצלה של מאות אלפי לווים "שקועים" עם נכסים מתחת לשווי ההלוואה

השפעה:

• כ־3.5 מיליון מיחזורי משכנתא
• מנע מקרים רבים של walk-away (עזיבת הנכס בגלל אקוויטי שלילי)
• חיזק את ההון של הבנקים בעקיפין – כי פחות הלוואות הפכו לבעייתיות

אז את מי הן באמת הצילו?

מסקנה בקצרה:

כן, הן הצילו את כולם – אבל בראש ובראשונה את הבנקים.

מניעת קריסת שוק הדיור הייתה קריטית למניעת קריסת המערכת הפיננסית. ההגדרה האמיתית היא:

הצלה מלמעלה למטה (top-down rescue) – הבנקים קודם, הציבור אחריהם.

🇺🇸 ארה"ב – טיפול במשבר באמצעות HAMP ו־HARP

✅ שתי התוכניות טפלו בשורש בעיית השווי – לא הכחישו אותו.

🧠 הבינו שהשוק לא יתאושש אם לא יינתן מענה שורשי לאובדן הערך (equity).

🇮🇱 ישראל – מה קורה בפועל?

💣 מה הייתה יכולה ישראל לעשות? (בהשראת HAMP ו־HARP)

1. תוכנית HARP ישראלית

• מיחזור בתנאים מקלים גם כששווי הנכס ירד
• הסתמכות על ערך פונדמנטלי מוסדר (למשל לפי טבלת שווי ממשלתית, כפי שהצעתי בעבר)
• עידוד מיחזור לאנשים עם "שווי שלילי" על מנת למנוע קריסה מערכתית

2. תוכנית HAMP ישראלית

• תמריצים לבנקים להפחתת ריבית או פריסת הלוואות מחדש
• הסדרים יזומים מול קבוצות סיכון (רוכשי פרויקטים ב-2020–2022)
• פיקוח ממשלתי על תנאים וסירובים – כדי למנוע מחדל בנקאי

3. רגולציה חדשה: "שמאות-הצלה"

• הוראה רגולטורית לבצע שמאות מחדש לכל מי שמבקש פריסה או מיחזור, אבל לפי ערך ולא מחיר
• מתן כלים לבנק (כמו בארה"ב) להתמודד עם בעיית האקוויטי מבלי להיכנס לסחרור משפטי/חשבונאי

🧩 השורה התחתונה:

ארה"ב פעלה על פי עקרונות של הכרה במשבר שווי, גיבוש מדיניות קונקרטית ויישום כוללני.ישראל? מכחישה, מושכת זמן, מתפללת לשיפור – ובדרך מסכנת את הבנקים, הציבור והמשק כולו.

אחר כך צריך להעמיד לדין את כל מי שהביא אותנו למצב הזה...

מחקר עומק: האם ניתן להתאים את תוכניות HAMP ו-HARP לישראל?

רקע כללי

לאחר משבר הסאב-פריים בארה"ב ב-2008, הושקו שתי תוכניות לאומיות מצילות שוק:

• HAMP – שינוי תנאי משכנתאות ללווים במצוקה.
• HARP – מיחזור משכנתאות גם כאשר יש "אקוויטי שלילי".

תוכניות אלו תרמו לייצוב שוק הדיור, למניעת פשיטות רגל המוניות, ולשמירה על המערכת הבנקאית. לאור הסימנים הגוברים למשבר בשוק הנדל"ן בישראל, עולה השאלה האם מודל דומה ניתן ליישום בישראל.

חלק א' – התאמת HAMP ו-HARP לשוק הישראלי

מאפיינים ישראליים שיש להביא בחשבון:

1. שיעור מימון גבוה מאוד (LTP) – לעיתים מעל 90%, גם ברכישות "קבוצתיות" או בפרויקטים בליווי.
2. פער בין שווי למחיר – קיימת בועה נדל"נית מובהקת; מחירים גבוהים מהערך הכלכלי הפונדמנטלי.
3. שמאים מוחלשים – אין שמאות חובה בפרויקטים חדשים; שומות רבות משקפות מחיר ולא שווי.
4. העדר פתרון מערכתי – הבנקים אינם מודים בקיומו של אקוויטי שלילי.

פוטנציאל התאמה:

• HAMP ישראלי: הסדרי פריסה והפחתת ריבית יזומים לבעלי משכנתא בקשיים.
• HARP ישראלי: מתן אפשרות מיחזור בתנאים מקלים – גם כששווי הנכס ירד מתחת ליתרת ההלוואה.
• שמאות פונדמנטלית מוסדרת: שימוש בטבלאות שווי לפי אזור, לצורך בסיס התערבות רגולטורית.

חלק ב' – דרכי יישום מוצעות

שלב 1: הקמת מערך שווי פונדמנטלי לאומי

• טבלאות שווי לפי מ"ר מגורים לפי אזור ודירוג עירוני
• בסיס מחושב: תזרים NOI, יחס שכר-דירה/משכורת, ריבית משכנתא ממוצעת
• שימוש ככלי לקביעת "ערך התערבות רגולטורי"

שלב 2: רגולציה על מיחזור ופריסות

• חיוב הבנקים להציע פתרונות לבעלי משכנתאות שנכנסו לאקוויטי שלילי מוכח
• הסדרי תמריץ מהמדינה לבנקים (הקלה הונית, תמיכה ממשלתית מוגבלת)

שלב 3: יצירת מודל מימון חלופי

• קרן ממשלתית או חצי-ציבורית שתקלוט הלוואות מסוכנות ותבצע פריסה מחדש
• אפשרות להחלפת חלק מהחוב באג"ח ממשלתי או ברכיב הוני על הנכס

חלק ג' – נקודת הזמן הנכונה להפעלת תוכנית

מוקדם מדי – מסוכן

• אם תופעל כאשר המחירים עוד "נראים יציבים" – תתקבל ביקורת ציבורית על "חילוץ עשירים".

מאוחר מדי – קטסטרופה

• לאחר שהבנקים יתחילו להקפיא נכסים ולהוציא לפועל עיקולים – כבר קשה להציל.

העיתוי הנכון:

שלב ירידת מחירים של 15%–20% מרמות השיא, עם סימנים ראשונים לחדלות פירעון מערכתית (פיגורים, ירידה במיחזור, קיפאון מכירות).

מומלץ לשלב סימני טריגר ברורים כמו:

• עליה חודשית של >10% בבקשות לפריסת חוב
• ירידה חדה של >25% בהיקף מיחזור משכנתאות
• מעבר של יותר מ-5% מהלווים למצב של "שווי שלילי" מוכח לפי השומה הלאומית

מסקנה

מודל HAMP/HARP ניתן להתאמה לישראל – אך רק אם ייעשה מתוך הכרה בבעיה, לא הכחשה. המערכת הישראלית נדרשת לגבש פתרון מערכתי המבוסס על:

• הכרה בפער בין מחיר לשווי
• פיתוח כלי התערבות רגולטוריים לפי שווי פונדמנטלי
• תזמון מושכל לפעולה – לפני קריסת המערכת הבנקאית

הזמן לפעול – הוא רגע לפני שהמצב ייראה כמו 2008 אמריקאית, רק בלי הפתרונות.

כשאפילו מלחמה לא מזיזה את שוק הדירות – סימן שאנחנו חיים באשליה

המלחמה, מחירי הדירות, והאשליה הגדולה: כשהשוק חדל להיות שוק

הכותרות זעקו:

"אפילו המלחמה לא זעזעה את מחירי הדירות"

"שוק הנדל"ן הוכיח שוב את חוסנו ויציבותו"אבל מי שמכיר את מאחורי הקלעים, לא יכול שלא לשאול:

באמת? האם ייתכן ששוק חופשי, תחת ירי טילים, גיוס המוני, משבר כלכלי ופוליטי עמוק – פשוט עומד איתן?התשובה היא חד-משמעית: לא. זה בלתי אפשרי. ואם זה בכל זאת קורה – סימן שזה כבר לא שוק.

שוק חופשי – או שוק מבוים?

בכלכלה חופשית, משברים מטלטלים שווקים.

בזמן מלחמה, ערך של נכסים אמור לרדת – מתוך עלייה באי-ודאות, ירידה ביכולת לשלם, בריחה של משקיעים והעדר ביקושים.

אבל שוק הנדל"ן בישראל מתנהל לפי כללים אחרים. אלה כללים של ויסות, תיאום, דימוי מכירות ומניפולציות.הנה כמה מנגנונים שמסבירים מדוע ה"שוק" לא זז:

1. הבנקים לא מרפים

מערכת הבנקאות ממשיכה להעמיד אשראי בקנה מידה עצום – גם לעסקאות חסרות היגיון כלכלי.

למרות שהתשואות נמוכות מהממוצע ההיסטורי ובוודאי מתחת לריבית המשכנתאות – הבנקים ממשיכים לאשר הלוואות למימון מחירים מופרזים.

2. הקבלנים לא יכולים להוריד מחירים

כפי שפורסם, במקרים רבים הבנקים אינם מאפשרים לקבלנים להוריד את המחיר מתחת לדוח האפס, בטענה שזה "יפגע בשוק".

כלומר, גם אם הקבלן רוצה למכור, הוא כבול בברזל של מערכת שמונעת תיקון.

3. תיאום ושת"פ סמוי בין שחקנים

חברות יזמיות, לווים מוסדיים, הבנקים המלווים, כלי התקשורת ואפילו גופי המדינה – לעיתים רבות פועלים בהרמוניה מטרידה לשמר את האשליה.

כאילו כולם מגינים על "היציבות הפיננסית" – בזמן שבפועל, זו רק דחיית הקריסה.

4. שיווק אגרסיבי ודימוי מכירות

בכלים כמו מבצעי דמה, פרסום בוטה, הסתרת הנחות אמיתיות ומכירות לעובדים – נוצר רושם של פעילות ערה בשוק.

אבל מאחורי הקלעים מדובר לא אחת במניפולציות מכירה מדומות, לא בעסקאות משקפות שוק אמיתי.

מלחמה חושפת אמת – או מסתירה אותה?

במקום שתהיה ירידת מחירים, אנחנו מקבלים דיווחים על “יציבות”.

במקום עצירה במכירות – אנחנו שומעים על “התאוששות”. אבל מה עם תזרים הקבלנים? שלילי.

מה עם האיתנות הפיננסית של הרוכשים? שברירית.

מה עם הנתונים בשטח? עשרות אלפי דירות עומדות ללא מכר, בנייה עצומה שלא נמכרת.הפער הזה בין הדיווחים למציאות מסגיר אמת עמוקה: שוק הנדל"ן בישראל אינו שוק חופשי. הוא מנוהל. מהונדס. מבוים.

מתי הכל יתפוצץ?

המערכת יכולה להחזיק מעמד עד שנפסק הדלק – כלומר, הזרמת הכסף.

זה יכול לקרות עם קריסת כמה קבלנים גדולים.

זה יכול לקרות בעקבות בריחה של משקיעים או מחאה צרכנית.

וזה בהחלט עלול לקרות עם משיכת פקדונות, כאשר הציבור יאבד אמון במערכת הבנקאית.

סיכום: אסור לטעות באשליה

כאשר מלחמה לא מזיזה את שוק הדירות – זה לא מעיד על חוזק.

זה מעיד על מלאכותיות. על שוק שנתון בידי מעצבי תודעה, מהנדסי מימון, ואינטרסנטים שמונעים קריסה כדי להציל את עצמם.אבל כל מנגנון מלאכותי מתפרק בסוף.

ובדיוק כמו ויסות מניות הבנקים בשנות ה-80 – גם הבועה הזו תתפוצץ. השאלה היא לא אם – אלא מתי, ואיך ניערך לזה.

קשיחות מחירי הדיור: השפעת המערכת הבנקאית, אשר פורסם ע"י המועצה הלאומית לכלכלה