הכרעת ועדת הערר המחוזית בתל אביב, שאישרה שומת פיצויי הפקעה בגין מקרקעין ברחוב אליפלט בתל אביב, מעוררת הדים משפטיים וכלכליים כבדים, וצפויה להשליך באופן מהותי על גל תביעות הפיצויים בפרויקט המטרו הלאומי. הליבה של המחלוקת מתמקדת בשאלה כיצד יש לקבוע את שווי הקרקע שהופקעה, ובפרט – האם וכיצד ניתן להביא בחשבון "ציפייה עתידית" לשינוי ייעוד במסגרת פיצויי הפקעה.
רקע פרשת אליפלט: ייעוד דרך מול ציפייה עתידית
חלקת קרקע ברחוב אליפלט 5 בתל אביב יועדה ל"דרך" כבר בשנת 1975, במסגרת תכנית תא/1367. לאורך השנים בוצעו עליה הפקעות נוספות, בעיקר לצורך הרחבת צירי תנועה. המחלוקת על גובה הפיצויים התגלעה סביב הפקעה שבוצעה בשנת 2019, כאשר בעלי הזכויות במקרקעין (להלן: "הנפקעים") תבעו פיצוי בסך של כ-16.4 מיליון ש"ח, בהתבסס על ציפייה עתידית להיכלל בתכנית איחוד וחלוקה, דוגמת תכנית שניצלר. מנגד, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו (להלן: "הוועדה המקומית") העריכה את הפיצוי בסך כ-1.9 מיליון ש"ח בלבד, תוך התבססות על ייעוד הקרקע כ"דרך".השמאי המכריע, מר ארז כהן, הכריע בשנת 2022 וקבע פיצוי בסך כ-9.4 מיליון ש"ח. קביעתו התבססה על "ציפייה" כי החלקה תכלל בתכנית איחוד וחלוקה עתידית, ויינתן לה שווי של 80% מערך קרקע סחירה בסביבה, בתוספת פיצוי על שימוש ביניים והוצאות נלוות. שני הצדדים ערערו על החלטת השמאי לוועדת הערר המחוזית.ועדת הערר דחתה את שני העררים, תוך אימוץ עקרונות השומה המכרעת. היא קבעה כי היקף התערבותה בשומות מכריעות מצומצם למקרים של "טעות מהותית או דופי חמור", וראתה בשיטה שבה הסתמך השמאי על תכניות סמוכות כ"שיטה שמאית מקובלת". הוועדה קבעה כי השמאי המכריע לא התעלם מתכנית 1367 המייעדת את הקרקע לדרך, אך גם סבר ששווי השוק אינו נובע רק מייעוד זה, אלא מושפע מציפייה סבירה להיכללות בתכנית איחוד וחלוקה, שהייתה מקובלת בתכניות רבות בסביבה. עוד הדגישה הוועדה כי השמאי המכריע פעל בזהירות בכך שלא נכנס לקביעות משפטיות שמעבר לסמכותו בנושא "הגנת היתרה" והפוטנציאל המשפטי.
הלכות בית המשפט העליון ותורת הפיצוי הדו-שלבי
ההכרעה באליפלט עומדת בניגוד למספר הלכות מנחות של בית המשפט העליון בנוגע לפיצויי הפקעה:
טענתם המרכזית של מבקרי ההחלטה היא כי השמאי המכריע, ובעקבותיו ועדת הערר, התעלמו מהלכות אלו וגלמו בשומה "ציפייה" תכנונית בלבד, ללא תכנית קונקרטית מופקדת או מאושרת, ובכך יצרו בפועל "כפל פיצוי אסור". זאת ועוד, החלקה באליפלט אף הוצאה מתחום תכנית שניצלר שאליה כוונה הציפייה, מה שהופך את השומה למושתתת על טעות עובדתית מהותית.
השלכות על תביעות ההפקעה בתוכנית המטרוהכרעת אליפלט צפויה להשפיע באופן ישיר על תביעות ההפקעה הרבות בפרויקט המטרו בגוש דן. פרויקט זה כולל הפקעה של עשרות דירות וחנויות בתל אביב, בני ברק ופתח תקווה, וכן שטחים חקלאיים נרחבים המיועדים למתחמי דיפו.
ההקבלה הבולטת למקרה אליפלט מתרחשת במתחמי הדיפו, כדוגמת מתחם הדיפו בראשון לציון:
אם הכרעת אליפלט תיוותר על כנה, היא עלולה ליצור תקדים מסוכן שיאפשר לבעלי קרקעות לדרוש פיצויים מנופחים על בסיס "ציפיות" תכנוניות בלבד, ללא גיבוי של תכנית מחייבת. הדבר יחשוף את הקופה הציבורית לחשיפה תקציבית של מאות מיליוני שקלים (בעיריית תל אביב) ומיליארדי שקלים ברמה הארצית, בגין "פיצויים וירטואליים" שאינם מבוססים על מציאות תכנונית קיימת.
קריאת אזהרה והמלצה
הדמיון בין פרשת אליפלט לתביעות המטרו מדאיג. בשני המקרים, בעלי קרקעות דורשים פיצויים עצומים על בסיס ציפייה לשינוי ייעוד (מ"דרך" לייעוד סחיר באליפלט, ומ"חקלאי" ל"מגורים" במטרו), גם כאשר אין תכנית מגובשת ומחייבת התומכת בכך. פסק דין עקרוני של בית המשפט העליון נדרש כדי להציב גבול ברור:
בלי תכנית מגובשת – אין פיצוי. על עיריית תל אביב, כמו גם על המדינה (באמצעות נת"ע), לערער לבית המשפט העליון על החלטות דומות. רק בדרך זו ניתן יהיה לשמור על כספי הציבור ולמנוע יצירת מדרון חלקלק שיאפשר פיצויי הפקעה שאינם משקפים את שווי הקרקע בפועל, אלא "חלומות וציפיות עתידיות". שתיקה משפטית כיום עלולה להוביל לפיצויים ציבוריים בלתי נשלטים מחר.
