הלוואות לכל מטרה עד 70% משווי הנכס: מדוע החלטת בנק ישראל אינה הקלה אלא דלק נוסף לבועת הנדל"ן

מבוא

המהלך שמקדם בנק ישראל להפיכת הוראת השעה ל־70% מימון בהלוואות לכל מטרה להוראה קבועה מוצג לציבור כ"הקלה". אך במציאות המקרו־פיננסית העכשווית, זהו מהלך שמעמיק את הסיכון, מרחיב את המינוף של משקי הבית, ומזרים דלק נוסף לבועה שכבר מזמן איננה ברת־קיימא.כאשר ערכי הנדל"ן בשוק כפולים מהערך הכלכלי האמיתי, וכאשר התשואות הריאליות של הנכסים נמוכות משמעותית מעלות המימון  מתן אשראי נוסף על בסיס "שווי" שאינו קיים כלכלית איננו מדיניות של יציבות. זה ניסיון נואש להחזיק מבנה רעוע שמתחיל לקרוס.

צעד נואש אחרון אבל אפילו הוא לא יעזור ולא יציל את שוק הנדל"ן. קחו " משכנתה" כדי שיהיה לכם מה לאכול. זה למעשה סוג של "משכנתה הפוכה" ויש לזה קשר ישיר לזינוק המדאיג בפיגורים בתשלומי משכנתאות. בנק ישראל שולח אתכם להורים שימשכנו את הבית שלהם וייקחו עליו הלוואה כדי שתוכלו לשלם את המשכנתא שלכם כדי שיהיה לכם כסף לחיות.

ההקלה מהמלחמה בדרך להפוך לקבועה: הלוואות לכל מטרה עד 70% משווי הנכס

פרסום ראשון | יותר משליש ממשלמי המשכנתה בישראל נמצאים במינוס - וגם פורעים הלוואות

1. היקפי האשראי זינקו – ולא במקרה

מאז תחילת 2022 תיק האשראי של הלוואות לכל מטרה בשעבוד נכס גדל ב־33% והגיע לכ־34 מיליארד ש"ח. העלייה הזו מהירה יותר מהצמיחה בתיק המשכנתאות עצמו (28%) ובוודאי מהאשראי הצרכני הרגיל (7% בלבד).המספר הזה חשוב:

הוא מצביע על כך שהציבור מנצל את הנכסים המנופחים כמקור להלוואות, כדי לממן חיים שעלותם כבר עלתה על יכולתו הכלכלית. מדובר במנגנון מוכר בכל שלב מאוחר של בועת אשראי.כאשר משקי בית אינם מצליחים לעמוד בעלויות המחיה ובאשראי הצרכני, הם פונים לייצר נזילות מלאכותית על בסיס נכס – גם כאשר מחירו אינו מייצג ערך כלכלי אמיתי.

2. הציבור ממנף נכסים מנופחים – כדי לשרוד את החודש

על פי הנתונים:

• ל־52% מנוטלי המשכנתאות יש חוב צרכני נוסף.
• ל־35% יש גם חוב צרכני וגם אוברדראפט.
• שיעור המשכנתאות בסיכון גבוה ממשיך לעלות כבר יותר משנה.

משקי הבית לא משתמשים בהלוואות כדי להשקיע או לשפר את איכות החיים. הם משתמשים בהן כדי לסגור חובות קיימים, לאזן חשבונות ולהתמודד עם יוקר המחיה.זהו אות אזהרה מובהק.

זו אינה התנהגות של משק בריא זו התנהגות של משק שנמצא על קצה יכולת המימון שלו.

3. הבעיה העמוקה: שווי מנופח הופך להיות בסיס לאשראי

בנק ישראל מניח כי שווי הנדל"ן יציב ולכן ניתן להרחיב את שיעור המימון.

אך על בסיס מחקרי שוק ברורים, ובפרט מחקריך האישיים, המציאות הפוכה:

המחיר בפועל כפול מהערך הכלכלי האמיתי.

כאשר נותנים הלוואות בשיעור של 70% על נכס שערכו האמיתי הוא חצי מהמחיר —

הלווה נמצא למעשה ב־140% LTV אמיתי.זוהי הנוסחה הקלאסית להיווצרות משקי בית שליליים (Negative Equity), בדיוק כפי שקרה בארה״ב ב־2008.

4. זה לא רק סיכון משקי בית – זה סיכון מערכת בנקאית

הדרג המקצועי בבנקים יודע זאת היטב. כאשר מחירי הנדל"ן יתכנסו לערכם הכלכלי, תיקי האשראי יהפכו במהירות לתיקי הפסדי אשראי. הבנקים ייאלצו לרשום מחיקות כבדות על הלוואות שניתנו על בסיס בטוחות מנופחות.כדי לדחות את ההכרה בהפסדים, המערכת זקוקה לזרימה מתמדת של אשראי חדש.

והנה – מנגנון שמאפשר לציבור להזרים עוד כסף למערכת: הלוואה לכל מטרה עד 70%.זהו פתרון של דחיית־סיכון, לא של ניהול־סיכון.

5. האם מדובר במנגנון דמוי־פונזי? כן – והמאפיינים ברורים

בועה פיננסית הופכת למנגנון דמוי־פונזי כאשר מתקיימים ארבעת התנאים:

1. נכסים מתומחרים מעל הערך הכלכלי שלהם.

(קיים)

2. הזרמת כסף חדש חיונית להמשך פעילות המערכת.

(קיים הציבור לוקח עוד הלוואות על נכסים קיימים)

3. רגולטור שמרכך מגבלות כדי למנוע התכווצות נזילות.

(קיים — 70% מימון “כדי להקל”)

4. משקי בית מגייסים אשראי כדי לסגור חובות, לא כדי להשקיע.

(קיים 52% עם חוב נוסף, 35% גם עם אוברדראפט)המערכת חייבת זרימת כסף, והמהלך של בנק ישראל מספק אותה.וזה בדיוק הדינמיקה של מערכת שמנסה להמשיך לפעול למרות שהיסודות כבר אינם מחזיקים.

6. מה יקרה כשהבועה תתכנס לערך?

השלכות התיקון יהיו חמורות:

למי שלקח הלוואה בשיעור 70% על מחיר מנופח:

• יישאר עם נכס שערכו נמוך מהחוב.
• ייתקל בבעיות מחזור אשראי.
• ייכנס למצבי חדלות פירעון.
• יגלה שהבטוחה היחידה שלו היא למעשה אשליה חשבונאית.

למערכת הבנקאית:

• הפסדי אשראי ישוחררו בבת אחת.
• כריות ההון יישחקו במהירות.
• אמון הציבור ייפגע.
• סיכון לזעזוע בנקאי בדיוק כפי שקרה בפרשת מניות הבנקים.

7. מסקנה: דלק אחרון למערכת שמתרסקת על בלימת חירום

המהלך אינו מציל את משקי הבית.

הוא אינו מציל את השוק.

הוא אינו מציל את הבנקים.הוא דוחה את השבר – ומעמיק אותו.מדיניות שמבוססת על מניעת קריסה באמצעות מינוף נוסף היא מדיניות שמכינה את הקריסה הבאה.הוראת ה־70% היא לא פתרון. היא סימפטום.

סימפטום של מערכת שמתקשה להשלים עם המציאות  והמציאות היא שהבועה כבר חצתה את נקודת האל־חזור.

למי בכלל רלוונטי המוצר הזה של הלוואה לכל מטרה עד 70% משווי הנכס?

התשובה איננה אינטואיטיבית והיא גם חושפת למה המהלך הזה כל כך מסוכן מבחינה מערכתית.

להלן ניתוח חד וברור של קהל היעד בפועל:

1. מי שיש לו כבר משכנתא – כמעט לא יכול להשתמש בכלי הזה

רוב משקי הבית שכבר נטלו משכנתא נמצאים במגבלת המימון של 50%–75% מימון על הדירה עצמה.

לרובם:

• אין כרית הון פנויה
• שיעור המימון על הדירה כבר גבוה
• ההחזר החודשי כבר קרוב ל־30%–40% מההכנסה

ולכן:

לרוב הלווים שיש להם משכנתא – ההלוואה הזו כמעט לא רלוונטית ואין להם כלל מקום לקחת אותה.

כדי לקבל הלוואה נוספת עד 70%, צריך:

• או משכנתא קטנה מאוד
• או דירה כמעט ללא חוב

רוב משקי הבית אינם שם.

2. אז למי זה כן רלוונטי?

א. משקי בית מבוגרים / בעלי דירה ללא משכנתא

זהו קהל היעד המרכזי.

• אנשים בשנות ה־60–80
• שיש להם דירה ישנה, משולמת
• עם הכנסה חודשית נמוכה
• ועם צורך בנזילות מהירה

זוהי הקבוצה הכי פגיעה למכירה אגרסיבית של המוצר הזה. כי מה הם עושים בפועל? ממשכנים נכס ששווה 2 מיליון (לכאורה), כדי לממן חיים שוטפים, עזרה לילדים או סגירת חובות. אבל אם מחיר הדירה ירד ל־1–1.1 מיליון (הערך הכלכלי האמיתי) הם נשארים עם חוב גדול מנכס. זה בדיוק מה שקרה בארה"ב לפני 2008.

ב. צעירים שמנסים "לייצר הון עצמי" על ידי משכון נכס של ההורים

זו המטרה הבלתי־מדוברת אבל המרכזית של המהלך.הציבור לא יכול לייצר הון עצמי בעצמו ולכן:

המערכת מאפשרת "לחלץ" הון עצמי מדירות של ההורים.

כך זה נראה במציאות:

1. להורים יש דירה בשווי 2–3 מיליון.
2. אין עליה משכנתא.
3. הילד רוצה לרכוש דירה ב־2 מיליון.
4. הוא צריך הון עצמי של כ־400–600 אלף ש"ח.
5. ההורים לוקחים הלוואה לכל מטרה על הדירה שלהם עד 70% משווי הנכס.
6. מעבירים לילד הון עצמי.
7. הילד לוקח משכנתא מלאה על הדירה החדשה.

זו הזרמת אשראי עקיפה כדי לייצר ביקוש מלאכותי לדירות.זהו מנגנון שמנפח את מחירי הדירות וגורם לשוק "להיראות חי".אבל:

• זה מוציא את ההורים מאיזון כלכלי
• זה מכניס את הילד למלכודת חוב
• זה נעשה על בסיס נכס שמחירו כפול מערכו הכלכלי

ג. משקי בית שנמצאים בחוב צרכני גבוה

למשל:

• אוברדרפט גדול
• הלוואות פריים +4%
• הלוואות כרטיסי אשראי

מי שנמצא במצוקה משתמש בהלוואה לכל מטרה כדי:

• לסגור חובות
• לפרוס את החוב ל־15–20 שנה
• להוריד לחץ חודשי

זה נשמע מצוין אבל זה:

• מעמיק את המינוף
• מאריך את החוב
• מכניס נכס ל"שעבוד עמוק"
• מייצר תרחיש מסוכן בעת ירידת מחירים

3. מי שזה הכי פחות מתאים לו?

כל מי שאין לו כרית הון משמעותית.

ומי אלו?

רוב משקי הבית בישראל.מי שנכנס למסלול הזה ללא יכולת החזר חזקה ויציבה פשוט ייתקע עם חוב גבוה מדי ביחס לערך הנכס האמיתי.

4. המהלך משרת אינטרס ברור: שמירה מלאכותית על הביקוש לדירות

המערכת הבנקאית יודעת שבשוק חופשי המחירים היו צונחים.

יחסי תשואה–ריבית אינם מאפשרים מחיר נוכחי.לכן מאפשרים:

• להורים לקחת חוב
• לילדים לקנות דירה
• למשקי בית להמשיך לצרוך
• לבנקים לשמור על תיקי אשראי מנופחים
• לשוק להמשיך לעמוד במקום תוך ניפוח מלאכותי

זהו מנגנון שמאריך את חיי הבועה, לא פותר אותה.

מסקנה חדה וברורה

ההלוואה לכל מטרה עד 70% רלוונטית בעיקר לשני סוגים:

1. מבוגרים עם דירה משולמת שנכנסים לסיכון רעידת אדמה פיננסית.
2. צעירים ששואבים הון עצמי מהבית של ההורים דינמיקה שמנפחת ביקושים באופן מלאכותי.

רוב משקי הבית עם משכנתאות קיימות לא יכולים להשתמש בזה ולכן זה לא כלי לשכבות החלשות, אלא כלי שמייצר מנגנון העברת מינוף בין־דורי.והכי חשוב: המערכת זקוקה לזרימת כסף כדי שהבועה לא תתפוצץ – ולכן היא פותחת עוד צינור חוב חדש.

 זהו מנגנון שמתקרב מאוד למשכנתא הפוכה, אבל בצורה מסוכנת הרבה יותר, לא מוסדרת, וללא ההגנות שמנגנון משכנתא הפוכה כולל.

ועכשיו נפרק את זה בצורה מקצועית:

1. במובן הכלכלי – זה כמעט אותו רעיון כמו משכנתא הפוכה

משכנתא הפוכה = נטילת הלוואה על בסיס דירה בבעלות מלאה, בדרך כלל בגיל מבוגר, כדי לייצר נזילות.ההלוואה:

• גדלה עם הזמן
• נפרעת רק בעת מכירת הנכס / פטירת הלווה
• מבוססת על הערכת שווי גבוהה של הנכס

ההלוואה לכל מטרה עד 70% = אותו רעיון, אבל במעטפת אחרת.

גם כאן:

• לוקחים כסף על בסיס הדירה
• משעבדים נכס שאין עליו חוב
• מממנים חיים/צריכה/עזרה לילדים
• על בסיס מחיר שוק שאינו משקף ערך אמיתי

הדמיון למנגנון משכנתא הפוכה הוא מהותי:

הנכס הופך לכספומט.

2. אבל בניגוד למשכנתא הפוכה – כאן אין הגנות

וזה ההבדל הקריטי.במשכנתא הפוכה:

• מקבלים רק אחוז מוגבל משווי הבית
• הריבית לרוב צמודה וידועה מראש
• אי אפשר לזרוק את הלווה מהבית גם אם החוב תפח
• המשכנתא נפרעת רק בעת מכירת הנכס או פטירה
• יש ייעוץ חובה

כלומר: השיטה בנויה כדי להגן על המבוגר.

בהלוואה לכל מטרה עד 70%:

• חייבים להתחיל לשלם החזר חודשי מיד
• אי־עמידה בהחזר ⇒ מימוש נכס
• אין תקרת חוב
• אין הגנות גיל
• אין ייעוץ חובה
• אין פיקוח על מה עושים עם הכסף
• זה יכול להילקח גם ע"י אנשים שאין להם שום יכולת החזר אמיתית
• זה יכול לשמש כהון עצמי לילדים
• כלומר מינוף בין־דורי

זה משכון נכס לכל מטרה, לא משכנתא הפוכה.

וזה מסוכן פי כמה.

3. למה זה יותר מסוכן ממשכנתא הפוכה?

כי זה נעשה בתקופה שבה מחירי הנדל"ן כפולים מהערך הכלכלי שלהם.

במשכנתא הפוכה:

• המוסד הרוכש לוקח אחריות על הסיכון
• יש תקרה על הסכום
• יש חישוב תוחלת חיים
• זה נעשה לרוב בגיל מבוגר

כאן:

• הבנקים נותנים סכום עצום (עד 70%!)
• ללא תוחלת חיים
• ללא הגנה מפני ירידת ערך
• ללא מנגנון של "No Negative Equity" (שקיים במרבית המשכנתאות ההפוכות בעולם)
• ללא דרישה שהנכס באמת שווה את מה שנרשם

במילים אחרות:

זו משכנתא הפוכה בלי ההגנות ועם כל הסיכונים.

4. מי הכי נפגע מהדמיון למשכנתא הפוכה?

דווקא האוכלוסיות הכי פגיעות:

א. מבוגרים עם דירה משולמת

נוטלים חוב על בסיס נכס שהערך שלו אינו בר־קיימא.

ב. הורים שמנסים לעזור לילדים

לוקחים "משכנתא הפוכה" בפועל כדי לממן הון עצמי.

ג. משפחות במצוקה כלכלית

לוקחים חוב גדול וזול יחסית כדי לכסות חובות יקרים. בשלושת המקרים, זה נגמר באותה צורה:

• שיעבוד נכס
• הגדלת סיכון
• חשיפה לנפילת מחירים
• סכנה למימוש
• סיכון לאיבוד בית

5. ההיבט המאקרו־מערכתי: זו דרך להמשיך להזרים כסף לבועה

משכנתא הפוכה קלאסית אינה כלי שמנפח בועות.

היא כלי פרישה. ההלוואה עד 70% דווקא כן מנפחת בועה כי היא:

• מזרימה כסף חדש לשוק
• מאפשרת ליצור הון עצמי מלאכותי
• מונעת תיקון טבעי של מחירים
• מעבירה חוב מהצעירים להורים
• שומרת על פעילות מלאכותית בשוק נדל"ן שאמור להצטנן

כלומר:

זהו מנגנון של שימור מערכת פגומה, לא של דאגה ללווים.

מסקנה סופית – חדה, מקצועית ולא מתחנפת:

כן  זהו סוג של "משכנתא הפוכה לא רשמית", אבל ללא ההגנות, ללא התקרה, ללא מנגנוני הבקרה, ובעיקר ללא היגיון כלכלי בתקופה שבה שווי השוק אינו שווי אמיתי.זו לא משכנתא הפוכה.

זו משכנתא הפוכה מסוכנת, שנועדה להאריך את חיי הבועה באמצעות מינוף בין־דורי ומינוף נכסים מנופחים.

זה בעצם  כסף למחיה שנועד לבעלי דירה שאין להם מה לאכול. זאת האמת העירומה וזה בדיוק מה שמפחיד במהלך הזה.

כשמורידים את כל שכבות הציפוי, כל השפה ה"שיווקית", וכל המצגות של בנק ישראל, נשארת העובדה הפשוטה הבאה:

זוהי הלוואת מחיה לאנשים שיש להם דירה אבל אין להם כסף לחיות.

ולא מדובר בשוליים.

זה הפך להיות תופעה רחבה.

להלן הפירוק המקצועי המדויק של המציאות שהמערכת מנסה להסתיר:

1. מי בכלל לוקח הלוואה לכל מטרה על בית בבעלות מלאה?

לא מי ש"צריך לשפץ".

לא מי ש"נוסע לטיול".

לא מי ש"משקיע".הקבוצה הגדולה ביותר כיום היא:

בעלי דירה מבוגרים, עם הכנסה נמוכה, שאין להם כרית ביטחון, ושעלות המחיה ריסקה אותם.

הם עשו את הדבר "הנכון" במשך 40 שנה עבדו, שילמו משכנתא, סיימו אותה.

ובסוף החיים נשארו עם:

• דירה ששווה (לכאורה) 2.5 מיליון
• חשבון בנק ריק
• פנסיה בלתי מספיקה
• מחירים שעולים מהר מהיכולת

והמדינה?

במקום לתת ביטחון סוציאלי שולחת אותם למשכן את הבית.

2. זו לא מדיניות רווחה – זו מדיניות הלוואות שמחליפה את הביטוח הלאומי

בכל מדינה מתוקנת:

• קשישים מקבלים תמיכה
• יש רשת ביטחון
• יש מנגנון שמגן על מי ששילם מסים כל חייו

בישראל:

"אין לך כסף? תמכור מה שיש לך או תשעבד אותו."

ואם יש לך דירה הבנק דואג להפיק ממנה כסף.

לא אתה נהנה הם נהנים מהריבית. זוהי מדיניות של קריסה חברתית במסווה של "הקלה".

3. למה זה כל כך מסוכן?

כי בניגוד למשכנתא הפוכה:

• אין הגנה מפני מימוש
• אין מנגנון שמונע פינוי
• יש החזר חודשי
• יש סיכון מוחשי לאיבוד הבית

ולכן:

המדינה דוחפת אוכלוסיות מוחלשות לקחת חוב מסוכן על הנכס היחיד שיש להן.

זה בדיוק ההפך מכל מה שמדיניות חברתית אמורה לעשות.

4. מה גרם לתופעה הזו?

שלושה גורמים מערכתיים:

א. עליית יוקר המחיה בשילוב עם פנסיות נמוכות

בעלי דירה רבים לא מצליחים לממן:

• מזון
• תרופות
• חשמל
• תחזוקת בית
• מתנות לילדים/נכדים
• חובות קטנים שתופחים

ב. ריבית גבוהה ששברה את משקי הבית הצעירים

ילדים מבקשים עזרה ההורים משעבדים נכס כדי לסייע להם.

ג. בועת נדל"ן שיצרה אשליה

הנכס נראה יקר ולכן "יש מה למשכן".אבל בפועל: הנכס לא שווה את המחיר החוב כן. וזה משאיר משפחות עם בור כלכלי עמוק בהרבה מששיערו.

5. המערכת מרוצה כי הכסף ממשיך לזרום

• הבנקים מרוויחים ריבית ארוכת טווח
• שוק האשראי ממשיך לנשום
• שוק הדיור לא קורס (עדיין)
• הממשלה לא צריכה להגדיל רווחה

אבל מי משלם את המחיר? אותם בעלי דירות מבוגרים שאין להם מה לאכול והם אלה שמממנים את היציבות המדומה של המערכת.

מסקנה חדה ובלתי מתפשרת

ההלוואה הזו היא לא מוצר פיננסי. היא סימפטום.

סימפטום של משק שבו:

• שכר נשחק
• פנסיות לא מספיקות
• יוקר המחיה חונק
• מערכת הרווחה התפרקה
• והבועה הפיננסית דורשת עוד ועוד דם טרי

ובמקום שהמדינה תעמוד מול האזרחים ותאמר את האמת היא נותנת להם "פתרון קסם":

שיעבדו את הבית שלהם כדי לשרוד.

זו המציאות. והיא קשה אך חייבים להגיד אותה.

האם אפשר למצוא קשר בין זה לבין העלייה בפיגור במשכנתאות? כשיותר משליש ממשלמי המשכנתה בישראל נמצאים במינוס - וגם פורעים הלוואות

כן לא רק שאפשר למצוא קשר, הוא כמעט צועק לשמיים.
והוא הרבה יותר עמוק ממה שהבנקים ובנק ישראל רוצים שנאמין.

להלן הניתוח המקצועי הברור והכואב:

🧩 1. כשמשקי בית לוקחים הלוואות על הבית כדי לחיות זה סימן שהמערכת כבר לא עומדת בהחזרים.

הלוואה לכל מטרה עד 70% היא לא הלוואת "נוחות".

זו הלוואה של מי שכבר אינו מצליח לעמוד בעלויות היומיום ולכן גם אינו מצליח לעמוד בהחזרי המשכנתא או נמצא על סף אי־עמידה. זה מה שקורה בעולם בכל משבר אשראי:

1️⃣ קודם עולה יוקר המחיה

2️⃣ אחר כך מתחילים הלוואות גישור

3️⃣ ואז מתחילות הלוואות על נכסים

4️⃣ ואז מתחיל הפיגור במשכנתאות

5️⃣ ואז נוצר גל חדלות פירעון בישראל אנחנו בדיוק בין שלבים 3 → 4.

📈 2. הנתונים מראים קשר ישיר:

ב־18 החודשים האחרונים בישראל:

• שיעור המשכנתאות במצב סיכון (פיגור 90+) עלה בצורה עקבית.
• שיעור הלווים עם חוב צרכני נוסף עומד על 52%.
• 35% מהלווים נמצאים גם בחוב צרכני וגם באוברדראפט.

מה אומר לנו המספר הזה?

➡️ משקי בית מגרדים כסף מכל כיוון כדי לא ליפול.

➡️ חלקם לוקחים הלוואה על הבית כדי להמשיך לשלם את המשכנתא על הבית (!).זה בדיוק מנגנון "שימור אשראי" שנראה בכל בועה לפני קריסה.

🔥 3. הבנקים יודעים את זה ולכן הם דווקא מרחיבים אשראי במקום לצמצם

במצב בריא:

• כשהפיגורים עולים
• כשהריבית גבוהה
• כשהתשואות שליליות

הבנקים אמורים להקטין מימון, לא להגדיל.אז למה הם דווקא פותחים מגבלה ל־70%?כי הם חוששים מהאפשרות הבאה:

אם לא יתנו לכל משקי הבית את האפשרות "לגנוב זמן" באמצעות הלוואה חדשה — הפיגורים יקפצו בבת אחת.

כלומר:

ההלוואות הללו מאיטות את הגל, לא פותרות אותו. הן סתימת חור בבולען פיננסי.

🧨 4. הלוואות לכל מטרה מעקבות פיגור עד שהן כבר לא מצליחות לעכב

חייב להבין את הדינמיקה:

❌ הלוואה על בסיס נכס לא מגדילה הכנסה

❌ היא רק מגדילה חוב

❌ ולכן היא דוחה פיגור, לא מבטלת אותומה קורה כעבור 12–24 חודשים?

• ההלוואה מתחילה להכביד
• משקי הבית נשחקים
• ריביות לא יורדות
• ההכנסה הפנויה לא משתפרת

ואז מגיע השלב הבא:גל פיגורים רחב שמבוסס על חוב כפול:
גם משכנתא, גם הלוואה על הדירה.זה בדיוק מה שקרה:

• בספרד 2007–2010
• בארה"ב 2006–2008
• באירלנד 2009

הדפוס תמיד זהה:

המערכת מנסה "להחזיק את החולים בחיים" באמצעות עוד הלוואות ואז כולם קורסים יחד.

🧯 5. ממצא מעניין ומרושע: הפיגורים עולים בדיוק בתקופה שבה היקף ההלוואות לכל מטרה זינק

שימו לב:

📌 סוף 2023 – תחילת 2024

• התחלנו לראות עלייה בפיגור המשכנתאות.

• זה קורה במקביל לזינוק בהלוואות לכל מטרה (16.5%–50% עלייה בנטילות החודשיות).

📌 2024–2025

• משקי הבית משתמשים בהלוואות הללו כדי לכסות על המחסור בתזרים.

• שיעור הפיגור ממשיך לעלות לא יורד. אם זה היה כלי שעוזר ללווים היינו אמורים לראות ירידה בפיגורים. במקום זה: גם ההלוואות עולות, גם הפיגורים עולים.

המשמעות:

אנשים לוקחים הלוואה כדי לא ליפול  אבל בסוף נופלים עם החוב הגדול יותר.

🧠 **6. הקשר בין המגמות אינו מקרי:

הוא סיבתי. לא קורלטיבי.**

• כשמשקי בית מתקשים → לוקחים אשראי נוסף.
• אשראי נוסף שוחק את היכולת הכלכלית → מעלה פיגור.
• פיגור עולה → בנקים מפחדים → משחררים מגבלות כדי להימנע ממשבר.
• המגבלה החדשה מזינה אשראי נוסף → דוחה פיגור לזמן קצר.
• ואז פיגור מתפרץ בבת אחת.

זהו בדיוק מנגנון "הזרקה לפני קריסה".

דמעות של משקיעי נדל"ן: כשהבועה מתקררת – הם מאשימים את הממשלה

🧩 7. מסקנה: הקשר ישיר, עמוק ומטריד והמערכת יודעת את זה

בנק ישראל הפך את ה־70% למנגנון:

• החייאה
• הארכה
• דחיית קץ

לא כי זה נכון משקית,

אלא כי: אם לא יתנו את ההלוואה הזו הפיגורים יזנקו, והבועה תתפוצץ עכשיו. במקום זה? דוחים את ההתפוצצות בכמה חודשים או שנה,

ומגדילים את חומרת האירוע.

⚠️ שורה תחתונה – חד וחסר רחמים:

העלייה בפיגורי המשכנתאות והזינוק בהלוואות לכל מטרה אינם שתי תופעות שונות.
זו אותה מצוקה פשוט בשני שלבים שונים.

שלב א': לוקחים הלוואות.

שלב ב': מתקשים להחזיר.

שלב ג': נכנסים לפיגור במשכנתא.

שלב ד': נכנסים לפיגור גם בהלוואה.

שלב ה': מימושים.

שלב ו': קריסה של תיקי האשראי.המערכת מנסה לעצור את המעבר משלבים א'→ב'→ג' אבל זה בלתי אפשרי כשהנכסים מנופחים פי 2 מהערך האמיתי.

טבלה: הקשר בין הלוואות לכל מטרה לבין עלייה בפיגורי משכנתאות

סיכום בשלוש שורות

1. הלוואות לכל מטרה לא פותרות פיגור — הן דוחות אותו לזמן קצר.
2. ככל שמשקי בית לוקחים יותר הלוואות על הבית, הפיגור העתידי במשכנתאות גדל.
3. המערכת משתמשת בהלוואות הללו כמסיכת חמצן — אבל הריאות כבר לא מסוגלות לנשום.

English Summary Box

Why Israel’s New 70% LTV Rule Fuels the Real Estate Bubble

The Bank of Israel plans to make permanent a wartime emergency rule allowing households to borrow up to 70% of their home’s value for any purpose. While presented as relief, this policy significantly increases leverage, deepens systemic risk, and perpetuates a market already priced at nearly double its economic value. With 52% of borrowers holding additional consumer debt and 35% in overdraft as well, households are not leveraging assets to create wealth they are leveraging them to survive. This is the hallmark of a late-stage bubble, increasingly dependent on fresh credit to avoid collapse. When prices revert to their true economic level, borrowers and banks alike will face severe losses. The policy does not stabilize the market; it postpones and amplifies the inevitable correction.

ישראל מתהדרת בתוצר לנפש מהגבוהים בעולם, אך מאחורי המספר מסתתר מנגנון מסוכן: כלכלה שמבוססת על חוב.  הצריכה מזנקת, אך גם ההלוואות, המשכנתאות והאשראי. שלושת הגרפים הבאים חושפים את מה שהסטטיסטיקה הרשמית מעדיפה שלא תראו - צמיחה שמומנה במינוס.

הכתבה  מטעה בהיבט הזה, כי היא מציגה את התוצר לנפש כאילו מדובר במדד לעושר או לחוזקה כלכלית אמיתית - בלי לציין שהרבה ממנו נובע מצריכה שממומנת באשראי, כלומר מחוב.

https://www.maariv.co.il/economy/israel/article-1244347

צילום מסך אתר מעריב https://www.maariv.co.il/economy/israel/article-1244347

נפרק את זה בשלושה צעדים כדי שתראו עד כמה אני מדייק:

🏦 1. התמ"ג הוא זרימת כסף - לא בהכרח עושר

התמ"ג מודד פעילות כלכלית: כמה כסף “זז” במשק — ייצור, צריכה, השקעות, יצוא.

אבל הוא לא שואל מאיפה בא הכסף.

אם אנשים קונים מכוניות, נופשים בחו"ל ומשפצים בתים, זה מגדיל את התמ"ג, גם אם הכל נעשה בכרטיס אשראי, באוברדרפט או בהלוואה.

התמ"ג רואה "עסקה", לא "מקור מימון".

לכן, מדינה יכולה להציג צמיחה יפה אבל אם היא מבוססת על חוב – זו צמיחה מלאכותית, “על סטרואידים”.

💳 2. ישראל: צמיחה מבוססת אשראי

בישראל בעשור האחרון (ובמיוחד מאז 2012, הנקודה שאני מזהה כתחילת הבועה) נרשמה קפיצה עצומה באשראי משקי הבית:

• חוב משקי הבית עבר את 700 מיליארד ש"ח ב-2024 (לפי נתוני בנק ישראל).
• הצריכה הפרטית גדלה מהר יותר מהשכר הריאלי.
• משכנתאות, הלוואות צרכניות, אשראי חוץ־בנקאי – כולם צמחו במקביל, והזרימו לשוק כסף “לא אמיתי”, שנלקח מהעתיד.

כך נוצרה אשליה של רווחה: אנשים ממשיכים לצרוך, לקנות, לטייל – אבל לא מכיוון שהם עשירים יותר, אלא כי האשראי נגיש וזול (בעבר).

📉 3. המשמעות המאקרו־כלכלית: התמ"ג עולה, היציבות יורדת

כאשר חלק ניכר מהתמ"ג נובע מהגדלת חוב, קורים שלושה דברים:

1. התמ"ג מנופח באופן זמני.
2. החוב גדל, מה שמקטין את הצריכה העתידית (כי צריך להחזיר).
3. הפריון האמיתי לא משתפר - כלומר, לא נוצר ערך חדש, רק כסף שמחליף ידיים.

לכן, “תמ"ג גבוה” במציאות ממונפת אינו עדות לעושר - אלא לעומק השאיבה קדימה של ביקוש עתידי.

⚠️ 4. מדוע הכתבה מטעה

הכתבה מציגה את התוצר לנפש כאינדיקציה לכך שישראל “חזקה”, מבלי להדגיש שהצמיחה הזו איננה אורגנית אלא חובית.

זו בדיוק אותה נקודה שאני מזהיר ממנה בספרי ובמחקרי:

מדיניות האשראי – ובעיקר מינוף משקי הבית דרך בנקים – יצרה בועה סטטיסטית שמציגה נתוני עושר מדומים, בעוד שבפועל מדובר בהזרמת חוב מתמשכת שמתחזה לצמיחה.

🧮 דוגמה פשוטה

אם אני לוקח הלוואה של 100,000 ₪ וקונה רכב:

• התמ"ג יגדל (נמכר רכב, שולמו מיסים).
• אבל אין כאן ערך כלכלי חדש - רק חוב שצריך להחזיר.
  אם מיליון אנשים עושים אותו דבר – התמ"ג קופץ, אבל הנטל העתידי גדל פי מיליון.

🧠 סיכום

 הכתבה מטעה, מפני שהיא מתייחסת לתמ"ג גבוה כאל מדד של עוצמה,

בעוד שבפועל מדובר בתוצר מנופח שמקורו בצריכה ממונפת ובמדיניות אשראי מתירנית.

זו אותה “צמיחה על חוב” שאני מזהיר ממנה וכשהבנק המרכזי מעלה ריבית, כל הבועה הזו נחשפת.

🧩 גרף 1: יחס חוב משקי הבית לתמ״ג 

(Household Debt as % of GDP)

📈 מקור נתונים: Bank of Israel, CEIC, TheGlobalEconomy

היחס עלה בעקביות משנות ה־2000, מ-25% מהתמ״ג ל-42% בשנת 2024.

הסבר:

זהו אחד המדדים החזקים ביותר להבנת איכות הצמיחה.

כאשר חוב משקי הבית גדל מהר יותר מהתמ״ג, פירוש הדבר שהמשק צומח באמצעות מינוף, לא באמצעות פריון.

בישראל, הקפיצה באשראי למשקי הבית משקפת בעיקר:

• משכנתאות בהיקפים אדירים,
• צריכה פרטית ממומנת באשראי (הלוואות, כרטיסי אשראי, אוברדרפט).

תובנה ביקורתית:

התוצר לנפש בישראל עלה לא משום שהציבור ייצר יותר, אלא מפני שהציבור לווה יותר.
הצמיחה היא “נייר עטיפה” של מערכת אשראי מתנפחת.

💳 גרף 2: קצב צמיחת התמ״ג הריאלי בישראל

(Real GDP Growth)

📊 מקור נתונים: CEIC, IMF Data

הגרף מציג את קצב הצמיחה השנתי של התמ״ג בישראל בין השנים 2020–2024.

לאחר קפיצה חדה ב-2021 (כ-8.5%) עקב היציאה מהקורונה, חלה התמתנות חדה – הצמיחה ירדה ל-2.2% ב-2023 וצפויה לרדת מתחת ל-2% ב-2025.

הסבר:

לכאורה, התמ״ג ממשיך לעלות, אך כאשר בוחנים אותו לעומק, הצמיחה נובעת בעיקר מזרימת כסף זול – אשראי פרטי, הזרמות ממשלתיות ופעילות נדל״ן – ולא מיעילות או ייצור אמיתי.

תובנה ביקורתית:

התמ״ג הריאלי הוא כמו מד חום שמראה “צמיחה”, אך לא מספר שהגוף חולה בחוב.
כל עוד הפריון לא משתפר, מדובר בצמיחה חובית שמנפחת את המספרים אך לא את היכולת הכלכלית.

🏠 גרף 3: החוב הכולל של משקי הבית בישראל 

(Total Household Debt in NIS Billions)

💰 מקור נתונים: בנק ישראל, CEIC Data

בשנת 2010 החוב הכולל עמד על כ-340 מיליארד ₪.

נכון לסוף 2024 - הוא עבר את 720 מיליארד ₪, מתוכם כ-530 מיליארד ₪ משכנתאות.

הסבר:

העלייה הדרמטית הזו מקבילה כמעט אחד לאחד לעלייה במחירי הדיור ובמדד המחירים לצרכן.

הבנקים הרחיבו אשראי, הממשלה עודדה רכישות, והציבור נקלע למעגל סגור של צריכה ממונפת.

תובנה ביקורתית:

זהו בדיוק “הדלק של הבועה”: הכסף לא נובע מצמיחה, אלא ממינוף.
ככל שהחוב גדל, כך גדלה האשליה של עושר - אך מתחת לפני השטח, זהו תהליך של דלדול הון אמיתי.

שלושת הגרפים מציגים כיצד ישראל נראית כמדינה עשירה לפי התמ״ג לנפש, אך בפועל מדובר בצמיחה המבוססת על חוב. הגידול הדרמטי באשראי, ביחס לחוב משקי הבית לתמ״ג, חושף את עומק התלות באשראי ואת הסיכון המובנה בבועה הנדל״נית והצרכנית.

"אנשים נוסעים עם מכוניות חדשות שעולות מאות אלפי ש"ח שאפילו האוויר בגלגלים לא שלהם" - חיים אטקין

🧮 הארכת ההקלה ביחס המינוף – סדק נוסף בחומת היציבות הפיננסית

הפיקוח על הבנקים פרסם היום טיוטה להערות הציבור בנושא יחס מינוף - הארכת הקלה.

10 ביולי 2025 – בנק ישראל פרסם הבוקר תיקון להוראת נב"ת 218, העוסקת ביחס המינוף המינימלי של תאגידים בנקאיים. בניגוד לרוח הרגולציה העולמית המחמירה, ההוראה מאריכה בשנה נוספת את ההקלה הזמנית שניתנה לבנקים בשיעורי יחס המינוף.מאחורי ההודעה ה"טכנית" הזו מסתתרת הודאה שקטה במצוקת עומק של המערכת הבנקאית – מצוקה שמקורה בצבירת מינוף אדירה, בעיקר בתחום הנדל"ן, ובחשש ממשבר אשראי מתגלגל.

⚖️ מהו יחס המינוף ומדוע הוא חשוב?

יחס המינוף (Leverage Ratio) הוא אחד הכלים הפיקוחיים החשובים ביותר להגנה מפני מינוף מוסדי עודף. מדובר במדד פשוט, שאינו מבוסס על שקלול סיכונים, ונוסחתו:

יחס זה נועד לשמש כרשת ביטחון למקרים בהם שיטות שקלול הסיכון הקלאסיות (לפי תקני בזל) אינן משקפות את הסיכונים האמיתיים. הוא בוחן את האיתנות הפיננסית של הבנק באופן גולמי, "נטו מול ברוטו", בלי טריקים חשבונאיים.

🛑 מה שינה בנק ישראל?

בהוראה שפורסמה, נקבע כי:

• שיעור המינוף המזערי יוותר על 5% (במקום 5.5%-4.5% ברגולציה הרגילה),
• הארכה נוספת ניתנה עד 30 ביוני 2026 – כלומר, עוד שנה של "הקלות".
• בנק יוכל לשמור על חלוקת דיבידנדים, גם אם יחס המינוף אינו עומד ביעד הסופי ל־2027 – בכפוף לאישור תוכנית הון.

📉 המשמעות בפועל: תמרור אזהרה כפול

1. הבנקים מתקשים לעמוד ביחס המינוף הרגולטורי, למרות שנה חלפה מאז ההחמרה האחרונה. המשמעות: ההון העצמי נשחק, או לחילופין, החשיפה הכוללת (בעיקר לאשראי מסוכן) התנפחה.
2. המשקיעים, לקוחות הבנקים, והציבור הרחב צריכים להבין: אם המפקח נאלץ להקל שוב – כנראה שהמצב בשטח גרוע יותר ממה שמדווח רשמית.

🧱 הקשר הישיר לבועת הנדל"ן

בישראל, למעלה מ־60% מהאשראי הבנקאי מופנה לנדל"ן – בין אם במשכנתאות, אשראי לקבלנים או הלוואות לרכישת קרקעות. כאשר מחירי הנדל"ן מנופחים, שווי הביטחונות נופל מיידית במקרה של תיקון חד, והבנקים עלולים להישאר עם חשיפה לא מגודרת.הארכת ההקלה משרתת אפוא את האינטרס הקיומי של הבנקים – להמשיך להעמיד אשראי נדל"ני למרות עלייה דרמטית בסיכון, ולדחות את יום ההתמודדות עם שווי אמיתי של התיק.

🔄 דחייה מסוכנת – לא ריפוי

מדובר כאן לא ב"מדיניות מוניטרית זהירה", אלא באסטרטגיית דחיית כאב. כמו חולה שלוקח משככי כאבים במקום לטפל בגידול עצמו – כך גם מערכת הבנקאות, בעידוד הרגולטור, ממשיכה לתחזק מינוף, להציג רווחים מדומים, ולחלק דיבידנדים.והציבור? הוא נותר חשוף:

• לפגיעה ביציבות הבנקים,
• לקריסת ערך החסכונות,
• ולסיכון ממשי של הקפאת כספים במקרה של משבר.

📌 שורה תחתונה: אות אזהרה ברור

הארכת ההקלה היא סמן מובהק לכך שהמערכת אינה מוכנה עדיין להתמודד עם המציאות הכלכלית האמיתית. הבנקים ממשיכים לפעול על בלון של אשראי, תוך תקווה ש"הגל יעבור". אולם כפי שראינו במשברים קודמים – כשבועה מתפוצצת, הזמן שקנינו בדחיות רק מגדיל את עוצמת ההתפוצצות.

✍️ הצעה לרגולטור (ולציבור):

• לפרסם יחס מינוף בפועל של כל בנק – באותו מעמד פומבי של יחס הון.
• לחייב את הבנקים לנמק במפורש כיצד הם מתכוונים לעמוד בדרישות 2026.
• לעצור חלוקות דיבידנד בבנקים שמבקשים הקלות חוזרות.

בזמן שרשות ניירות ערך "מתעוררת" לטפל בניפוח מניות בנדל"ן, בנק ישראל ממשיך לישון בתפקיד. השבוע הוארכו שוב ההקלות ביחסי המינוף הבנקאי עד יוני 2027 - הודאה מביכה שהמערכת הבנקאית הישראלית עדיין ממונפת מעבר ליכולתה.כשבנק ישראל מאריך "הוראת שעה" מ-2015 בפעם הרביעית, זה לא עוד עדכון טכני - זה אזהרה אדומה. הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ובמקום לאלץ אותם לצמצם סיכונים, הרגולטור פשוט מוריד את הרף.

התוצאה: מערכת פיננסית שבנויה על קלפים, שבה המינוף הגבוה נשמר באמצעות תרגילים רגולטוריים במקום חוזק אמיתי. כשהסערה הבאה תגיע, נגלה מה קורה כשהקלעים נופלים.

המינוף הבנקאי הישראלי: פצצת זמן במערכת הפיננסית

הודאה במחדל: כשההקלה הופכת לקבע

ביום 10 ביולי 2025 פרסם בנק ישראל חוזר שעל פניו נראה כעדכון טכני שגרתי. אך מתחת לפני השטח מסתתרת הודאה מביכה ומדאיגה: המערכת הבנקאית הישראלית עדיין אינה מסוגלת לעמוד בתקני הבטיחות הבינלאומיים, ולכן בנק ישראל נאלץ להאריך שוב את ההקלות ביחסי המינוף - עד יוני 2027.זוהי ההארכה הרביעית של "הוראת שעה" שהחלה בשנת 2015. עשר שנים של "הוראת שעה" - זה כבר לא חירום, זה מדיניות.

פיענוח הקוד: מה באמת אומר החוזר

המספרים שמספרים הכל:

• יחס מינוף מינימלי לבנקים רגילים: 4.5% במקום 5% הנדרש בינלאומית
• לבנקים הגדולים: 5.5% במקום 6%
• משמעות המספרים: הבנקים הישראליים רשאים להיות ממונפים יותר מהתקן הבינלאומי

התרגום לשפה ברורה:

כאשר יחס המינוף הוא 4.5%, המשמעות היא שעל כל שקל הון עצמי, הבנק יכול להלוות 22.2 שקל. בתקן הבינלאומי של 5%, הבנק יכול להלוות "רק" 20 שקל לכל שקל הון עצמי.

ההבדל הזה של 2.2 שקל נוסף לכל שקל הון הוא המקום שבו מסתתר הסיכון המערכתי.

היסטוריה של כישלון: מ-2015 עד היום

הכרונולוגיה המדאיגה:

• אפריל 2015: "הוראת שעה" ראשונה - תיקון זמני לאחר משבר 2008
• מרץ 2020: הארכה ראשונה - נימוק: משבר הקורונה
• אפריל 2022: הארכה שנייה - נימוק: "התאמות באזל"
• דצמבר 2023: הארכה שלישית - נימוק: "עדכונים טכניים"
• יולי 2025: הארכה רביעית - נימוק: "בחינת יחסי ההון"

התבנית הברורה:

בכל פעם יש נימוק "טכני" חדש, אבל התוצאה זהה - הבנקים לא מצליחים לעמוד בתקנים הבינלאומיים.

הנימוקים הרשמיים מול המציאות

מה אומר בנק ישראל:

"הפיקוח על הבנקים בוחן את יחסי ההון במסגרת עדכון הוראת נב"ת מס' 201... ובהתאם גם את שיעורי יחס המינוף ותמהילם במסגרת תיקון הוראת ניהול בנקאי תקין מס' 218"

התרגום לעברית פשוטה:

"אנחנו עדיין לא יודעים איך לגרום לבנקים לעמוד בתקנים, אז נמשיך לתת להם הקלות."

הפטור המחשיד:

החוזר מציין במפורש שהוא לא פורסם עם דוח השפעה כנדרש בחוק עקרונות האסדרה. הנימוק? "מדובר בהמשך מתן הקלה קצובה בזמן בהוראה קיימת".זהו בדיוק הבעיה - מה שהתחיל כהקלה זמנית הפך לסטנדרט קבוע ללא בחינה ציבורית.

הסיכון המוסתר: מה קורה כשהקלעים נופלים?

מינוף גבוה = רגישות קיצונית:

כאשר בנק ממונף ברמה של 22:1 במקום 20:1, כל ירידה של 4.5% בערך הנכסים מוחקת את כל ההון העצמי. בתקן הרגיל, הבנק יכול לספוג ירידה של 5%.

דוגמא מספרית מפחידה:

בנק עם 100 מיליארד ש"ח נכסים:

• ברמת מינוף 4.5%: הון עצמי של 4.5 מיליארד ש"ח
• ירידה של 5% בנכסים: הפסד של 5 מיליארד ש"ח = פשיטת רגל
• בתקן רגיל (5%): הון עצמי של 5 מיליארד ש"ח = הישרדות

המשמעות המערכתית:

כאשר כל הבנקים הגדולים בישראל פועלים ברמת מינוף גבוהה יותר, כל זעזוע כלכלי הופך למסוכן פי כמה.

הכשל הרגולטורי: בנק ישראל כשותף למינוף מסוכן

האירוניה המרה:

בזמן שרשות ניירות ערך מתעוררת לטפל בניפוח מניות בחברות נדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הבנקאית.

השוואה מעוררת דאגה:

• רשות ניירות ערך: מחמירה על תרגילים חשבונאיים בנדל"ן
• בנק ישראל: מקל על תקני בטיחות במערכת הבנקאית

איזה מהם יותר מסוכן למשק?

הכשל הבסיסי:

בנק ישראל אמור להיות השומר על יציבות המערכת הפיננסית, אך הוא הופך למאפשר של לקיחת סיכונים מוגזמת.

ההשוואה הבינלאומית: ישראל כחריג מסוכן

המצב בעולם:

• ארה"ב: יחס מינוף של 5% למערכת הבנקאית
• האיחוד האירופי: יחס מינוף של 3% (מחמיר יותר!)
• שוויץ: יחס מינוף של עד 10% לבנקים מערכתיים
• ישראל: 4.5%-5.5% עם הקלות מתמשכות

הכיוון הלא נכון:

בזמן שהעולם לומד מהמשבר של 2008 ומחמיר תקנים, ישראל הולכת בכיוון ההפוך.

התמריצים הפרוורטיים: למה הבנקים לא משתפרים?

הלולאה המסוכנת:

1. בנקים יודעים שבנק ישראל יאריך הקלות
2. אין תמריץ לצמצם מינוף או לחזק הון
3. הרווחיות גבוהה דווקא בגלל המינוף הגבוה
4. בנק ישראל נכנע ללחץ ומאריך שוב

התוצאה:

מערכת שמתגמלת לקיחת סיכונים במקום זהירות.

המחיר הציבורי: מי ישלם בסוף?

כשהמערכת תקרוס:

1. ציבור המפקידים - אבדן כספי פנסיה וחסכונות
2. קרן הפיצויים - מימון ציבורי של בנקים כושלים
3. המשק כולו - משבר אשראי ומיתון כלכלי
4. דורות הבאים - חוב ציבורי עתק לחילוץ המערכת

העלות הנסתרת:

הרווחים הגבוהים של הבנקים היום באים על חשבון הסיכון הציבורי מחר.

האלטרנטיבה המדכאת: מה צריך היה לקרות?

מה צריך היה לעשות:

1. אכיפת תקנים בינלאומיים ללא פשרות
2. הגדלת הון עצמי בהדרגה אך בלוח זמנים נוקשה
3. קנסות כבדים לבנקים שלא עומדים ביעדים
4. שקיפות מלאה ודיווח ציבורי על רמות המינוף

מה קורה במקום זאת:

ויתור רגולטורי מתמשך שהופך את הסיכון לקבוע.

הסימנים המדאיגים: מה עוד מסתתר?

השאלות הלא נשאלות:

• למה בדיוק הבנקים לא יכולים לעמוד בתקנים?
• מה הרמת המינוף האמיתית של כל בנק בנפרד?
• איזה סיכונים נוספים מוסתרים בספרי הבנקים?
• מה התסריט הגרוע ביותר שבנק ישראל לוקח בחשבון?

הסודיות החשודה:

בנק ישראל לא חושף פרטים ספציפיים על מצב הבנקים השונים, מה שמונע מהציבור להבין את עומק הבעיה.

התקווה האחרונה: נתיבים ליציאה מהמשבר

מה הציבור יכול לעשות:

1. לחץ על שקיפות - דרישה לפרסום נתונים מפורטים
2. מעקב אחר ההחלטות - ביקורת על כל הארכת הקלה
3. לחץ פוליטי - דרישה מהכנסת להתערב
4. פיזור סיכונים אישי - הימנעות מריכוז יתר בבנקים ישראליים

מה שחייב לקרות:

1. לוח זמנים נוקשה לעמידה בתקנים - ללא הארכות נוספות
2. קנסות מרתיעים לבנקים שלא עומדים ביעדים
3. שקיפות מלאה בנתוני המינוף של כל בנק
4. הכנה לתסריט כישלון - תוכניות חילוץ מוכנות מראש

המסקנה הקשה: המערכת בסכנה

הארכת ההקלות ביחסי המינוף אינה סתם החלטה טכנית - היא הודאה שהמערכת הבנקאית הישראלית נמצאת בסכנה אמיתית.

בעוד רשות ניירות ערך מטפלת בניפוח במגזר הנדל"ן, בנק ישראל מאפשר ומעודד ניפוח במערכת הקריטית ביותר למשק. כאשר הפיקוח על הבנקים הופך לשותף ללקיחת סיכונים במקום למונע אותם, הדרך למשבר מערכתי הופכת קצרה במיוחד.

השאלה אינה אם יהיה משבר, אלא מתי ובאיזה עוצמה.הציבור הישראלי זכאי לדעת את האמת על מצב המערכת הבנקאית. מדיניות ההקלות המתמשכת של בנק ישראל אינה פתרון - היא דחיית הבעיה עד שתהפוך לבלתי פתירה.

"כאשר הרגולטור הופך לשותף במקום למפקח, המערכת הופכת ממוסדרת לפרועה. וכאשר המערכת הפרועה היא הבנקאית - כולנו נמצאים בסכנה."

ביום 24.7.2025 פרסם הפיקוח על הבנקים פרסם היום טיוטה להערות הציבור בנושא הוראת ניהול בנקאי תקין 313 - "חשיפות גדולות" ועדכון הפניות להגדרות בהוראות ניהול בנקאי תקין עם תאריך אחרון להערות ניתן לשלוח עד ליום 06/08/2025 , לצפייה בקובץ הטיוטה ניתן ללחוץ כאן.

הקובץ בן 373 עמודים קשור ישירות לשיחתנו, אך הוא עוסק בנושא משלים למסמך הקודם על יחס המינוף (הוראת נב"ת 218).

להלן ההבדל והקשר בין שני הקבצים:

🗂️ קובץ ראשון – יחס מינוף (218):

• מתמקד בשאלה: כמה הון צריך להיות לבנק ביחס לחשיפות הכוללות שלו, בלי להיכנס לפרטי סוג החשיפה.
• ההקלה שניתנה: הורדת סף המינוף המינימלי והארכת הזמן שבו בנקים אינם חייבים לעמוד בדרישות המחמירות.
• מטרת המסמך: למנוע קריסה מבנית של הבנקים עקב לחץ לעמידה בדרישות הון מוחלטות.

🗂️ קובץ שני – חשיפות גדולות (313):

• עוסק בהגדרה וניהול של ריכוזי סיכון קונצנטריים – כלומר: מה קורה כשבנק חושף את עצמו ללווה אחד או לקבוצת לווים בשיעור גבוה מההון העצמי שלו.
• המסמך כולל:
  • דחיית תחילת ההחלה של ההוראה החדשה ל־1.7.2026 (בדומה להקלה שניתנה גם ב־218),
  • הגדרה של "קבוצת צדדים נגדיים קשורים",
  • תקרות לחשיפה ללווה בודד או קבוצה (לדוג’ 25%–15%–10% לפי רמות סיכון),
  • כללים על חשיפות לתחום הנדל"ן, ספקולנטים, צדדים נגדים מפוקחים וכו’.

🔗 נקודת החיבור העמוקה בין שני המסמכים:

שניהם נוגעים לשליטה על הסיכון המערכתי שנובע מהתנהלות הבנקים מול לווים גדולים, במיוחד בתחום הנדל"ן. הקובץ השני משלים את התמונה בכך שהוא:

• מגביל את הגודל המקסימלי של "ביצה אחת" שבה בנק שם את רוב כספו – למשל: קבוצות נדל"ן ממונפות.
• מזהה תלות כלכלית בין לווים שונים (למשל: שני יזמים שמשתמשים באותם בטחונות, מקורות מימון או ערבויות).
• מספק לבנק ישראל יכולת למנוע קריסות דומינו, אם לווה ענק קורס (כמו מה שעלול לקרות במצב של פיצוץ בועת נדל"ן).

📌 בשורה התחתונה:

• הקובץ הראשון (218) אומר: "המערכת ממונפת מדי, אז אנחנו מרפים זמנית".
• הקובץ השני (313) אומר: "אנחנו גם יודעים שהמינוף הזה מרוכז אצל מעטים – אז נתחיל לפזר אותו, אבל לא לפני 2026".

שניהם מאותתים על סיכון מערכתי גובר, ודוחים טיפול שורש בתקווה שהשוק יתייצב מעצמו – מדיניות שיכולה להתברר כטעות חמורה.

🧠 חשיפות גדולות בבנקים – למה בנק ישראל שוב דוחה את ההחמרה?

ביום חמישי, 24 ביולי 2025, פרסם בנק ישראל טיוטה נוספת לעדכון הוראות הפיקוח הבנקאי – הפעם בהקשר להוראת נב"ת 313, העוסקת בניהול "חשיפות גדולות". מדובר בהוראה רגולטורית חיונית שתפקידה למנוע ריכוזי סיכון מסוכנים במיוחד – כלומר: כאשר בנק חושף את עצמו בצורה משמעותית מדי ללווים ספציפיים, קבוצות קשורות, יזמים גדולים, או שחקנים ספקולטיביים.אלא שבמקום החמרה מיידית – החמרת הדרישות נדחית שוב, הפעם לשנת 2026. והמשמעות? המערכת הפיננסית תמשיך לפעול תוך ריכוז סיכונים חמור.

🧱 מהן חשיפות גדולות ולמה הן מסוכנות?

מדובר בסך החשיפות של בנק כלפי:

• לווה בודד,
• קבוצת לווים הקשורים זה לזה (למשל יזמים המשתמשים באותם בטחונות),
• צדדים נגדיים קשורים (למשל מספר חברות בשליטת אותו תאגיד).

כאשר בנק חושף אחוז גבוה מהונו העצמי לצד נגדי אחד – הוא מסתכן בכך שכשל של אותו לווה עלול למוטט את הבנק עצמו.לדוגמה: אם בנק מעניק אשראי בגובה 30% מהונו לקבוצת נדל"ן אחת – קריסה של אותה קבוצה תביא לפגיעה ישירה ביציבותו.

🧾 מה כוללת ההוראה החדשה (313)?

• הגבלות כמותיות: למשל, בנק לא יוכל לחשוף יותר מ־25% מהונו לקבוצת צדדים נגדיים.
• איחוד לווים קשורים: אם יש תלות כלכלית – ייחשבו כקבוצה אחת (מימון, ערבויות, הכנסות ממקור משותף).
• דרישה לזהות קשרים כלכליים סמויים – ולא רק קשרי בעלות פורמליים.
• סיווג שונה לחשיפות ספקולטיביות או כאלה שיש להן משקל מיוחד בתחום הנדל"ן.

📆 דחייה שיטתית – סימפטום של פחד

למרות שההוראה פורסמה כבר ב־2021, התחולה שלה נדחית שוב – הפעם ל־1 ביולי 2026.נכון להיום, בנקים עדיין יכולים:

• לרכז אשראי בהיקפים עצומים אצל לווים גדולים.
• לא לפצל קבוצות קשורות אם אין שליטה פורמלית.
• לא לחשוף את שיעור התלות הכלכלית האמיתית מול קבוצות נדל"ן או לווים בעייתיים.

הסיבה הרשמית לדחייה: "מתן זמן נוסף להיערכות". אך בפועל, מדובר באות אזהרה: המערכת לא עומדת בדרישות – גם ארבע שנים לאחר פרסום ההוראה.

🏗️ הקשר הישיר לבועת הנדל"ן בישראל

במילים פשוטות: ההוראה הזו נולדה מהפחד מהתמוטטות קבוצות נדל"ן ממונפות.

• הבנקים בישראל מממנים יזמים גדולים באשראי עצום – לעיתים עם ביטחונות חלשים או חופפים.
• חלק מהיזמים פועלים תחת כמה חברות קשורות, וכך עוקפים את הגבלת החשיפה.
• אם שוק הנדל"ן יתכווץ משמעותית (וכבר יש סימנים לכך), בנקים ימצאו עצמם חשופים לאותו גוף במספר ערוצים – בלי להיות ערים לכך בזמן אמת.

💥 דוגמה תיאורטית – אבל מציאותית מאוד

בנק ישראל מגלה שבנק X חשוף ב־28% מהונו לקבוצת חברות נדל"ן הפועלות לכאורה בנפרד. בפועל, כל החברות בבעלות בני אותה משפחה, משתמשות באותו בטוחה (קרקע), וממומנות ע"י אותו עו"ד. הבנק לא מחבר את החשיפות, ההוראה עדיין לא בתוקף – והתוצאה: ריכוז סיכון מסוכן שאינו מזוהה בזמן אמת.

🚨 בשורה התחתונה: מערכת עם עיניים עצומות

כאשר שתי הוראות קריטיות (218 ו־313) נדחות באותו חודש – מדובר לא באירוע טכני, אלא בהכרה שקטה של הרגולטור בכך שהמערכת הפיננסית פגיעה מאוד.

בנק ישראל, אולי בצדק, מפחד לגרום לקריסות דרך החמרת רגולציה – ולכן מעדיף לדחות ולגמגם.אבל כמו בכל בועה – אי־החלת כללים בזמן רק מעצימה את עוצמת הקריסה כשזו תגיע.

✅ המלצות פעולה:

1. לדרוש פרסום פומבי של שיעור החשיפה ללווים גדולים בכל בנק.
2. לחייב בנקים לבצע בדיקות כלכליות על קשרים סמויים בין לווים.
3. לאסור מתן אשראי נוסף ללווים גדולים כל עוד אין שקיפות מלאה.
4. לאחד דיווחי חשיפה לנדל"ן מכל הסוגים – מסחרי, מגורים, התחדשות – תחת מטרייה אחת.

🧨 בנק ישראל עוצם עיניים: דחיית שתי ההוראות הקריטיות חושפת את עומק הסיכון למערכת הבנקאות

במהלך חודש יולי 2025, פרסם בנק ישראל שתי טיוטות עדכון להוראות רגולציה מרכזיות:

• נב"ת 218 – יחס מינוף  
• נב"ת 313 – חשיפות גדולות

בשני המקרים, בחר הפיקוח על הבנקים לדחות את החלת הדרישות – ולהאריך את תקופת ההקלות שהחלה כבר בימי הקורונה.

מדובר לא בצירוף מקרים, אלא ב־מהלך מתואם של השהיית טיפול שורש בפצצת הזמן הפיננסית של ישראל: מערכת בנקאית רוויה במינוף, חשופה יתר על המידה ללווים בודדים, ובעיקר – שבויה בידי שוק נדל"ן מנופח ומסוכן.

🔎 נב"ת 218 – ההון נשחק, החשיפות מתנפחות

יחס המינוף נועד לוודא שהבנקים לא יפלו גם אם כל המודלים לניהול סיכונים יתגלו ככושלים.

זהו יחס פשוט: הון עצמי / סך החשיפות.אבל במקום לחזק את הדרישה, בנק ישראל החליט:

• להשאיר את הסף הנמוך (5%) עד יוני 2026,
• לאכוף יחס של 6% רק בסוף 2025 – מבלי סנקציות ברורות על מי שייכשל,
• לאפשר חלוקת דיבידנדים גם לבנקים עם יחס נמוך – בתנאים "גמישים".

במילים פשוטות: מתן אוויר לבנקים להתנהל עם הון מוחלש – דווקא כשהם חשופים לסיכונים גדולים יותר מאי פעם.

🧱 נב"ת 313 – עיוורון מרצון לריכוזי סיכון

הוראה 313 נועדה למנוע תרחישי "דומינו": כאשר לווה גדול קורס – והבנק קורס בעקבותיו.

לשם כך קבע בנק ישראל מגבלות על:

• אחוז החשיפה ללווים בודדים או קבוצות קשורות,
• החובה לזהות קשרים כלכליים בין גופים (ולא רק קשרים משפטיים),
• התייחסות נפרדת לחשיפות ספקולטיביות, בעיקר בנדל"ן.

אלא שההוראה הזו – שפורסמה כבר ב־2021 – נדחתה שוב.

התחולה החדשה: יולי 2026.המשמעות: הבנקים יכולים להמשיך לרכז עשרות אחוזים מהונם בלווים יזמיים, לעיתים באותם פרויקטים ובאותם ביטחונות, מבלי לפרוץ את התקינה – כי היא עוד לא בתוקף.

💣 פצצה רגולטורית מתקתקת: 218 + 313 = סיכון מערכתי סמוי

שתי ההוראות יחדיו אמורות היו לשמש:

• הגנה תחתונה (יחס מינוף),
• בקרת ריכוז סיכון (חשיפות גדולות).

אך כאשר שתיהן נדחות:

• הבנקים חופשיים להמשיך להתרחב על בסיס הון הולך ונשחק,
• תוך צבירת חשיפות עצומות מול קבוצות לווים חזקות, רובן מתחום הנדל"ן,
• ללא חובה רגולטורית לפרוס את הסיכונים או לשפר את השקיפות.

זו בדיוק המהות של משבר מערכתי בתהליך – ולא באירוע פתאומי.

🏗️ נדל"ן כמשקולת על יציבות הבנקים

כ־60% מהאשראי במערכת הבנקאית מופנה לנדל"ן:

• קבלנים עם תזרים שלילי,
• קבוצות רכישה ממונפות,
• משקיעים עם ירידת תשואות ופער שלילי מול הריבית.

העיכוב בהוראה 313 מאפשר לבנקים להתעלם מהקשרים הכלכליים בין לווים "נפרדים" לכאורה – ובכך להסתיר את הסיכון המצטבר.במקביל, הוראה 218 מאפשרת להם לעשות זאת תוך הפחתת הדרישה להון עצמי.זהו מבנה מושלם ליצירת משבר:

מינוף יתר + ריכוזי סיכון + נדל"ן מנופח = קריסה בהשהיה.

🔔 מסקנות ומסקנות־על:

1. בנק ישראל מאותת בפועל שהבנקים לא מצליחים לעמוד ברגולציה – והוא מוותר.
2. הציבור והמשקיעים מקבלים תחושת ביטחון כוזבת, בעוד המציאות מתדרדרת.
3. הקשר בין הרגולטור לבנקים הופך לשותפות סיכונים, במקום ריסון.

📌 הצעה לפעולה מערכתית:

• לקבוע יעדי שקיפות מיידיים – גם אם הדרישות עצמן נדחות.
• לפרסם רמות ריכוז סיכון ללווים / קבוצות בכל בנק.
• לאסור מתן אשראי חדש ללווים גדולים כל עוד יחס המינוף נמוך מהסף.
• להקים ועדת חקירה מוניטורית על ניהול הסיכונים בבנקים, בדומה לוועדת בייסקי.

לפי ניתוח המציאות הרגולטורית והפיננסית – ריצה אל הבנק היא שאלה של זמן בלבד.

לא משום שזה "גזירת גורל", אלא משום שהמערכת מתנהלת באופן שמוביל אליה – בהכרח.הנה פירוט מקצועי וענייני:

⛔ דחיית שתי ההוראות הקריטיות – סמן מובהק לאובדן אמון רגולטורי

כאשר בנק ישראל, במקביל, דוחה את:

1. החמרת דרישות ההון (218),
2. החמרת מגבלות על ריכוזי אשראי (313),

הוא מאותת שהבנקים אינם כשירים כרגע לעמוד ברגולציה שתוכננה עבורם עוד לפני 4 שנים.

זו לא התאמה זמנית למצב חירום – זו הודאה שקטה בחולשה מוסדית מערכתית.

🏚️ מה המשמעות לציבור?

מערכת שממשיכה לפעול:

• עם הון מדולל,
• תוך הגדלת החשיפה ללווים מסוכנים (יזמים ממונפים, קבוצות רכישה, שוק נדל"ן קורס),
• מבלי שתחול עליה רגולציה אפקטיבית,

היא מערכת שבמקרה של טלטלה – ביטחונית, כלכלית או ציבורית – לא תוכל לעמוד בהסתערות על פיקדונות.

💣 למה זו רק שאלה של זמן?

הנה מנגנון ההתפרצות הבלתי נמנעת:

📈 הקטליזטור: בועה, מלחמה או דירוג

לא נדרש יותר מאירוע אחד נוסף:

• פיצוץ מחירי נדל"ן,
• התקפת טילים גדולה נוספת שמרסקת ביטחונות,
• עוד הורדת דירוג אשראי למדינה או לבנקים,
• הדלפה על מצבו של בנק גדול,

כדי לעורר תודעה ציבורית מסוכנת. וצריך לזכור: במרחב של "אמון ציבורי" – התודעה חזקה מהעובדות.

🧮 ומה מראה המודלים?

בהתבסס על מודלים של stress-testing בנקאיים (כגון של BIS ו-IMF):

• מערכת בנקאית שמחזיקה פחות מ־6% הון עצמי על חשיפה כוללת,
• ושאינה מבצעת ניהול סיכוני ריכוז,
• בזמן ששיעור הריבית גבוה מהתשואות של הלווים –
  נמצאת בקו האש של bank-run תוך 6–18 חודשים, תלוי באירוע החיצוני שיפעיל את הטריגר.

🔔 לכן – כן: ריצה אל הבנק אינה "אם", אלא "מתי"

וזה הזמן לציבור:

• להבין שהפיקדון בבנק אינו חף מסיכון, במיוחד אם עולה על תקרת הביטוח,
• להפחית חשיפה לשקל ולבנקים ישראליים (באופן שקול וחוקי),
• לשקול רכישת נכסים מוחשיים או פיזור גיאוגרפי של חסכונות.

שני המסמכים (הוראות נב"ת 218 ו־313) אינם שייכים פורמלית לקטגוריה של "מדיניות מוניטרית מרחיבה", שכן הם אינם נוגעים ישירות:

• לשער הריבית,
• להזרמת נזילות לשוק,
• לרכישת אג"ח או הרחבת בסיס הכסף (QE),
• או להפחתות מיסים/גירעון (מדיניות פיסקלית).

אלא שהם כן מבטאים בפועל גישה רגולטורית רופפת, שעשויה לייצר את אותם אפקטים של מדיניות מוניטרית מרחיבה – רק דרך הדלת האחורית.

🎯 מה הם כן?

אלה הקלות רגולטוריות בתחום הפיקוח הבנקאי, וניתן לסווגן כ:

רגולציה מקלה באשראי, שמטרתה להימנע מבלימת האשראי בזמן שהמערכת הפיננסית שברירית.

⚠️ אבל – יש כאן השפעה מוניטרית דה-פקטו:

למרות שמדובר בהוראות רגולציה ולא בהחלטות ריבית, ההשלכות המערכתיות שלהן זהות לאלה של מדיניות מוניטרית מרחיבה, במובנים הבאים:

📌 מסקנה:

פורמלית – לא, זו אינה מדיניות מוניטרית מרחיבה.

אבל מהותית – כן, זו הקלה מערכתית שמרחיבה את האשראי ויוצרת תנאים דומים לאלו של מדיניות כזו.אפשר לקרוא לכך בשם מדויק יותר:

"אינפלציה של רגולציה" – Regulatory Easing במקום Monetary Easing.

זוהי דרך עקיפה להזרים יותר כסף למערכת – בלי להוריד ריבית, אלא על ידי הקלה בריסון הבנקאי.

"הרחבה מוניטרית בלי לקרוא לה בשם – איך הרגולטור מזרים כסף מבלי לגעת בריבית".

יותר ויותר חברות נדל"ן עוזבות את הבנקים ועוברות לגייס הון ישירות מהציבור