כך נשמעת הכחשה מערכתית: ניתוח לראיון של אורי יוניסי

צילום מסך אתר כלכליסט - כתובת הכתבה, כאן

ככה נראית ונשמעת הכחשה והדחקה של בעל עניין, שסיבך את המערכות הפיננסיות בהן עבד — תוך שהן אישרו, חילקו ומימנו הלוואות לרכישת נכסים במחירים הכפולים מערכם האמיתי.

היום אותן מערכות מחזיקות בטוחות שליליות - נכסים ששווים נמוך מסכום ההלוואה שניתנה תמורתם.

מעניין מה יאמרו להגנתם בוועדת החקירה שתקום בבוא היום.

הריאיון: נימה רגועה, בעיה עמוקה

בראיון פרישה ל״כלכליסט״, אורי יוניסי - לשעבר ראש חטיבת המשכנתאות בבנק לאומי - מנסה לשדר יציבות.

המסר המרכזי: “לא נראה ירידות מחירים דו־ספרתיות”, “הביקוש קיים”, “המערכת מתפקדת”.

זו רטוריקה בנקאית טיפוסית שמטרתה הרגעה - לא ניתוח כלכלי.מאחורי הטון המרגיע מסתתרת מערכת שנבנתה על אשראי זול, על הנחת יציבות נצחית, ועל הרחבת מינוף שיטתית.

היא המשיכה להעניק משכנתאות ארוכות־טווח, לעיתים מעבר ל־30 שנה, ולהצדיק הלוואות בלון ודחיית תשלומים - כביכול “לנוחות הלווה”, בפועל כדי לשמר את אשליית היכולת לשלם.

משכנתאות ארוכות ובלונים פיננסיים

כאשר הלוואה מבוססת על הנחה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות, כל דחייה בתשלום הופכת למינוף של הפסד עתידי.

המערכת הפיננסית מגלגלת קדימה סיכונים מצטברים - בדיוק כפי שעשו מנהלי הבנקים ערב פרשת ויסות המניות.הרחבת תקופות ההחזר ל־35 ואף 40 שנה איננה “פתרון” - היא דחייה של קריסה.

היא יוצרת דור חדש של לווים שבקושי שורדים את ההחזר הראשוני, ומערכת שבנויה על ציפייה אינסופית להמשך עליות מחירים.

עודף היצע במסווה של "מחסור"

בראיון נטען כי קיים "מחסור של מעל 110 אלף יחידות דיור".

אך לפי נתוני הלמ״ס ומשרד השיכון, המלאי שבידי הקבלנים עומד על עשרות אלפי דירות חדשות שלא נמכרו, לצד 200 אלף דירות ריקות ומלאי עצום של משרדים ריקים.

מדובר בעודף היצע ממונף, לא במחסור.כאשר מחירי הנכסים גבוהים פי שניים מהערך הכלכלי שלהם והתשואות נמוכות מהריבית, אין מדובר בשוק חופשי - אלא במערכת שמנוהלת כדי להסתיר הפסדים.

האחריות המוסרית והמשפטית

הבעיה איננה רק כלכלית - היא מוסרית.

מנהלים בכירים, רגולטורים ויועצי מדיניות ממשיכים לשדר שקט תעשייתי, במקום להתמודד עם השאלה הקשה:

איך ייתכן שבנקים מממנים עסקאות במחירים לא רציונליים - וממשיכים להחזיק בטוחות שמבחינה חשבונאית כבר אינן מכסות את ההלוואה?יום אחד תוקם ועדת חקירה.

ושם יצטרכו להסביר לא רק את הכשלים - אלא גם את השתיקה.

השורה התחתונה

הראיון עם יוניסי איננו סתם פרישת בכיר.

הוא עדות חיה להמשך ההכחשה של מערכת בנקאית שנלכדה בבועה.

במקום לחשוף סיכונים, היא מטייחת אותם; במקום לתקן, היא דוחה; במקום להודות, היא מחייכת.

ההיסטוריה מלמדת שהדחקה אינה אסטרטגיה - היא סימפטום לקריסה מתקרבת.

כשהבנקים הם המעסיק – הביקורת נעלמת

כסף קונה הכל, גם שתיקה מקצועית.המערכת השמאית בישראל מצויה בניגוד עניינים מובנה.

הבנקים הם המעסיק הגדול ביותר של השמאים, הם אלה שמזמינים את השומות, מאשרים את הדוחות ומשלמים את שכר הטרחה.

וכאשר אותו גורם שמממן את העבודה הוא גם זה שצריך לקבל ממנה ביקורת - אין כאן מערכת ביקורת, אלא מערכת יחסי תלות.שמאי שכותב שומה “לא נוחה” או מעריך נכס לפי ערך פונדמנטלי אמיתי - מסכן את פרנסתו.

שמאי שמתרגם “שווי שוק” ל“בכמה נמכרו דירות ליד” - מתוגמל.

כך נוצרה תעשיית שכפול מחירים, לא שוק של הערכות שווי אמיתיות.

מקצוע שמאבד את עצמאותו

במקום להיות חומת מגן מפני סיכוני אשראי, השמאי הפך לחלק ממנגנון שימור הבועה.

הוא יודע מה הבנק רוצה לשמוע - ומספק את זה.

הוא יודע מה הקבלן מצפה לראות - ומתאים את המספר.

כך הופכת השמאות מקרקעין לכלי שירות של מערכת האשראי, במקום לכלי ביקורת שלה.

השתיקה כשותפות

הבנקים יודעים זאת היטב. הם רכשו לא רק את הנכסים - אלא גם את הדומיננטיות על תהליך קביעת ערכם.

ולכן, לא נשמעת ביקורת. לא מצד איגוד השמאים, לא מצד ועדת התקינה, לא מצד הרגולטור.

כולם שותקים, מפני שכולם תלויים במערכת.אבל שתיקה כזו איננה ניטרלית. היא שותפות לפשע כלכלי.

השורה התחתונה

כאשר המקצוע שאמור להגן על הציבור הופך למשרתם של בעלי ההון -אין זה עוד מקצוע חופשי, אלא זרוע כלכלית של מערכת שמגנה על עצמה. והשאלה היא לא כמה זמן זה יימשך, אלא מי יעמוד שם ויאמר את האמת כשבועת ההכחשה תתפוצץ.

ועדת התקינה – מראית עין של מקצועיות, בפועל ועדת טיוח וכיסתוח

ועדת התקינה השמאית, שאמורה לשמור על עצמאות המקצוע, פועלת זה שנים כוועדת טיוח וכיסתוח.

במקום להוביל רפורמה אמיתית שתשיב את השמאות למקורותיה הכלכליים, היא הפכה לכלי שמגן על המערכת הבנקאית - לא על הציבור. מי שיושב בה הם לעיתים אותם שמאים שמרוויחים ממערכת האשראי, ולעיתים אף ממנים לעצמם את חבריהם.

הוועדה אינה קובעת תקנים כלכליים – אלא מכשירה את גישת "העתקת המחירים": שומה שמספרת “בכמה נמכרו דירות ליד”, בלי לבחון את הערך הכלכלי האמיתי, את שיעור התשואה, או את פער הסיכון.כך נולדה מציאות מקצועית שבה השומה הפכה למסמך טכני, לא למסקנה כלכלית;

והתקן – לא לכלי מדעי אלא למנגנון הגנה על האינטרסים של מי שגרמו לבועה.

השורה התחתונה

ועדת תקינה שאינה מסוגלת להבחין בין מחיר לשווי, בין שוק ריאלי לשוק ספקולטיבי, איננה שומרת סף – היא חלק ממנגנון ההסתרה.

והיא תישפט על כך, בדיוק כמו הבנקים והרגולטורים שאפשרו את המשבר להתרחש.

🟠 English Summary Bo

"Denial at Its Finest"

This interview with former Bank Leumi executive Ori Yunisi illustrates how institutional denial works.

Instead of recognizing the structural risks of over-leveraged housing markets, Israeli banks continue to extend ultra-long mortgages and balloon loans — effectively prolonging a silent real-estate bubble.

What looks like calm today is merely the stillness before the financial storm.

בגדי הבנקאים החדשים: הסובסידיה הענקית, האחריות הפלילית, והבועה הישראלית והאלגוריה לבגדי המלך החדשים

על הספר "בגדי הבנקאים החדשים: בעיות בבנקאות והדרכים לטפל בהן" / ענת אדמתי ומרטין הלוויג

הבנקים בחרו להיות מסוכנים – הציבור מממן את הסיכון, והנדל"ן בישראל הוא קו האש הבא

הספר "בגדי הבנקאים החדשים" (The Bankers’ New Clothes: What’s Wrong with Banking and What to Do About It) מאת פרופ’ ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד ופרופ’ מרטין הלוויג מהמכון מקס פלנק, הוא אחד הספרים החשובים והנוקבים ביותר שנכתבו על המערכת הפיננסית העולמית מאז משבר 2008.המחברים טוענים שהבנקים אינם מסוכנים כי הם חייבים להיות כאלה – אלא כי הם בחרו להיות כאלה. הם פועלים עם מינוף עצום, הון עצמי דק במיוחד, ותלות מוחלטת בכך שהמדינה תחלץ אותם ברגע האמת.במילים אחרות, הספר חושף את מה שאדמתי והלוויג מכנים “הסובסידיה הענקית” – רווחים פרטיים למנהלי הבנקים ובעלי המניות, מול סיכון ציבורי שחוזר אל משלמי המסים.

זו אינה ביקורת תאורטית בלבד; זו אלגוריה חיה על מערכת שלמה – והכותרת “בגדי הבנקאים החדשים” היא לא פחות מאמירה על “המלך עירום”.

1. האלגוריה של “המלך עירום”: כולם מהללים את היציבות, אף אחד לא רואה את העירום

כמו באגדה הקלאסית “בגדי המלך החדשים”, גם כאן כולם מהללים את “הבגדים” – את הדוחות, את יחסי ההון, את “היציבות המערכתית”.

אבל מאחורי המסכות, המערכת ערומה:

• הבגדים: רגולציה מרופפת, יחסי הון מדומים, שיח טכני על “ניהול סיכונים”.
• המלך: מערכת ממונפת שנשענת על חוב וזוכה להנחות מס ולביטוח ממשלתי.
• החצרנים: רגולטורים, פוליטיקאים, כלכלנים ממסדיים ולוביסטים.
• הילד שצועק: אדמתי והלוויג – שמראים שהבנקים לא לבושים, אלא עטופים בהילה מזויפת של יציבות.

בגדי המלך החדשים (בדנית: Keiserens Nye Klæder, "בגדיו החדשים של הקיסר") היא מעשייה קצרה מאת הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן משנת 1837. הסיפור מהווה אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת. בגדי המלך החדשים הפך לביטוי שמסמל אשליה או הונאה עצמית.

2. הסובסידיה הענקית – מנגנון הסיכון הציבורי

המערכת הבנקאית נראית פרטית, אך היא בנויה על ארבע רגליים של תמיכה ציבורית:

1. ביטוח פיקדונות: המדינה מבטיחה שכל מפקיד יקבל את כספו – גם אם הבנק כשל.
2. ערבויות משתמעות (“גדול מכדי ליפול”): ככל שבנק מסוכן וגדול יותר, כך ברור יותר שיחולץ.
3. הטבות מס על חוב: מימון דרך הלוואות זוכה לעידוד מס, בעוד הון עצמי נענש.
4. ריבית נמוכה על חוב בנקאי: כי השוק מניח שהמדינה תתערב במקרה חירום.

כל זה יוצר פרדוקס מוסרי וכלכלי:

הבנקים מסוכנים – ולכן הם מקבלים מימון זול יותר.
הציבור זהיר – ולכן הוא משלם את החשבון.

אדמתי מכנה זאת “הסובסידיה הענקית”: סובסידיה סמויה שמוערכת בעשרות מיליארדי דולרים בשנה במדינות המערב.

3. ROE – תשואה על ההון או תשואה על סיכון?

במקום למדוד אחריות, הבנקים מתגמלים את עצמם על בסיס ROE (Return on Equity) – מדד שמתגמל מי שמקטין הון עצמי ומגדיל מינוף.

כך נוצר מעגל עיוות:

• פחות הון = יותר סיכון = ROE גבוה יותר = יותר בונוסים.
• וכשהעסק מתפוצץ – הציבור משלם.

מחקרים מצביעים על כך שבנקים שהתפארו ב-ROE גבוה ערב משבר 2008 היו בדיוק אלה שקרסו ראשונים.

זהו לא מדד להצלחה, אלא דגל שחור של סיכון מערכתי.

4. Basel III – איפור רגולטורי, לא רפורמה אמיתית

לאחר 2008 הוצג הרפורמה Basel III כהישג רגולטורי היסטורי.

בפועל, היא מבוססת על מנגנון בעייתי: דרישת הון לפי נכסים משוקללי סיכון. כלומר – הבנק עצמו מעריך את רמת הסיכון של הנכסים שבידיו.

וכמו שאפשר לנחש, בתקופות גאות “הכול נראה בטוח”.

משקלי הסיכון יורדים, המינוף עולה – וכך נוצרת שוב אותה שבריריות מבנית. אדמתי והלוויג טוענים שהפתרון איננו נוסחה מורכבת, אלא כלל פשוט:

יחס מינוף ישיר של לפחות 20-30% הון עצמי אמיתי.
לא מודלים. לא משקלים. הון אמיתי שמונע קריסה.

5. 2023: הוכחה שהשיעור לא נלמד – קריסת Silicon Valley Bank

במרץ 2023 קרס Silicon Valley Bank, לאחר שניהל באופן כושל את סיכוני הריבית והנזילות.

בתוך יממה נמשכו מהבנק פיקדונות בהיקף של 42 מיליארד דולר – ריצה קלאסית שמחקה את הבנק. האירוע חשף את מה שאדמתי טענה שנים קודם:

שום דבר מהותי לא תוקן מאז 2008.

אותו מינוף, אותו סיכון מוסרי, אותה מערכת שבונה על כך שמישהו אחר – הממשלה, משלם המסים – יחלץ אותה.

6. לובי הבנקים – הדמוקרטיה כקלף אשראי

אחת התובנות החזקות בספר היא שלובי הבנקים הפך לגורם שליטה פוליטי.

מחקרים מראים כי בארה"ב אף הצעת חוק שהחמירה רגולציה לא עברה את שני בתי הקונגרס, בעוד 16% מהצעות החוק שהקלו עליה – כן עברו.

במילים פשוטות:

לא הבנקים משרתים את המדינה – המדינה משרתת את הבנקים.

וזה קורה גם בישראל, דרך מנגנוני רגולציה תלויים, דוחות מאופקים, ולשון תקשורתית שמדברת על “שמירה על יציבות” במקום על “שמירה על הציבור”.

7. ישראל – בועת הנדל"ן כגרסה מקומית של הסיכון הבנקאי

כאן מתחבר הספר ישירות למציאות הישראלית.

אותו דפוס מבני קיים גם אצלנו – רק שהמוצר הוא נדל״ן.

• אשראי זורם לשוק הדירות במחירים כפולים מהערך הכלכלי.
• השומות הפכו לכלי שיווקי ולא לבקרה מקצועית.
• ריבית משכנתא גבוהה יותר מתשואת השכירות – נוסחה להפסד ודאי.
• והבנקים? ממשיכים להרוויח על פער המימון, בידיעה שהמדינה לא תיתן להם ליפול.

כפי שאדמתי אומרת על הבנקאות, כך גם אצלנו:

“המערכת אינה שבויה של השוק – היא השוק עצמו.”

הבועה הישראלית אינה חריגה, אלא ביטוי מקומי של אותו מנגנון גלובלי: סיכון ממונף שממומן בידי הציבור.

8. אחריות ולא גורל – השינוי אפשרי, אך לא נוח

הפתרונות שאדמתי והלוויג מציעים פשוטים וברורים:

• דרישות הון עצמי של 20-30%.
• איסור חלוקת דיבידנדים עד להגעה ליעד.
• שקיפות אמיתית במאזנים.
• רגולציה שאינה מבוססת על משקלי סיכון, אלא על יחס מינוף פשוט.
• Clawback – השבת בונוסים כאשר מתגלה כשל ניהולי.

הם מדגישים שהמכשול איננו טכני אלא פוליטי.

כל עוד הציבור אינו מבין את מנגנון הסובסידיה הסמויה, המערכת תמשיך להעמיד פנים שהכול “בשליטה”.אבל כמו באגדה – מי שצועק “המלך עירום” משנה את המציאות.

סיכום

הספר “בגדי הבנקאים החדשים” הוא כתב אשמה מוסרי וכלכלי גם יחד.

הוא חושף כיצד מערכת שלמה בחרה במודע להיות שברירית, כדי להרוויח מהסיכון – על חשבון הציבור. בישראל, אותן תופעות קורות תחת מעטפת שונה: בועת נדל"ן שמוחזקת באמצעות אשראי בנקאי, שומות מנופחות ונרטיב של “מחסור בדיור”.

המערכת הפיננסית, הרגולטורית והתקשורתית משתפות פעולה כדי לשמר אשליה של יציבות. אבל המציאות פשוטה:

המלך עירום, והציבור הוא זה שתופר את בגדיו – מכספו.

📦 תיבה: מה עשו הבנקים בארה״ב עם כספי החילוץ?

ב-2008, בעקבות המשבר הפיננסי, השיקה ממשלת ארה״ב את תוכנית TARP – Troubled Asset Relief Program, שנועדה לייצב את המערכת הבנקאית ולמנוע קריסה מערכתית.

במסגרת התוכנית הועברו למערכת הפיננסית האמריקאית סכומים עתק של כ-$443.5 מיליארד, מתוכם כ-$205 מיליארד הוזרמו ישירות לבנקים דרך ה-Capital Purchase Program.

(U.S. Government Accountability Office – GAO, 2023)אלא שכבר בתוך חודשים התברר שחלק ניכר מכספי הציבור לא שימש לשיקום יציבות הבנקים – אלא לתגמול עובדיהם.

🔹 נתונים מרכזיים:

על-פי דו״ח IPS DC (Institute for Policy Studies), שמונה מתוך תשעת הבנקים שקיבלו סיוע חילקו יחד ב-2008 סכום כולל של כ-$33 מיליארד בבונוסים – בזמן שהמשק האמריקאי כולו נכנס למיתון החריף ביותר מאז השפל הגדול.

(IPS DC Economic Epidemic Report, 2009)

⚖️ משמעות:

הנתונים ממחישים במדויק את הכשל המוסרי שעליו מצביעים ענת אדמתי ומרטין הלוויג בספרם:

“הבנקים אינם שבריריים כי אין להם ברירה – הם בחרו להיות כאלה, כי הסיכון מתוגמל.”

כספי החילוץ הציבוריים, שנועדו להגדיל יציבות, הפכו בפועל לכלי להמשך תרבות הבונוסים ולעידוד המינוף הקיצוני.

הציבור הציל את המערכת – והמערכת חילקה לעצמה פרסים.

ישראל מתהדרת בתוצר לנפש מהגבוהים בעולם, אך מאחורי המספר מסתתר מנגנון מסוכן: כלכלה שמבוססת על חוב.  הצריכה מזנקת, אך גם ההלוואות, המשכנתאות והאשראי. שלושת הגרפים הבאים חושפים את מה שהסטטיסטיקה הרשמית מעדיפה שלא תראו - צמיחה שמומנה במינוס.

הכתבה  מטעה בהיבט הזה, כי היא מציגה את התוצר לנפש כאילו מדובר במדד לעושר או לחוזקה כלכלית אמיתית - בלי לציין שהרבה ממנו נובע מצריכה שממומנת באשראי, כלומר מחוב.

https://www.maariv.co.il/economy/israel/article-1244347

צילום מסך אתר מעריב https://www.maariv.co.il/economy/israel/article-1244347

נפרק את זה בשלושה צעדים כדי שתראו עד כמה אני מדייק:

🏦 1. התמ"ג הוא זרימת כסף - לא בהכרח עושר

התמ"ג מודד פעילות כלכלית: כמה כסף “זז” במשק — ייצור, צריכה, השקעות, יצוא.

אבל הוא לא שואל מאיפה בא הכסף.

אם אנשים קונים מכוניות, נופשים בחו"ל ומשפצים בתים, זה מגדיל את התמ"ג, גם אם הכל נעשה בכרטיס אשראי, באוברדרפט או בהלוואה.

התמ"ג רואה "עסקה", לא "מקור מימון".

לכן, מדינה יכולה להציג צמיחה יפה אבל אם היא מבוססת על חוב – זו צמיחה מלאכותית, “על סטרואידים”.

💳 2. ישראל: צמיחה מבוססת אשראי

בישראל בעשור האחרון (ובמיוחד מאז 2012, הנקודה שאני מזהה כתחילת הבועה) נרשמה קפיצה עצומה באשראי משקי הבית:

• חוב משקי הבית עבר את 700 מיליארד ש"ח ב-2024 (לפי נתוני בנק ישראל).
• הצריכה הפרטית גדלה מהר יותר מהשכר הריאלי.
• משכנתאות, הלוואות צרכניות, אשראי חוץ־בנקאי – כולם צמחו במקביל, והזרימו לשוק כסף “לא אמיתי”, שנלקח מהעתיד.

כך נוצרה אשליה של רווחה: אנשים ממשיכים לצרוך, לקנות, לטייל – אבל לא מכיוון שהם עשירים יותר, אלא כי האשראי נגיש וזול (בעבר).

📉 3. המשמעות המאקרו־כלכלית: התמ"ג עולה, היציבות יורדת

כאשר חלק ניכר מהתמ"ג נובע מהגדלת חוב, קורים שלושה דברים:

1. התמ"ג מנופח באופן זמני.
2. החוב גדל, מה שמקטין את הצריכה העתידית (כי צריך להחזיר).
3. הפריון האמיתי לא משתפר - כלומר, לא נוצר ערך חדש, רק כסף שמחליף ידיים.

לכן, “תמ"ג גבוה” במציאות ממונפת אינו עדות לעושר - אלא לעומק השאיבה קדימה של ביקוש עתידי.

⚠️ 4. מדוע הכתבה מטעה

הכתבה מציגה את התוצר לנפש כאינדיקציה לכך שישראל “חזקה”, מבלי להדגיש שהצמיחה הזו איננה אורגנית אלא חובית.

זו בדיוק אותה נקודה שאני מזהיר ממנה בספרי ובמחקרי:

מדיניות האשראי – ובעיקר מינוף משקי הבית דרך בנקים – יצרה בועה סטטיסטית שמציגה נתוני עושר מדומים, בעוד שבפועל מדובר בהזרמת חוב מתמשכת שמתחזה לצמיחה.

🧮 דוגמה פשוטה

אם אני לוקח הלוואה של 100,000 ₪ וקונה רכב:

• התמ"ג יגדל (נמכר רכב, שולמו מיסים).
• אבל אין כאן ערך כלכלי חדש - רק חוב שצריך להחזיר.
  אם מיליון אנשים עושים אותו דבר – התמ"ג קופץ, אבל הנטל העתידי גדל פי מיליון.

🧠 סיכום

 הכתבה מטעה, מפני שהיא מתייחסת לתמ"ג גבוה כאל מדד של עוצמה,

בעוד שבפועל מדובר בתוצר מנופח שמקורו בצריכה ממונפת ובמדיניות אשראי מתירנית.

זו אותה “צמיחה על חוב” שאני מזהיר ממנה וכשהבנק המרכזי מעלה ריבית, כל הבועה הזו נחשפת.

🧩 גרף 1: יחס חוב משקי הבית לתמ״ג 

(Household Debt as % of GDP)

📈 מקור נתונים: Bank of Israel, CEIC, TheGlobalEconomy

היחס עלה בעקביות משנות ה־2000, מ-25% מהתמ״ג ל-42% בשנת 2024.

הסבר:

זהו אחד המדדים החזקים ביותר להבנת איכות הצמיחה.

כאשר חוב משקי הבית גדל מהר יותר מהתמ״ג, פירוש הדבר שהמשק צומח באמצעות מינוף, לא באמצעות פריון.

בישראל, הקפיצה באשראי למשקי הבית משקפת בעיקר:

• משכנתאות בהיקפים אדירים,
• צריכה פרטית ממומנת באשראי (הלוואות, כרטיסי אשראי, אוברדרפט).

תובנה ביקורתית:

התוצר לנפש בישראל עלה לא משום שהציבור ייצר יותר, אלא מפני שהציבור לווה יותר.
הצמיחה היא “נייר עטיפה” של מערכת אשראי מתנפחת.

💳 גרף 2: קצב צמיחת התמ״ג הריאלי בישראל

(Real GDP Growth)

📊 מקור נתונים: CEIC, IMF Data

הגרף מציג את קצב הצמיחה השנתי של התמ״ג בישראל בין השנים 2020–2024.

לאחר קפיצה חדה ב-2021 (כ-8.5%) עקב היציאה מהקורונה, חלה התמתנות חדה – הצמיחה ירדה ל-2.2% ב-2023 וצפויה לרדת מתחת ל-2% ב-2025.

הסבר:

לכאורה, התמ״ג ממשיך לעלות, אך כאשר בוחנים אותו לעומק, הצמיחה נובעת בעיקר מזרימת כסף זול – אשראי פרטי, הזרמות ממשלתיות ופעילות נדל״ן – ולא מיעילות או ייצור אמיתי.

תובנה ביקורתית:

התמ״ג הריאלי הוא כמו מד חום שמראה “צמיחה”, אך לא מספר שהגוף חולה בחוב.
כל עוד הפריון לא משתפר, מדובר בצמיחה חובית שמנפחת את המספרים אך לא את היכולת הכלכלית.

🏠 גרף 3: החוב הכולל של משקי הבית בישראל 

(Total Household Debt in NIS Billions)

💰 מקור נתונים: בנק ישראל, CEIC Data

בשנת 2010 החוב הכולל עמד על כ-340 מיליארד ₪.

נכון לסוף 2024 - הוא עבר את 720 מיליארד ₪, מתוכם כ-530 מיליארד ₪ משכנתאות.

הסבר:

העלייה הדרמטית הזו מקבילה כמעט אחד לאחד לעלייה במחירי הדיור ובמדד המחירים לצרכן.

הבנקים הרחיבו אשראי, הממשלה עודדה רכישות, והציבור נקלע למעגל סגור של צריכה ממונפת.

תובנה ביקורתית:

זהו בדיוק “הדלק של הבועה”: הכסף לא נובע מצמיחה, אלא ממינוף.
ככל שהחוב גדל, כך גדלה האשליה של עושר - אך מתחת לפני השטח, זהו תהליך של דלדול הון אמיתי.

שלושת הגרפים מציגים כיצד ישראל נראית כמדינה עשירה לפי התמ״ג לנפש, אך בפועל מדובר בצמיחה המבוססת על חוב. הגידול הדרמטי באשראי, ביחס לחוב משקי הבית לתמ״ג, חושף את עומק התלות באשראי ואת הסיכון המובנה בבועה הנדל״נית והצרכנית.

"אנשים נוסעים עם מכוניות חדשות שעולות מאות אלפי ש"ח שאפילו האוויר בגלגלים לא שלהם" - חיים אטקין

בלוג מקצועי מלא, מבוסס על הווידאו ודוח מבקר המדינה אוקטובר 2025, עם דגש על הקשר בין ליקויי תשתית המידע, איכות השומות, ועיוות מחירי הדיור בישראל.

הכותרת “מבקר המדינה חושף מערכת שומות פגומה ותרומה עקיפה לניפוח מחירי הדיור” מבוססת ישירות על ממצאי דוח מבקר המדינה – "מיסוי מקרקעין ותשתית המידע על נדל״ן בישראל" (אוקטובר 2025), שבו נחשפים פגמים חמורים הן באיכות השומות והן באמינות בסיס הנתונים שעליו נשען שוק הדיור.

בדוח נאמר במפורש כי:

• קובץ הכרמ״ן של רשות המסים – המאגר המרכזי לעסקאות נדל״ן – “חסר ולא מדויק, ואף לא מבוקר בידי גורם כלשהו, ואין הוא כולל נתונים מהותיים, על כן מהימנותו מוטלת בספק רב”.
• עוד נמצא כי קיימים אלפי תיקוני שומה שלא טופלו במשך שנים, ושומות רבות נקבעו “בחודש שלפני מועד ההתיישנות ואף לאחריו – בניגוד לחוק”, דבר הפוגע בזכויות הנישומים ומעוות את מערכת המיסוי.
• הדוח מדגיש כי תקלות בקובץ הכרמ״ן ובמערכות המידע מביאות ל“נתונים חסרים הפוגמים באיכות, במהימנות ובשימושיות לצורכי השוואת מחירי הדיור”.

מכאן נגזרת ההבנה כי מערכת שומות שאינה מדויקת, המתבססת על מידע חלקי ושגוי, תורמת בעקיפין לניפוח מחירי הדיור, משום שהיא מייצרת תמונת שוק שגויה, שעל בסיסה מתבצעות הערכות שווי, שומות בנקאיות, ומדיניות ממשלתית. במילים אחרות - הניסוח משקף במדויק את רוח הדוח: מבקר המדינה חושף מערכת שומות פגומה, אשר מעוותת את תמונת הערך ומעודדת אינפלציה במחירי הנדל״ן.

📉 “כשאין נתונים – אין שווי”

מבקר המדינה חושף מערכת שומות פגומה ותרומה עקיפה לניפוח מחירי הדיור

מבוא

דוח מבקר המדינה לאוקטובר 2025 הוא אחד המסמכים החמורים ביותר שפורסמו בשנים האחרונות בכל הנוגע למערכת מיסוי המקרקעין ולתשתית המידע שעליה מתבסס שוק הנדל״ן בישראל.

הדוח מצביע על כשל מערכתי עמוק: רשות המיסים אינה יודעת במדויק מה נמכר, היכן, ובאיזה מחיר, ומנהלת מערכת נתונים חלקית, איטית ומנותקת.

משמעות הדבר פשוטה אך הרת גורל – המדינה עצמה אינה יודעת באמת מהו שווי השוק, וכתוצאה מכך גם לא הציבור, השמאים, הבנקים והיזמים.

⚠️ תשתית מידע לקויה = שוק ללא מצפן

לפי המבקר, קובץ העסקאות המרכזי – “קובץ הכרמ״ן” – אינו שלם ואינו אמין.

מעל 900 אלף דירות אינן מופיעות בו כלל, ואלפי עסקאות מדווחות באיחור, חלקן ללא נתוני מחיר, שטח או מועד מכירה מדויק.

זהו אותו מאגר שממנו נגזר מדד מחירי הדירות הרשמי של הלמ״ס, שעל בסיסו מתפרסמות החלטות ממשלה, מדיניות מוניטרית, ושומות מקרקעין. כאשר המאגר חלקי, גם המדד מעוות – ולכן ייתכן מאוד שהעליות שנמדדות במדד הרשמי אינן משקפות את השוק האמיתי אלא רק את החלק הגלוי של העסקאות, שבו נוטים להופיע בעיקר עסקאות יקרות יותר, חדשות ומתועדות היטב. במילים אחרות – כשאין נתונים, יש אינפלציה מדומה במחירים.

🧾 מערכת שומות חסרת בקרה

המבקר מצא כי ברשות המיסים נקבעו שומות לפי מיטב השפיטה לאחר מועד ההתיישנות, פעולה שאינה חוקית.

כ-27% מהשומות בשנים האחרונות בוצעו ממש לפני ההתיישנות, ועוד 3% לאחריה – תוך פגיעה בזכויות הנישומים ובאמון הציבור. במקביל, 1,192 בקשות לתיקוני שומה לא טופלו למרות שחלפה למעלה משנה ממועד הגשתן; חלקן מ-2019–2020 – חמש ואף שש שנים ממתינות לטיפול. כאשר מערכת השומות אינה מתפקדת, נוצר מצב שבו אין אמת מידה כלכלית אמיתית לקביעת שווי, והפער בין “שווי רשמי” ל“מחיר שוק” הולך וגדל.

💣 הקשר הישיר למחירי הדירות

השלכות הכשלים חורגות מתחום המיסוי.

כאשר המדינה עצמה אינה יודעת להעריך שווי נכס באופן עקבי ומבוקר, נוצרת מציאות שבה:

1. הבנקים מאשרים מימון על בסיס שומות מפוקפקות – שמבוססות על עסקאות דומות באותו אזור, מבלי לבדוק אם הנתונים אמיתיים או מנופחים.
2. השמאים נגררים אחר שוק ספקולטיבי, במקום להוביל הערכה כלכלית רציונלית.
3. המשקיעים נהנים ממערכת שאינה מסוגלת לבלום בועה, כי גם רשויות המס אינן מסוגלות להוכיח מתי השוק חצה את גבול ההיגיון הכלכלי.

למעשה, דוח המבקר מוכיח את מה שאני טוען מזה שנים:

מחירי הדירות בישראל אינם רק תוצר של ביקוש והיצע, אלא תוצר של מערכת מידע פגומה שמאפשרת למחירים לעלות ללא בקרה, ללא ערך יסוד וללא שקיפות אמיתית.

🧠 כאשר “המידע” מחליף את “הערך”

מערכת שבה הערכות השווי מבוססות על נתונים לקויים מייצרת מנגנון סגור:

• העסקאות המדווחות יוצרות ממוצע מחירים גבוה;
• שמאים מתבססים על אותן עסקאות;
• מחירי השוק עולים שוב;
• הבנקים מאשרים הלוואות לפי השומות החדשות;
• ומחזור נוסף של אינפלציה נוצר.

כך נוצרת בועה שמזינה את עצמה, כשהיא נשענת על מידע לא מהימן.

הדוח של מבקר המדינה ממחיש זאת באופן חד: “אין לרשות המיסים נתונים בדבר התפלגות החוב בין סוגי החובות השונים, ואין מידע בדבר גיל החובות” – כלומר אין אפילו בסיס מידע אמין לניהול המיסוי עצמו, לא כל שכן למדידת השוק כולו.

🏦 מערכת המיסוי כגורם מנפח

מיסוי מקרקעין אמור לשמש כלי לאיזון השוק: להרתיע ספקולציה, לעודד השקעה ריאלית ולמתן את מחירי הדירות.

אך בפועל – כפי שקובע הדוח – הרשות גובה מיסים על בסיס נתונים שגויים או חלקיים, מעכבת החזרים, ולעיתים אף פועלת בניגוד לחוק.

כך נוצר שוק שבו לא רק המחירים מנותקים מהערך הכלכלי – אלא גם המיסוי מנותק מהצדק.

🧩 סיכום – “אין שווי בלי שקיפות”

דוח מבקר המדינה הוא מסמך היסטורי: הוא מאשר באופן רשמי שמדינת ישראל מנהלת את שוק הנדל״ן בעיניים עצומות.

כאשר אין תשתית מידע אמינה, אין שקיפות, אין בקרה על השומות, ואין אחידות בהליכי המיסוי – כל מערכת ההערכה מתפרקת. במקום למדוד את ערך הנדל״ן, היא מודדת את עצמה.

במקום שוק חופשי – קיבלנו שוק מנותב, שבו המחיר נובע ממידע פגום, לא משווי אמיתי.

וזה בדיוק מה שמגדיר בועה: ניתוק מוחלט בין המחיר לערך.

דוח מבקר המדינה

1️⃣ הדוח הפיננסי של Endeavour Equities (ניתוק בין מחיר לערך).

2️⃣ הדוח התכנוני־חברתי של Demographia 2025 (קריסת נגישות גלובלית).

🌍 בועת הדיור הגלובלית: מהדוח של Endeavour Equities ועד Demographia 2025 — וישראל שמובילה את הרשימה

תקציר מנהלים

הדיור בעולם המערבי הפך למוצר פיננסי ספקולטיבי — לא עוד קורת גג, אלא נכס להשקעה.

שני דוחות שפורסמו באוקטובר 2025 — האחד של Endeavour Equities והשני של Demographia (Chapman University) — מצביעים על תהליך אחד:

שוקי הדיור בעולם התנתקו סופית מהיכולת הכלכלית של הציבור.

לראשונה זה 21 שנה, אין ולו שוק אחד שנחשב “נגיש למעמד הביניים”.ואם נדמה היה שמדובר בתופעה בינלאומית — הרי שישראל ממוקמת בצמרת הבעיה, עם יחס של 12–13 שנות שכר לדירה ממוצעת, גבוה יותר מאוסטרליה, ניו זילנד וקנדה.

חלק ראשון: דוח Endeavour Equities — כשהמחיר חוצה את גבול ההיגיון

דוח Endeavour Equities (אוקטובר 2025) בחן את שוקי הנדל"ן בארה"ב, קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה — ומצא פער הולך וגדל בין מחירי הנכסים להכנסה החציונית.

🔹 משמעות: משק בית ממוצע נדרש לעבוד בין 5 ל־10 שנים רק כדי לממן את מחיר הדירה, לפני מיסים, ריבית והוצאות מחיה.

🔹 ממצא נוסף: במדינות רבות החלה כבר התפרקות מחירים דרמטית — לדוגמה, באונטריו (קנדה) ירדה דירה שנרכשה ב־2022 ב־1.75 מיליון דולר ונמכרה ב־2025 בכ־670 אלף בלבד — ירידה של יותר ממיליון דולר. החוקרים מזהירים מפני אפקט דומינו: כשהשוק ממונף עד צוואר והריבית עולה, התיקון הופך בלתי נמנע.

חלק שני: דוח Demographia 2025 — כשאין עוד מדינה אחת נורמלית

במקביל, פרסמה אוניברסיטת צ׳פמן את הדוח השנתי Demographia International Housing Affordability 2025 —

הדוח המקיף בעולם על נגישות הדיור.הדוח בחן 95 שווקים ב־8 מדינות (ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, בריטניה, אירלנד, סינגפור והונג קונג), ומצא כי לא קיים עוד אף שוק אחד “נגיש” (יחס ≤3).

עשרת השווקים היקרים בעולם:

1. הונג קונג – 14.4
2. סידני (אוסטרליה) – 13.8
3. סן חוזה (קליפורניה) – 12.1
4. ונקובר – 11.8
5. לוס אנג'לס – 11.2
6. אדלייד – 10.9
7. הונולולו – 10.8
8. סן פרנסיסקו – 10.0
9. מלבורן – 9.7
10. סן דייגו – 9.5

💡 נגישות אמיתית (3.0 ומטה) קיימת כיום באפס שווקים בעולם.

ומה הסיבה?

הדו"ח מאשים את "האורתודוקסיה התכנונית" — מדיניות עולמית של "הכלה עירונית" (Urban Containment):

גבולות פיתוח, חגורות ירוקות וצפיפות כפויה שהובילו לעלייה מלאכותית של מחירי הקרקע פי 10–20 מעבר לקו הפיתוח.במילים פשוטות — זה לא “שוק חופשי”, אלא שוק כלוא.

חלק שלישי: ישראל – החריגה הקיצונית של העולם

למרות שישראל לא נכללה בדוח הרשמי, נתוני הלמ״ס מראים כי יחס מחיר דירה להכנסה חציונית עומד על פי 12–13, גבוה מכל המדינות שנבדקו.

• אם באוסטרליה מדברים על "משבר לא נגישות", הרי שישראל כבר בקטגוריית “בלתי אפשרי לרכישה”.
• גם מדינות שבהן המחירים כבר יורדים (קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה) מצליחות לתקן, בעוד שישראל נותרת קפואה, כאילו חוקי הכלכלה לא חלים עליה.
• במקביל, התשואה מהשכרה בישראל עומדת סביב 2.5% בלבד, בעוד שריבית המשכנתאות 6–7% —
  כלומר הפסד תזרימי קבוע לכל מי שמממן דירה.

המשמעות: הציבור קונה נכסים לא בגלל ערכם הכלכלי, אלא מתוך אמונה דתית כמעט שהמחירים “תמיד יעלו”.

חלק רביעי: איך נדל"ן הפך לנגזרת פיננסית?

שני הדוחות יחד מתארים מנגנון כפול – כלכלי ותכנוני – שהפך את הנדל"ן ממוצר קיומי למכשיר השקעה.

הדיור הפך למעשה למוצר פיננסי ספקולטיבי — נגזרת של אשראי, לא של ביקוש ריאלי.

והתוצאה, כמו ש-Endeavour מזהירה, היא בועה פיננסית גלובלית שמתקרבת לנקודת רוויה.

חלק חמישי: מדוע בישראל הבועה חריפה עוד יותר

בישראל מצטרפים למנגנון הזה עוד שני גורמים ייחודיים:

1. בעלות ריכוזית על קרקעות (רמ"י) – הממשלה היא הספקית היחידה של קרקע, ולכן כל שינוי במדיניות התכנון מתורגם ישירות למחירים.
2. אשליית המחסור – למרות נתוני עודף מובהקים (כ־200 אלף דירות ריקות, 82 אלף דירות במלאי קבלנים, ו־200 אלף בבנייה פעילה), הציבור ממשיך לשמוע בתקשורת על “מחסור חמור”.

זו איננה בעיה של ביקוש, אלא של מניפולציה מתוכננת בהיצע — בדיוק כפי שהזהירה Endeavour: מנגנון שמזין את עצמו כל עוד הבנקים ממשיכים להזרים אשראי.

חלק שישי: היסטוריה חוזרת — מהמשבר האמריקאי לישראל 2025

התבנית כמעט זהה:

• ב־2006 בארה"ב, המשקיעים האמינו שהעליות יימשכו לנצח.
• ב־2008, כשהריבית עלתה בכמה אחוזים בלבד, כל המגדל קרס.
• גם אז, הבנקים, הרגולטורים והתקשורת אמרו “הכול תחת שליטה”.

בישראל של 2025 הסימנים דומים להפליא:

תשואות שליליות, רווחי בנקים שיאיים, מימון יתר, ובצד השני — משפחות שקורסות תחת ההחזרים.כמו אז, גם היום — מי שמתריע נחשב פסימי.

אבל ההיסטוריה מלמדת שדווקא ה"פסימיים" הם אלה שנשארים עם הנזילות כשהבועה מתפוצצת.

חלק שביעי: המסקנה – העולם מתקן, ישראל מכחישה

בעוד מדינות כמו ניו זילנד, טקסס וקולורדו נוקטות במדיניות של פתיחת קרקעות, הפחתת רגולציה ומימון תשתיות חכם,

ישראל עדיין מתעקשת לשמר את השיטה:

מחסור מדומה, היצע מוגבל, והזרמת אשראי על שווי מנופח.שני הדוחות, יחד עם ממצאי הלמ"ס, מציבים תמונה ברורה:

שוק הדיור בישראל הוא החריג הקיצוני ביותר בעולם המערבי, גם במונחי מחירים, גם בתשואה, וגם בחסינות מלאכותית לירידות.

חלק שמיני: הצעה לשינוי עומק

🔹 רגולציה פיננסית:

להגביל אשראי לרכישת דירות שערכן מעל הערך הכלכלי הפונדמנטלי.

🔹 רפורמה תכנונית:

לבטל את מדיניות “הכלה עירונית”, לפתוח קרקעות באופן מדורג אך אמיתי.

🔹 שמאי מקרקעין כ"שומר סף":

לחייב הערכות ערך פונדמנטלי לצד שווי שוק השוואתי.

🔹 שקיפות תקשורתית:

להפריד בין כתיבה כלכלית לבין פרסום נדל"ן — כדי להחזיר אמון ציבורי.

חלק תשיעי: סיכום אישי

דו"ח Endeavour Equities מזהיר מפני בועה פיננסית.

דו"ח Demographia מצביע על בועה תכנונית.

ושניהם יחד מוכיחים את מה שאני טוען זה שנים:

ישראל אינה חריגה בגלל המחירים – היא חריגה בכך שהמערכת בחרה לשמר את הבועה.

"בועה לא מתפוצצת כשמכירים בה — היא מתפוצצת כשהציבור כבר לא מסוגל לממן אותה."

והציבור הישראלי כבר שם.

📚 מקורות וקישורים לדוחות המקוריים

• Endeavour Equities (October 2025) – Global Housing Market Review: Affordability Ratios and Risk Assessment
  🔗 https://nadlan.walla.co.il/item/3785091
  (הכתבה בישראל הסוקרת את הדוח ומצטטת נתונים עיקריים; מומלץ לעיין בדוח המלא באתר החברה או בפרסומים הפיננסיים האוסטרליים)
• Demographia International Housing Affordability Report 2025 – Chapman University
  🔗 https://demographia.com/dhi2025.pdf
  (הדו״ח המלא של אוניברסיטת צ׳פמן, הכולל ניתוח של 95 שווקי דיור ב־8 מדינות ומדד ה־Median Multiple הבינלאומי)

📚 מקורות ודוחות בינלאומיים

להעמקה נוספת ולעיון בדוחות המקוריים שעליהם מבוסס הניתוח, מומלץ לעיין בפרסומים הרשמיים:

🔘 להורדת דוח Endeavour Equities

🔘 לעיון בדוח Demographia 2025

הפסדי החלימה בנדל"ן: כשמשלמים על חלום שלא יוצא לפועל

מבוא

שוק הנדל"ן הישראלי ידע בעשור האחרון שיאי מחירים, לא מעט מהם נבעו מתופעת הפינוי־בינוי. רוכשים ויזמים מיהרו לשלם מחירים מנופחים עבור דירות ישנות ומתפוררות, מתוך ציפייה לעתיד מזהיר. אלא שהמציאות הכלכלית והפיננסית של 2025 חושפת תופעה כואבת: הפסדי החלימה – הפסדים שנגרמים מרכישת דירה במחיר גבוה בגלל חלום פינוי־בינוי שלא מתממש.

מה זה בעצם "הפסדי חלימה"?

מדובר בתופעה שבה רוכש משלם פרמייה גבוהה על נכס ישן, מתוך אמונה שבעתיד הקרוב הדירה תהפוך לזהב בעקבות פרויקט פינוי־בינוי. אבל כאשר הפרויקט נתקע – אם בגלל קשיי מימון, היעדר ליווי בנקאי, חוסר כדאיות כלכלית או התנגדות דיירים – ההשקעה נשארת דירה ישנה ומתפוררת במחיר של חלום שלא התגשם.

איך נוצר ההפסד?

1. התשלום על החלום – המחיר משקף "פנטזיה עתידית" ולא את ערך הנכס בפועל.
2. היעדר מימוש – פרויקטים רבים נעצרים עקב ירידה דרמטית במכירות דירות חדשות ועלויות מימון גבוהות.
3. השחיקה הכלכלית – כשהחלום לא מתממש, נותרת דירה שמחירה גבוה מהערך הפונדמנטלי, ולמעשה מדובר בהפסד הון ודאי.

מי הם "משקיעי הצעצוע"?

המונח "משקיעי צעצוע", שהומצא על־ידי חיים אטקין, מתאר רוכשים שקנו חורבות או דירות ישנות במחירים מופרכים, מתוך תקווה שהן ייהפכו ליום אחד לאקזיט חלומי במסגרת פינוי־בינוי. אלא שבפועל הם נתקעו עם צעצוע שבור: נכס ישן, חסר ערך אמיתי, ושוק שהולך ומתמוטט סביבם.

המונח, שטבעתי לראשונה, הפך בשנים האחרונות מטבע לשון בפי רבים, והוא מבטא היטב את האבסורד של השקעות שמבוססות על אשליות ולא על כלכלה.

מי נפגע?

• רוכשים פרטיים – אלה ששילמו "על חשבון העתיד", מוצאים עצמם עם נכס ששווה פחות.
• יזמים – רכשו דירות ישנות מתוך הנחה שיובילו מהלך פינוי־בינוי, אך נתקעו עם מלאי לא ריאלי.
• משקיעי צעצוע – הפכו לסמל של שוק מנותק, שבו החלום מיתרגם להפסד ודאי.
• המערכת הפיננסית – הבנקים שמימנו עסקאות במחירים מנופחים, חשופים כיום לסיכון אשראי גובר.

השוואה לשוק ההון

במונחים פיננסיים, מדובר ב־"תמחור על בסיס חלום עתידי". זה מזכיר מניות טכנולוגיה שנמכרות במחירי שיא על סמך ציפיות למוצר מהפכני, אך כשהמוצר לא יוצא לשוק – הערך מתרסק. ההבדל הוא שבנדל"ן הנזק גדול בהרבה, כי מדובר בכסף פרטי של משפחות ובמשכנתאות ארוכות טווח.

מסקנה

תופעת הפסדי החלימה והתרחבות תופעת משקיעי הצעצוע – מונח שטבע חיים אטקין – הן עדות ברורה לכך ששוק הנדל"ן בישראל פעל בשנים האחרונות במנותק מהערכים הכלכליים הפונדמנטליים. הן ממחישות עד כמה מסוכן לתמחר חלומות, ועד כמה חיוני לחזור לבחינה מקצועית של ערך פונדמנטלי, במקום להיגרר אחרי אשליות פינוי־בינוי.

Di: Haim Atkin | Perito immobiliare certificato | Ricercatore immobiliare | Analista immobiliare | Esperto di valore fondamentale

In una normale realtà economica, qualsiasi persona ragionevole concorderebbe sul fatto che un appartamento nuovo dovrebbe essere più costoso di un appartamento simile di seconda mano, e di un margine significativo. Le ragioni sono chiare: IVA, costi di sviluppo, finanziamenti allo sviluppatore, responsabilità dell'appaltatore, standard più severi e margini di profitto per lo sviluppatore. Pertanto, quando assistiamo a casi – non isolati – in cui questo divario viene cancellato o addirittura invertito, è un segnale d'allarme: non si tratta solo di una distorsione puntuale, ma di una chiara indicazione dell'esistenza di una bolla immobiliare attiva e pericolosa .

️ Quanto dovrebbe costare di più un nuovo appartamento?

Secondo la mia analisi, basata su costi di produzione, tassazione e margini di profitto, un appartamento nuovo dovrebbe costare dal 15% al ​​25% in più rispetto a un appartamento usato simile. Quando un appartamento nuovo viene venduto allo stesso prezzo di uno usato, si verifica una disconnessione dal valore fondamentale , il cui significato è chiaro: un mercato il cui prezzo è determinato dall'inerzia e dalla manipolazione, non dall'economia reale.