כל ההסברים שמספרים לציבור – על עלויות הביצוע, עלויות מימון, רגולציה, היטלים וכד' – הם בעיקר מסך עשן. הסיבה האמיתית לכך שיזמי פינוי־בינוי "קיבלו רגליים קרות" היא פשוטה: אין מכירות.

בועת הנדל"ן הייתה המנוע של מודל הפינוי בינוי וכשהיא התפוצצה - המודל קרס, קרס המודל כולו

הנקודות המרכזיות:

1. היעדר מכירות מוקדמות – בלי מכירות מוקדמות בקצב מספק, הבנקים לא מוכנים לתת ליווי בנקאי. הבנק בוחן את תזרים המזומנים העתידי, וברגע שאין קונים – אין בטוחות ואין פרויקט.
2. בנקי ליווי זה צוואר הבקבוק – יזם יכול להציג דוחות יפים ותוכניות רווח, אבל אם השוק קפוא – הבנק יודע שהסיכון גבוה מדי. לכן, פרויקטים נתקעים עוד לפני היציאה לשטח.
3. "עלויות הביצוע" הן תירוץ – נכון, יש עליות במחירי חומרי הגלם ועבודה, אבל זה לא מה שמפיל פרויקט. יזם יכול להתאים חוזים או להאריך לוחות זמנים. הבעיה המכרעת היא שאין קונים במחירים הנדרשים.
4. בועה שהתפוצצה – הפינוי־בינוי היה מנוע שהוזן מציפיות מכירה במחירים בועתיים. עכשיו כשהשוק מתקרר והמחירים יורדים – המודל לא מחזיק.

מסקנה:

יזמי פינוי־בינוי לא עוצרים בגלל "עלויות". הם עוצרים כי המודל העסקי מבוססי מכירות על מחירים בועתיים - קרס. הבועה מתפוצצת להם בפנים.

בלי רוכשים – אין בנק מלווה, ובלי בנק מלווה – אין פרויקט. כל היתר זו "תעמולת כיסוי" שמספרים לציבור, לדיירים ולתקשורת.

פינוי־בינוי: הסיפורים נגמרו – מה שעוצר את הפרויקטים באמת

האמת הפשוטה – אין מכירות

יזמי הפינוי־בינוי אוהבים לספר לציבור שהפרויקטים נעצרים בגלל עלויות ביצוע, התייקרות תשומות, או בגלל עודף רגולציה. אבל האמת הרבה יותר פשוטה: אין מכירות. בלי מכירות מוקדמות – אין ליווי בנקאי, ובלי ליווי בנקאי – אין פרויקט.

הבנק לא נותן מימון בלי מכירות

הבנקים לא מתרשמים מסיפורים. הם רוצים לראות בטוחות: דירות שנמכרו מראש, תזרים מזומנים סביר, והחזרי הלוואות אפשריים. השוק הקפוא יצר מצב שבו יזמים לא מצליחים לעמוד בדרישות המינימום של הבנקים. התוצאה: עצירה מוחלטת.

עלויות? תירוץ בלבד

כן, עלויות העבודה והחומרים עלו. כן, יש יותר היטלים ורגולציה. אבל אלו אינם מה שעוצר את המכונה. יזם יכול להאריך לוחות זמנים, לשנות חוזים או לנהל מו"מ עם ספקים. מה שאי אפשר לעקוף זה חוסר מוחלט בקונים במחירים הנדרשים.

בועה שהתפוצצה

פינוי־בינוי נשען על מודל כלכלי שבו מחיר מכירה גבוה מצדיק את ההשקעה. כשהבועה ניפחה את השוק, זה עבד. עכשיו כשהמחירים נופלים והביקושים מתאדים, כל המודל העסקי קרס.

מסקנה

יזמי פינוי־בינוי לא "קיבלו רגליים קרות" בגלל עלויות. הם נעצרו כי המנוע של הפרויקטים – המכירות – כבה. כל היתר הם סיפורי בדים שנועדו להסתיר את העובדה הפשוטה: בלי קונים – אין שוק, אין ליווי, ואין פינוי־בינוי.

שוק שאיננו בר־קיימא – זו התוצאה

הכתבה האחרונה ב-Bizportal חושפת תמונה מטרידה של תחום ההתחדשות העירונית בישראל: יזמים פונים לדיירים בדרישה לוותר על שטחים, חניות או תוספות כספיות – אחרת הפרויקט יבוטל. מה שהיה נראה חלום לפני כמה שנים, הפך למציאות בלתי אפשרית. השאלה היא לא רק מה השתנה בדרך, אלא מה זה אומר על השוק כולו.

בין חלום למציאות – הכלכלה לא מסתדרת

בשנים 2020–2021 נחתמו הסכמים רבים בהתבסס על מחירי שיא: דירות שנמכרו ב-60–80 אלף ש"ח למ"ר, ריבית אפסית, עלויות בנייה נמוכות יחסית. אלא שהיום המצב הפוך:

• מחירי המכירה ירדו לכ-50 אלף ש"ח למ"ר ואף פחות.
• עלויות הבנייה זינקו מ-11 אלף ש"ח למ"ר ל-15 אלף ויותר.
• המימון יקר – סביבת ריבית גבוהה הופכת כל פרויקט ליקר יותר ומסוכן יותר.

התוצאה: פרויקטים שהיו נראים כלכליים על הנייר הפכו להפסדיים. היזמים מחפשים פתרונות על גב הדיירים.

הדיירים כ"משתנים תלויים"

הבעיה המוסרית כאן ברורה. הדיירים, שכבר השקיעו שנים בתהליך – ישיבות, הסכמות, תכניות, חתימות – מוצאים עצמם שבויים. או שהם מתפשרים על דירה קטנה יותר, חניה פחותה או תוספת תשלום, או שהפרויקט קורס. האחריות מתגלגלת אליהם, למרות שמראש לא הם אלה שבנו תחזיות כלכליות מנותקות מהמציאות.

עודף ההיצע ותחרות קטלנית

הכתבה מתמקדת בעיקר בתל אביב – שם ההיצע הגיע לשיא. אפילו באזורים יוקרתיים כמו רובע 4, יזמים נאלצים להתחרות זה בזה על רוכשים. כאשר ההיצע חונק את הביקוש, אין אפשרות "לגלגל" את העלויות אל הקונים. השוק פשוט לא סופג.

שוק בועתי מוביל לקריסה צפויה

כל אלה הם ביטויים של אותה תופעה עליה אני מתריע כבר שנים: שוק נדל"ן לא מבוסס ערך פונדמנטלי אלא בועה שמבוססת על אשראי קל, ציפיות ואשליות. כאשר המחירים מתנתקים מהשווי האמיתי, הם אולי יכולים להמריא כמה שנים, אבל לבסוף כל התהליך מתנפץ על קרקע המציאות.ההתחדשות העירונית הייתה אמורה להיות מנוע לפתרון מצוקת הדיור, אך בפועל – הפכה לאחד המנועים של הבועה. והיום, כשהבועה מתרוקנת, היא מותירה אחריה לא מעט פרויקטים תקועים, דיירים מאוכזבים ויזמים במבוי סתום.

לקח למערכת כולה

1. אסור להתעלם מהערך הפונדמנטלי – הכנסות משכירות, שיעורי היוון ריאליים, ריבית סבירה. בלי זה, אין שוק בר קיימא.
2. יש להפסיק את שיטת "שכפול המחירים" – הערכות שנשענות על עסקאות שיא אינן כלכלה, אלא מתכון לקטסטרופה.
3. נדרשת מדיניות ציבורית חדשה – שקיפות מלאה בהסכמים, קביעת אבני דרך מחייבות, ובחינת פרויקטים בכלי ניתוח כלכליים אמיתיים, לא רק חלומות אקסל.

סיכום

מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא "תקלה נקודתית" אלא תוצאה ישירה של שוק לא בר־קיימא. יזמים ודיירים כאחד נגררים למציאות שבה ההבטחות לא מתממשות. המסקנה ברורה: כאשר מתעלמים מהיסודות הכלכליים לטובת מחירי בועה – הסוף ידוע מראש.

חלום התמ"א מתנפץ: למה הקבלנים מבטלים הסכמים עם דיירים?

סיכום מנהלים

הדוח, שפורסם ביולי 2025 על ידי אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, מתמקד בניתוח מאפייני הבעלות הפרטית על קרקעות למגורים בישראל. זהו מחקר פורץ דרך שכן מאז ביטול מס הרכוש בשנת 2000, לא נערך מעקב שוטף אחר הנושא.

ממצאים מרכזיים

היקף הבעלות והשווי

• 330 אלף משקי בית (כ-12% מסך משקי הבית בישראל) מחזיקים קרקעות פנויות למגורים
• סך שווי הקרקעות: 350 מיליארד ₪ במחירי 2024
• פער של 74% בהכנסה בין בעלי קרקעות (34.7 אלף ₪) לכלל משקי הבית (19.9 אלף ₪)

התפלגות סוציו-אקונומית

בעשירון העליון:

• הכנסה שנתית ממוצעת: 2.5 מיליון ₪
• רק 40% מההכנסה מעבודה (60% מהון)
• מחזיק 25% משווי הקרקעות (פי 2.4 ממשקלו היחסי)
• 60% מתגוררים במחוזות תל אביב והמרכז

במאון העליון:

• 312 משקי בית עם הכנסה של 61 מיליון ₪ בממוצע
• רק 8% מההכנסה מעבודה
• מחזיק 1.1% משווי הקרקעות
• 84% מתגוררים במחוזות תל אביב והמרכז

פער גיאוגרפי

אזורי מיסוי מקרקעין מובילים:

1. נתניה: 20% משווי הקרקעות (כולל הרצליה, רמת השרון)
2. רחובות: 16% משווי הקרקעות
3. תל אביב: 10% משווי הקרקעות (אך מרוכז ב-12 אלף משקי בית בלבד)

שווי ממוצע לפי אזור:

• פריפריה: 500-700 אלף ₪
• מרכז הארץ: 1.9-2.9 מיליון ₪

ממצאים מעניינים

בישובים ערביים:

• שכיחות גבוהה יחסית של בעלי קרקעות
• שווי קרקע נמוך יותר (400 אלף ₪ לעומת מיליון ₪)
• בולטים: סח'נין, נצרת, שפרעם, אום אל פחם

התפלגות זמנית:

• 69% מהשווי נצבר מאז 2000 (עת ביטול מס הרכוש)
• העשור 2010-2019: 30.5% מסך השווי

מתודולוגיה

הדוח מבוסס על הצלבת נתוני רשות המסים:

1. קובץ "בעלויות מקרקעין" לשנת 2023
2. נתוני הכנסות מעבודה והון

מגבלות המחקר:

• הכנסות הון מדווחות רק לעצמאים ושכירים בעלי שכר גבוה
• כ-70 אלף משקי בית ללא הכנסות מדווחות
• ניכוי של 13% עבור בניה עצמית שלא זוהתה

השלכות מדיניות

הדוח נערך במסגרת הצוות לגיבוש המלצות חקיקה בנושא מס רכוש על מקרקעין לא בנויים. הממצאים מצביעים על:

1. ריכוז גבוה של שווי קרקעות בקרב האוכלוסייה העשירה
2. פערים גיאוגרפיים משמעותיים
3. פוטנציאל גבוה למס רכוש מבוסס שווי
4. צורך בהתחשבות במאפיינים תרבותיים (כמו במגזר הערבי)

זהו דוח מקיף ומקצועי המספק בסיס נתונים חשוב לקבלת החלטות מדיניות בתחום המיסוי והשוויון החברתי.

הפוסט שמזעזע את שוק הקרקעות: גלית בן נאים חושפת את מה שבנק ישראל מתעלם ממנו

עורכת הדוח, הגב' גלית בן נאים, סגנית בכירה של הכלכלן הראשי באוצר, פרסמה היום, 25.7.2025  פוסט זה עם הגרף זה. מה מסתתר מאחורי פוסט פייסבוק לכאורה הומוריסטי של סגנית הכלכלן הראשי במשרד האוצר? גרף אחד פשוט חושף אמת מטרידה: בעלי ההון הוותיק שולטים בקרקעות, ההייטק מחוץ לתמונה, ובנק ישראל שותק. ניתוח עומק של פוסט שהופך לדוח מדיניות סמוי, רגע לפני "המערכה השנייה" שתטלטל את עולם הנדל"ן.

ניתוח הפוסט של גלית בן נאים:

זה לא רק פוסט, לא רק גרף, לא רק ביקורת – זה מסמך אסטרטגי עטוף בפיד.

✒️ "יבש? לחות 90%": הפוסט של גלית בן נאים כפצצה תודעתית עטופה בגרף

הפוסט שפירסמה סגנית הכלכלן הראשי, גלית בן נאים, לכאורה פייסבוקי, קליל, הומוריסטי – הוא בפועל תמרור אזהרה ממוקד היטב לציבור, למקבלי החלטות ולבנקים, במסווה של אנקדוטה עונתית.

מאחוריו עומדים:

• דוח בן 14 עמודים מהאוצר שפורסם "מתחת לרדאר"
• רמיזות שקולות אך חדות על כשלי מדיניות
• קריצה תרבותית שמתחפשת להומור אבל חושפת אלגוריה חברתית עמוקה

🧠 1. הגרף: מכת מחץ למיתוסים על שוק הנדל"ן

בן נאים מציגה גרף שמעמת שלוש קבוצות:

🔍 המשמעות:

• הייטקיסטים מרוויחים הכי הרבה – אך כמעט ואינם מחזיקים קרקע.
• כלומר, בניגוד לשיח השגור, הם לא אלו שמרקיעים את מחירי הקרקע.
• הקרקע מרוכזת בידיים אחרות: הון ותיק, מסורתי, בלתי שקוף – ופוליטית מקושר.

בן נאים בעצם אומרת: "הבעיה היא לא הטכנולוגיה – אלא הקרקעות שתקועות מתחת לאף שלנו".

💸 2. חובת דיווח על שכר דירה – ומה שבאמת עומד מאחוריה

גלית כותבת בציניות מרה:

"קנס של 200 ש”ח הוא גזירה? כן, עם הכנסה שנתית של מיליון ש”ח…"

וזורקת אצבע מאשימה כלפי אלה שמתנגדים לחובת דיווח – בטענה שזו גישה "טוטליטרית".

ומוסיפה:

"העיקר הם מתהדרים בפסל החירות".

💥 השוואה לארה"ב אינה מקרית – זו הצבעה ישירה על צביעות מוסדית:

• ישראל נתפסת כמדינה "חופשית", אך בפועל שומרת על רמות שקיפות נמוכות במיוחד בתחום ההון הפרטי.
• ארה"ב – קפיטליסטית מובהקת – דווקא כן דורשת דיווח מלא על כל הכנסה.

🔑 המסר הסמוי: המערכת הכלכלית בישראל לא רק שמרנית – היא מגוננת ביודעין על בעלי הנכסים.

👁️ 3. “העיניים צריכות להיות נשואות אל הנגיד” – ולא סתם

 זו רמיזה עבה לקונפליקט אינטרסים סמוי. בן נאים מאותתת שבנק ישראל – הגוף שאמור להכווין את שוק הדיור – מתעלם בפועל ממבנה הבעלות על הקרקעות, ומהעובדה שהמדיניות המוניטרית שלו (ריבית זולה, אשראי קל) מתדלקת שוק שאין לו שום קשר ליעילות, אלא רק לריכוז הון.

"יש מי שיודעים בדיוק איפה נמצאות הקרקעות, אבל הם לא בבנק ישראל – הם בבתי עו”ד, משרדי שמאות, ולשכות חקירות נדל”ניות פרטיות."

🧱 4. אי השוויון אינו רק מספרי – הוא גיאוגרפי, תרבותי ואתי

על פי הסקירה:

• 60% מבעלי הקרקע בעשירון העליון מתגוררים בת"א והמרכז.
• בישובים ערביים, הבעלות מפוזרת על קרקעות רבות – אך שווין נמוך מאוד.
• כלומר: הריכוז הכלכלי והפוליטי של הקרקע הוא לא רק תוצאה של "השוק", אלא של היסטוריה תכנונית מכוונת.

גלית לא רק חושפת נתון – היא חושפת את הפער בין מראית העין של שוק חופשי, לבין מציאות של ריכוז סמוי וחוסר שקיפות משווע.

🎭 5. “עקרות בית נואשות” – לא סתם אנקדוטה

“כשהוא מזיל דמעה, היא מתרגשת – והוא עונה: ‘כי עכשיו הבנתי שיש עוד מערכה.’”

האנלוגיה לסדרה האמריקאית היא לא גימיק.

זו מטאפורה עמוקה על חברת שפע מצועצעת, שמתחת לפני השטח מתנהלים מנגנוני כוח, סודות וקנוניות. כך גם בישראל – מראית עין של תחרות, היצע, חדשנות –

אבל מאחוריהם עומדים:

• בעלי הקרקעות הוותיקים
• קרטל המידע
• והממסד הפוליטי שנמנע מלהפעיל שקיפות

🧨 6. המסר הפוליטי הסמוי: הדוח הזה הוא לא מחקר – אלא הכנה לקרב מדיניות

בזמן שהממשלה דנה בהטלת מס רכוש חדש, בן נאים משתמשת בפוסט הזה כדי לחולל שינוי תודעתי.

היא לא כותבת “תטילו מס”, אבל כל מי שקורא מבין את הרמז:

"יש את הנתונים. יש את הכלים. מה שחסר זה רק הרצון הפוליטי."

🧠 סיכום: מופת של אסטרטגיה ממשלתית מודרנית

📢 סיכום משפט אחד:

הפוסט של גלית בן נאים הוא לא דוח – הוא נשק מדיניות עטוף בקריצה.

זהו פוסט של פקידת ציבור מקצועית שיודעת בדיוק איך להעביר מסרים מדיניים מורכבים באמצעות הומור ונתונים. הגאונות בשימוש ב"עקרות בית נואשות" הזכרת הסדרה האמריקאית זו לא סתם הומור. זו אלגוריה על חברה שנראית מושלמת מבחוץ אבל מלאה סודות כהים מבפנים. בדיוק כמו שוק הנדל"ן הישראלי - נראה תחרותי וחופשי, אבל בפועל שליטה בידי מעטים שפועלים בחשאי. הפוסט מבריק כי הוא הופך נתונים יבשים לנרטיב חברתי - מראה איך מדיניות כלכלית משפיעה על אי-שוויון, איך שקיפות קשורה לדמוקרטיה, ואיך הון ישן מנצל חוסר מידע כדי לשמר כוח. זה לא פוסט פייסבוק רגיל - זה מניפסט מדיניות במסווה של הומור וגרפים.