שוק ההון הישראלי שוב מוכיח עד כמה הוא שבוי באשליות ובמצגי שווא. בעוד שיעורי ההיוון מזנקים לשמים – בהתאם לעלייה בריבית, סיכוני שוק, אי־ודאות גיאופוליטית וקריסת תשואות הנדל"ן – הדוחות הכספיים של חברות הנדל"ן ממשיכים להציג "שוויי נכסים" מנופחים. הפער בין הערכות השווי לדיווחים הכספיים לבין המציאות הכלכלית מתרחב מיום ליום.
גישת השוק (Market Approach) אמורה לשקף את הערך הכלכלי של נכסים על בסיס עסקאות דומות. בפועל, בשוק רווי ויסות, מניפולציות, עסקאות מכוונות ומצגי שווא – היא הפכה לכלי להנצחת בועה. כאשר העסקאות עצמן מנותקות מהשווי הפונדמנטלי, שימוש בגישה זו הוא לא פחות ממתן לגיטימציה להטעיית ציבור המשקיעים.במילים אחרות – גישת השוק כיום היא "אאוט". היא אינה כלי הערכה אלא כלי קוסמטי.
לעומת זאת, גישת הבילד-אפ (Build-Up Approach) מבוססת על שיעורי היוון שמקורם בשוקי ההון: ריבית חסרת סיכון, פרמיות סיכון סקטוריאליות, סיכוני נזילות, פרמיית מדינה ופרמיית חברה.כאשר לוקחים את שיעורי ההיוון הנכונים – לא אלו של שווייץ השקטה והיציבה, אלא של "ספרטא" – ישראל במצב מלחמתי, עם חוסר יציבות פוליטית וכלכלית – מתקבלת תמונה אחרת לגמרי: שווי נכסים נמוך משמעותית מהדיווחים השוטפים.
כאן נכנסת רשות ניירות הערך: האם היא רשאית להמשיך לאפשר לחברות להציג מאזנים מנופחים, המבוססים על שיעורי היוון פיקטיביים ובלתי רלוונטיים? האם היא יכולה להתעלם מהפערים בין מציאות ההכנסות וההשכרות לבין הערכות השווי?כל עיכוב בפעולה שלה משדר לשוק ש"הכול בסדר" – עד לרגע הקריסה.
לא פחות חמורה היא אחריות רואי החשבון החתומים על הדוחות. חתימה על דוחות המבוססים על שיעורי היוון של "שוויץ" ולא של "ספרטא" היא לא רק רשלנות – היא עלולה להתברר כהטעיה לציבור המשקיעים.האנלוגיה לאנרון ברורה: שם, רואי החשבון של Arthur Andersen העניקו חותמת כשרות לדוחות מבושלים, תוך עצימת עיניים לסיכונים. גם כאן, רואי החשבון הופכים ל"שומרי סף" שנרדמו בשמירה – או גרוע מכך, העלימו עין.
הסרט התיעודי על אנרון מראה היטב כיצד חברה יכולה להיבנות על מניפולציות חשבונאיות, בסיוע רואי חשבון רגולטורים ישנוניים – עד לרגע בו המגדל קורס. בישראל, כל הסימנים מופיעים:
זהו רגע מבחן: האם רשות ניירות הערך ורואי החשבון יתעוררו ויחזירו את גישת הבילד-אפ למרכז הבמה, או שיבחרו להמשיך לשמש עלה תאנה לבועה – עד שזו תתפוצץ.
