עדכון תקן 21: לא טעות חישובית – כשל תפיסתי

למה הרגולטור מתקן פרמטרים במקום להודות שהבסיס היה שגוי

מבוא: עדכון קטן שמספר סיפור גדול

עדכון דצמבר 2025 לתקן 21, ובפרט לתקן 21.1 העוסק ברווח היזמי המזערי בפרויקטי פינוי־בינוי, הוצג כעדכון מקצועי נקודתי. לכאורה – שינוי אחוזים, התאמת טווחים, רענון נתונים.בפועל, מדובר במסמך טעון הרבה יותר:

תגובה רגולטורית מאוחרת לשוק שכבר שינה כיוון, וניסיון לייצב מודל תכנוני־כלכלי שנשען על הנחות שהתבררו כבעייתיות.השאלה האמיתית איננה “מה עודכן”, אלא:

• למה נדרש העדכון דווקא עכשיו?
• האם מדובר בהודאה בטעות?
• ואם כן – איזו טעות?

1. האם עדכון התקן הוא הודאה בטעות חישובית?

לא. באופן חד וברור – לא.

טעות חישובית פירושה:

• נוסחה שגויה,
• חישוב ריבית מוטעה,
• שימוש באחוז לא נכון,
• או פגם מתמטי במודל.

זה לא המצב כאן.

תקן 21:

• חישב נכון לפי הנתונים שהוזנו,
• פעל באופן עקבי לפי הכללים שנקבעו,
• ויישם מתודולוגיה סדורה.

לכן, רגולטורית ומשפטית, אין כאן הודאה בטעות חישובית והניסוח של העדכון מקפיד מאוד לשמור על קו זה.

2. אז איזו טעות כן קיימת?

טעות בהנחות היסוד – לא במספרים

העדכון אינו אומר: “טעינו בחישוב”.

הוא אומר, בין השורות:

אם נמשיך לעבוד עם אותן הנחות – המודל כבר לא מתכנס למציאות.

זו אינה טעות טכנית, אלא טעות תפיסתית:

• הנחה שמחירי עבר משקפים ערך כלכלי יציב,
• הנחה שסיכון המימוש נמוך יותר משהתברר בפועל,
• והנחה שניתן להמשיך לבסס היתכנות על מחירי שוק גם כשהשוק משתנה.

החישוב היה עקבי אבל הוא חישב עולם שכבר אינו קיים.

3. האם העדכון הוא תגובה לירידות מחירים?

כן – אך בעקיפין.

התקן נמנע מלהשתמש במילים “ירידת מחירים”, אך מונה את כל תוצאותיה הישירות:

• ירידה ריאלית במחירי הדירות,
• עלייה במלאי דירות לא מכורות,
• האטה בקצב מכירות,
• התארכות משכי פרויקטים,
• ועלייה חדה בסיכון למימוש.

אלו אינם נתונים ניטרליים.

אלו סימנים קלאסיים של שוק שאיבד אחיזה במחירי העבר.הכרה רגולטורית מפורשת בירידת מחירים הייתה:

• מערערת שומות קיימות,
• פוגעת בתכניות מאושרות,
• ופותחת פתח לביקורת משפטית ומוסדית.

לכן נבחר ניסוח זהיר:

“עלייה ברמת הסיכון למימוש”
ולא:
המחירים כבר לא מחזיקים את התחשיבים הכלכליים.

4. הקשר הישיר: ירידת מחירים ⇄ רווח יזמי

בכל ניתוח כלכלי בסיסי מתקיים קשר ישיר:

• ירידת מחירים ⇒
  ↓ הכנסות צפויות
  ↓ מרווח ביטחון
  ↑ רגישות לריבית, עיכובים וטעויות תכנון

גם אם עלויות הבנייה אינן יורדות הרווח נשחק. וכשהרווח נשחק, למערכת נותר פתרון אחד:

העלאת רף הרווח היזמי המזערי,
כדי לשמר “היתכנות” על הנייר.

זהו בדיוק תפקידו של עדכון תקן 21:

לא לתקן את השוק אלא להתאים את סרגל הבדיקה למציאות בעייתית.

5. הפרדוקס של אזורי הביקוש

המסמך עצמו מודה שבמרכז ובתל־אביב:

• קיימת ירידה ריאלית במחירים,
• יש מלאי לא מכור,
• והסיכון למימוש עלה משמעותית.

ובכל זאת:

• הרווח היזמי המזערי שם נותר 16%, ולא הועלה.

הסיבה אינה כלכלית טהורה, אלא תכנונית־מערכתית:

• העלאת הסף באזורי הביקוש הייתה עוצרת התחדשות עירונית,
• חושפת חוסר כדאיות אמיתי,
• ומכריחה את המערכת להודות שהשוק עבר פאזה.

בפריפריה, לעומת זאת, נקבע רף גבוה יותר (17%) –

לא כדי “לעודד”, אלא כדי למנוע כדאיות מדומה שתישאר על הנייר.זהו איזון רגולטורי, לא ניתוח סיכון נקי.

6. שורש הבעיה: עבודה לפי מחיר במקום לפי שווי

כאן טמון הכשל האמיתי.

• מחיר = בכמה נמכרה דירה אתמול
• שווי= הערך הכלכלי הסביר והבר־קיימא, בהתחשב: ( אלו חלק מגורמי היסוד)
  • בהכנסה צפויה.
  • בסיכון.
  • בעלות ההון.
  • וביכולת מימוש לאורך זמן.

בפועל, תקן 21 – כמו רוב התקינה השמאית בישראל נשען על מחירי עבר, באמצעות גישת "לספר בכמה נמכרה דירה ליד" ללא כל בדיקה ובחינה כלכלית בגישת "שכפול והעתקת מחירים" ומניח שהם משקפים ערך. כאשר המחירים מפסיקים לעלות, התקן אינו שואל:

“האם יש כאן ערך?”

אלא:

“איך נעדכן פרמטרים כדי שהמודל לא יקרוס?”

7. הרווח היזמי: מתוצאה – לרף אדמיניסטרטיבי

בראייה כלכלית בריאה:

• הרווח הוא תוצאה של פער בין ערך לעלות.

במתכונת הנוכחית:

• הרווח היזמי הפך לרף שנקבע מראש,
• אמת מידה אדמיניסטרטיבית
• ולא תוצר של ניתוח שווי.

התוצאה:

• השומה הופכת לתרגיל התאמה,
• ההנחות “מכווננות” כדי לעבור את הרף,
• והתקן מפסיק להיות שומר סף – והופך למנגנון ייצוב.

8. אז למה אומרים: “תקן 21 לא נכשל טכנית – אלא פילוסופית”?

כי:

• אין בו טעות מתמטית,
• אין בו פגם חישובי,
• ואין בו כשל פורמלי.

אבל יש בו כשל תפיסתי:

התקן בחר לתאר את השוק ולהצדיק מחירים, במקום לבקר אותם ולהעריך ערך.

זו אינה טעות בחשבון זו טעות בהנחות שעליהן החשבון מבוסס.

סיכום: תיקון מאולתר במקום תיקון עומק

עדכון תקן 21 אינו רפורמה.

הוא ניסיון מאוחר לשמר מודל שנשען על הנחות שהתיישנו:

• הוא מגיב לירידות מחירים בלי לומר זאת,
• מעלה ספי רווח כדי לכסות על שחיקת הכנסות,
• ומתאים את סרגל הבדיקה לשוק שכבר השתנה.

זו אינה הודאה בטעות –

אבל זו עדות ברורה לכך שהבסיס היה שגוי.

השורה התחתונה

תקן 21 לא נכשל בחישוב.
הוא נכשל בהנחות.

כל עוד תכניות ותחשיבים ייערכו לפי מחיר ולא לפי שווי – העדכון הבא הוא רק עניין של זמן.

בקיצור, בצורה מדויקת ומקצועית, בלי רעש:

שיעור הרווח היזמי – לפני העדכון לעומת העדכון האחרון

לפני העדכון (המסמך הקודם של השמאי הממשלתי):

שיעור הרווח היזמי המזערי שנחשב כ“תמריץ ראוי” בפרויקטי פינוי־בינוי עמד על:

• כ־15%
  (כאומדן כללי, עם הבחנה אזורית לא פורמלית, ובעיקר הסתמכות על שיקול דעת שמאי בהתאם לסיכון)

בפועל:

• במרכזי ביקוש רבים נעשו בדיקות גם ב־14%–15%
• בפריפריה לעיתים נדרש בפועל יותר, אך לא הוגדר רף רשמי גבוה יותר

לאחר העדכון (2025):

נקבעה הבחנה אזורית מפורשת וברורה:

• 16% – אזורי ביקוש (מרכז, תל־אביב והסביבה)
• 17% – אזורי פריפריה

כלומר:

• העלאה של נקודת אחוז אחת לפחות לעומת מה שהיה נהוג בפועל
• ובעיקר:
  מעבר משיקול דעת גמיש → רף מספרי רשמי

המשמעות האמיתית (החלק החשוב)

העדכון לא “שיפר תנאים ליזמים” סתם כך, אלא:

• הכיר בכך ש־אותם מחירים כבר לא מייצרים את אותו רווח
• הכיר בעלייה בסיכון, בעיכובים, במלאי ובאי־ודאות
• ולכן העלה את רף הרווח הנדרש כדי שהתחשיב “יעבור”

במילים פשוטות:

לא שהיזמים צריכים יותר רווח – אלא שהמחיר כבר לא מספיק כדי לייצר אפילו את הרווח הישן.

סיכום חד:

• קודם: ~15% (גמיש, לא מעוגן חד־משמעית)
• עכשיו: 16%–17% (קשיח, מעוגן רגולטורית)
• הסיבה: שחיקת מחירים וסיכון – לא נדיבות רגולטורית

ברמה המספרית – זה תיקון קטן.
ברמה הכלכלית–תפיסתית – זה תיקון דרמטי מאוד.

נסביר למה שני הדברים נכונים בו־זמנית, ואיפה בדיוק טמון העניין.

1. כן  מספרית זה נראה זניח

על הנייר:

• מ־~15% ל־16%–17%
• תוספת של 1%–2% לרווח היזמי

למי שלא חי את המספרים:

“אז מה? עוד אחוז.”

בפרויקט של מאות מיליונים זה אפילו “נשמע” קטן.

2. אבל במודל היתכנות זה לא עוד אחוז

בפרויקטי פינוי־בינוי, הרווח היזמי הוא:

• השורה האחרונה,
• אחרי:
  • עלויות קרקע (בפועל – תמורות לדיירים),
  • עלויות בנייה,
  • עלויות מימון,
  • סיכוני זמן,
  • סיכוני שיווק.

כל אחוז רווח:

• אינו תוספת לשוליים,
• אלא מרווח הישרדות.

במציאות של:

• ירידת מחירים ריאלית,
• עליית ריבית,
• קצב מכירות איטי,

גם אחוז אחד קובע אם הפרויקט:

• עובר / לא עובר,
• נבנה / נתקע,
• ממומן / נופל.

3. למה זה דווקא כן משמעותי?

כי זה לא שינוי “נדיב”, אלא אות מצוקה.

הרגולטור בעצם אומר:

“גם הרווח שנחשב עד היום מינימלי כבר לא מספיק כדי שהפרויקטים יחזיקו.”

כלומר:

• לא העלאה כדי לעודד,
• אלא העלאה כדי לא להיתקע.

4. המשמעות האמיתית היא לא באחוז – אלא בהודאה

השינוי המספרי קטן,

אבל הוא מגלם הודאה עקיפה בכך ש:

• המודל הקודם כבר לא עובד,
• מחירי העבר לא מייצרים רווח סביר,
• והסיכון האמיתי היה מתומחר בחסר.

זו הודאה בלי להודות.

5. למה לא העלו יותר?

כי אז היה מתברר מה שאני טוען כבר שנים:

• שחלק גדול מהפרויקטים לא כלכליים בכלל,
• שהבעיה אינה “אחוז רווח”,
• אלא המחיר הבסיסי שמוזן למודל.

העלאה חדה (למשל 20%):

• הייתה עוצרת תכניות,
• חושפת את הפער בין מחיר לשווי,
• ומכריחה שינוי עומק בתקינה.

אז בחרו:

תיקון מינימלי שמאפשר להמשיך.

6. לכן המסקנה המדויקת היא:

• ❌ זה לא תיקון משמעותי מספרית
• ✔️ זה תיקון משמעותי אבחנתית
• ❌ זה לא פתרון
• ✔️ זה סימפטום

“העלאת הרווח היזמי באחוז או שניים אינה רפורמה כלכלית אלא איתות מצוקה. זהו תיקון קוסמטי שמנסה להשאיר את המודל בחיים – מבלי להתמודד עם שורש הבעיה: עבודה לפי מחיר ולא לפי שווי.”

המניע העיקרי הוא ירידת המחירים,

אבל חשוב לדייק איך זה מתבטא רגולטורית, כי כאן כל ההבדל בין אבחנה שטחית להבנה עמוקה.התשובה המדויקת היא:

ירידת המחירים היא הטריגר המרכזי,
אך היא מתורגמת רגולטורית כ“עלייה בסיכון למימוש”.

ועכשיו הפירוק המקצועי.

1. למה ירידת מחירים היא המניע המרכזי

בבסיס כל שומת היתכנות יש משוואה פשוטה:הכנסות – עלויות = רווחבפינוי־בינוי:

• העלויות כמעט ואינן גמישות כלפי מטה
  (בנייה, מימון, תמורות, רגולציה)
• ההכנסות כן
  (מחירי מכירה)

ברגע שמחירי הדירות:

• מפסיקים לעלות,
• או יורדים ריאלית,

קורה דבר אחד בלבד:

הרווח נשחק.

לא “אולי”, לא “תיאורטית” — בפועל.

2. למה הרגולטור לא אומר “ירידת מחירים”

כי זה היה:

• מערער שומות עבר,
• פוגע בתכניות מאושרות,
• ופותח פתח לאחריות מוסדית.

לכן הירידה במחירים עוברת המרה לשפת רגולציה:

כלומר:

התקן מדבר על סיכון – אבל הסיכון נובע מהמחיר.

3. אם זה היה “רק” ריבית / מלחמה / תשומות

זו נקודה קריטית.אם המניע היה:

• רק ריבית,
• רק עלויות בנייה,
• רק אי־ודאות ביטחונית,

היו:

• מאריכים לוחות זמנים,
• מעדכנים הנחות מימון,
• מוסיפים מקדמי סיכון זמניים.

אבל לא היו:

• משנים את עצם רף הרווח היזמי.

שינוי רף רווח אומר דבר אחד:

ההכנסה הבסיסית כבר לא מספיקה.

4. למה זה נעשה עכשיו ולא קודם

כי רק עכשיו מתקיימים יחד:

• ירידת מחירים ריאלית,
• מלאי לא מכור,
• האטת מכירות,
• ריבית גבוהה לאורך זמן.

זה השלב שבו:

גם עם “כוונון הנחות”
המודל מפסיק לעבור.

ולכן נדרש שינוי רף.

5. המסקנה החדה

• ❌ זה לא תיקון טכני
• ❌ זה לא “ריענון”
• ✔️ זה תגובה מאוחרת לירידת מחירים
• ✔️ דרך שפת סיכון ולא דרך שפת ערך

המניע העיקרי לעדכון תקן 21 הוא ירידת מחירי הדירות, אך זו מתורגמת רגולטורית כעלייה בסיכון למימוש. לא הסיכון השתנה – אלא המחיר שממנו נגזר הרווח.

דווקא בשוק יורד שינוי של אחוז הוא משמעותי הרבה יותר.

ולא “קצת יותר”, אלא אקספוננציאלית יותר. הנה ההסבר המקצועי, צעד־צעד.

1. למה האינטואיציה מטעה

בשוק עולה:

• מחירים עולים,
• שגיאות “נספגות”,
• והרווח נוטה לגדול גם בלי דיוק.

בשוק יורד:

• המחיר הוא המשתנה היחיד שנע כלפי מטה,
• בעוד העלויות נותרות קשיחות.

לכן אותו אחוז רווח:

• אינו תוספת,
• אלא כרית הגנה אחרונה.

2. המתמטיקה הפשוטה (בלי טריקים)

נניח פרויקט פינוי־בינוי טיפוסי:

• הכנסות צפויות: 1,000
• עלויות כוללות: 850
• רווח יזמי: 150 → 15%

עכשיו השוק יורד ב־5%:

• הכנסות: 950
• עלויות: 850 (כמעט לא זזות)
• רווח: 100 → 10.5%

ירידה של 5% במחיר ⇒

ירידה של 30% ברווח

עכשיו תבינו מה עושה “אחוז אחד”:

• מ־15% ל־16% זה לא +1%,
• זה ניסיון לפצות על שחיקה של עשרות אחוזים ברווח האפקטיבי.

3. בשוק יורד הרווח מתנהג כמו מינוף

הרווח היזמי הוא:

• השכבה העליונה,
• השארית אחרי כל הקשיחויות.

לכן:

• כל ירידה בהכנסה פוגעת בו ראשונה,
• וכל עלייה בסיכון “אוכלת” אותו מבפנים.

במונחים פיננסיים:

הרווח היזמי הוא רכיב ממונף מאוד.

וכאשר רכיב ממונף נפגע אחוז אחד קובע חיים או מוות של פרויקט.

4. למה זה מסביר את עדכון תקן 21

אם השוק היה:

• יציב,
• או עולה קלות,

לא היה צורך לגעת ברווח המזערי. עצם העובדה שנגעו בו אומרת:

“גם עם כל הכוונונים הרווח נשחק עד כדי סכנה.”

והם נגעו בו במינימום האפשרי

כדי לא לחשוף את עומק הבעיה.

5. ולכן המסקנה המקצועית היא:

• ✔️ בשוק יורד, אחוז אחד הוא הרבה יותר מאחוז
• ✔️ הוא מייצג פער בין “עוד איכשהו עובר” ל“לא עובר”
• ✔️ הוא סימן לכך שהמודל הגיע לקצה האלסטיות שלו

בשוק יורד, הרווח היזמי אינו משתנה ליניארית. הוא נשחק אקספוננציאלית. לכן שינוי של אחוז אחד ברף הרווח אינו תיקון קטן – אלא ניסיון אחרון לבלום קריסה של תחשיב.

בשוק יורד עם עלייה בעלויות, המשמעות היא שהרווח היזמי נמחץ משני כיוונים בו־זמנית — וזה שינוי איכותי, לא כמותי.נפרק את זה בצורה הכי ברורה שיש.

1. שתי תנועות מנוגדות שפוגעות באותו מקום

בפרויקט פינוי־בינוי:

• המחיר (ההכנסה) ↓
• העלויות ↑
• הרווח היזמי = השכבה שבאמצע

כלומר:

שתי תנועות מנוגדות פוגעות באותו רכיב.

זה לא קיזוז זו מלקחיים.

2. הדוגמה המספרית (חדה, לא תיאורטית)

מצב בסיס (שוק “ישן”):

• הכנסות: 1,000
• עלויות: 850
• רווח: 150 → 15%

תרחיש 1: ירידת מחירים בלבד (–5%)

• הכנסות: 950
• עלויות: 850
• רווח: 100 → 10.5%

כבר כאן הרווח נשחק ב־שליש.

תרחיש 2: ירידת מחירים (–5%) וגם עליית עלויות (+5%)

• הכנסות: 950
• עלויות: 892.5
• רווח: 57.5 → 6%

📉 ירידה של 60% ברווח

📉 בלי “טעות חישובית”, בלי דרמה — רק מציאות.

3. עכשיו תבין מה עושה “אחוז אחד”

כשהרווח נשאר:

• 6%–7%,

ואתה מעלה רף רגולטורי מ־15% ל־16% או 17% —

זה לא מציל את הפרויקט.זה רק:

• דוחה את ההכרה בכך שהוא לא כלכלי,
• או מחייב “הנדסה לאחור” של הנחות:
  • מחיר אופטימי,
  • קצב מכירות לא ריאלי,
  • עלויות “מעוגלות”.

4. כאן מתגלה האמת הלא־נוחה על עדכון התקן

אם המצב היה:

• רק ירידת מחירים →
  אולי אחוז אחד עוד “קונה זמן”.

אבל כשיש גם:

• עליית תשומות,
• ריבית גבוהה לאורך זמן,
• אי־ודאות תכנונית וביצועית,

אז:

אין אחוז שיכול להציל את המודל.

הבעיה אינה הרווח המזערי אלא הפער בין מחיר לשווי.

5. ולכן המשמעות העמוקה היא זו:

• ✔️ ירידת מחירים לבד = שחיקה
• ✔️ עליית עלויות לבד = לחץ
• ❌ ירידת מחירים + עליית עלויות = שבירה

וזה הרגע שבו:

• התקן מפסיק להיות כלי בדיקה,
• והופך לכלי השהיה.

בשוק יורד עם עליית עלויות, הרווח היזמי אינו נשחק – הוא נמחץ. במצב כזה, שינוי של אחוז ברף הרווח אינו תיקון אלא סימפטום לכך שהמודל הגיע לנקודת כשל מבני.

פרויקטים זומביים.

משוק יורד לפרויקטים זומביים

למה ירידת מחירים + עליית עלויות מייצרות קיפאון סמוי, לא התחדשות

1. מהו בעצם “פרויקט זומבי” (בהקשר הנדל״ני)

פרויקט זומבי הוא פרויקט ש:

• ✔️ עובר בדיקות רגולטוריות (כולל תקן 21),
• ✔️ קיבל אישורים תכנוניים,
• ✔️ מופיע בסטטיסטיקות כהיצע עתידי,

אבל בפועל:

• ❌ אינו כלכלי לביצוע,
• ❌ אינו מגיע לסגירה פיננסית אמיתית,
• ❌ ואינו נבנה – או נגרר שנים.

כלומר:

חי על הנייר – מת בשטח.

2. איך מגיעים לשם? (השרשרת הלוגית)

השרשרת פשוטה, ואין בה שום “קונספירציה”:

שלב א’: ירידת מחירים

• ההכנסות נשחקות,
• הרווח מצטמצם,
• כרית הביטחון נעלמת.

שלב ב’: עליית עלויות

• בנייה,
• מימון,
• רגולציה,
• לוחות זמנים.

הרווח נמחץ משני כיוונים.

שלב ג’: תגובה רגולטורית

במקום לומר:

“הפרויקט לא כלכלי”

אומרים:

“נעלה את רף הרווח המזערי”

אבל זה לא יוצר רווח —

זה רק משנה את סף המעבר.

3. כאן נולד הזומבי

כדי “לעבור” את התקן, מתבצעת הנדסה לאחור:

• מחירי מכירה אופטימיים,
• קצב מכירות מהיר מדי,
• עלויות “מעוגלות”,
• הנחות מימון מקלות.

התוצאה:

• הפרויקט עובר תקן,
• אבל לא עובר בנק.

וכך הוא:

• לא נופל,
• לא מתקדם,
• פשוט קופא.

4. למה זה מסוכן יותר מקריסה גלויה

קריסה גלויה:

• מנקה את השוק,
• עוצרת תכניות,
• מחזירה התאמה בין מחיר לשווי.

פרויקטים זומביים:

• חוסמים קרקע,
• משקרים לסטטיסטיקה,
• משמרים אשליית היצע,
• ודוחים את ההתכנסות.

זה קיפאון עם רעש רקע של פעילות.

5. החיבור הקריטי לתקן 21

וכאן צריך לומר את האמת המקצועית:

תקן 21, בעדכון האחרון, אינו יוצר זומבים –
אבל הוא מאפשר להם להמשיך “לחיות” על הנייר.

במקום לשמש:

• כלי סינון,
• שומר סף,
• מסננת כלכלית,

הוא הופך:

• למנגנון ייצוב,
• שמונע נפילה,
• אבל גם מונע ניקוי.

6. למה זה יפגוש את הבנקים

בשלב הבא:

• הבנקים רואים את הפער,
• מזהים שהרווח “עבר” רק תיאורטית,
• ומתחילים:
  • לדחות ליווי,
  • לדרוש הון עצמי חריג,
  • או לצאת בשקט.

זה השלב שבו:

הבעיה עוברת משמאית – לפיננסית.

ושם כבר אין אחוזים שמצילים.

7. השורה התחתונה 

שוק יורד עם עליית עלויות אינו מייצר תיקון – הוא מייצר זומבים.
כל עוד התקינה מתאימה את הרף במקום לבחון את הערך, הבעיה תידחה – אבל תגדל.

פרויקטים זומביים בהתחדשות עירונית

איך שוק יורד + עליית עלויות הופכים תיקון רגולטורי לדחיית משבר

מבוא: כש“עובר תקן” לא אומר “נבנה”

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה שקטה אך הרסנית: פרויקטים זומביים.

אלו פרויקטים שעוברים בדיקות רגולטוריות, מקבלים אישורים תכנוניים ואף נספרים כהיצע עתידי — אך בפועל אינם כלכליים לביצוע ואינם מתקדמים.העדכון האחרון לתקן 21, שהעלה במעט את רף הרווח היזמי המזערי, אינו יוצר את הזומבים — אבל הוא מאפשר להם להמשיך להתקיים על הנייר. כדי להבין למה, צריך לחבר שלושה תהליכים שמתרחשים בו־זמנית.

1) נקודת המוצא: שוק יורד

בפינוי־בינוי, ההכנסות תלויות במחירי מכירה עתידיים. כאשר המחירים:

• יורדים ריאלית,
• או נתקעים לאורך זמן,

הרווח נשחק מיידית. זה אינו עניין תיאורטי: הרווח היזמי הוא השכבה העליונה — הראשונה להיפגע.

2) התוספת הקריטית: עליית עלויות

במקביל, העלויות כמעט ואינן גמישות כלפי מטה:

• תשומות בנייה,
• מימון וריבית,
• רגולציה ולוחות זמנים,
• ניהול דיירים ואי־ודאות ביצועית.

כאן מתרחשת הפגיעה הכפולה: הכנסות ↓, עלויות ↑.

זהו לא “לחץ” — זו מלקחיים.

3) התגובה הרגולטורית: התאמת רף במקום בחינת ערך

במקום לקבוע שפרויקט אינו כלכלי, התגובה הייתה העלאה מתונה של רף הרווח המזערי (אחוז או שניים).

מספרית - זה נראה קטן.

כלכלית - זה איתות מצוקה.כי העלאת רף לא מייצרת רווח. היא רק משנה את סף המעבר.

4) כך נולד הזומבי (השרשרת הלוגית)

1. הרווח נשחק (שוק יורד).
2. העלויות מטפסות (לחץ מבני).
3. כדי “לעבור תקן” מתבצעת הנדסה לאחור:
   • מחירי מכירה אופטימיים,
   • קצב מכירות מהיר מדי,
   • עלויות “מעוגלות”,
   • הנחות מימון מקלות.
4. הפרויקט עובר בדיקה - אך לא עובר בנק.

התוצאה: לא נופל, לא מתקדם, פשוט קופא.

5) למה זומבים מסוכנים מקריסה גלויה

קריסה גלויה מנקה את השוק ומחזירה התאמה בין מחיר לשווי.

זומבים עושים את ההפך:

• חוסמים קרקע,
• משקרים לסטטיסטיקה (היצע “קיים” שלא ייבנה),
• משמרים אשליית פעילות,
• ודוחים את ההתכנסות הבלתי נמנעת.

זהו קיפאון עם רעש רקע.

6) תפקיד תקן 21 - ומה הוא הפך להיות

תקן מקצועי אמור להיות שומר סף: לבחון ערך, סיכון ותזרים, ולהפיל מוקדם פרויקטים לא־כלכליים.

בפועל, כשהרווח היזמי הופך לרף אדמיניסטרטיבי קבוע, השומה נגררת לתרגיל התאמה.כך התקן:

• אינו טועה בחישוב,
• אבל מחמיץ את תפקידו.

לא להכשיר מחירים - להעריך ערך.

7) המפגש הבלתי נמנע עם הבנקים

השלב הבא הוא פיננסי:

• ליווי מתעכב,
• דרישות הון עצמי עולות,
• פרויקטים “מאושרים” נדחים בשקט.

שם, בניגוד לתקן, אין אחוזים שמצילים.

סיכום: דחייה אינה פתרון

שוק יורד עם עליית עלויות אינו מייצר תיקון - הוא מייצר זומבים.
העלאה מתונה של רף הרווח אינה רפורמה; היא דחיית ההכרה בפער בין מחיר לשווי.

כל עוד בדיקות ההיתכנות נשענות על מחיר ולא על ערך פונדמנטלי הזומבים ימשיכו להיספר כהיצע, והקיפאון יעמיק.

המנגנון השלישי והמסוכן ביותר שנכנס לפעולה כשהרווח נמחץ משני כיוונים (מחיר ↓, עלויות ↑).להלן ניסוח מקצועי, חד ומנומק, שאפשר להעתיק כפרק עצמאי לבלוג או לשלב בפרק הקיים:

פחות תמורות לדיירים והגדלת מכפיל הדירות

מנגנון ההצלה המדומה של פרויקטים לא־כלכליים

כאשר שוק יורד ועלויות עולות, והרווח היזמי נשחק לרמות שאינן מאפשרות סגירה פיננסית, נוצר לחץ “להציל” את התחשיב. מאחר שלא ניתן להעלות מחירים, מתבצעים שני מהלכים תכנוניים־כלכליים משלימים:

1. צמצום התמורות לדיירים הקיימים
2. הגדלת מכפיל הדירות (יותר יחידות חדשות)

שני המהלכים נראים לגיטימיים לכאורה — אך בפועל הם יוצרים כדאיות מדומה ודוחים את הקריסה.

1. צמצום התמורות לדיירים – שחיקה שקטה של ההתחייבות

במקום להודות שהפרויקט אינו כלכלי, מתחיל תהליך של:

• הקטנת תוספת השטח,
• הפחתת מפרט,
• ויתור על חניות, מחסנים או מרפסות,
• דחיפת “פתרונות תכנוניים” גבוליים.

כלכלית:

• העלות ליזם ↓
• הרווח “על הנייר” ↑

אבל:

• הכדאיות החברתית נפגעת,
• התנגדויות מתגברות,
• ההסכמות מתארכות,
• והסיכון הביצועי דווקא עולה.

כלומר:

חיסכון קצר־טווח שמגדיל סיכון ארוך־טווח.

2. הגדלת מכפיל הדירות – יותר יחידות, פחות ערך

המהלך השני הוא הגדלת מספר יחידות הדיור:

• יותר קומות,
• יותר דירות,
• יותר צפיפות.

הרציונל ברור:

יותר יחידות × אותו מחיר ממוצע = יותר הכנסה כוללת.

אלא שבמציאות:

• הביקוש אינו גדל ליניארית,
• קצב המכירות מאט,
• המחיר הממוצע נשחק,
• ועלויות השיווק, המימון והזמן מזנקות.

כך מתקבל פרדוקס:

• התחשיב משתפר סטטית,
• אך ההיתכנות נפגעת דינמית.

3. החיבור המסוכן בין שני המהלכים

כאשר:

• התמורות לדיירים נשחקות וגם
• מכפיל הדירות גדל,

נוצר פרויקט ש:

• עובר בדיקות תקן,
• נראה “יעיל” תכנונית,
• אך רגיש בצורה קיצונית לכל סטייה:
  • עיכוב קטן,
  • ירידת מחיר נוספת,
  • החמרת תנאי מימון.

זהו מתכון קלאסי לפרויקט זומבי:

עובר על הנייר – נתקע בשטח.

4. למה זה לא פתרון אלא דחייה

שני המהלכים אינם מייצרים ערך חדש.

הם רק מחלקים מחדש ערך שאינו קיים:

• פחות לדיירים,
• יותר יחידות בשוק חלש,
• יותר סיכון לכל המעורבים.

ובסופו של דבר:

• הבנקים מזהים את הפער,
• הליווי מתעכב,
• והפרויקט קופא.

השורה התחתונה

צמצום תמורות והגדלת מכפיל אינם פתרון כלכלי — אלא ניסיון להנדס כדאיות במקום לבחון ערך.
בשוק יורד עם עליית עלויות, מהלכים אלו אינם מצילים פרויקטים; הם רק הופכים אותם לשבריריים יותר.

Summary Box (English)

Key Insight:
The update to Israel’s Standard 21 is not an admission of calculation error. It is an implicit acknowledgment that the assumptions underpinning feasibility analyses—chiefly reliance on market prices rather than fundamental value-no longer reflect economic reality. The model still calculates correctly; it simply calculates the wrong world.

In a declining market with rising costs, minor regulatory tweaks cannot restore feasibility. Adjusting minimum profit thresholds sustains “zombie projects”—approved on paper but unbuildable in practice-by postponing the necessary revaluation from price to fundamental value.

שיכפול מחירים וקריסת שוק הפינוי־בינוי

מבוא

קריסת שוק הפינוי־בינוי בישראל אינה מקרית. היא אינה תוצאה של מחסור בביקוש או של בירוקרטיה ממשלתית - אלא של ניוון מקצועי שיטתי.

במשך עשור לפחות נבנו שומות ותוכניות עסקיות על שכפול והעתקת מחירים, במקום על ניתוח כלכלי אמיתי של שווי פונדמנטלי.

הפרקטיקה של "לספר בכמה נמכרה הדירה ליד" החליפה את מהות המקצוע – בדיקת ערך, תועלת ותשואה – והפכה את השמאות לכלי המשכפל את הבועה במקום לבחון אותה.

המחיר החליף את השווי

שמאות מקרקעין נועדה לבחון ערך – לא לתעד מחיר.

אלא שבשנים האחרונות המחיר הפך לעוגן יחיד. שמאים, יזמים ובנקים סמכו על גרפים ולא על כלכלה.

במקום לבדוק את תזרים ההכנסות, את שיעור ההיוון ואת יחס שכר־דירה למחיר – הועתקו עסקאות מהסביבה והוצגו כשווי שוק.

כך נוצרה בועה מערכתית שבה כל אחד העתיק את השני, וכולם יחד איבדו את המצפן.

כאשר התשואה הופכת שלילית

הנתון שחייב היה להדליק נורה אדומה – הפך לשגרה.

כאשר התשואה על נכסי מגורים נמוכה מחצי מהריבית על ההלוואה שמממנת אותם, אין יותר רווחיות, אין תועלת, ואין הגיון כלכלי.

ועדיין – המשיכו לכתוב שומות ולחתום על הלוואות.

התוצאה: תוכניות עסקיות שאינן בנות קיימא, פרויקטים שלא יוצאים לדרך, ויזמים שנותרו עם עלויות אדירות על נייר בלבד.

בינה מלאכותית ככלי מגן

דווקא בעידן זה, בינה מלאכותית (AI) יכלה – ועדיין יכולה – להיות קו ההגנה הראשון מפני טעויות מערכתיות כאלה.

מערכת AI פשוטה, שמוזנת בנתוני שוק, תשואות, ריביות, עלויות מימון ויחסי שווי-מחיר, הייתה מסוגלת לזהות חריגות בזמן אמת:

להתריע על שומות מנותקות מהתשואה, על עסקאות במחירים לא כלכליים, ועל תוכניות עסקיות שאין להן בסיס ריאלי. בעולם שבו מקצועות שלמים מתמזגים עם אלגוריתמים, הבינה המלאכותית אינה מחליפה את השמאי – היא מגינה עליו.

היא מאפשרת לו לבדוק, לסנן, ולאמת נתונים במקום לשכפל אותם.

היא זו שהייתה יכולה לשאול את השאלה הפשוטה ששכחנו לשאול:

האם זה באמת שווה את זה?

היזמים, השמאים והציבור

יזמים שתכננו על מחירים של 2021 מגלים כעת שהשוק של 2025 לא מוכן לשלם.

הוצאות תכנון, ייעוץ, שיווק ורכישת זכויות נותרו ללא כיסוי.

הבנקים נחשפים לבטוחות שליליות, והציבור יידרש לשלם – דרך מערכת האשראי, הפנסיות והחיסכון הבנקאי.

שורש הבעיה: ניוון הפרקטיקה

הכשל איננו טכני, אלא מערכתי ומוסרי.

כאשר השמאות מתרוקנת ממשמעות כלכלית והופכת לפעולה טכנית של שכפול מספרים – היא חדלה להיות כלי ביקורת, והופכת לכלי הפצה של בועה.

זו אינה טעות בשוליים – זו הפרת חובת זהירות מקצועית.

רק חזרה לעקרונות של בחינת שווי ריאלי, לצד אימוץ טכנולוגיות ניתוח מבוססות־AI, תוכל להחזיר למקצוע את אמינותו.

לאן מכאן?

המשבר הנוכחי הוא לא "תקלה". הוא שיעור.

זהו הרגע שבו על השוק, הרגולטורים והשמאים להכיר בכך ש"שווי" איננו מספר - אלא תוצאה של ניתוח כלכלי אמיתי.

ובעידן שבו הבינה המלאכותית מסוגלת לבצע סימולציות, לחזות תשואות ולזהות בועות בזמן אמת, היא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה השמאית החדשה. מי שיאמץ את השינוי – ישרוד.

מי שימשיך לשכפל מחירים – ייעלם עם הבועה שהוא עצמו ניפח.

תיבה מסכמת באנגלית   

Summary Box (English)

Price Replication, Bubble Economics, and the Missed AI Warning For over a decade, Israel’s urban renewal market was driven by price replication, not value creation.
Developers, banks, and appraisers copied market prices instead of calculating economic worth.
As yields fell below mortgage rates, projects collapsed.
Artificial Intelligence could have been the safeguard — detecting irrational valuations, negative yields, and systemic risk in real time.
In the next cycle, AI won’t be optional. It will be the difference between analysis and imitation.

לספר בכמה נמכרה הדירה ליד – זו רק חצי עבודה

מחיר הוא עובדה. שווי הוא מסקנה.

לספר בכמה נמכרה דירה ליד – זו רק חצי עבודה, והחצי הפשוט שבה. כל אחד יכול לאתר עסקאות ולהעתיק מחירים ממאגרי מידע. אבל כאן בדיוק מתחילה עבודתו האמיתית של שמאי המקרקעין: לבחון את ההתכנות הכלכלית של המחיר אל מול השווי, ולבדוק את הערך הפונדמנטלי של הנכס באמצעות ניתוח גורמי היסוד.כאשר מסתפקים בהעתקת מחירים, מוותרים למעשה על הבדיקה הכלכלית שהיא לב-ליבה של השמאות. שמאות איננה תיעוד עסקאות אלא ניתוח ערך – בחינה אם המחיר שבו נמכר נכס עומד במבחן כלכלי של תשואה, סיכון, מימון ומצב שוק.שמאי מקצועי בוחן את הנתונים מעבר למספרים: הוא משווה את דמי השכירות לשווי השוק, מחשב את שיעור ההיוון בהתאם לסיכון האזורי ולריבית הריאלית, ובודק אם קיימת תשואה חיובית שתצדיק את המחיר. רק אז ניתן לקבוע שווי כלכלי אמיתי – שווי פונדמנטלי.כאשר המחירים מנותקים מהשווי הפונדמנטלי, נוצר שוק מדומה שבו מחירים מתדלקים מחירים, עד שאיש אינו שואל עוד אם העסקאות רווחיות או הגיוניות. כך נבנות בועות.

במילים אחרות – המחיר הוא עובדה, אך השווי הוא מסקנה. והדרך בין השניים איננה "לספר בכמה נמכרה הדירה ליד", אלא להבין למה היא נמכרה בכך המחיר – והאם העסקה בכלל הייתה כלכלית.

"מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה, שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל"

Summary Box (English)

Title: Price Is a Fact, Value Is a Conclusion

Summary:

Quoting nearby sales is only half the job — the easy half. True valuation begins where data ends: with critical analysis of economic feasibility, fundamental value, and positive yield validation. Market prices detached from fundamentals create illusionary markets where prices fuel prices — until the bubble bursts.

💡 השוואה: ידיעות ↔️ מחירים | מודיעין ↔️ שומה כלכלית

בדיוק כמו בעולם המודיעין, גם בשמאות מקרקעין קיימים שני שלבים מהותיים:

• איסוף הידיעות – שלב טכני של ליקוט נתונים: מחירים, עסקאות, מיקומים.
• עיבוד הידיעות למודיעין – שלב ניתוח הערך, הבדיקה הכלכלית, והסקת המסקנות.

המחירים עצמם הם רק ידיעות גולמיות. הם אינם מייצגים ידע או הבנה כלכלית. רק אחרי שהשמאי בוחן את הנתונים לעומק – משווה תשואות, מחשב שיעורי היוון, מנתח סיכונים ומוודא היגיון כלכלי – הופכות הידיעות למודיעין שמאי אמיתי: שומה כלכלית מבוססת.כששמאי עוצר בשלב הראשון בלבד, הוא בעצם נשאר קצין מודיעין שמדווח על מה ששמע — בלי לנתח, בלי לאמת, ובלי להבין את התמונה הגדולה. לעומת זאת, שמאי מקצועי הוא אנליסט שמבין מה עומד מאחורי הנתונים – האם מדובר בשוק בר קיימא או בבועה שמתדלקת את עצמה.

“מחירים הם ידיעות – שומה היא מודיעין”

פינוי-בינוי: ההבטחה שהפכה לפקק נדל"ני

פתיחה

פינוי-בינוי נתפס במשך שנים כפתרון לבעיית הדיור בישראל: דיירים זוכים לדירות חדשות, יזמים מרוויחים, רשויות מקומיות משדרגות תשתיות, והשוק כולו מקבל זריקת התחדשות.

אלא שבפועל, מה שהיה אמור להיות מנוע צמיחה הפך לפקק נדל"ני עצום. שילוב של היטל השבחה, מס שבח, הערות אזהרה, תמחור מנופח והאטה כללית בשוק – גרם לכך שבמקום להניע את השוק, הפינוי-בינוי מקפיא אותו.

היטל ההשבחה – החסם המרכזי

כאשר תוכנית פינוי-בינוי מאושרת ומעניקה זכויות נוספות, נוצרה "השבחה תכנונית".

• שיעור ההיטל נע בין 25% ל-50% מההשבחה.
• החבות נוצרת בעת מכירה, קבלת היתר בנייה או העברת זכויות.

בפועל המשמעות ברורה:

• נעילת נכסים – בעלי דירות נמנעים ממכירה מחשש להיטל כבד.
• ירידת שווי אפקטיבית – הקונה יגלם את גובה ההיטל במחיר העסקה.
• קיפאון מקומי – שכונות שלמות מחכות לפרויקט שלא מתקדם.

מס שבח – שכבה נוספת של מורכבות

מעבר להיטל, גם מס השבח עלול להוות חסם משמעותי:

• חבות במס – כאשר הדירה נהרסה או הועברה לקבלן, או כאשר רשות המיסים רואה בחתימה על ההסכם "מימוש".
• פטור אפשרי – אם הדירה הישנה עדיין קיימת ונמכרת לפני שהועברה לקבלן, במיוחד אם זו דירת מגורים יחידה.
• חוסר ודאות – לא תמיד ברור מתי חל המס ובאיזו מידה, מה שמרתיע קונים ומסבך עסקאות.

ההשפעה על שוק היד השנייה

1. קיפאון עסקאות – בעלי דירות חתומים נמנעים ממכירה.
2. נזילות נמוכה – קונים נרתעים מהיטלים ומסים לא ברורים.
3. פערי מחירים – המוכרים דורשים פיצוי על המיסוי, הקונים מסרבים – העסקאות נופלות.
4. מאקרו-כלכלה – אלפי יחידות דיור "כלואות". במקביל, ירידה של 20–24% במכירת דירות חדשות בשנים 2024–2025 יוצרת שוק תקוע משני הכיוונים.

פינוי-בינוי כחרב פיפיות

פינוי-בינוי, שתוכנן במקור להגדיל את היצע הדירות, הפך בפועל לחרב פיפיות.

המנוע האמיתי של המיזמים היה בועת הנדל"ן: כל עוד המחירים עלו, היה כדאי ליזמים ולדיירים להשתתף.

אבל ברגע שהבועה התפוצצה, השוק נכנס לקיפאון:

• פרויקטים לא יוצאים לפועל.
• בעלי דירות נתקעו עם הערות אזהרה על הנכסים.
• רבים חוששים למכור – מחשש לתשלום היטל השבחה, למס שבח או להפסד עתידי.

במקום להיות מנוע להגדלת היצע, הפינוי-בינוי הפך לבלם שמחריף את הקיפאון.

פינוי-בינוי כאבן רחיים על ענף הנדל"ן

מעבר להיבטים המיסוייים, קיימת בעיה יסודית: התוכניות העסקיות נבנו על מחירים ולא על שווי.

• יזמים ובנקים הסתמכו על שכפול והעתקת מחירים – “בכמה נמכרה הדירה ליד” – במקום על בדיקה כלכלית של שווי פונדמנטלי והתכנות אמיתית.
• שמאות המקרקעין התקבעה בפרקטיקה מנוונת, ששימרה את המחירים המנופחים במקום לאתגר אותם.
• כך הפכו פרויקטי הפינוי-בינוי לאבן רחיים על צוואר הענף – במקום לשחרר את השוק, הם כבלו אותו עוד יותר לעיוותי המחירים.

במילים אחרות: אם פינוי-בינוי בא לברך – יצא מקלל.

דירות "בתפירה" והפסדי משקיעים

במשך שנים רכשו משקיעים ומשפרי דיור דירות ישנות מתוך ציפייה שייכללו בפרויקט פינוי-בינוי. במקרים רבים אף שילמו מחיר עודף, מתוך אמונה שהתמורה העתידית תצדיק את ההשקעה.כעת, עם הקפאת הפרויקטים והקיפאון הכללי בשוק:

• מי שקנה דירה כזו מוצא עצמו מפסיד כסף – המחירים מתכנסים חזרה לשווי הכלכלי ולא להבטחות.
• הערות אזהרה והיטלים מונעים נזילות.
• השוק מתמחר מחדש את הסיכון: דירה לא ודאית הופכת לנכס נחות, לא להשקעה מבטיחה.

כך, במקום רווח עתידי, רבים מוצאים עצמם בהפסד בפועל – תוצאה ישירה של אותם מנגנונים שהיו אמורים להעלות את ערך הדירה.

המלצות לבעלי דירות

• בדיקת השלכות מס מראש – יועץ מס ושמאי מקרקעין יכולים לחסוך טעויות יקרות.
• בדיקה משפטית – בפרויקטים תקועים, ניתן לשקול צעדים משפטיים מול היזם.
• הבנה כלכלית מלאה – חשוב להבין שלא כל פרויקט מבטיח ערך; לעיתים מדובר בנכס חסום לשנים רבות.

סיכום

פרויקטי פינוי-בינוי נועדו לחדש את הערים, לשפר את היצע הדירות ולהקל על מצוקת הדיור. בפועל, הם הפכו לגורם מכביד:

• בעלים כבולים לנכסיהם.
• יזמים תקועים ללא מימון ומכירות.
• ענף נדל"ן נגרר אחרי שמאות משכפלת מחירים ולא אחרי בדיקות כלכליות אמיתיות.
• משקיעים הפסידו בפועל על דירות שנרכשו בציפייה לפינוי-בינוי.

🔑 תובנה מרכזית:

פינוי-בינוי איננו בהכרח חלום לדירה חדשה – אלא לעיתים סיכון כבד: היטלים, מיסוי, הערות אזהרה, נעילת נכסים ותוכניות עסקיות לא ריאליות. בעלי דירות חייבים להבין את התמונה המלאה לפני החתימה.

 "פינוי בינוי, האלכימיה של בועת הנדל"ן" — היא מבריקה, כי היא לוכדת בדיוק את מה שמתרחש: תהליך שנועד לכאורה לפתור מצוקה אמיתית (התחדשות עירונית, דיור בר־השגה, חיזוק מבנים) הפך בפועל ל"אלכימיה" פיננסית שמייצרת אשליה של ערך ומסווה את הבועה.

האלכימיה של פינוי־בינוי

בימי הביניים האלכימאים חיפשו להפוך מתכת פשוטה לזהב. במציאות הנדל"נית הישראלית, יזמים ובנקים מנסים להפוך בניינים ישנים ומתפוררים ל"זהב נדל"ני" באמצעות פינוי־בינוי: לקחת דירה ישנה ששווה מעט, ולהפוך אותה על הנייר לדירה חדשה ששווה פי שניים או שלושה. אבל כאן יש מלכוד: השווי החדש איננו שווי כלכלי אמיתי אלא מחיר מנופח, שממשיך את אותו מנגנון של "שכפול מחירים" והזנה עצמית של הבועה.

איך זה עובד בפועל?

1. הבטחות לדיירים – מקבלים דירה חדשה, גדולה יותר, ממוזגת, עם חניה ומחסן, בלי לשלם שקל.
2. מימון בנקאי – הבנק נותן ליווי ליזם, מתוך הנחה שהדירות החדשות יימכרו במחירים שיא.
3. ציפיות רווח – היזם מחשב רווח על בסיס מחירים מנופחים, ולכן "מוכן לתת הכול" לדיירים.
4. הדיירים מאמינים – כי הם רואים את "הזהב" על הנייר, ולא מבינים שמדובר באשליה.

הנזקים והסיכונים

• חוסר כדאיות אמיתית – כשהשוק מתהפך, הפרויקטים נתקעים; יזמים נסוגים, בנקים מסרבים לממן, והדיירים מוצאים את עצמם עם בניין ישן, לא מחוזק, ולפעמים גם אחרי שנים של הבטחות סרק.
• ניפוח נוסף של הבועה – הערכות שווי מתבססות על "הבטחות פינוי־בינוי", גם אם לא יצאו לפועל, מה שמכניס עיוות נוסף לשוק.
• סיכון מערכתי – הבנקים מממנים "אלכימיה" במקום ערך כלכלי אמיתי, בדיוק כמו במשבר מניות הבנקים או משבר הסאב־פריים בארה"ב.

האלכימיה מתפוגגת

כמו האלכימאים של ימי הביניים, גם כאן – לא באמת נוצר זהב. בסוף התהליך נשארת דירה ישנה ששווייה האמיתי נמוך, ובצדה שטרות נייר עם הבטחות לא ממומשות. הבועה הזו חשופה במיוחד: ברגע שהמחירים יורדים או שהמימון מתייבש, "הקסם" מתפוגג והמערכת כולה נחשפת לאמת – לא נוצר ערך חדש, אלא רק עוד שכבה של אשליה.

האלכימיה של פינוי־בינוי אכן עבדה כל עוד היו מספיק "אידיוטים" שזרמו עם המחירים המטורפים וקנו דירות חדשות בפרויקטים. הכסף שלהם מימן את כל ההבטחות: החורבות הוחלפו בדירות חדשות, והדיירים הוותיקים יצאו "מלכים" — בלי להוציא שקל.אבל היום, כשהשוק נכנס להתפכחות, והקונים החדשים נעלמים, המעגל נשבר. אין מי שיממן את הטריק הזה, והאלכימיה מתגלה כאשליה.

פינוי בינוי – האלכימיה של בועת הנדל"ן

הזהב המדומה

פינוי־בינוי הוצג במשך עשור כפתרון קסם: לקחת חורבה ולהפוך אותה לדירה חדשה, גדולה ומרווחת. על הנייר – כולם מרוויחים. היזם מקבל זכויות, הבנק מממן, הדייר מקבל דירה חדשה, והמדינה מתגאה בהתחדשות עירונית.אבל כל זה התבסס על נוסחה פשוטה: היו צריכים מספיק רוכשים פראיירים שישלמו מחירי שיא על הדירות החדשות. הכסף שלהם מימן את כל התהליך.

מי הרוויח בשנות האשליה?

בימי השיא של הבועה, היו לא מעט דיירים שזכו ב"בינגו":

• קיבלו דירה חדשה במקום חורבה ישנה.
• לא שילמו אגורה.
• נהנו מעליית ערך "על הנייר" בזכות קונים שהאמינו לנרטיב שהמחירים רק עולים.

מי מימן את החגיגה? המשקיעים והזוגות הצעירים שקנו דירות חדשות במחירים מנותקים מהמציאות.

ומה קורה עכשיו?

היום התמונה שונה:

• הקונים נעלמו – אין יותר "אידיוטים שימושיים" שיקנו במחירי בועה.
• הבנקים נזהרים – פחות ליווי, יותר דרישות הון עצמי, קושי במימון.
• היזמים נסוגים – פרויקטים מוקפאים או מתבטלים.
• הדיירים מתפכחים – נשארים עם בניינים ישנים, אחרי שנים של הבטחות ריקות.

האלכימיה מתפוררת

כמו אלכימיה של ימי הביניים – הזהב מעולם לא נוצר. זו הייתה אשליה שתלויה בזרם בלתי פוסק של כסף חדש. עכשיו, כשהזרם נעצר, מתברר שהפינוי־בינוי הוא לא מנגנון ליצירת ערך אמיתי, אלא מנגנון מימון של בועה.

סיכום

פינוי־בינוי היה ועודנו מיקרוקוסמוס של בועת הנדל"ן כולה:

• בשנים של אשליה – מי שנכנס בזמן הרוויח.
• עכשיו, עם ההתעוררות – הדלת נסגרת, והאלכימיה נחשפת כתרמית של חלוקת קלפים ממוחזרים.

מילות מפתח: פינוי בינוי, בועת נדל"ן, בנקים, דיירים, יזמים, מחירי דירות, התחדשות עירונית, אלכימיה כלכלית, משבר דיור.תיאור מטא (SEO): פינוי־בינוי הוצג כפתרון קסם, אך בפועל הפך לאלכימיה של בועת הנדל"ן. בשנות הבועה עוד היו דיירים שהרוויחו "ביג טיים" על חשבון קוני דירות חדשות. כיום, כשהקונים נעלמים, האשליה מתפוגגת והפרויקטים קורסים.

פינוי־בינוי הוא בעצם מיקרו־מודל פונזי בתוך הבועה הגדולה.

איך זה נראה במונחים של פונזי:

1. שלב הגיוס – יזם מציע לדיירים "עסקה חלומית": דירה חדשה במקום החורבה.
2. ההחזר המובטח – הדיירים לא משלמים כלום, אבל מקבלים תמורה עצומה "על הנייר".
3. הכסף החדש – נכנס דרך קונים חדשים שמוציאים מיליוני שקלים על דירות חדשות בפרויקט במחירים מופרכים.
4. תשלומי הרווח – בזכות הכסף הזה ממומנות עלויות הבנייה, הדירות של הדיירים, והרווח ליזם.
5. המשך הגיוס – כדי שהפרויקט הבא יקרה, צריך עוד ועוד "אידיוטים" שיזרימו כסף חדש.

מתי זה נחשף כפונזי?

בדיוק ברגע שבו נגמר הכסף החדש:

• הקונים מפסיקים לקנות.
• הבנקים מקשיחים אשראי.
• היזמים לא מצליחים למכור את המלאי.

ואז – אין מי שיממן את ההבטחות. הדיירים נותרים עם בניינים מתפוררים או פרויקטים תקועים, כמו משקיעים בפונזי שמגלים שהקופה ריקה.

📌 ההבדל היחיד: כאן יש נדל"ן מוחשי, לא רק ניירות. אבל ה"נדל"ן" הזה לא שווה את המחיר שנכתב עליו – ולכן מבחינה כלכלית המבנה זהה לפונזי: כסף חדש מממן הבטחות ישנות, עד שהמנגנון קורס.

רוצה שאנסח לך את זה כפוסט ממוקד: "פינוי־בינוי הוא פונזי בנדל"ן" – עם דימוי גרפי של בניין שמתנפח כמו פירמידה עד שהוא קורס?

פינוי־בינוי – מיקרו מודל פונזי בתוך הבועה הגדולה

מבוא

פינוי־בינוי הוצג בישראל כפתרון קסם: חיזוק מבנים ישנים, התחדשות עירונית, יצירת היצע דיור חדש ללא עלות לדיירים. בפועל, המודל הזה שימש בשנות הבועה ככלי להמשך ניפוח מחירים ולהסוואת חוסר ההיגיון הכלכלי – עד שהתברר שהוא מתפקד כמעין פונזי נדל"ני בתוך הבועה הגדולה.

איך עובד המודל?

1. הבטחה לדיירים
   הדיירים מקבלים "כרטיס זכייה בלוטו": דירה חדשה, גדולה ומודרנית במקום חורבה ישנה, בלי לשלם שקל.
2. הזרמת כסף חדש
   כדי לממן את ההבטחות, היזמים חייבים למכור את הדירות החדשות במחירי שיא. כאן נכנסים "האידיוטים השימושיים" – זוגות צעירים ומשקיעים שקונים במחירים מנופחים.
3. המשך שרשרת ההזנה
   הכסף מהקונים החדשים משמש למימון הפרויקט: גם לדיירים המקוריים, גם ליזם וגם לבנק. כל עוד יש זרם של קונים – המערכת מתפקדת.

למה זה פונזי?

בפונזי קלאסי:

• משקיעים ותיקים מקבלים "רווחים" מכספם של המשקיעים החדשים.
• כל עוד נכנס כסף חדש – האשליה נמשכת.
• ברגע שהזרם נעצר – הפונזי מתמוטט.

בפינוי־בינוי:

• דיירים ותיקים מקבלים דירות חדשות על חשבון הקונים החדשים.
• הרווחים ליזמים ולבנקים נובעים מכסף שמוזרם מהציבור במחירים מנותקים מהמציאות.
• ברגע שהקונים נעלמים – הפרויקטים נתקעים, והאשליה נחשפת.

שנות האשליה – מי הרוויח?

בזמן שוק רותח, רבים מהדיירים הרוויחו "ביג טיים": קיבלו דירה חדשה על חשבון אחרים. זה היה אפשרי כי היו מספיק קונים שהאמינו שהמחירים רק ימשיכו לעלות, ומימנו את החלום.

ההתפכחות – מי נתקע?

כיום:

• הקונים החדשים נעלמו.
• הבנקים מקשיחים מימון.
• יזמים מקפיאים פרויקטים.
• דיירים נשארים בחורבות, לעיתים אחרי שנים של ציפיות והבטחות סרק.

מיקרו בתוך מאקרו

פינוי־בינוי הוא לא "בעיה בפני עצמה" אלא העתק מוקטן של מנגנון הבועה כולה:

• כסף חדש נכנס → אשליה של ערך נוצרת.
• ההבטחות נראות אמיתיות כל עוד זרם הכסף נמשך.
• ברגע שהזרם נעצר → הקריסה בלתי נמנעת.

סיכום

פינוי־בינוי הוא דוגמה מאלפת לדרך שבה השוק הישראלי פעל בשנות הבועה: לא כיצירת ערך אמיתי אלא כ"אלכימיה" פיננסית המזכירה פונזי. בשנות האשליה – מי שנכנס בזמן הרוויח. היום, בעידן ההתפכחות, המודל נחשף במלוא ערוותו: מיקרו פונזי בתוך בועה ענקית.

מהות הפונזי

כל מודל שמבוסס על כסף חדש שנכנס כדי להעשיר את מי שכבר בפנים, בלי שנוצר ערך אמיתי, הוא למעשה וריאציה של פונזי.

"כסאות מוסיקליים" – הדימוי המדויק

במשחק כסאות מוסיקליים:

• כל עוד המוזיקה מתנגנת (הכסף החדש ממשיך לזרום), כולם מסתובבים ויש תחושה של שפע.
• בכל סיבוב מישהו נשאר בלי כסא – כלומר, כשהכסף החדש נעצר, מתברר שאין מספיק ערך אמיתי לכולם.
• הראשונים שנכנסו (הוותיקים) יושבים, האחרונים – נופלים.

יישום במודלים כלכליים

1. פונזי קלאסי – כסף חדש נכנס, משלם "רווחים" לישנים.
2. נדל"ן בועתי – קונים חדשים מממנים עליית מחירים שמעשירה את בעלי הדירות הוותיקים.
3. פינוי־בינוי – קוני דירות חדשות מממנים את דירות הדיירים הוותיקים.
4. שווקי הון מנופחים – משקיעים חדשים קונים במחירי שיא ומאפשרים לישנים למכור ברווח.

ההבדל הקריטי

לא כל מודל שבו כסף חדש נכנס הוא בהכרח פונזי.

ההבדל הוא:

• אם נוצר ערך אמיתי (מוצר, שירות, נכס מניב) – זה לא פונזי.
• אם אין ערך חדש, אלא רק העברת עושר מהמאחרים למוקדמים – זה פונזי בתחפושת.

כלומר: פונזי ≈ כסאות מוסיקליים.

המוזיקה עוצרת → מתגלה האמת → מי שנכנס אחרון מפסיד.

כסאות מוסיקליים – הפונזי של הכלכלה

במשחק כסאות מוסיקליים כולם מרגישים מנצחים – כל עוד המוזיקה מתנגנת.

אבל ברגע שהיא עוצרת, מתברר שאין מספיק כסאות לכולם.כך בדיוק עובד מודל פונזי:

• כסף חדש נכנס ומעשיר את הוותיקים שכבר יושבים על הכסאות.
• כסף ישן נהנה "על הנייר" מעליות ערך.
• האחרונים שנכנסים נשארים בלי כסא – ועם ההפסד.

נדל"ן בועתי? ✔️

פינוי־בינוי? ✔️

שוקי הון מנופחים? ✔️

💥 כל מקום שבו אין יצירת ערך אמיתי, אלא רק העברת עושר מהחדשים לוותיקים – זה פונזי בתחפושת.

🔑 האשטגים:

#בועת_נדלן #פונזי #כסאות_מוסיקליים #משבר_דיור #נדלן_ישראל #בועה

הפסדי החלימה בנדל"ן: כשמשלמים על חלום שלא יוצא לפועל

מבוא

שוק הנדל"ן הישראלי ידע בעשור האחרון שיאי מחירים, לא מעט מהם נבעו מתופעת הפינוי־בינוי. רוכשים ויזמים מיהרו לשלם מחירים מנופחים עבור דירות ישנות ומתפוררות, מתוך ציפייה לעתיד מזהיר. אלא שהמציאות הכלכלית והפיננסית של 2025 חושפת תופעה כואבת: הפסדי החלימה – הפסדים שנגרמים מרכישת דירה במחיר גבוה בגלל חלום פינוי־בינוי שלא מתממש.

מה זה בעצם "הפסדי חלימה"?

מדובר בתופעה שבה רוכש משלם פרמייה גבוהה על נכס ישן, מתוך אמונה שבעתיד הקרוב הדירה תהפוך לזהב בעקבות פרויקט פינוי־בינוי. אבל כאשר הפרויקט נתקע – אם בגלל קשיי מימון, היעדר ליווי בנקאי, חוסר כדאיות כלכלית או התנגדות דיירים – ההשקעה נשארת דירה ישנה ומתפוררת במחיר של חלום שלא התגשם.

איך נוצר ההפסד?

1. התשלום על החלום – המחיר משקף "פנטזיה עתידית" ולא את ערך הנכס בפועל.
2. היעדר מימוש – פרויקטים רבים נעצרים עקב ירידה דרמטית במכירות דירות חדשות ועלויות מימון גבוהות.
3. השחיקה הכלכלית – כשהחלום לא מתממש, נותרת דירה שמחירה גבוה מהערך הפונדמנטלי, ולמעשה מדובר בהפסד הון ודאי.

מי הם "משקיעי הצעצוע"?

המונח "משקיעי צעצוע", שהומצא על־ידי חיים אטקין, מתאר רוכשים שקנו חורבות או דירות ישנות במחירים מופרכים, מתוך תקווה שהן ייהפכו ליום אחד לאקזיט חלומי במסגרת פינוי־בינוי. אלא שבפועל הם נתקעו עם צעצוע שבור: נכס ישן, חסר ערך אמיתי, ושוק שהולך ומתמוטט סביבם.

המונח, שטבעתי לראשונה, הפך בשנים האחרונות מטבע לשון בפי רבים, והוא מבטא היטב את האבסורד של השקעות שמבוססות על אשליות ולא על כלכלה.

מי נפגע?

• רוכשים פרטיים – אלה ששילמו "על חשבון העתיד", מוצאים עצמם עם נכס ששווה פחות.
• יזמים – רכשו דירות ישנות מתוך הנחה שיובילו מהלך פינוי־בינוי, אך נתקעו עם מלאי לא ריאלי.
• משקיעי צעצוע – הפכו לסמל של שוק מנותק, שבו החלום מיתרגם להפסד ודאי.
• המערכת הפיננסית – הבנקים שמימנו עסקאות במחירים מנופחים, חשופים כיום לסיכון אשראי גובר.

השוואה לשוק ההון

במונחים פיננסיים, מדובר ב־"תמחור על בסיס חלום עתידי". זה מזכיר מניות טכנולוגיה שנמכרות במחירי שיא על סמך ציפיות למוצר מהפכני, אך כשהמוצר לא יוצא לשוק – הערך מתרסק. ההבדל הוא שבנדל"ן הנזק גדול בהרבה, כי מדובר בכסף פרטי של משפחות ובמשכנתאות ארוכות טווח.

מסקנה

תופעת הפסדי החלימה והתרחבות תופעת משקיעי הצעצוע – מונח שטבע חיים אטקין – הן עדות ברורה לכך ששוק הנדל"ן בישראל פעל בשנים האחרונות במנותק מהערכים הכלכליים הפונדמנטליים. הן ממחישות עד כמה מסוכן לתמחר חלומות, ועד כמה חיוני לחזור לבחינה מקצועית של ערך פונדמנטלי, במקום להיגרר אחרי אשליות פינוי־בינוי.

פינוי־בינוי: הפנטזיה הגדולה שנבנתה על בועת הנדל"ן - שוק שאינו בר קיימא

מהו המנוע האמיתי?

במשך שנים ניסו לשכנע אותנו שפינוי־בינוי הוא המנוע שמניע את שוק הנדל"ן. האמת היא ההפך: הבועה הייתה המנוע של פינוי־בינוי.

מחירי הדירות המנופחים יצרו תחושה שכל דירה ישנה היא כרטיס זהב לדירה חדשה. על בסיס מחירים אלו נבנו דוחות אפס, תוכננו פרויקטים וחולקו הבטחות. בפועל, בלי בועת הנדל"ן – מרבית פרויקטי הפינוי־בינוי לא היו כלכליים מלכתחילה.

תחזיות המכירה – לב הפיקציה

כל פרויקט נשען על תחזית מכירות. הבעיה היא שתחזיות אלו מבוססות על פנטזיה:

• מחירים שיאיים – כאילו השוק יישאר לנצח על הגבעה.
• הנחה שמשקיעים ימשיכו לקנות – גם כששיעורי התשואה כבר שליליים.
• התעלמות ממלאי עודף – עשרות אלפי דירות לא מכורות, מאות אלפים בבנייה, ומאות אלפי דירות ריקות.
• בנקאות על תנאי – מימון מותנה במכירות מוקדמות, שבפועל לא מתבצעות.

כך נוצר מצב שבו התמורות לדיירים הן לא הבעיה, אלא התחזית עצמה היא הפיקציה.

זו לא בעיה של תמורות, זו בעיה של מכירות או יותר נכון של אין מכירות וגם לא יהיו

התמורות אינן הבעיה – התחזית היא הפיקציה

יש מי שחושב שאם רק ישנו את התמורות – למשל דירה וחצי במקום שתיים, או הוספת מרפסת – הפרויקטים ייצאו לדרך. זו אשליה.

התמורות הן לא הבעיה ולא הפתרון.

אם היזם לא מצליח למכור את הדירות במחירים הכתובים בדוח האפס – שום שינוי "קוסמטי" לא יכסה את הפער. הבעיה היא הפער בין מחיר אמיתי = שווי, למחיר פיקטיבי = מחיר בועתי.

משקיעי הצעצוע – החלום שהתנפץ

לתוך הפנטזיה הזו נכנסו גם משקיעי הצעצוע: רוכשים פרטיים ששילמו מחירים מופרכים על חורבות ישנות, רק כי נאמר להם שהבניין מועמד לפינוי־בינוי.

הם קיוו לקבל דירה חדשה "מהניילון" במקום הנכס המתפורר. בפועל, כשהפרויקטים תקועים – הם נותרים עם דירה ישנה, ירידת ערך, והתחייבויות כספיות מיותרות.

הוצאות הדיירים – המחיר הנסתר

הציבור נוטה לחשוב שהדיירים "מרוויחים" דירה חדשה בחינם. האמת שונה לגמרי:

• שכר דירה חלופי – לא תמיד מכוסה, ולעיתים לתקופות ארוכות.
• הובלות, אחסון, עו"ד והיטלים שונים.
• עוגמת נפש ואי־ודאות – שנים של המתנה לפרויקט שלעיתים מתעכב או נתקע לנצח.

הוצאות היזמים – הפרויקטים שאוכלים אותם מבפנים

גם היזמים מוצאים עצמם בצרות:

• עלויות מימון – ריביות גבוהות, ערבויות והתחייבויות.
• שיווק, פרסום ויועצים – השקעות עצומות עוד לפני אבן פינה.
• מו"מ אינסופי מול דיירים.
• עלויות תכנון וביצוע – שתומחרו לפי תקופה יקרה במיוחד.

כאשר המכירות לא מתבצעות – כל ההוצאות נופלות על היזם, והפרויקט קורס.

הערת אזהרה – מלכודת לדיירים

בינתיים, נרשמות גם הערות אזהרה לטובת היזם. זה נשמע טכני, אבל בפועל זו מלכודת:

• הזכויות של הדיירים משועבדות – הם לא יכולים למכור או לשעבד את הדירה.
• אם היזם נתקע – ההערה עלולה להישאר שנים, לעיתים רק באמצעות מאבק משפטי.
• ערך הדירה יורד – דירה עם הערת אזהרה היא נכס "תקוע" בשוק.
• היזם מחזיק בכוח עודף מול הדייר – גם כשאין לו באמת יכולת להוציא את הפרויקט לפועל.

מי מפצה?

בסופו של דבר – כמעט אף אחד:

• הדיירים – נשארים עם דירה ישנה, הוצאות ועוגמת נפש.
• היזמים – סופגים הפסדים וחובות.
• הבנקים – אם הענף יקרוס, יגלגלו את הנזק על הציבור, כמו במשבר מניות הבנקים.

האם נחזה בגל תביעות בנושא?

השורה התחתונה

פינוי־בינוי לא היה המנוע של שוק הנדל"ן – הוא היה תוצר לוואי של הבועה.

הוא נשען על מחירי פנטזיה, יצר תחושת עושר מדומה, והכניס אלפי משפחות ויזמים למסלול שבו כולם מפסידים.

כשהבועה מתפוצצת – גם חלום הפינוי־בינוי מתפוצץ איתה.

יזמי התחדשות עירונית מבקשים מהדיירים להוסיף כסף או שהפרויקט יבוטל - להסכים?

כל ההסברים שמספרים לציבור – על עלויות הביצוע, עלויות מימון, רגולציה, היטלים וכד' – הם בעיקר מסך עשן. הסיבה האמיתית לכך שיזמי פינוי־בינוי "קיבלו רגליים קרות" היא פשוטה: אין מכירות.

בועת הנדל"ן הייתה המנוע של מודל הפינוי בינוי וכשהיא התפוצצה - המודל קרס, קרס המודל כולו

הנקודות המרכזיות:

1. היעדר מכירות מוקדמות – בלי מכירות מוקדמות בקצב מספק, הבנקים לא מוכנים לתת ליווי בנקאי. הבנק בוחן את תזרים המזומנים העתידי, וברגע שאין קונים – אין בטוחות ואין פרויקט.
2. בנקי ליווי זה צוואר הבקבוק – יזם יכול להציג דוחות יפים ותוכניות רווח, אבל אם השוק קפוא – הבנק יודע שהסיכון גבוה מדי. לכן, פרויקטים נתקעים עוד לפני היציאה לשטח.
3. "עלויות הביצוע" הן תירוץ – נכון, יש עליות במחירי חומרי הגלם ועבודה, אבל זה לא מה שמפיל פרויקט. יזם יכול להתאים חוזים או להאריך לוחות זמנים. הבעיה המכרעת היא שאין קונים במחירים הנדרשים.
4. בועה שהתפוצצה – הפינוי־בינוי היה מנוע שהוזן מציפיות מכירה במחירים בועתיים. עכשיו כשהשוק מתקרר והמחירים יורדים – המודל לא מחזיק.

מסקנה:

יזמי פינוי־בינוי לא עוצרים בגלל "עלויות". הם עוצרים כי המודל העסקי מבוססי מכירות על מחירים בועתיים - קרס. הבועה מתפוצצת להם בפנים.

בלי רוכשים – אין בנק מלווה, ובלי בנק מלווה – אין פרויקט. כל היתר זו "תעמולת כיסוי" שמספרים לציבור, לדיירים ולתקשורת.

פינוי־בינוי: הסיפורים נגמרו – מה שעוצר את הפרויקטים באמת

האמת הפשוטה – אין מכירות

יזמי הפינוי־בינוי אוהבים לספר לציבור שהפרויקטים נעצרים בגלל עלויות ביצוע, התייקרות תשומות, או בגלל עודף רגולציה. אבל האמת הרבה יותר פשוטה: אין מכירות. בלי מכירות מוקדמות – אין ליווי בנקאי, ובלי ליווי בנקאי – אין פרויקט.

הבנק לא נותן מימון בלי מכירות

הבנקים לא מתרשמים מסיפורים. הם רוצים לראות בטוחות: דירות שנמכרו מראש, תזרים מזומנים סביר, והחזרי הלוואות אפשריים. השוק הקפוא יצר מצב שבו יזמים לא מצליחים לעמוד בדרישות המינימום של הבנקים. התוצאה: עצירה מוחלטת.

עלויות? תירוץ בלבד

כן, עלויות העבודה והחומרים עלו. כן, יש יותר היטלים ורגולציה. אבל אלו אינם מה שעוצר את המכונה. יזם יכול להאריך לוחות זמנים, לשנות חוזים או לנהל מו"מ עם ספקים. מה שאי אפשר לעקוף זה חוסר מוחלט בקונים במחירים הנדרשים.

בועה שהתפוצצה

פינוי־בינוי נשען על מודל כלכלי שבו מחיר מכירה גבוה מצדיק את ההשקעה. כשהבועה ניפחה את השוק, זה עבד. עכשיו כשהמחירים נופלים והביקושים מתאדים, כל המודל העסקי קרס.

מסקנה

יזמי פינוי־בינוי לא "קיבלו רגליים קרות" בגלל עלויות. הם נעצרו כי המנוע של הפרויקטים – המכירות – כבה. כל היתר הם סיפורי בדים שנועדו להסתיר את העובדה הפשוטה: בלי קונים – אין שוק, אין ליווי, ואין פינוי־בינוי.

שוק שאיננו בר־קיימא – זו התוצאה

הכתבה האחרונה ב-Bizportal חושפת תמונה מטרידה של תחום ההתחדשות העירונית בישראל: יזמים פונים לדיירים בדרישה לוותר על שטחים, חניות או תוספות כספיות – אחרת הפרויקט יבוטל. מה שהיה נראה חלום לפני כמה שנים, הפך למציאות בלתי אפשרית. השאלה היא לא רק מה השתנה בדרך, אלא מה זה אומר על השוק כולו.

בין חלום למציאות – הכלכלה לא מסתדרת

בשנים 2020–2021 נחתמו הסכמים רבים בהתבסס על מחירי שיא: דירות שנמכרו ב-60–80 אלף ש"ח למ"ר, ריבית אפסית, עלויות בנייה נמוכות יחסית. אלא שהיום המצב הפוך:

• מחירי המכירה ירדו לכ-50 אלף ש"ח למ"ר ואף פחות.
• עלויות הבנייה זינקו מ-11 אלף ש"ח למ"ר ל-15 אלף ויותר.
• המימון יקר – סביבת ריבית גבוהה הופכת כל פרויקט ליקר יותר ומסוכן יותר.

התוצאה: פרויקטים שהיו נראים כלכליים על הנייר הפכו להפסדיים. היזמים מחפשים פתרונות על גב הדיירים.

הדיירים כ"משתנים תלויים"

הבעיה המוסרית כאן ברורה. הדיירים, שכבר השקיעו שנים בתהליך – ישיבות, הסכמות, תכניות, חתימות – מוצאים עצמם שבויים. או שהם מתפשרים על דירה קטנה יותר, חניה פחותה או תוספת תשלום, או שהפרויקט קורס. האחריות מתגלגלת אליהם, למרות שמראש לא הם אלה שבנו תחזיות כלכליות מנותקות מהמציאות.

עודף ההיצע ותחרות קטלנית

הכתבה מתמקדת בעיקר בתל אביב – שם ההיצע הגיע לשיא. אפילו באזורים יוקרתיים כמו רובע 4, יזמים נאלצים להתחרות זה בזה על רוכשים. כאשר ההיצע חונק את הביקוש, אין אפשרות "לגלגל" את העלויות אל הקונים. השוק פשוט לא סופג.

שוק בועתי מוביל לקריסה צפויה

כל אלה הם ביטויים של אותה תופעה עליה אני מתריע כבר שנים: שוק נדל"ן לא מבוסס ערך פונדמנטלי אלא בועה שמבוססת על אשראי קל, ציפיות ואשליות. כאשר המחירים מתנתקים מהשווי האמיתי, הם אולי יכולים להמריא כמה שנים, אבל לבסוף כל התהליך מתנפץ על קרקע המציאות.ההתחדשות העירונית הייתה אמורה להיות מנוע לפתרון מצוקת הדיור, אך בפועל – הפכה לאחד המנועים של הבועה. והיום, כשהבועה מתרוקנת, היא מותירה אחריה לא מעט פרויקטים תקועים, דיירים מאוכזבים ויזמים במבוי סתום.

לקח למערכת כולה

1. אסור להתעלם מהערך הפונדמנטלי – הכנסות משכירות, שיעורי היוון ריאליים, ריבית סבירה. בלי זה, אין שוק בר קיימא.
2. יש להפסיק את שיטת "שכפול המחירים" – הערכות שנשענות על עסקאות שיא אינן כלכלה, אלא מתכון לקטסטרופה.
3. נדרשת מדיניות ציבורית חדשה – שקיפות מלאה בהסכמים, קביעת אבני דרך מחייבות, ובחינת פרויקטים בכלי ניתוח כלכליים אמיתיים, לא רק חלומות אקסל.

סיכום

מה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא "תקלה נקודתית" אלא תוצאה ישירה של שוק לא בר־קיימא. יזמים ודיירים כאחד נגררים למציאות שבה ההבטחות לא מתממשות. המסקנה ברורה: כאשר מתעלמים מהיסודות הכלכליים לטובת מחירי בועה – הסוף ידוע מראש.

חלום התמ"א מתנפץ: למה הקבלנים מבטלים הסכמים עם דיירים?