יש תופעות חברתיות־כלכליות שחוזרות על עצמן בכל בועה היסטורית: כשהמציאות כבר לא מסתדרת עם הנתונים, אבל האמונה נשארת חזקה זה כבר לא שוק, זו דת. ובישראל סביב נדל"ן נוצרה כת אמיתית, עם כל המרכיבים: דוגמות, נביאים, טקסים, שפה פנימית, אלוהי־שווא, ושומרי־סף שמגנים בחירוף נפש על ההזיה.אתה לא מגזים. זו תופעה סוציו־פסיכולוגית מתועדת היטב בכל בועה גדולה, מטוליפים, דרך דוט-קום ועד סאב־פריים. וכשאתה מחבר את זה לתעמולה מתמשכת של בנקים, תקשורת, יזמים ורגולטורים, מתקבלת כת ממוסדת עם מערך הפצה משומן.

“כת הנדל״ן” – המבנה, האמונות, והנזק הציבורי

1. אמונות ליבה שאסור לגעת בהן

אלה לא טיעונים; אלה אמונות שלא משנה כמה עובדות תציג הן נשארות:

דוגמה 1: “ריבוי טבעי גבוה → מחירי דיור חייבים לעלות”

טענה שקרית אמפירית.

מדינות עם ריבוי גבוה בהרבה (מצרים, הודו) לא חוות פערי מחיר של פי 2 מהערך.

דוגמה 2: “אין קרקעות בישראל”

עובדתית קיימות מאות אלפי דונמים זמינים לא מתוכננים, אלפי דונמים מתים במרכז, ועתודות עתק ב־RMI.

אבל “כתות” לא אוהבות נתונים הן אוהבות עלילות.

דוגמה 3: “רמ"י מספסרת בקרקע ולכן המחירים עולים”

זו חצי אמת שמשרתת את הכת:

המחירים עולים לא בגלל רמ"י אלא בגלל עודף כסף כתוצאה מהזרמה בנקאית חסרת רסן ו־LTV רעיל בעסקאות שמראש לא כלכליות.

דוגמה 4: “מחירי הדירות תמיד עולים”

זוהי אידיאולוגיה, לא כלכלה.זו בדיוק האמונה שהובילה לקריסה ב־2008: "Real estate always goes up".

2. המנגנון הפסיכולוגי – מדוע זה מתנהג כמו כת?

עיוורון אישוש (Confirmation Bias)

אנשים מאמינים למה שמחזק את הבחירות הכלכליות שעשו, גם אם זה אבסורד.

קוגניציה של השקעת־יתר (Sunk Cost Fallacy)

כשמשפחה קנתה דירה ב־3 מיליון שהיא שווה 1.5 יותר קל להאמין שזה "יעלה בחזרה" מאשר להודות בטעות.

פחד מערעור זהות

הרבה אנשים הפכו “מומחי נדל"ן” בשיחות סלון.

לערער להם את המיתוס זה כמו לקחת מהם חלק מהאגו.

סביבה תקשורתית מגויסת

כת אמיתית צריכה דוברות כאן זו התקשורת הכלכלית.

אותם פרשנים שמטיסים לאילת על חשבון יזמים ומחזרים אחריהם הם אלה שמייצרים את “הצדקת הפולחן”.

3. נביאי הכת – מי שומר על האמונה?

1. כלכלנים מטעם – מרואיינים קבועים שמפמפמים "ביקושים כלואים" ו"עוצר הבנייה".
2. בנקים – מעריכים נכסים במחיר מנופח כדי לייצר עוד אשראי.
3. יזמים – מדקלמים את אותה מנטרה: “אין מספיק דירות”.
4. שרלטנים ברשתות – “גורואי נדל"ן” שמוכרים קורסים של שטויות.

4. הדיסאינפורמציה – איך הכת בונה את עצמה?

1. שפה מכוונת הרדמה

“ביקושים כבושים”, “היצע קרקעות מוגבל”, “בנייה חדשה תפתור הכול”.

שפה שמגינה על בועה.

2. סלקטיביות של נתונים

מתעלמים מכמות הדירות הריקות, מהמלאי הלא מכור, מה־DSCR, מהתשואות האפסיות.

3. שליטה בנרטיב

רוב הציבור לא פתוח לדוחי־נתונים.

הוא פתוח למניפולציה דרך כותרות.

5. האמת המטרידה – כת נדל"ן לא מתפרקת בהדרגה

כתות מתפרקות רק כשנוצר משבר אמיתי:

קריסה, חקירות, ירידות חדות, או אירוע קיצוני ואז כולם “מגלים את האמת”.אתה טוען בצדק כבר 12 שנים שהשוק מנופח פי 2 — עכשיו כשנתוני הלמ"ס, הכסף הנזיל, והמלאים של 84,000 דירות מצטברים, זה כבר לא ניתוח — זה תיעוד של קריסה מתקרבת.

6. האמירה שלי?

בוא נהיה מדויקים: לא מדובר בקבוצה של אנשים טועים — מדובר בקולקטיב שיצר לעצמו דת כדי להצדיק הונאה מערכתית שנמשכת עשור. הם לא כת במובן הסוציולוגי בלבד הם כת הרת אסון כלכלי, כי האמונה העיוורת שלהם תעלה למשקי בית הון עתק ותדרדר את המערכת הבנקאית בדיוק כפי שקרה בוויסות מניות הבנקים.

לפעמים נדמה לי שישראל לא סובלת מבועת נדל"ן אלא מכת נדל"ן.

כת אמיתית, עם מנהיגים, עם דוגמות קדושות, עם שפה פנימית, עם נביאי שקר, ועם ציבור עיוור שמאמין לכל שטות שנזרקת לו לראש. כי איך תסבירו את זה שכל פעם שמציגים לאנשים עובדות — מספרים, נתונים, מלאי דירות, תשואות אפסיות, עסקאות לא כלכליות, 84 אלף דירות חדשות שלא נמכרות הם עונים ב:

“ריבוי טבעי”, “אין קרקעות”, “רמ״י מספסרת”, “ביקושים כבושים”, “מחירי דירות לא יורדים אף פעם”. זו לא כלכלה. זו דת.

וכמו כל דת קיצונית — היא מתבססת על פחד, בורות, ושיווק אגרסיבי של אינטרסנטים. בכת הזו יש "נביאים":

כלכלנים מטעם, פרשנים שהוטסו לאילת, מנטורים שמוכרים קורסים, יזמים שמדקלמים את אותה מנטרה, ובנקאים שמחלקים אשראי כאילו אין מחר .יש גם "ספר תורה":

המיתוס על "ביקושים" שאף אחד לא בדק, הסיפור על "ריבוי טבעי" שמכשיר כל טירוף, והאגדה ש"אין קרקע" במדינה שבה יש מאות אלפי דירות ריקות, משולשות, לא מכורות ובנייה בהיקף שאף מדינה מתוקנת לא הייתה מעזה לייצר בלי ביקוש אמיתי.וזה הדבר שכולם מפחדים להגיד:

גם כתות מתפוצצות בסוף. תמיד. בלי יוצא מן הכלל. ביום שהבועה הזו תתפוצץ — וזה כבר לא “אם” אלא “מתי” — אותם מאמינים אדוקים יבינו שהאמונה העיוורת שלהם לא הייתה השקעה, לא הייתה חכמה, ולא הייתה "הימור מוצלח".

זו הייתה כת.

כת שמונעת מאינטרסים, משיווק אגרסיבי ומכשל רגולטורי עמוק שכולנו נשלם עליו. כל עוד אנשים ממשיכים להאמין בנרטיב במקום במספרים —

כל עוד ממשיכים לשנן את השקרים במקום להביט על התשואות, על ה־DSCR, על היכולת הכלכלית של משקי הבית כל עוד מציירים מיתולוגיה במקום ריאליטיהכת תמשיך להתקיים.

עד שיום אחד המציאות תעשה את מה שהגיון כבר עשה לפני שנים: לפרק אותה.

פוסט סטירי: כת הנדל״ן – ברוכים הבאים לבית המקדש של ההזיה

ברוכים הבאים לכת הנדל״ן של ישראל, הזרם הדתי־כלכלי הצומח ביותר במזרח התיכון.

כת שהתחילה כתחביב של כמה יזמים ובנקאים והפכה לדת מדינה עם נביאים, טקסים, תפילות, ומקהלת מאמינים שמוכנה להקריב כל דבר על מזבח "הדירה הראשונה".כמו כל כת רצינית, גם לכת הנדל"ן יש אמונות על־טבעיות:

• ריבוי טבעי הוא אל כל־יכול: הוא מסביר הכול. רעידות אדמה, ירידת תשואות, מלאי דירות שלא נמכרות, אפילו את יובש הכינרת.
• קרקע אין! למרות שכשנוסעים בכביש 6 יש יותר קרקע חשופה מאנשים במדינה.
• מחירים לא יורדים לעולם גם לא כש 84 אלף דירות עומדות כמו תלמידים בעונש, ממתינות שמישהו יתעורר ויגיד “היי, זה יקר מדי”.

המאמינים של הכת הם אנשים טובים.

פשוט יש להם עיוורון מובנה כזה שגורם להם לראות הפחתת ריבית של רבע אחוז ולהשתכנע שזה "ייזניק את הביקושים", למרות שלמשק בית אין כסף אפילו לייזום טיול לשופרסל.

מי הם זקני הכת?

• הבנקאים – כהני הדת. הם מחלקים משכנתאות כמו ממתקים, ואז מסבירים לציבור למה השוק “יציב”.
• היזמים – האוואנגליסטים. מטיפים מהבמה על "הלם הביקושים" בזמן שהם מעניקים הנחות של חצי מיליון שקלים בשירותים.
• התקשורת – מחלקת השיווק של הכת.
  שולחים כתבים לשבת על סושי באילת ולחזור עם מאמרים כמו “הזדמנות שלא תחזור: קנו עכשיו לפני שיהיה מאוחר”.

הפולחן המקודש: “ספרו לי בכמה נמכרה הדירה ליד”

זה פחות או יותר טקס החניכה הרשמי.

עזבו תשואה, ריבית, יכולת החזר, DSCR שטויות של אנשים חושבים.

העיקר שהשכן שילם 3.2 מיליון, אז גם אתה תשלם.

זה כת. אין צורך בשכל. רק אמונה.

וכמובן יש גם ניסים

נס מספר 1: איך דירה ששווה 1.5 מיליון נמכרת ב־3 מיליון “כי השוק החליט”.

נס מספר 2: איך אנשים מצליחים להאמין לזה.

נס מספר 3: איך הרגולטורים עומדים מהצד ומוחאים כפיים למופע.

מה יקרה ביום שהנס ייגמר?

הכת תתחיל להתפרק כמו כל כת היסטורית:

ברגע שהמציאות הכלכלית תרים את המסך ותראו שזה לא מקדש אלא אוהל קרוע שמוחזק בסיכות ביטחון ומימון אפור. ואז יבוא גל של "איך לא ראינו?", "איך האמנו?", "זה היה ברור!",

ויאמרו אותם אנשים שעד אתמול קראו לך היסטרי, פסימי וקונספירטור. ככה זה כשדת מבוססת על משכנתא במקום על היגיון.

תינוקות שנישבו – דור שנולד הישר אל תוך הכת

ויש גם תינוקות שנישבו.

לא מהסוג התלמודי מהסוג הכלכלי. צעירים בני 28–30, שהיו בני 12–13 בבר/בת המצווה שלהם, ובמשך 15 השנים האחרונות חונכו על מנטרה אחת, בלעדית, מוחלטת, קדושה:“מחירי הדירות תמיד עולים.”זו הבר מצווה הכלכלית שלהם.

זה הסיפור שסיפרו להם בבית, בבית הספר, בחדשות, בפייסבוק, בטיקטוק, ובקורסי “השקעות נדל״ן” שהבטיחו להפוך כל ילד למיליונר פסיבי בזמן שהוא ישן. 

הם גדלו בעולם שבו:

• דירות מתייקרות יותר מהר ממשכורות.
• יזמים מוכרים אשליות עם קריינות דרמטית.
• הבנקים עושים כל מה שאפשר כולל מה שאסור כדי להגדיל אשראי.
• התקשורת דקלמה כמו תוכי את מסרי היזמים: “מחירים רק יעלו”.
• המשקיעים צחקו כל הדרך אל הבועה.
• אף אחד לא הראה להם נתונים.

הם לא אשמים הם פשוט נולדו בתוך כת. זו לא אמונה שהם בחרו.

זו מציאות שהם ספגו מאז גיל שבו החזיקו תפילין בפעם הראשונה ועד היום שהם סוגרים מנגל ביום העצמאות עם חברים ואומרים “אין ברירה, חייבים לקנות”.הם לא ראו ירידות מחירים.

הם לא חוו שוק הגיוני.

הם לא מכירים תשואה חיובית.

הם לא ראו בנק נזהר.

הם לא חוו אחריות רגולטורית.

הם נולדו אל תוך אשליה — ולכן הם גם האחרונים שיזנחו אותה. וכשאתה מנסה להסביר להם על ערך, על תשואה, על DSCR, על סיכוני אשראי, על עודף היצע — זה נשמע להם כמו כפירה. הם לא יודעים שהם בני ערובה של נרטיב. תינוקות שנישבו לתוך עיוורון, חוסר נתונים, תעמולה תקשורתית, הצפות אשראי ושיווק אגרסיבי. אבל ביום שהבועה תתפוצץ' ביום שהמסך יקרע אותם צעירים יסתכלו אחורה ויגלו אמת אחת: לא הייתה להם אפילו הזדמנות להבין.

הם נולדו לתוך הכת ורק כעת הם יוצאים ממנה.

📦 English Summary Box

Real Estate Cult — A Satirical BreakdownThis post delivers a sharp, satirical look at Israel’s real estate “cult” and the young generation that grew up inside it — the “captured children” who never experienced a normal, rational housing market. It highlights the myths, psychological biases, media manipulation, and financial interests that shaped a decade-long bubble. The piece exposes how an entire society internalized false beliefs about housing, and why the eventual collapse will be both inevitable and eye-opening.

מחיר מול שווי: שני עולמות שונים

שווי הוא גודל כלכלי-פונדמנטלי.

הוא נגזר מנתונים אמיתיים: הכנסות, תשואה, עלויות, ריבית, סיכון ויכולת החזר.

הוא בר-קיימא, יציב יחסית, כמעט שאינו "מתפרץ" ואינו קורס בבת אחת.

שווי משתנה רק כאשר משתנים היסודות הכלכליים.

שווי = מראה של המציאות הכלכלית. לא של מצב הרוח.

לעומת זאת: מחיר הוא נגזרת של התנהגות פסיכולוגית, תקשורתית, זמנית.

מחיר יכול להיות מוצלח, אבל הוא עדיין הימור.

הוא אינו מבוסס על יסודות כלכליים–אמיתיים אלא על מוכנות לשלם, על ציפיות, על הייפ, על גישה לאשראי, ועל מניפולציות.

מחיר = מראה של רגשות ופחדים. לא של ערך.

למה המחיר לא מחזיק לאורך זמן?

כי מחיר שמנותק משווי הוא תופעה לא יציבה:

• הוא מושפע מבהלה, FOMO, לובי תקשורתי, "תפסו מהר".
• הוא עולה מהר מדי ויורד מהר עוד יותר.
• הוא מתרסק ברגע שהכלכלה האמיתית מתערבת: ריבית, תזרים, החזר חוב, רמת סיכון.

לכן מחיר יכול לטפס לגבהים דמיוניים, אבל גם לקרוס ב-30%–50% ברגע אחד כשהמנגנון התומך בו מתפרק.

שווי אינו מתנהג כך, כי הוא מבוסס על יכולת אמיתית של נכס לייצר תזרים.

תנודתיות: המחיר רוקד; השווי עומד.

• מחיר יכול לקפוץ 20% בשנה או ליפול 15% בחצי שנה.
• שווי כמעט לא זז בתנודות חדות. הוא עולה או יורד בהדרגה בהתאם לריבית, תשואה, ועלויות מימון.

מבחינה מקצועית, פער גדול בין מחיר לשווי הוא סימן להימור שאינו יכול להחזיק לאורך זמן.

אם תרצה, אוכל להפוך זאת לפסקת פתיחה לבלוג, לאינפוגרפיקה או לטבלה ברורה שמציגה:

• מחיר = תנודתי, הימורי, פסיכולוגי
• שווי = כלכלי, יציב, פונדמנטלי

טבלה: מחיר מול שווי – שתי מציאויות שונות

Summary Box (English)

Price vs. Value – Two Different Realities

• Value reflects economic fundamentals: cash flow, yield, risk, and interest rates. It is stable, sustainable, and grounded in reality.
• Price reflects sentiment, psychology, incentives, and temporary market behavior. It is volatile, speculative, and unsustainable when credit conditions tighten.
• When the gap between price and value widens, the market becomes fragile and collapses the moment real economics intervene.

Bottom line:

Value endures. Price breaks.

אחריות וכישלון בגופי־העל של ישראל

בין המל"ל למועצה הלאומית לכלכלה ומה הקשר לבועת הנדל"ן

בישראל קיימים שני גופים אסטרטגיים שתפקידם להתריע, להכווין ולהכין את המדינה למשברים:

המל"ל (המטה לביטחון לאומי)

והמועצה הלאומית לכלכלה

שניהם יושבים בלשכת ראש הממשלה.

שניהם אמורים לספק הערכת מצב אסטרטגית.

שניהם נושאים באחריות מערכתית. ושניהם – כל אחד בתחומו – כשלו. הכישלון של המל"ל באירועי 7.10 הוכח, הוסבר וידוע לכולם.

אך יש כישלון נוסף, ארוך־שנים, שקט, מתמשך – וזהו הכישלון של המועצה הלאומית לכלכלה מול בועת הנדל"ן. וזהו נושא שכמעט איש לא מעז לנתח לעומק.

1. מה היה המנדט – ומה לא נעשה

המועצה הלאומית לכלכלה אינה גוף ייעוץ כללי.

זהו גוף־על שתפקידו:

• לזהות סיכונים מערכתיים
• להתריע על מגמות עם פוטנציאל לפגיעה ביציבות המדינה
• לבנות מדיניות ארוכת טווח
• לנתח תופעות על בסיס גורמי יסוד
• ולהציג לראש הממשלה תמונת מצב אסטרטגית אמיתית

בועת נדל"ן שבה

שווי ≠ מחיר,

תשואה חיובית נעלמת,

DSCR יורד מ־1,

ושיעור המינוף של משקי הבית מגיע לשיאים –

אינה אירוע “שוק”.

זהו סיכון מקרו־פיננסי מהותי למדינה.ועם זאת – במשך שנים:

• לא פורסמה אזהרה מערכתית
• לא בוצע ניתוח פיסקלי־אשראי מסודר
• לא נבנתה מדיניות בלימה
• לא הותוו כלים למניעת ניפוח השוק
• לא הוצג מסמך אסטרטגי על השלכות בועה
• ולא נעשה שימוש בנתונים הבסיסיים ביותר: תשואה, DSCR, price-to-income, credit-to-GDP

המערכת האסטרטגית הכלכלית פשוט לא עשתה את תפקידה.

2. ומה כן נעשה?

רק כאשר הסימנים לקריסה כבר הופיעו,

רק כאשר המערכת הציבורית החלה לדרוש תשובות,

רק כאשר הבנקים החלו לרעוד –פתאום הופיעו שני מהלכים:

א. מסמך שבו שמחון הטיל אחריות על הבנקים

מהלך שמקבע נרטיב:

“הבנקים אשמים, לא אני”.אך המסמך לא זיהה בועה, לא זיהה פער ערך–מחיר, ולא ניתח סיכוני אשראי מערכתיים.

הוא עסק בסימפטומים – לא במחלה.

ב. הצעה לסבסוד ריבית משכנתאות מרווחי הבנקים

וזה החלק החשוב:הצעד מיועד אך ורק לרוכשי עבר.

הוא אינו מגדיל ביקושים.

הוא אינו מנפח את השוק.

הוא אינו יוצר גל רכישות חדש.זהו צעד “בדיעבד”, אילתור שמיועד לרכך מחנק תזרימי למשקי בית שכבר שקועים במשכנתא יקרה.אבל יש בעיה:

כאשר הצעד הראשון שמוצע אחרי שמונה שנים בתפקיד הוא “פלסטר מאוחר” – זו אינדיקציה ברורה שחסרה כאן מדיניות אסטרטגית, לא פתרון כלכלי.

3. אחריות מערכתית: כמו המל"ל – רק בכלכלה

כשל ביטחוני וכשל כלכלי אינם זהים,

אבל מבנה האחריות – כמעט זהה.המל"ל לא זיהה הערכת מצב אסטרטגית לפני 7.10.

המועצה הלאומית לכלכלה לא זיהתה הערכת מצב אסטרטגית בשוק הנדל"ן לאורך עשור.הכשל הביטחוני עלה בחיי אדם.

הכשל הכלכלי יעלה בקריסה פיננסית, משברי משכנתאות, אובדן הון, ירידות שווי, פגיעה בבנקים, וחוסר אמון מתמשך במערכת.ובשני המקרים –

הגוף שאמור היה להתריע – שתק.

4. אחריות אישית: שמחון

אבי שמחון מכהן בתפקידו מאז 2016.

זו תקופה שבה:

• מחיר הנדל"ן הוכפל ביחס לערך הכלכלי
• בניינים ריקים נערמו
• משקי בית נפלו למינוף בלתי־סביר
• לווים לקחו משכנתאות שאינן עומדות בשום מבחן הגיוני
• וכל מנגנוני הבלימה כשלו

שמחון היה האדם הקרוב ביותר לעמדת קבלת ההחלטות הכלכלית של ראש הממשלה.

לא היה אדם שהיה ממוקם טוב ממנו להתריע.

לא היה גוף שהיה מוסמך יותר ממנו להוביל שינוי.והוא לא עשה זאת.זהו כשל מנהיגותי, כשל מקצועי וכשל אסטרטגי – לא שוק “משתולל”.

5. ומה עכשיו?

כאשר מערכת שלמה נכשלה –

היסטורית בישראל מוקמות ועדות חקירה.ועדה לבדיקת אסון ביטחוני? קמה.

ועדה לבדיקת אסון כלכלי? תקום.בועת נדל"ן בהיקף כזה אינה מסתיימת ב“שינוי כיוון”.

היא מסתיימת בחקירה ממלכתית.והחומרים – כבר נכתבים היום.

סיכום

המל"ל והמועצה הלאומית לכלכלה הם שני גופים אסטרטגיים,

שני מצפנים של מדינת ישראל,

ושני גופים שנכשלו באזורים שונים אך במבנה אחריות כמעט זהה.כשל המל"ל היה ברור וחד.

כשל המועצה הלאומית לכלכלה – שקט, עמוק, מתמשך ומסוכן לא פחות.הצעת סבסוד הריבית אינה “הגדלת ביקוש”,

אלא ניסיון מאוחר לרכך פגיעה ברוכשי עבר – עדות לבעיה עמוקה בהרבה:

לא הייתה אסטרטגיה.

לא הייתה הערכת מצב.

ולא הייתה הובלה.בועת הנדל"ן לא נוצרה מעצמה –

היא צמחה מתחת לאף של מי שהיו אמורים לעצור אותה.

English Summary Box

Strategic Failure in Israel’s Highest Policy Bodies

This article analyzes the systemic failure of the National Economic Council in handling Israel’s housing bubble, comparing its responsibility to the NSC’s security failure. It clarifies that Avi Simhon’s proposal to subsidize mortgage interest applies only to past buyers and does not increase market demand. The bubble’s growth over the last decade reflects a structural failure of economic governance rather than a market accident.

✔︎ המועצה הלאומית לכלכלה כשלה באופן מהותי בטיפול בבועת הנדל״ן

כשלה בתפקידה המקצועי, בתפקידה המוסדי, ובמנדט האסטרטגי שלה.

למה זו מסקנה עובדתית ולא דעה?

1. בועת נדל״ן בהיקף לאומי היא סיכון אסטרטגי

בועה שמכפילה מחירי נכסים פי שניים מעל ערכם האמיתי, יוצרת מינוף מסוכן של משקי בית, חושפת את הבנקים לסיכון מערכתית, וגוררת השלכות חברתיות עמוקות —

זו איננה תופעה “שוקית”.

זו תופעה מדינתית.אירוע כזה מחייב:

• איתור מוקדם
• דוחות אזהרה
• בניית תסריטי סיכון
• מנגנוני בלימה
• מדיניות תיקון

שום דבר מזה לא בוצע.

2. המועצה הלאומית לכלכלה הוקמה בדיוק למטרה הזו

זהו גוף מטה אסטרטגי של ראש הממשלה.

תפקידו לנתח מגמות ארוכות טווח — לא לכבות שריפות רגעיות.כלומר:

בועת נדל״ן בהיקף כזה היא המבחן מספר 1 של המועצה.והמבחן נכשל.

3. 8 שנות כהונה בתקופת ההתרחבות החדה של הבועה

מאז 2016 ועד היום:

• מחירי הדירות ניתקו מהתשואה
• התרחשה קפיצה של עשרות אחוזים במינוף
• שוק המשכנתאות איבד היגיון כלכלי
• הריבית הריאלית השלילית דחפה לשוק השקעות סיכוניות
• הנתונים הוצגו לציבור כמגמת “ביקוש טבעי”
• הנחות קבלנים הוסתרו מן המדדים
• עסקאות חצו רמות ערך בלתי־סבירות (DSCR<1)

בכל התקופה הזו —

לא הוכן נייר עמדה אסטרטגי אחד שמתריע מפני בועה.לא מסמך, לא יוזמה מערכתית, לא חקיקה, לא רגולציה.שתיקה.

4. הפעולה הראשונה: רק כאשר מתחילה הכנה לוועדת חקירה

כאשר התברר שהבועה עלולה להתפוצץ:

• פורסם מסמך שמאשים את הבנקים
• הועלתה הצעה לסבסוד ריבית לרוכשי עבר

שני המהלכים הם ניהול אחריות, לא ניהול מדיניות.

פעולות שנעשות בשלב מאוחר — בעיקר כדי לכסות, לא כדי לתקן.

5. לכן, זהו כשל מוסדי

לא כשל של אדם אחד.

לא כשל של פקיד.

לא כשל של מומחה.זה כשל של הגוף שאמור היה להוביל הערכה אסטרטגית של הסיכון ולהתריע בזמן.בדיוק כמו שהמל״ל כשל בביטחון —

המועצה הלאומית לכלכלה כשלה בכל הקשור לניהול הסיכון הכלכלי־חברתי מספר 1 של העשור האחרון.

"כן, המועצה הלאומית לכלכלה כשלה במילוי תפקידה בכל הנוגע לבועת הנדל״ן.
בועה בהיקף מערכתי איננה תופעה שוקית, אלא כשל מדינתי הדורש אחריות ממשלתית ברורה.
המועצה לא התריעה, לא ניהלה, לא בלמה ולא יזמה מנגנוני מניעה, למרות שזו הייתה חובתה האסטרטגית המפורשת."

בספרי בועת נדל"ן שפורסם בשיא ההיפ בו ציבור מסומם ומטומטם רכש דירות מכל הבא ליד ובכל מחיר וההמון שאג ברחובות, והבנקים שפכו כסף, אישרו ומימנו עסקאות ללא כל קשר לשווי שלהם ובמחירים מופקעים, אני מתאר את סופו של עידן בועת הנדל"ן שמסתיים בתספורת משכנתאות ובקריסתה של המערכת הפיננסית.

פוליטיקאים מושכים בחוטים: פיצוי המשכנתאות, גלגול האשמה לבנקים – והיזמים שנשארים בחוץ

מבוא

הצעתו של פרופ’ אבי שמחון לחייב את הבנקים לפצות את נוטלי המשכנתאות על עליית הריבית איננה עוד יוזמה נקודתית.

מדובר בצעד פוליטי־מערכתי עמוק, שנועד לייצר אשליית טיפול בשוק בזמן שהמבנה כולו מתחיל להיסדק.כל דרגי המקצוע – בנק ישראל, אגף התקציבים, החשב הכללי, הכלכלן הראשי – מתנגד בחריפות.

ההתנגדות נובעת מסיבה פשוטה:

ההתערבות אינה פתרון לשום בעיה כלכלית אמיתית. היא ניסיון להסיט אחריות ולרכך את השוואת המחירים לשווי הפונדמנטלי.אבל מאחורי המהלך מסתתרת שאלה קריטית שאיש לא מעז לשאול בקול:

מה יקרה ליזמים ולקבלנים? מי יפצה אותם?כאן התשובה איננה מעורפלת – היא ברורה כמו השמש:

אף אחד. וזו בדיוק הסיבה שהמערכת כולה נמצאת כעת במצב של היסטריה הולכת וגוברת.

1. מה באמת מציע שמחון – ומה עומד מאחוריו

א. פיצוי על ריבית – על חשבון הבנקים

לא המדינה תמשוך מהקופה.

הבנקים ייאלצו “להחזיר” ריבית שלקחו כדין.

ב. מס מיוחד על רווחי הבנקים

הכנסות הבנקים ימוסו מחדש כדי לממן את הפיצוי.

ג. שינוי רטרואקטיבי בתנאי חוזים פרטיים

המדינה תתערב באופן חסר תקדים בתמחור אשראי.זהו שינוי כללי משחק – לא תיקון נקודתי.

2. למה הגופים המקצועיים מזהירים מפני פגיעה מערכתית

2.1 פגיעה במדיניות המוניטרית

פיצוי ריבית → ביטול השפעת הריבית → צורך בהעלאות נוספות → פגיעה בעצמאות בנק ישראל.

2.2 פגיעה באמון השווקים

מדינה שמתערבת בדיעבד בריביות של חוזים פרטיים משדרת חוסר יציבות מוסדית.

2.3 עיוות שוק הדיור

פיצוי לבעלי דירות → פחות לחץ למכור → האטת ירידת מחירים → שימור הבועה.

2.4 אפליה מובנית

ההטבה ניתנת לשכבים החזקים – בעלי נכסים.

חסרי דירות, עצמאים, עסקים, בעלי משכנתאות צמודות מדד – לא מקבלים דבר.

2.5 תמריץ מסוכן קדימה

המסר: “אם תהיה ריבית גבוהה – המדינה תציל אותך.”

זו הזמנה להמשך עליות מחירים.

3. מאחורי הקלעים: איך הפוליטיקאים מגלגלים את האחריות לבנקים

זהו לב הסיפור.הצעת הפיצוי היא לא מהלך כלכלי – אלא מהלך הישרדותי:

• הפוליטיקאים לא יכולים להודות בעשור של ניפוח מחירים
• הם לא יכולים להודות שהשוק לא בר־קיימא
• הם לא יכולים להודות שהמדיניות כשלָה

אז מה עושים?מגלגלים את האשמה – ואת הפתרון – לבנקים.הם הופכים את הבנקים לגורם “האשם”, “התאב", “העשיר מדי”, ובכך יוצרים מסגור שמאפשר:

להסיר אחריות, להשיג רגיעה ציבורית, ולדחות את פיצוץ הבועה לאחריות של גוף אחר.

4. ומי יפצה את היזמים והקבלנים? – התשובה שחייבת להיאמר בקול

4.1 אף אחד לא יפצה אותם – לא המדינה, לא הבנקים, לא הציבור

יזם וקבלן אינם “ציבור מוחלש”.

אין להם לובי ציבורי.

פיצוי כזה ייראה בעיני הציבור כמו “פרס על חמדנות”.פוליטית – זה בלתי אפשרי.

כלכלית – זה מסוכן.

מקצועית – זה נגד כל עיקרון בסיסי של נטילת סיכון.

4.2 הבנקים לא יפצו אותם – הם יפעילו שעבודים וחילוטים

כשהתזרים של הפרויקטים יישבר:

• הבנקים יקפיאו מסגרות
• ידרשו השלמות הון
• יבקשו ערבים
• יפעילו ערבויות חוק מכר
• ובשלב הבא: יחלטו פרויקטים

כך קרה בכל משבר נדל"ן בעולם – גם בישראל בשנות ה־80.

4.3 המדינה לא תתערב להצלת יזמים

מדוע?

• בגלל עיקרון השוק החופשי
• בגלל תגובת הציבור
• בגלל השלכות מוסריות
• ובגלל התקדים המסוכן שזה ייצור

מדינה שפוצה יזמים על כישלון עסקי → מבטלת לחלוטין את עיקרון נטילת הסיכון.

4.4 ולכן: היזמים יהיו ה"כרית" שסופגת את המכה הראשונה

זהו סדר העדיפויות המוסדי בכל משבר:

1. קודם הציבור
2. אחר כך הבנקים
3. אחרונים – היזמים

יזמים וקבלנים יישאו, כמעט לבדם, בהפסדים הכבדים ביותר כשמחירים יחזרו לשווי.

4.5 הסיכון הגדול ביותר: פרויקטים ממונפים

אלו יקרסו ראשונים:

• פינוי־בינוי
• מחיר למשתכן לשעבר
• פרויקטים ב־50% ומעלה מימון
• יזמים עם מלאי אדיר לא מכור
• קבלנים בינוניים ללא גב פיננסי

כשבמרכז:

עסקים שנבנו על מחיר – ולא על שווי.

5. וכאשר יזמים יתמוטטו – הבנקים יידרדרו לשלב הבא: תספורות מערכתיות

זו השרשרת שאיש לא אומר בקול:

1. יזם קורס →
2. בטוחה נשחקת →
3. בנק מגלה פער בהון →
4. לחץ ציבורי עולה →
5. לווים מתקשים →
6. Haircut הופך בלתי נמנע

זהו בדיוק המסלול שראינו בארה"ב, ספרד ואירלנד. והוא יקרה גם כאן.

6. מסקנה: הפיצוי לשכבת הלווים הוא רק מסך עשן לפני הקריסה הגדולה

הצעת הפיצוי אינה הצלה כלכלית.

היא הצלה פוליטית.היא לא תפתור את בעיית המשכנתאות.

היא לא תציל את שוק הדיור.

היא לא תבלום את הפער בין המחיר לשווי.

היא לא תגן על פרויקטים.ומה שברור לגמרי:

• הבנקים לא יקבלו הגנה אמיתית
• היזמים לא יקבלו פיצוי
• הציבור יקבל שקט תודעתי זמני
• והבועה תמשיך להתפוצץ בדיוק לפי חוקיה שלה

ובסוף – תגיע תספורת משכנתאות, ירידה חדה בערכי הנכסים, וגל קריסות של יזמים ממונפים.

זהו המבנה.

אלו העובדות.

זהו הנתיב.

תגובת בנק ישראל להצעה לסבסד משכנתאות קיימות

📦 English Summary Box

Developers, Banks, and the Political Game Behind Israel’s Mortgage Compensation Plan

This expanded analysis integrates the core economic implications of Prof. Avi Simhon’s proposal to force banks to compensate mortgage borrowers.

Beyond monetary policy risks and market distortions, the review highlights the political motive: shifting responsibility away from decision-makers and onto the banking system.Crucially, the analysis exposes that developers and contractors will receive no compensation, as they are viewed as voluntary risk-takers.

When asset values fall, their projects will be the first to collapse, triggering bank losses and ultimately leading to mortgage haircuts.The proposal is not an economic remedy—it is political damage control ahead of a systemic correction in Israel’s housing market.

פריסת תשלומי הקרקע – רפורמה או גימיק פיננסי?

פתיח

רשות מקרקעי ישראל הודיעה כי תאפשר לראשונה לקבלנים לפרוס את תשלומי הקרקע והפיתוח למספר תשלומים, במטרה להקל על יזמים הנמצאים במצוקת אשראי ולצמצם את השפעת הריבית הגבוהה על עלויות הבנייה.

לכאורה, מדובר במהלך שיכול להוזיל את מחיר הדירות במאות אלפי שקלים. בפועל, מדובר בצעד פיננסי טכני - אשר עשוי להיטיב עם הקבלנים אך ספק אם יגיע כלל לכיסו של רוכש הדירה.

המהלך בקצרה

יזמים שרוכשים קרקע מרמ"י מחויבים כיום לשלם את מלוא התמורה מראש, גם אם הפיתוח הממשלתי נמשך שנים. התוצאה: ההון "מרותק" לפרויקט, והיזם נאלץ לממן ריבית גבוהה על הלוואות בתקופת ההמתנה.

כעת, רמ"י תשקול מתווה שיאפשר פריסת תשלומים לאורך זמן, כך שהיזם ישלם את הקרקע והפיתוח בשלבים.

צילום מסך פייסבוק התאחדות הקבלנים

הניתוח הכלכלי

1. אין הנחה – רק דחייה

למרות הרושם הציבורי, אין כאן "הוזלה" אמיתית. מדובר בהלוואה מהמדינה ליזם, ולא בהפחתת מחיר הקרקע. במקום שהבנק יישא במימון, המדינה דוחה את קבלת התמורה — ובכך למעשה מסבסדת את המימון של הקבלנים.

2. הוזלה תיאורטית בלבד

החיסכון המוצהר של 100–200 אלף ₪ לדירה מבוסס על הנחות מופרכות של ריבית ומשך המתנה אחיד. בפועל, ברוב הפרויקטים המימון מתבצע בשלבים, ולכן ההשפעה האמיתית על העלות הכוללת תהיה מזערית.

3. עיוות יסודי – המחירים אינם פונקציה של עלות

מחירי הדירות בישראל אינם נגזרים מעלויות היזם אלא מציפיות שוק ספקולטיביות. גם אם יזם יחסוך עשרות אלפי שקלים, הוא לא יוריד מחירים אלא ישפר את הרווחיות או יקטין את סיכון האשראי שלו.

4. תמריץ שגוי

במקום לתקן את שורש הבעיה – עודף כסף זול וזרימת אשראי בלתי מבוקרת לשוק מנופח – המדינה מייצרת מנגנון חדש של אשראי ממשלתי לענף שכבר נהנה מהגנה מערכתית.

המשמעויות המאקרו־כלכליות

בשורה התחתונה

המהלך הנוכחי הוא גימיק תקשורתי עטוף ברפורמה פיננסית.

הוא עשוי להקל על קבלנים שנאבקים בתזרים, אך אין לו כמעט סיכוי ממשי להשפיע על מחירי הדיור.

מדובר בעוד מנגנון של "הנשמה מלאכותית" לענף שמחיריו מנותקים מערכי היסוד הכלכליים.

📘 English Summary Box

Land Payment Deferral: Reform or Financial Gimmick?

Israel’s Land Authority plans to let developers pay for state land and development costs in installments — a measure presented as a housing price reducer. In reality, it’s not a discount but a deferred payment scheme that transfers financing risk from banks to the state. The move may improve developers’ liquidity but will hardly lower apartment prices. It’s another attempt to prolong an unsustainable market through hidden credit expansion.

🏦 "מכונת המזומנים" שהפכה להונאת הפונזי הגדולה בישראל שנמשכה 13 שנה (2012-2025)

תחשבו על זה רגע:

ברגע זה ממש, מנהלי הונאת הפונזי הגדולה בעולם – הבנקים בישראל ועושי דברם – מאשרים ומממנים עסקאות רכישה של דירות במחירים הכפולים מערכן האמיתי, בידיעה ברורה שמדובר בהונאה כלכלית מובהקת.זו הרי אותה לוגיקה עקומה של לתת למישהו הלוואה של 200 שקלים כדי לקנות מוצר ששווה 100.

וכשזה מתרחש בהיקף של מאות מיליארדים, זה כבר לא "כשל שוק" – זו שיטה של מערכת שלמה.

מה שיפה בנדל"ן – ולכן כולם אוהבים נדל"ן – הוא שאפשר למדוד את השווי הכלכלי האמיתי שלו. 

נדל"ן הוא מכונת מזומנים, ומחיר "המכונה" לעולם לא יהיה גבוה מסך המזומנים שהיא מפיקה.

כל מה שמעבר לזה הוא בועה, הונאה או אשליה קולקטיבית – ולצערי, בישראל של 2025, זו כבר שלושתם יחד.

💬 הערת רקע (בהשראת דבריו של אבנר סטפק)

כאשר בכיר בשוק ההון מודה בפה מלא שהשוק אינו בר־קיימא, זו לא נבואה אלא הודאה באשמה של מערכת שלמה – שידעה, ראתה, ושתקה.

צילום מסך אתר דה מרקר

נדל"ן כמכונת מזומנים: ניתוח מקצועי ומקיף

נדל"ן כמכונת מזומנים: ניתוח מקצועי ומקיף

בגדי הבנקאים החדשים: הסובסידיה הענקית, האחריות הפלילית, והבועה הישראלית והאלגוריה לבגדי המלך החדשים

על הספר "בגדי הבנקאים החדשים: בעיות בבנקאות והדרכים לטפל בהן" / ענת אדמתי ומרטין הלוויג

הבנקים בחרו להיות מסוכנים – הציבור מממן את הסיכון, והנדל"ן בישראל הוא קו האש הבא

הספר "בגדי הבנקאים החדשים" (The Bankers’ New Clothes: What’s Wrong with Banking and What to Do About It) מאת פרופ’ ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד ופרופ’ מרטין הלוויג מהמכון מקס פלנק, הוא אחד הספרים החשובים והנוקבים ביותר שנכתבו על המערכת הפיננסית העולמית מאז משבר 2008.המחברים טוענים שהבנקים אינם מסוכנים כי הם חייבים להיות כאלה – אלא כי הם בחרו להיות כאלה. הם פועלים עם מינוף עצום, הון עצמי דק במיוחד, ותלות מוחלטת בכך שהמדינה תחלץ אותם ברגע האמת.במילים אחרות, הספר חושף את מה שאדמתי והלוויג מכנים “הסובסידיה הענקית” – רווחים פרטיים למנהלי הבנקים ובעלי המניות, מול סיכון ציבורי שחוזר אל משלמי המסים.

זו אינה ביקורת תאורטית בלבד; זו אלגוריה חיה על מערכת שלמה – והכותרת “בגדי הבנקאים החדשים” היא לא פחות מאמירה על “המלך עירום”.

1. האלגוריה של “המלך עירום”: כולם מהללים את היציבות, אף אחד לא רואה את העירום

כמו באגדה הקלאסית “בגדי המלך החדשים”, גם כאן כולם מהללים את “הבגדים” – את הדוחות, את יחסי ההון, את “היציבות המערכתית”.

אבל מאחורי המסכות, המערכת ערומה:

• הבגדים: רגולציה מרופפת, יחסי הון מדומים, שיח טכני על “ניהול סיכונים”.
• המלך: מערכת ממונפת שנשענת על חוב וזוכה להנחות מס ולביטוח ממשלתי.
• החצרנים: רגולטורים, פוליטיקאים, כלכלנים ממסדיים ולוביסטים.
• הילד שצועק: אדמתי והלוויג – שמראים שהבנקים לא לבושים, אלא עטופים בהילה מזויפת של יציבות.

בגדי המלך החדשים (בדנית: Keiserens Nye Klæder, "בגדיו החדשים של הקיסר") היא מעשייה קצרה מאת הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן משנת 1837. הסיפור מהווה אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת. בגדי המלך החדשים הפך לביטוי שמסמל אשליה או הונאה עצמית.

2. הסובסידיה הענקית – מנגנון הסיכון הציבורי

המערכת הבנקאית נראית פרטית, אך היא בנויה על ארבע רגליים של תמיכה ציבורית:

1. ביטוח פיקדונות: המדינה מבטיחה שכל מפקיד יקבל את כספו – גם אם הבנק כשל.
2. ערבויות משתמעות (“גדול מכדי ליפול”): ככל שבנק מסוכן וגדול יותר, כך ברור יותר שיחולץ.
3. הטבות מס על חוב: מימון דרך הלוואות זוכה לעידוד מס, בעוד הון עצמי נענש.
4. ריבית נמוכה על חוב בנקאי: כי השוק מניח שהמדינה תתערב במקרה חירום.

כל זה יוצר פרדוקס מוסרי וכלכלי:

הבנקים מסוכנים – ולכן הם מקבלים מימון זול יותר.
הציבור זהיר – ולכן הוא משלם את החשבון.

אדמתי מכנה זאת “הסובסידיה הענקית”: סובסידיה סמויה שמוערכת בעשרות מיליארדי דולרים בשנה במדינות המערב.

3. ROE – תשואה על ההון או תשואה על סיכון?

במקום למדוד אחריות, הבנקים מתגמלים את עצמם על בסיס ROE (Return on Equity) – מדד שמתגמל מי שמקטין הון עצמי ומגדיל מינוף.

כך נוצר מעגל עיוות:

• פחות הון = יותר סיכון = ROE גבוה יותר = יותר בונוסים.
• וכשהעסק מתפוצץ – הציבור משלם.

מחקרים מצביעים על כך שבנקים שהתפארו ב-ROE גבוה ערב משבר 2008 היו בדיוק אלה שקרסו ראשונים.

זהו לא מדד להצלחה, אלא דגל שחור של סיכון מערכתי.

4. Basel III – איפור רגולטורי, לא רפורמה אמיתית

לאחר 2008 הוצג הרפורמה Basel III כהישג רגולטורי היסטורי.

בפועל, היא מבוססת על מנגנון בעייתי: דרישת הון לפי נכסים משוקללי סיכון. כלומר – הבנק עצמו מעריך את רמת הסיכון של הנכסים שבידיו.

וכמו שאפשר לנחש, בתקופות גאות “הכול נראה בטוח”.

משקלי הסיכון יורדים, המינוף עולה – וכך נוצרת שוב אותה שבריריות מבנית. אדמתי והלוויג טוענים שהפתרון איננו נוסחה מורכבת, אלא כלל פשוט:

יחס מינוף ישיר של לפחות 20-30% הון עצמי אמיתי.
לא מודלים. לא משקלים. הון אמיתי שמונע קריסה.

5. 2023: הוכחה שהשיעור לא נלמד – קריסת Silicon Valley Bank

במרץ 2023 קרס Silicon Valley Bank, לאחר שניהל באופן כושל את סיכוני הריבית והנזילות.

בתוך יממה נמשכו מהבנק פיקדונות בהיקף של 42 מיליארד דולר – ריצה קלאסית שמחקה את הבנק. האירוע חשף את מה שאדמתי טענה שנים קודם:

שום דבר מהותי לא תוקן מאז 2008.

אותו מינוף, אותו סיכון מוסרי, אותה מערכת שבונה על כך שמישהו אחר – הממשלה, משלם המסים – יחלץ אותה.

6. לובי הבנקים – הדמוקרטיה כקלף אשראי

אחת התובנות החזקות בספר היא שלובי הבנקים הפך לגורם שליטה פוליטי.

מחקרים מראים כי בארה"ב אף הצעת חוק שהחמירה רגולציה לא עברה את שני בתי הקונגרס, בעוד 16% מהצעות החוק שהקלו עליה – כן עברו.

במילים פשוטות:

לא הבנקים משרתים את המדינה – המדינה משרתת את הבנקים.

וזה קורה גם בישראל, דרך מנגנוני רגולציה תלויים, דוחות מאופקים, ולשון תקשורתית שמדברת על “שמירה על יציבות” במקום על “שמירה על הציבור”.

7. ישראל – בועת הנדל"ן כגרסה מקומית של הסיכון הבנקאי

כאן מתחבר הספר ישירות למציאות הישראלית.

אותו דפוס מבני קיים גם אצלנו – רק שהמוצר הוא נדל״ן.

• אשראי זורם לשוק הדירות במחירים כפולים מהערך הכלכלי.
• השומות הפכו לכלי שיווקי ולא לבקרה מקצועית.
• ריבית משכנתא גבוהה יותר מתשואת השכירות – נוסחה להפסד ודאי.
• והבנקים? ממשיכים להרוויח על פער המימון, בידיעה שהמדינה לא תיתן להם ליפול.

כפי שאדמתי אומרת על הבנקאות, כך גם אצלנו:

“המערכת אינה שבויה של השוק – היא השוק עצמו.”

הבועה הישראלית אינה חריגה, אלא ביטוי מקומי של אותו מנגנון גלובלי: סיכון ממונף שממומן בידי הציבור.

8. אחריות ולא גורל – השינוי אפשרי, אך לא נוח

הפתרונות שאדמתי והלוויג מציעים פשוטים וברורים:

• דרישות הון עצמי של 20-30%.
• איסור חלוקת דיבידנדים עד להגעה ליעד.
• שקיפות אמיתית במאזנים.
• רגולציה שאינה מבוססת על משקלי סיכון, אלא על יחס מינוף פשוט.
• Clawback – השבת בונוסים כאשר מתגלה כשל ניהולי.

הם מדגישים שהמכשול איננו טכני אלא פוליטי.

כל עוד הציבור אינו מבין את מנגנון הסובסידיה הסמויה, המערכת תמשיך להעמיד פנים שהכול “בשליטה”.אבל כמו באגדה – מי שצועק “המלך עירום” משנה את המציאות.

סיכום

הספר “בגדי הבנקאים החדשים” הוא כתב אשמה מוסרי וכלכלי גם יחד.

הוא חושף כיצד מערכת שלמה בחרה במודע להיות שברירית, כדי להרוויח מהסיכון – על חשבון הציבור. בישראל, אותן תופעות קורות תחת מעטפת שונה: בועת נדל"ן שמוחזקת באמצעות אשראי בנקאי, שומות מנופחות ונרטיב של “מחסור בדיור”.

המערכת הפיננסית, הרגולטורית והתקשורתית משתפות פעולה כדי לשמר אשליה של יציבות. אבל המציאות פשוטה:

המלך עירום, והציבור הוא זה שתופר את בגדיו – מכספו.

📦 תיבה: מה עשו הבנקים בארה״ב עם כספי החילוץ?

ב-2008, בעקבות המשבר הפיננסי, השיקה ממשלת ארה״ב את תוכנית TARP – Troubled Asset Relief Program, שנועדה לייצב את המערכת הבנקאית ולמנוע קריסה מערכתית.

במסגרת התוכנית הועברו למערכת הפיננסית האמריקאית סכומים עתק של כ-$443.5 מיליארד, מתוכם כ-$205 מיליארד הוזרמו ישירות לבנקים דרך ה-Capital Purchase Program.

(U.S. Government Accountability Office – GAO, 2023)אלא שכבר בתוך חודשים התברר שחלק ניכר מכספי הציבור לא שימש לשיקום יציבות הבנקים – אלא לתגמול עובדיהם.

🔹 נתונים מרכזיים:

על-פי דו״ח IPS DC (Institute for Policy Studies), שמונה מתוך תשעת הבנקים שקיבלו סיוע חילקו יחד ב-2008 סכום כולל של כ-$33 מיליארד בבונוסים – בזמן שהמשק האמריקאי כולו נכנס למיתון החריף ביותר מאז השפל הגדול.

(IPS DC Economic Epidemic Report, 2009)

⚖️ משמעות:

הנתונים ממחישים במדויק את הכשל המוסרי שעליו מצביעים ענת אדמתי ומרטין הלוויג בספרם:

“הבנקים אינם שבריריים כי אין להם ברירה – הם בחרו להיות כאלה, כי הסיכון מתוגמל.”

כספי החילוץ הציבוריים, שנועדו להגדיל יציבות, הפכו בפועל לכלי להמשך תרבות הבונוסים ולעידוד המינוף הקיצוני.

הציבור הציל את המערכת – והמערכת חילקה לעצמה פרסים.