הון עצמי כחזות מחיר או סימפטום לשוק חולה

בישראל של העשור האחרון, ההון העצמי הפך להיות "כרטיס הכניסה" לשוק הדיור. לא עוד השכר החודשי ויכולת ההחזר הם הקובעים, אלא בעיקר – כמה חסכת. במבט ראשון, זה נראה טבעי: ככל שמחירים עולים, נדרשים משקי הבית להביא יותר כסף מהבית. אבל האמת עמוקה ומדאיגה בהרבה – ההון העצמי הפך למנגנון שמסתיר את המחלה האמיתית של השוק: נתק מוחלט בין מחיר לשווי.

איך נוצר העיוות?

בעבר, כאשר מחירי הדירות היו קרובים לשווי הכלכלי – כלומר תשואות השכירות היו תואמות את הריבית והסיכון – די היה בהון עצמי של 20–30% כדי להיכנס לשוק. הבנקים בדקו בעיקר את יחס ההחזר להכנסה. אבל כאשר המחירים נסקו אל מעבר לשווי הפונדמנטלי (פי שניים ויותר), נוצרה מציאות חדשה:

• LTV (Loan to Value) הפך למושג חלול, כי ה"שווי" עליו הוא מתבסס נגזר מהמחיר המנופח.
• למעשה, היחס האמיתי הוא LTP (Loan to Price) – כמה מהמחיר המנופח ממומן.

כדי להגן על עצמם מקריסה, הבנקים העלו את דרישת ההון העצמי. אבל הם עצמם אלה שדחפו את המערכת למחירים לא סבירים באמצעות אשראי זול ושפע הלוואות.

ההון העצמי כקוסמטיקה

כך נוצר מנגנון שבו ההון העצמי לא באמת מגן על הלווה או על המערכת, אלא בעיקר יוצר חסם חברתי:

• משפחות עם מיליון ₪ ומעלה משחקות בליגת היוקרה, ודוחפות מחירים עוד יותר גבוהים.
• משפחות עם 400–800 אלף ₪ מתפשרות על גודל או מיקום, ומעמיסות על עצמן סיכון.
• זוגות צעירים ללא תמיכה הורית נדחקים החוצה או נשארים בשכירות יקרה.

במילים אחרות: ההון העצמי מחלק את החברה למעמדות, אבל הוא לא פותר את הבעיה הכלכלית – להפך, הוא רק מטשטש אותה.

נקודת השבירה

כשהמחירים יורדים, ההון העצמי "נשרף" ראשון. זוגות שהביאו מהבית מאות אלפי שקלים מגלים שהם נמחקו תוך שנה–שנתיים של ירידות. כאן מתברר שההון העצמי לא שימש ככרית ביטחון אלא כ"דמי כניסה" למגרש מסוכן.

מה צריך להשתנות

1. שווי פונדמנטלי כבסיס: החזרת החישוב לשיעורי תשואה, ריבית חסרת סיכון ושיעורי היוון אמיתיים.
2. רגולציה על אשראי: הגבלת מימון לעסקאות במחירים שאינם עומדים במבחן כלכלי (LTP גבוה מדי).
3. שינוי בתקינה השמאית: עצירה של פרקטיקת השכפול (גישת ההשוואה בלבד) וחזרה לבדיקת גורמי יסוד.
4. שקיפות לציבור: הבהרה שההון העצמי אינו הגנה מפני הפסדים, אלא רק סף כניסה לשוק מנופח.

סיכום

ההון העצמי איננו "חזות הכול" – הוא רק סימפטום של שוק חולה שבו מחיר אינו שווי. במקום להמשיך להיאחז בהון העצמי כמנגנון מיון, יש להחזיר את השוק לעקרונות כלכליים בריאים. אחרת, ההון העצמי ימשיך לשמש כתפאורה יפה לקריסה שמתרחשת מתחת לפני השטח.

תמצית יפה של השינוי שעבר השוק: ההון העצמי הפך לחזות מחיר הדירה ותשלומי המשכנתא כחלף שכירות

• הון עצמי כחזות מחיר – במקום שהשווי הכלכלי האמיתי (תשואה, ריבית, שיעור היוון) יקבע את גבולות השוק, ההון העצמי הפך להיות המדד המעשי: מי שיש לו מיליון ש"ח יכול "להגיע לחלון", ומי שאין – נשאר בחוץ. זו לא הגנה כלכלית אלא חסם סוציולוגי.
• משכנתא כתחליף לשכירות – רבים לא מתייחסים למשכנתא כהלוואה שמבוססת על כדאיות העסקה, אלא כתחליף לשכר דירה: "במקום לשלם שכירות אני משלם משכנתא". זה מסוכן, כי כשהמחיר כפול מהשווי, גם אם ההחזר החודשי דומה לשכר דירה, הסיכון של מחיקת ההון העצמי בירידת מחירים הוא עצום.

במילים אחרות:

🔹 ההון העצמי הוא "הסולם הקטן" שמאפשר בכלל להיאחז בשוק, אבל לא מבטיח שהמחיר הגיוני.

🔹 המשכנתא נתפסת כחלופה שכירותית, אבל היא מחייבת התחייבות ארוכת שנים במחירים מנופחים.זו בדיוק הנקודה שבה כדאי להדגיש את מה שאני טוען כבר שנים: ההבחנה בין מחיר לשווי. בשוק בריא – ההון העצמי רק ממלא תפקיד טכני, והמשכנתא נבחנת לפי יכולת החזר מול ערך נכס אמיתי. בשוק חולה – ההון העצמי הופך למסך עשן, והמשכנתא לחוזה שכירות בתחפושת.

🔑 ההון העצמי – הסולם הקטן לשוק מנופח

ההון העצמי הפך בישראל לחזות מחיר הדירה: מי שיש לו סולם גבוה – נכנס לשוק. מי שאין – נשאר בחוץ.

המשכנתא? אצל רבים היא רק תחליף לשכירות – אבל במחיר כפול מהשווי האמיתי, זו שכירות בתחפושת מסוכנת.📉 כשהמחירים יירדו, ההון העצמי יישחק ראשון.

📉 המשכנתא תישאר, גם אם "הדירה כבר לא שווה את זה".בשוק בריא ההון העצמי הוא רק כלי טכני. בשוק חולה – הוא מסך עשן שמסתיר את הקריסה המתקרבת.