מגע הזהב של ילדי הבועה – איך הפכו המשקיעים עצמם למוצר

אשליית מגע הזהב

במשך עשור ויותר, כל מי שנכנס לשוק הנדל"ן יצא בתחושה שיש לו "מגע זהב". כל רכישה הניבה רווח, כל עסקה נראתה כהצלחה אישית מזהירה. המשקיעים הצעירים והמלווים שלהם השתכנעו שהם גילו נוסחה סודית – שיטה שמביסה את הכלכלה.אבל האמת פשוטה בהרבה: בשוק עולה, בועתי, מווסת ומנוהל באמצעות מניפולציות – לא צריך להיות גאון כדי להרוויח. צריך רק להיות בפנים בזמן שהקרקס עובד.

ילדי הבועה – דור שלא הכיר ירידות

דור שלם של "ילדי הבועה" גדל בשנים בהן נדל"ן רק עולה. הם מעולם לא נתקלו בשוק יורד ולכן לא פיתחו חוסן או זהירות. הם התחילו להאמין לנרטיבים שנטחנו שוב ושוב:

• "יש מחסור חמור בדירות"
• "הריבוי הטבעי דוחף את המחירים למעלה"
• "גלי העלייה מציפים את הביקוש"
• "רמ"י מספסרת בקרקעות"

נרטיבים אלו שימשו כתחמושת שיווקית לבנקים, לקבלנים ולמתווכים – והפכו למעין "אמת מקובלת" בציבור.

לא הנדל"ן – הם המוצר

מה שהם לא הבינו – זה לא הנדל"ן שהיה המוצר. הם עצמם היו המוצר.

כל משקיע שנכנס לשוק סיפק חמצן נוסף לבועה. הכסף שלהם, ההלוואות שלהם והאמון שלהם במערכת – הם אלו שאפשרו להמשיך את הפונזי.

הסוף המתבקש

כמו בכל בועה, ברגע שהקרקס ייעצר והמוזיקה תיפסק, יוותרו רבים עם אשליה מנופצת, דירות יקרות מדי ותשואות שליליות. האמונה במגע זהב תהפוך לזיכרון כואב – והדור הזה יבין שהוא לא היה המשקיע החכם, אלא הלקוח השבוי.

1. איך עובד פונזי

בפונזי, אין יצירת ערך אמיתית. "הרווחים" של המשקיעים הוותיקים ממומנים ישירות מכספם של המשקיעים החדשים. כדי שהמערכת תמשיך לעבוד, צריך כל הזמן להזרים דם חדש – משקיעים חדשים שמאמינים בסיפור.

2. איפה אנחנו המוצר

• המשקיעים אינם "לקוחות" שקונים מוצר כלשהו – הם עצמם החמצן שמאפשר להונאה להתקיים.
• למעשה, מה שנמכר הוא האמון שלהם: האמונה במנהל ההשקעות, באשליית התשואה, ובשיטה.
• כל משקיע חדש הוא הסחורה – הוא מממן את המשקיעים הקודמים, ובלעדיו המערכת מתפוררת.

3. הדמיון לבועת הנדל"ן

• בדיוק כפי שאני מתאר – בבועה, אנשים בטוחים שהם קונים נדל"ן, אבל בפועל הם "המוצר". כסף חדש שנכנס מחזיק את הקרקס.
• ההבדל היחיד: בפונזי זה מוצהר כבלוף ברגע שנחשף, בעוד שבנדל"ן זה עטוף במנגנוני רגולציה, בנקים, ו"נרטיבים" של מחסור וביקוש.

4. המסקנה

בין אם זה פונזי קלאסי ובין אם זה שוק נדל"ן מנופח – אנחנו לא רוכשים ערך, אנחנו הערך.

מה שמוזרק זה לא מוצר או שירות אמיתי, אלא הכסף והאמון של הציבור.