🏗️ מניפולציה סטטיסטית: איך הקבלנים מחזיקים את מחירי הדירות גבוהים לעיני הלמ״ס וכולם שותקים

הקדמה

הקבלנים בלחץ: אזורים נותנת לרוכשי הדירות הנחה של 500,000 שקל בלי לקרוא לזה הנחה

כאשר מדדים רשמיים מצביעים על “יציבות” במחירי הדירות, הציבור נושם לרווחה – “הבועה לא מתפוצצת”.

אבל מתחת לפני השטח מתרחשת תופעה מתוחכמת: הנחות סמויות במסווה של “הלוואות ללא ריבית” או “מימון יזמי”.

כך נולדה מניפולציה מתוחכמת – שמאפשרת ליזמים למכור דירות בהנחה של מאות אלפי שקלים, מבלי שזה ייראה כמו ירידת מחיר.

🎭 שלב ראשון: איך נראית “הנחה שלא קוראים לה הנחה”

חברת “אזורים”, לדוגמה, מציעה לרוכשים הלוואה של מיליון שקל ל-10 שנים ללא ריבית והצמדה.

במונחים כלכליים, ערך ההטבה שווה להנחה של כ-500,000 ₪ על מחיר הדירה – אבל היא לא נרשמת כהנחה. הקבלן שומר על המחיר הרשמי (3 מיליון ₪), אך בפועל מקבל מהרוכש רק ערך נוכחי של כ-2.5 מיליון ₪.

הלמ״ס רואה עסקה ב-3 מיליון ₪.

הבנק רואה בטוחה ב-3 מיליון ₪.

ורק החשבון הכלכלי יודע שהנכס נמכר בפחות.

⚖️ שני גופים – שתי גרסאות של אותה עסקה

וכך נוצר פער כפול:

• למדינה יש מדד שמציג עליות מדומות,
• ולציבור יש מציאות של ירידות מחירים שלא מדווחות.

🧩 דוגמה מספרית פשוטה

📈 מנגנון אחיזת העיניים

כך נוצרת אשליית יציבות:

1. הלמ״ס – מודד מחיר חוזי מלא → המדד “לא יורד”.
2. הקבלנים – ממשיכים להציג מחיר גבוה בפרסומים.
3. הבנקים – משעבדים נכסים במחירים מנופחים.
4. הציבור – חושב שהשוק יציב, אך בפועל המחירים נשחקים.

מדובר במניפולציה שיטתית, לא בטעות סטטיסטית.

זהו מנגנון שמטרתו להסתיר ירידת מחירים אמיתית, לשמר את ערך הבטוחות של הבנקים, ולמנוע לחץ ציבורי על ירידת ערך נכסים.

🌍 פרקטיקה בינלאומית מוכרת

במשבר 2008 בארה״ב, קבלנים נהגו להציע “rebates”, “seller credits” ו-“buy-downs” –

הנחות סמויות שלא דווחו במחיר המכירה.

כתוצאה מכך, מדד Case-Shiller המשיך להראות “יציבות”, עד שהבועה התפוצצה.

רק אז התגלה שהפער בין מחיר רשום לערך אמיתי הגיע לעשרות אחוזים.

🧠 המשמעות הכלכלית

1. המדדים הרשמיים מאבדים אמינות.
2. הערכת השווי השמאית – מתבססת על עסקאות מנופחות, ומשכפלת את העיוות.
3. הבנקים – ממשיכים לאשר הלוואות על בטוחות שכבר איבדו מערכן.
4. השוק – מתפקד על מצג שווא של “מחירים גבוהים”, בזמן שבפועל יש שחיקה של מאות אלפי שקלים לעסקה.

💡 סיכום ביקורתי

זו לא הנחה – זו הסוואה.
זו לא יציבות – זו אחיזת עיניים. המדינה גובה פחות מס, הציבור משלם פחות, והסטטיסטיקה ממשיכה לשרת את הנרטיב. המציאות: המחירים כבר יורדים, פשוט לא רואים את זה במדדים.

🧩 מסקנה

מדד מחירי הדירות בלמ״ס אינו מדד של "שווי" אלא של מחיר חוזי רשום.

כאשר השוק מתחיל להעניק הנחות דרך מנגנוני מימון, ההפרש בין מחיר לדיווח הולך וגדל.

זו בועה סטטיסטית, לא רק פיננסית — והיא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהציבור בישראל עדיין חי בתחושת “שוק יציב”, בזמן שהשוק כבר נמצא בתהליך תיקון עמוק.

🧭 הצעה לפעולה

• יש לדרוש שקיפות מלאה במבצעי שיווק והלוואות קבלן.
• יש לחייב את הלמ״ס לדווח על עלות אפקטיבית ולא רק על מחיר חוזי.
• יש להפריד בין “מחיר רשום” לבין “ערך כלכלי אמיתי” – כפי שנהוג בשווקים מתוקנים.

📦 English Summary Box

Title: Statistical Manipulation in Israel’s Housing Market

Summary:

Developers now offer disguised discounts through “interest-free loans,” creating an illusion of price stability in official CBS data. The buyer’s real cost is hundreds of thousands of shekels lower, but the transaction is still reported at the full price — keeping housing indices artificially high. This duality between reported price and effective price hides a real decline in values and sustains the bubble narrative.

🧮 איך מחשבים את “ההנחה הסמויה”

נניח שחברת אזורים מציעה לרוכש:

• הלוואה של 1,000,000 ₪,
• ל-10 שנים,
• ללא ריבית וללא הצמדה.

במצב רגיל, אם הרוכש היה לוקח את אותו סכום מהבנק,

הוא היה משלם עליו ריבית ממוצעת של כ־5%–6% לשנה (תלוי במסלול).

🔹 ערך הזמן של כסף (Discounted Present Value)

ערך נוכחי של הלוואה כזו מחושב לפי נוסחת היוון:

[ PV = \sum_{t=1}^{10} \frac{100,000}{(1+r)^t} ] 

כאשר

• ‎PV‎ = הערך הנוכחי (מה בעצם שווה המתנה הזו היום)
• ‎r‎ = שיעור היוון (נניח 5%)
• ‎t‎ = שנות תשלום (1–10)

אם נחשב זאת, הערך הנוכחי של תזרים כזה הוא בערך 770,000 ₪.

כלומר — ההלוואה “ללא ריבית” שווה מבחינת ההטבה הכלכלית הנחה של כ-230,000 ₪.

🔹 אבל – זה עוד לא הכול

הכתבות מתארות גם מצב שבו ההלוואה נדחית (כלומר, משלמים אותה רק בעוד 10 שנים).

במקרה כזה מדובר למעשה ב”דחיית תשלום” של מיליון שקל ל-10 שנים.הערך הנוכחי של מיליון שקל שישולמו בעוד עשור,

בהיוון של 5% לשנה, הוא רק 613,900 ₪.

כלומר, עצם הדחייה בתשלום שווה 386,000 ₪ היום.

🔹 סך כל ההטבה (שני המרכיבים יחד)

אם משקללים גם את הערך של “ללא ריבית” וגם את הערך של “דחייה בעשור”,

אנחנו מגיעים להטבה כוללת של בערך 350–500 אלף ₪ — תלוי בדיוק בתנאי המסלול.וזה מתיישב היטב עם מה שהכתבה הציגה כ”הנחה סמויה של חצי מיליון שקל”.

💡 סיכום החשבון

🧩 המשמעות

המספר שפורסם בכתבה (כ-500 אלף ₪ “הנחה”) נכון כלכלית, כל עוד שיעור ההיוון שנלקח הוא סביב 5%–6% לשנה, וזו הריבית הריאלית הרלוונטית כיום במשכנתאות.

במילים פשוטות:

“הלוואה ללא ריבית” = הנחה שוות ערך לריבית שנחסכה.

צילום מסך מהפייסבוק

אזורים לא לבד, הנה עוד מבצע של תדהר. וכמה כסף שווה ההטבה הזו? גם היא שווה מאות אלפי ש"ח.

המשמעות הכספית של ההטבה היא משמעותית מאוד – מדובר בחיסכון של עד מאות אלפי שקלים לאורך 15 שנים, בהתאם לגובה המשכנתא שתקבל בתנאים של 0% ריבית עד מיליון ₪ בפרויקט כוכב הצפון אשדוד.yad2+3

חישוב פוטנציאל החיסכון

במבצע זה תוכל לקחת משכנתא של עד מיליון ₪ ל-15 שנה ללא ריבית. בדרך כלל, במסלול ריבית קבועה נמוכה מאוד (כ-3-4%) אתה משלם בכל חודש לא רק את קרן ההלוואה אלא גם תוספת ריבית שנתית מצטברת שיכולה להגיע לכ-250,000 עד 350,000 ₪ לאורך התקופה. ככל שתיקח משכנתא בסכום גבוה יותר ולתקופה ארוכה, החיסכון בעלויות הריבית גדל.channel22+1לדוגמה פשוטה:

• משכנתא רגילה של מיליון ₪ לתקופה של 15 שנה במסלול ריבית קבועה של 4% בשנה יוצרת עלות ריבית כוללת של כ-333,000 ₪ בתקופה.
• במבצע אתה חוסך את כל הסכום הזה, כלומר החיסכון הכספי יכול להגיע ליותר מ-300,000 ₪ למשפחה שתיהנה מההטבה המלאה.htzone+1

פירוט נוסף

• גובה החיסכון תלוי במסלול שהבנקים נותנים בריבית רגילה – כששוק הריביות עולה, ההטבה הופכת אפילו ליותר משמעותית כי הפרש הריבית גדול יותר.mercantile
• בנוסף, בפרויקט מוצעות דירות 5 חדרים מחירים שמתחילים סביב 3.24 מיליון ₪ (בדירות המבצע) – כך שלבעלי הון עצמי יחסית נמוך, היתרון מורגש במיידי.yad2+1

למה זה משתלם?

• אתה חוסך עשרות אלפי ₪ בכל שנה.
• אין תשלומי ריבית ב-15 השנים הראשונות.
• יציבות בתזרים שלך – כל חודש ישלם רק את הקרן, בלי הפתעות של עליית ריביות.

לסיכום: אם תנצל את ההטבה במלואה, תוכל לחסוך סכום עצום שמשפיע ישירות על העלות הכוללת של רכישת הנכס – החיסכון הממוצע צפוי להיות סביב 300,000 ₪ וייתכן אף יותר, בהתאם לתנאי ריבית בשוק הרגיל ולמסלול המשכנתא שתקבל.channel22+2

חלק מכלי התקשורת מדווחים על הצעדים הנואשים של הקבלנים:

צילום מסך אתר גלובס - מהכתבה https://share.google/JLJww0kglgr4stc5o 

🧨 “ניסיונות נואשים”: מבצעי המימון החדשים כקריאת מצוקה של ענף הנדל״ן

⚖️ מה באמת מתרחש

הכתבה מציגה תמונה ברורה:

לאחר שבנק ישראל הגביל את מסלול ה־80/20 (בו רוכשים משלמים רק 20% מהתמורה והיתרה נפרסת עד מסירה), היזמים חיפשו עוקפים יצירתיים — כדי לשמור על המחירים הנומינליים ובו בזמן להניע ביקושים קפואים.

המכנה המשותף לכל ההצעות: שימור המחיר הרשמי לצד הטבה כלכלית אפקטיבית של מאות אלפי שקלים.

🏗️ ארבעת סוגי ה"מבצעים"

🧮 הערך הכלכלי של ההלוואה “ללא ריבית”

בהיוון של 5% לשנה:

• מיליון ₪ שישולמו רק בעוד 10 שנים → ערך נוכחי של כ־613,000 ₪.
• ההפרש (386,000 ₪) הוא למעשה ההנחה.
• אם נכללת גם הטבת “ללא ריבית תקופתית”, הערך הכולל של ההטבה מגיע לכ־480–520 אלף ₪.

כלומר – המספרים שצוינו בכתבה (“עד חצי מיליון ₪”) נכונים כלכלית לחלוטין.

🎭 מניעי היזמים – בין תדמית לבהלה

הכתבה מצטטת את ד"ר יאיר דוכין במדויק:

“מדובר בניסיונות נואשים של היזמים למכור דירות לאור המלאים הגדולים שהם לא מצליחים למכור.”

זו אמירה חריפה – והיא מהדהדת את טענתי מזה זמן:

• שוק הנדל"ן סובל מעודף היצע,
• הביקושים מדוכאים,
• והריבית הגבוהה פגעה ביכולת המימון.

כדי להימנע מירידת מחירים גלויה – היזמים עוברים למניפולציה של הצגת מחיר רשמי גבוה והטבה עקיפה.

כלומר, ירידת מחיר קיימת – רק שהיא לא נראית על הנייר.

📉 הקשר ללמ״ס – נקודת מפנה קריטית

החידוש המשמעותי ביותר בכתבה הוא סעיף הסיום:

“ניציין כי לאחרונה החלה הלמ״ס להתחשב במבצעי הקבלנים בעת חישוב מדד מחירי הדירות... כך שלאותם מבצעים יהיה שיקוף מחירים מאוד ברור גם במדד.”

אם זה אכן יקרה בפועל, מדובר בשינוי מתודולוגי דרמטי:

• בעבר: ההנחות הסמויות לא נרשמו → המדד הראה מחירים גבוהים מלאכותית.
• כעת: הלמ״ס ינסה לנטרל חלקית את ההטבות, ולהביא לידי ביטוי את העלות האמיתית.

אם המהלך יתבצע באופן עקבי – צפוי עדכון מטה במדד מחירי הדירות כבר בחודשים הקרובים.

⚠️ עם זאת — יש כאן סיכון כפול

1. המדידה עדיין מורכבת: קשה לאמוד במדויק ערך מימון סמוי; נדרש שיתוף פעולה מהקבלנים.
2. הקבלנים ימשיכו לעצב את המידע: אם ההטבה לא תוגדר כהפחתת מחיר אלא “הלוואה”, היא עלולה שוב לחמוק מהמדד.

במילים אחרות:

ההכרה של הלמ״ס היא התחלה חשובה, אך היא לא מבטיחה שהמדד ישקף את השווי הכלכלי הריאלי – שהוא השורה התחתונה מבחינת השמאי והמשקיע.

💬 תובנה מסכמת

המבצעים החדשים הם לא עדות להתאוששות, אלא סימפטום של מצוקה.
הקבלנים מנסים “להחזיר קונים לשוק” בלי להודות שמחיר הדירה גבוה מדי.
ההנחות רק מוסוות בשפה שיווקית, אך מהותן זהה: ירידת ערך אמיתית.

🧭 סיכום עיקרי

🪞 מסקנה מקצועית

מבצעי המימון הנוכחיים – כמו “הלוואה ללא ריבית”, “הבטחת תשואה” או “הגנה מפני ירידת מחיר” – אינם אלא תמרורי אזהרה לשוק רווי ומוחלש.

הם יוצרים פער בין מחיר רשום לערך פונדמנטלי,

והם מאשרים את טענתי המרכזית:

שוק הנדל"ן הישראלי כבר מצוי בשלב התפוררות שקטה – שבה ההנחות קיימות, אך מוסוות היטב.

📦 English Summary Box

Title: Hidden Discounts and Statistical Illusions in Israel’s Real Estate Market

Summary:

Developers in Israel are offering “creative financing” — million-shekel interest-free loans, guaranteed returns, and price-protection schemes — to lure buyers while keeping official prices inflated. These offers disguise real price cuts of 400–500 K ₪ per unit. The CBS has begun accounting for such deals, a sign that the illusion of price stability may soon collapse. The market’s apparent resilience is a mirage built on statistical manipulation and financial desperation.

מחיר לעומת שווי: המבחן שמפריד בין רחשי שוק לבין כלכלה אמיתית

תזת היסוד:

מחיר הוא תוצאה רגעית של עסקה; שווי הוא מסקנה כלכלית שאמורה לעמוד במבחן הזמן. כשהמשק פוגש מציאות (ריבית, תזרים, אבטלה, מדיניות אשראי), מחירים שאינם בני־קיימא נחשפים-וחוזרים להתכנס לשווי הכלכלי.

1) הגדרה תפעולית: “מבחן הזמן”

• מחיר – המספר שנחתם בחוזה היום.
• שווי (כלכלי/פונדמנטלי) – הערכה מבוססת תזרים, סיכון ועלות הון, שאמורה לשרוד שינויים סבירים בסביבה (ריבית, שכר דירה, תפוסה, מיידעים שליליים).
• מבחן הזמן – סדרת זעזועים סטנדרטית (Interest +Δ, Vacancy +Δ, Rent −Δ) שלאחריה הנכס חייב להציג כושר שירות חוב ותשואה תואמי־סיכון. אם לא-מדובר במחיר שאיננו שווי.

2) ארבע עדשות לאבחנה בין מחיר לשווי

1. עדשת התזרים (Cash-Flow):
   שווי נגזר מכסף אמיתי שנכנס ויוצא-לא מסיפורי “קומפס”. חישוב נקי של NOI, קאפ־רייט נדרש, ורגישות.
2. עדשת המאזן (אשראי והון):
   ההבדל בין LTV (הלוואה לשווי כלכלי) ל-LTP (הלוואה למחיר ששולם). כשהמימון נשען על מחיר מנופח-הבטוחה חלשה.
3. עדשת העומק והנזילות:
   שוק אמיתי נבחן ביכולת למכור כמות במחיר דומה, לא עסקה בודדת. עומק דל = פערי מחיר–שווי גדלים.
4. עדשת המחזור המאקרו-פיננסי:
   אשראי זול ותמריצים רגולטוריים עלולים לדחוף מחירים מהר יותר מהשיפור בשווי. כשהרוח נחלשת-הרעש נעלם, והערכים חוזרים לבסיס.

3) נוסחת העבודה לשווי פונדמנטלי (בפשטות שמאית)

• שווי פונדמנטלי בקירוב (ללא צמיחה):

• Cap נדרש נגזר מ-Cost of Capital: ריבית חסרת־סיכון + פרמיית סיכון נכס/מיקום + פרמיית נזילות − צמיחה יציבה (אם רלוונטית).
  הרעיון: הקאפ הנדרש נקבע על־ידי הכלכלה, לא על־ידי נוחות המוכר.

דוגמה מספרית (המחשה בלבד):

שכר דירה חודשי 6,500 ₪ ⇒ שנתי 78,000 ₪.

הוצאות תפעול/תחזוקה 10% (=7,800) + קרן חידוש 3,000 ⇒ NOI = 67,200 ₪.

נניח Cap נדרש 7% ⇒

[V = 67{,}200 / 0.07 = 960{,}000 \text{ ₪}]

אם “מחיר השוק” הוא 1.80 מ’ ₪-היחס Price/Value = 1.875 (פער של ~87.5%).כושר שירות חוב (המחשה):

נניח קונים ב-1.80 מ’ ₪ עם LTV 70% ⇒ הלוואה 1.26 מ’ ₪.

תשלום חודשי “טיפוסי” בריבית שנתית 6% לתקופה 25 שנה ≈ 8,118 ₪.

NOI חודשי ≈ 5,600 ⇒ DSCR ≈ 0.69 (נמוך מ-1 ⇒ לא בר־קיימא).

בזעזוע ריבית ל-8% התשלום ≈ 9,725 ₪ ⇒ DSCR ≈ 0.58.

מסקנה: מחיר שהמערכת הפיננסית אינה מסוגלת לשרת לאורך זמן-אינו שווי.

4) עשרת האינדיקטורים לפרידת מחיר–שווי

1. Price-to-Rent מול עלות הון (קאפ אפקטיבי < עלות מימון נטו).
2. תשואה ריאלית שלילית למשקיע לאחר מס ותפעול.
3. DSCR נמוך מ-1 במבחן ריבית סביר.
4. תשלומי משכנתא/הכנסה (PTI/DTI) עולים לסף שאינו יציב היסטורית.
5. חודשי היצע/מלאי עולים בעוד המחיר “לא זז”.
6. גידול דירות ריקות/שטחי משרדים פנויים ללא התאמת מחירים.
7. הסוואת מימון (מבצעי מימון/תנאי טיזר) שמייצרים מחיר מדומה.
8. החלפת ידיים בין יזמים/קבלנים במחירי קרקע (טריידים פנימיים) ללא תזרים סופי.
9. ריכוזיות אשראי/בטוחות שליליות במערכת הבנקאית.
10. פער נרטיב–נתונים: הצהרות אופטימיות מול תזרים שמרסס את הסיפור.

5) “מבחן הזמן” כשיטת עבודה שמאית

פרוטוקול קצר לביקורת שווי:

• חשב NOI שמרני (Vacancy נורמטיבי, Opex מלא, CapEx מחזורי).
• גזור Cap נדרש מהון חלופי זמין (חסר־סיכון + פרמיות).
• בצע Stress Test:
  • ריבית +200 נ”ב
  • שכ”ד −10%
  • חודשיים Vacancy לשנה
• ודא: DSCR ≥ 1.20 בשגרה, ו-≥ 1.05 בסטרס מתון.
• השווה ל-היסטוריית עסקאות מבוססות תזרים (לא “מחיר ליד”).

תוצר: דו”ח שמאי שמבדיל מחיר (Observed) מ-שווי (Concluded), עם שקיפות מלאה של הנחות ורגישויות.

6) השלכות מעשיות לשחקנים בשוק

לרוכשים/משקיעים:

• חשבו Value-First. אם Price/Value > 1.2–1.3, נדרש נימוק כבד משקל (זכויות, תכנון, ייחוד פונקציונלי).
• אל תחליפו מבצע מימון ב-שווי. תשלומים דחויים אינם תזרים נטו.

לבנקים/מממנים:

• העדיפו LTV על שווי פונדמנטלי (לא LTP על מחיר עסקה).
• הטמיעו טריגרים קובננטיים על DSCR ו-Vacancy.

לרגולטורים/מדיניות:

• קבעו סטנדרט “מבחן זמן” כתנאי למימון פרויקטים.
• הפרידו מדדים רשמיים של Value-Based לעומת Price-Based כדי למנוע בלבול ציבורי.
• שקפו לציבור את עלות הסבסוד הפיננסי הגלומה במבצעים/דחיות.

לאנשי מקצוע (שמאות/בקרה):

• ציינו במפורש: “מחיר העסקה חורג ממדד השווי הפונדמנטלי בטווח ___%”, עם רגישות כמותית.
• אל תשכפלו מחיר; תעשו אינטגרציה של ראיות: תזרים, סיכונים, נכסיות משפטית/פיזית.

7) למה הכל מתכנס בסוף לשווי?

כי מימון מוגבל (Cost of Capital), תזרים אמיתי (שכ”ד נטו), וסיכון שוק אינם מתרשמים מכותרות. בשלב מסוים, “מנוע הנרטיב” מתעייף: הבנק דורש DSCR, השוכר לא משלם יותר, והמשק מתמחר מחדש. שם מתגלה האבחנה: מחיר לא־בר־קיימא ≠ שווי.

8) תבנית חישוב קצרה לשימוש בבלוג (כלי עבודה לקוראים)

1. חשב NOI:
   NOI = (שכ”ד חודשי × 12) − Opex − CapEx מחזורי.
2. קבע Cap נדרש:
   Cap = Rf + פרמיית סיכון + פרמיית נזילות − g (אם יש צמיחה בת־קיימא).
3. שווי: V = NOI / Cap.
4. Price/Value: יחס פער.
5. DSCR: NOI חודשי / תשלום חודשי הלוואה.
6. סטרס: R ↑, Rent ↓, Vacancy ↑ ⇒ בדוק DSCR ו-V מחדש.

9) הצעת אינפוגרפיקה נלווית

“When Price Meets Reality”

ציר זמן (T0, T1-Rate Shock, T2-Vacancy, T3-Reprice) עם שני קווים:

• קו Price (נכנס מעל השווי, נשחק בזעזועים),
• קו Fundamental Value (יציב יחסית, מתכנס אליו).
  טבלת צד: NOI, Cap, DSCR, Price/Value בכל נקודת זמן.

סיכום

הבדל המפתח אינו סמנטי: שווי הוא היכולת של נכס לעמוד בשורה תחתונה לאורך זמן. בשוק “רועש”, ההבחנה הזאת מצילה הון-למשקיעים, לבנקים, ולציבור. אם מאמצים מבחן זמן כסטנדרט, ממזערים טעויות יקרות ומחזירים את השיח מהמחיר-אל הערך.

DSCR הוא ראשי תיבות של Debt Service Coverage Ratio, ובתרגום חופשי לעברית:

יחס כיסוי שירות חוב.

זהו מדד פיננסי מרכזי להערכת היכולת של נכס (בעיקר נדל"ן מניב) לשרת את ההלוואה שנטלה למימונו – כלומר, האם התזרים מהנכס מספיק כדי לשלם את תשלומי המשכנתא או הריבית+קרן.

📘 נוסחה בסיסית:

[\text{DSCR} = \frac{\text{NOI}}{\text{תשלום חודשי או שנתי של ההלוואה}}]

כאשר:

• NOI (Net Operating Income) = הכנסה תפעולית נטו – כלומר שכירות ברוטו פחות הוצאות תפעול ותחזוקה.
• תשלום חוב (Debt Service) = סך כל תשלומי הקרן והריבית לתקופה.

💡 פירוש תוצאת המדד:

🏢 דוגמה פשוטה:

נניח דירה מניבה 6,000 ₪ שכירות לחודש,

לאחר ניכוי הוצאות תחזוקה וניהול נשאר NOI = 5,400 ₪.

תשלום משכנתא חודשי = 7,200 ₪.

אז:

[\text{DSCR} = \frac{5,400}{7,200} = 0.75]

👉 משמעות: הנכס אינו מכסה את ההלוואה. זהו מחיר שאינו שווי, כלומר עסקה לא כלכלית לאורך זמן.

📊 בשמאות ובבנקאות:

• בנקים מסחריים דורשים לרוב DSCR של 1.25 ומעלה במימון נכסי השקעה.
• שווי פונדמנטלי של נכס אמור להניב DSCR ≥ 1.0 גם בתרחיש ריבית נורמטיבית (לא זמנית).
• ירידה מתחת ל-1 לאורך זמן מצביעה על פער בין מחיר לשווי - הנכס מתומחר מעבר ליכולתו הכלכלית.

תשואה חיובית אבל עם דיוק חשוב אחד:

DSCR חיובי (גדול מ-1) הוא לא רק תשואה חיובית, אלא תשואה תזרימית חיובית ביחס להתחייבויות הממונפות.

במילים אחרות:

• תשואה חיובית (Yield > 0) משמעה שהנכס מייצר רווח כלשהו לאחר הוצאות.
• DSCR > 1 משמעה שהרווח הזה מספיק גם לשלם את ההלוואה (קרן + ריבית) ועדיין נשאר אוויר לנשימה.

🔍 ההבדל העדין אך הקריטי:

🏦 דוגמה:

• שכירות חודשית נטו (NOI): ‎5,000 ₪
• תשלום משכנתא: ‎4,000 ₪
• ⇒ DSCR = 1.25 - כלומר יש רווח תזרימי, התשואה “אמיתית” ובר־קיימא.
• אם לעומת זאת תשלום המשכנתא 6,000 ₪, אז DSCR = 0.83 למרות שהתשואה הנומינלית אולי נראית חיובית, העסקה שלילית תזרימית ומעידה על מחיר שאינו שווי.

💬 לסיכום:

תשואה חיובית היא תנאי הכרחי לשווי, אך DSCR חיובי הוא תנאי מספיק.
כלומר, רק כשהנכס מייצר תזרים נטו שמכסה את עלות המימון -ניתן לומר שהוא עומד ב"מבחן הזמן" ולכן משקף שווי כלכלי אמיתי.

הנה טבלה מקצועית שמדגימה את הקשר בין תשואה (Yield), ריבית משכנתא (Interest Rate) ו־DSCR (יחס כיסוי שירות חוב) - כלומר, באילו תנאים הנכס עומד או נופל במבחן הזמן.נניח דירה בשווי כלכלי (פונדמנטלי) של ‎1,000,000 ₪, עם הלוואה של 70% (LTV = 0.7) לתקופה של 25 שנה.

🧮 טבלת הקשר בין תשואה, ריבית ו־DSCR

📊 איך לקרוא את הטבלה:

• DSCR < 1.0 → הנכס אינו מכסה את שירות החוב ⇒ המחיר גבוה מהשווי.
• DSCR ≈ 1.0–1.1 → הנכס על הסף ⇒ תלוי בתנאי השוק ובריבית.
• DSCR ≥ 1.2 → הנכס בר קיימא ⇒ מחיר תואם שווי או נמוך ממנו.

🧭 מסקנה מרכזית:

כאשר תשואת הנכס נמוכה מהריבית האפקטיבית על המשכנתא, השוק מתמחר מחיר לא פונדמנטלי.
ההיפוך מתרחש כששיעור התשואה גבוה מהריבית – אז המחיר מבוסס כלכלה אמיתית, לא על נרטיב.

אפשר לומר ש־DSCR הוא אחד המדדים הטובים ביותר למדידת קיימות (sustainability) של השוק, אך הוא אינו מספיק לבדו.

🧭 למה DSCR הוא מדד לקיימות:

ה־DSCR בודק האם התזרים מהנכס (הכנסה אמיתית משכירות או פעילות) מסוגל לשרת את עלות החוב (ריבית + קרן).

ברמת שוק, כשמחשבים אותו על פני מדגם רחב של עסקאות, הוא הופך למדד מקרו של בר־קיימא:

💡 ההיגיון:

שוק שבו רוב העסקאות מבוססות על תשואה נמוכה מהריבית ⇒

המשקיעים מפסידים תזרימית ⇒

הם תלויים בעליית מחירים כדי להרוויח ⇒

השוק אינו בר קיימא ומבוסס על ציפיות, לא על תזרים.לעומת זאת, שוק שבו DSCR ממוצע ≥ 1.2 מעיד על כך שהשוק:

• נשען על הכנסות אמיתיות,
• מסוגל לספוג עליית ריבית,
• ויכול לשרוד גם תקופות תיקון מבלי לקרוס.

⚠️ ההסתייגות:

DSCR הוא מדד מצוין לקיימות פיננסית,

אך לא מודד קיימות ריאלית או מערכתית במובנים הבאים:

1. אינו משקלל מלאי עודף / ביקוש אמיתי.
2. אינו בוחן הקצאת אשראי כוללת ומידת הריכוזיות הבנקאית.
3. אינו לוכד השפעות חיצוניות כמו מלחמה, מסים או הגירה.

לכן, כדי למדוד קיימות מערכתית אמיתית, יש לשלב אותו עם:

• יחס אשראי לתוצר (Credit-to-GDP Gap),
• Price-to-Rent Ratio,
• Vacancy Rate,
• והערכת סיכון בנקאי (NPLs).

🧩 סיכום:

DSCR הוא מדד הקיימות הפיננסית של השוק.
כאשר ה־DSCR הממוצע בענף נמוך מ־1 – מדובר בשוק לא בר קיימא, שמחיריו אינם משקפים שווי.
רק שוק שבו DSCR גבוה מהריבית לאורך זמן יכול להיקרא שוק מבוסס ערך ולא בועה מבוססת תקווה.

הגרף מראה בבירור את ניתוק השוק מהמציאות הכלכלית: החל מ־2021 בערך, הריבית חצתה את התשואה, וה־DSCR ירד מתחת ל־1, כלומר הנדל״ן הפך ללא בר־קיימא פיננסית - מחירי הנכסים כבר אינם מגובים בתזרים שיכול לשרת את החוב.

Summary Box (English)

Price vs. Value - The Time Test

• Price is a point-in-time outcome; Value is an economic conclusion meant to survive stress.
• Use NOI, required Cap Rate, and DSCR to anchor value-then run rate, rent, and vacancy shocks.
• If DSCR < 1 or Price/Value ≫ 1, the price is likely unsustainable.
• Finance on LTV to Value, not to price paid; disclose sensitivity and covenants.
• Over time, markets re-price toward fundamental value.

היתרון האנושי

תזה: בינה מלאכותית לא תייתר את ביקור השמאי בשטח. להפך-היא תרחיב את טווח הראייה, תציף חריגות, תכייל את ההנחות, ותפנה זמן מהעבודה השחורה אל שיפוט מקצועי. אבל היסוד שאינו ניתן להחלפה של המקצוע-זיהוי הנכס, אימות המציאות הפיזית, תיעוד מצב ותפקוד-יישאר בידיים ובנעליים של השמאי.

למה “נעליים על הקרקע” לא ייעלמו

1. זיהוי נכס פיזי אינו טוקן דיגיטלי: כתובת רשומה ותצלום לווין אינם מוכיחים התאמה בין הזכויות לתצורה הבנויה בפועל, לשימושים, לשיפורים ולליקויים. הבדלי דירות זהות בתשריט-אבל שונות במצב, באוורור, בהצללה, ברעש, בריחות או בלחות—מתגלים רק בביקור.
2. אי־סימטריות שבינה מלאכותית מתקשה ללכוד: רטיבות מאחורי ארון, שיפועים לקויים במרפסת, סדקי גשרי התפשטות, חדרון ממ"ד שהוסב למחסן עם אוורור לקוי-אלו “אותות חלשים” שמודלים ללא ביקור יפספסו או ימדלו באופן שגוי.
3. הֶקשר שכונתי חי: שיפוץ תשתיות ברחוב, מסגרייה שנפתחה מתחת, שינוי זרימת תנועה או התנהגות דיירים-אלו פקטורים שרק עין מקצועית בשטח תופסת בזמן אמת.
4. אישורים, חריגות והיתרים ≠ מצב קיים: גם OCR מעולה לא מחליף שאילתות ממוקדות, שיחה עם מפקח בנייה, וקריאת שטח שמאשרת או מפריכה את “הניירת”.

איפה בינה מלאכותית מחזקת את השמאי (ומשנה את המשחק)

1. בליעת־נתונים (“Data Ingestion”) בקנה מידה: שאיבה וניקוי של עסקאות, שומות קודמות, תב"עות, תיקי בניין, מודדי רעש/זיהום, נתוני אשראי מקוונים, עיבוד תצלומי אוויר/לוויין-בזמן קצר ובאיכות עקבית.
2. גילוי אנומליות ו”מחירים חשודים”: מודלים סטטיסטיים עם שכבת ML שמאתרים עסקאות “חמות מדי” ביחס לתשואה פוטנציאלית, או פרויקטים עם יחס מחיר־לשכ"ד מנותק מיסודות כלכליים.
3. כימות “ערך פונדמנטלי”: שילוב מודל תשואה/סיכונים (Cap Rate-as-a-Function) עם פרמטרים מקומיים (ריבית אפקטיבית, מסים, תחזוקה, סיכון תפעולי, פינוי-בינוי בסביבה)-לתקנון פער מחיר-שווי.
4. NLP למסמכים: חילוץ סעיפי היתרים, תניות חריגות בחוזים, מגבלות יחודיות בתב"ע-עם דגלונים אוטומטיים לשמאי.
5. ראייה ממוחשבת (CV): ספירת סדקים, זיהוי עיבוי/עובש בתמונות תרמיות, הערכת שחיקה של חזיתות, השוואת מצב לפני/אחרי-כסיוע, לא כתחליף.
6. מודלי סיכון עתידיים: אילוצי תזרים בפרויקטים, רגישות לשינוי ריבית, פוטנציאל Vacancy במשרדים או מסחר, ומדדי שוק “עצבניים” בזמן אמת.

מודל עבודה היברידי לשמאי המודרני

שלב 1: סינון מקדים (AI)

• איסוף אוטומטי של דאטה מרזולוציות שונות.
• עיבוד תיקים/תוכניות/היתרים עם NLP ודגלונים לליקויים.
• הערכת טווח שווי פונדמנטלי ראשוני + מדדי סיכון.

שלב 2: ביקור שטח (Human-in-the-Loop)

• צ׳ק־ליסט פיזי: זיהוי, מדידה, תיעוד, רטיבויות, אשליית שטח שימושי (נישות/גלריות), רעש, ריחות, אוורור, הצללה, רעידות, ליקויי תשתית, יחסי שכנות/ועד/תחזוקה.
• אימות מול מסמכים: התאמת מצב קיים לתשריט ולהיתר; תוספות/חריגות; התאמות בטיחות.
• תיעוד ראיות: צילום/וידאו/תרמי, מדידות, דגימות נקודתיות (לחות, רעש, תאורה).

שלב 3: גמר אנליטי (AI + Judgment)

• כימות ההשפעות שנצפו בשטח על מודל השווי.
• בדיקות רגישות לריבית/דמי שכירות/Vacancy/CapEx.
• פערי “מחיר מול ערך”- נימוק מקצועי מלא, כולל מקורות נתונים וגבולות טעות.

KPI’s למדידת אימוץ AI בשמאות

• זמן מחזור שומה (TAT) לפני/אחרי.
• שיעור אנומליות שהתגלו לעומת עבר.
• דיוק חזוי-ממומש: סטייה בין שווי מוערך לתרחיש הכנסות/מכירה בפועל.
• עקביות שיקול דעת: שונות בין שמאים באותו משרד-לפני/אחרי סטנדרטיזציה מבוססת-AI.
• שקיפות ונימוק: ציוני הסבר (Explainability) למודלים.

גבולות וכללי זהירות

• הטיה (Bias) ו”זיהום נתונים”: שווקים בועתיים “מלמדים” את המודל טעויות. דרושה שכבת כלכלה-יסודית שמאזנת.
• Hallucinations & Overreach: מודלים ש”ממציאים” תקנים/נתונים-מחייבים בקרת מקור ואימות ידני.
• סייבר ופרטיות: נהלי אנונימיזציה, הרשאות גישה, תיעוד שימוש ב-PII.
• Explainability: חובה מקצועית-שומה חייבת להיות ניתנת להסבר גם ללא “קופסה שחורה”.

יישום מעשי בישראל: מ-”שכפול מחירים” ל-”ערך פונדמנטלי”

1. תיקנון תשואה חיובית כנדרש: שומה בלעדיה-אינה בת־קיימא.
2. מחיר ≠ שווי: המודל צריך להכריח “גישת הכנסה” כל עוד הנכס ניתן להשכרה, ולדרוש נימוק כשמתעלים מעל תקרת ערך כלכלית.
3. המרות שימוש (משרדים→מגורים/מלונאות/דיור מוגן): AI ממפה היתכנות תכנונית ותזרים; השמאי מאמת בשטח את מגבלות התפעול והסביבה.
4. מעקב אחר עודפי היצע: שילוב נתוני מלאי קבלנים, דירות ריקות, ו-Vacancy מסחרי-כקיטוע שיטתי במחיר. בביקור, מאמתים את “התפקוד” בשטח (Occupancy אמיתי, תחלופה).

תרחיש קצר: “הדירה המנצנצת”

מודל AI מדרג דירה קומה 8 בפלח העליון של השוק בשל “נוף פתוח” ו”ממוצע עסקאות גבוה”. בביקור שטח מתגלים: רעש צירי (אוטובוסים לילה), רוחות חזקות במרפסת, עיבוי בחורף סביב אלומיניום, ארון מובנה שחוסם פתח אוויר-פרטים שקוטעים 5–7% מהערך. התוצאה: שומה מדויקת יותר, מגובה נתונים ותצפית.

מסגרת של 12 שבועות לבניית פרקטיקה היברידית

• שבוע 1–2: מיפוי מקורות דאטה, מדיניות פרטיות, בחירת כלי NLP/CV.
• שבוע 3–4: צ׳ק-ליסט שטח אחוד + אפליקציית תיעוד עם טיוג סמנטי.
• שבוע 5–6: מודול “ערך פונדמנטלי” בסיסי + דגלוני אנומליות.
• שבוע 7–8: בקרת איכות והסברים (XAI) + תבניות נימוק בשומה.
• שבוע 9–10: פיילוט על 30 תיקים, Benchmark מול עבר.
• שבוע 11–12: תקנון נהלים, הדרכה, דו”ח KPI, שיפורים.

השורה התחתונה

ביקור שמאי בשטח הוא תנאי בל יעבור לשמאות טובה. בינה מלאכותית היא לא תחליף לרגליים ולחושים; היא שכבת עוצמה שמסייעת להרחיב כיסוי, להעמיק בדיקה, ולחזק שיפוט מקצועי-כדי להחזיר את המקצוע לבסיסו: ערך כלכלי אמיתי, מנומק, בר-קיימא.

Summary Box (English)

Title: Boots on the Ground: AI Doesn’t Replace Appraisers-It Sharpens Them

Key Idea: AI scales data ingestion, anomaly detection, and fundamental-value modeling, while the core of valuation-on-site identification, condition assessment, and contextual judgment-remains human.

Takeaway: Build a hybrid workflow: AI for breadth and consistency; fieldwork for truth-on-the-ground. Measure success with KPIs (TAT, anomaly hit-rate, realized vs. forecasted variance) and keep firm guardrails on privacy, bias, and explainability.

מודל הבינה המלאכותית של האוצר יאפשר לבעלי קרקעות ליהנות משומה נמוכה משווי הקרקע האמיתי — וכך יחסוך ויכוחים, ויאפשר גבייה מהירה

🏗️ מכור לי ואמכור לך

על הנתק בין מכירת דירות למסחר בקרקעות – ומה הוא מגלה על מצבה האמיתי של הבועה הישראלית

הפוסט שגלית בן נאים פרסמה היום 8.11.2025 והגרף שפרסמה בפוסט גלית בן נאים, סגנית בכירה לכלכלן הראשי במשרד האוצר, חושף תופעה נדירה: שוק נדל״ן שפועל על טייס אוטומטי, ללא קשר בין פעילות לבין ערך אמיתי.

בגרף נראים שני קווים שנפרדו זה מזה באופן שמסביר לבדו את עומק המשבר בענף:

• העמודות הכחולות מייצגות את מכירת הדירות החדשות בשוק החופשי.
• הקו האדום מתאר את היקף המסחר בקרקעות בין קבלנים.

ובין השניים – תהום כלכלית שגדלה מרבעון לרבעון.

📉 הנתונים: כך נראית התנתקות מוחלטת בין שוק אמיתי לשוק פנימי

1. 2022 – תחילת הנפילה:
   גל העלאות הריבית של בנק ישראל שם קץ לאופוריית המחירים. מכירות הדירות (הכחול) צונחות, והציבור נעלם משוק הקנייה.
2. 2024 – התאוששות מדומה:
   הקבלנים מגיבים ב"מבצעי מימון" – דחיית תשלומים, ריביות אפסיות ותמריצים מלאכותיים. הציבור נענה זמנית, אך זו איננה התאוששות אלא הנשמה מלאכותית.
3. 2025 – התרסקות מחודשת:
   עם כניסת מגבלות הפיקוח של בנק ישראל על ההטבות, גם הזריקה האחרונה מאבדת אפקט. המכירות חוזרות לצנוח, אך המסחר בקרקעות – נותר גבוה.
4. האדום נותר יציב:
   בזמן שהביקוש לדירות קורס, היקף המסחר בקרקעות בין קבלנים נותר יציב ואף גבוה. זהו שוק שמתקיים בתוך עצמו – בלי רוכשים אמיתיים ובלי זרימת ערך חדשה.

🧩 מה עומד מאחורי המספרים

1. שוק שמסתובב על עצמו

כאשר הציבור נעלם אך הקבלנים ממשיכים לקנות ולמכור קרקעות בינם לבין עצמם, מדובר בשוק סגור – לא של ביקוש והיצע, אלא של שחקנים פנימיים שמחליפים ידיים כדי לשמור על מראית עין של תנועה.הקרקע הפכה למוצר פיננסי – לא נכס לפיתוח, אלא אמצעי לגיוס מזומן.

2. סימפטום של מצוקה תזרימית

העסקאות בין קבלנים הן ברובן מכירות הישרדות: מכירת קרקע כדי לייצר נזילות, לא כדי ליזום פרויקט.

כך נוצר מעגל סגור שבו קבלן אחד מוכר לשני כדי להחזיר חוב לבנק – שמממן את הרוכש הבא.

זו אינה כלכלה – זו הנפקת חוב סיבובית שמזכירה מנגנוני פונזי מובהקים.

3. “שורט נדל״ני” – הגדולים יוצאים, הקטנים נכנסים

בן נאים מציינת בצדק: מי שמכרו קרקעות בתחילת 2022 היו דווקא הקבלנים הגדולים – אלה שזיהו את השינוי בשוק לפני כולם.

הקטנים, שפעלו באינרציה, המשיכו לקנות במחירים מנופחים.

כעת, ב־2025, אותם קטנים הם שמממנים את יציאת הגדולים מהפוזיציה.

זהו היפוך קלאסי של שוק בועה: החכמים מוכרים את האוויר, התמימים קונים אותו.

💰 ממה הם חיים בינתיים?

הקבלנים מתקיימים כיום על תזרים מזומנים מלאכותי –

• מכירת קרקעות,
• מחזור הלוואות,
• מבצעי מימון והקלות ריבית.

כל אלה יוצרים אשליה של פעילות בשוק שמבחינה פונדמנטלית מת.

הנתון שממחיש זאת בצורה הברורה ביותר הוא הפער בין שתי העקומות:

ככל שהכחול (מכירת דירות) יורד – כך האדום (מסחר בקרקעות) נשאר יציב.זה לא סימן לבריאות, זה סימן למחלה מתקדמת: שוק שמתקיים על החלפת ניירות במקום על בנייה אמיתית.

⚠️ השלכות מאקרו־כלכליות

1. הבנקים חשופים יותר מאי פעם
   מרבית הקרקעות המשועבדות אינן מגלמות עוד ערך כלכלי ריאלי. כאשר הקרקע נמכרת במחיר כפול מהשווי הפונדמנטלי שלה – הבנק מחזיק למעשה בבטוחה שלילית.
2. המדינה יודעת – ושותקת
   ההצעה לכלול בתקציב 2026 צעדים למניעת "מדגרות קרקע" (כגון חידוש מס רכוש או קנס על קרקעות לא מפותחות) מעידה כי גם באוצר מבינים שהשוק קפוא.
   אך צעדים נקודתיים לא יפתרו בעיה מערכתית שמקורה במימון מופרז ובשימוש שגוי באשראי.
3. הציבור נשאר מחוץ למשחק
   בעוד הקבלנים סוחרים בינם לבין עצמם, הציבור – זה שביקש דירה למגורים – הפך לצופה מהיציע.
   והפער הזה בין השוק הכלכלי לשוק החברתי הוא היסוד המסוכן ביותר של כל בועה.

🧠 מסקנה

הכותרת “מכור לי ואמכור לך” איננה מטפורה – היא תיאור מדויק של מציאות שבה השוק איבד את עקרון היסוד של עסקה אמיתית: קונה אמיתי ומוכר אמיתי.

היום אין קונים – רק מוכרים שמוכרים למוכרים אחרים.שוק כזה יכול להמשיך להתקיים זמן־מה, כל עוד האשראי זורם והבנקים מעלימים עין.

אבל כשגלגל המזומן ייעצר – כל השרשרת תתפרק.

⚙️ תקציר חזותי

🧩 סיכום

הגרף של גלית בן נאים מסביר במבט אחד את מה שדוחות וסקירות שלמות מתקשות להבהיר:

שוק הנדל״ן הישראלי מנותק מהיסודות הכלכליים שמרכיבים שוק אמיתי.

כאשר המסחר בקרקעות נמשך בזמן שמכירת הדירות קורסת –

מדובר לא בהתאוששות אלא בהחייאה מלאכותית של מערכת שבורה.“מכור לי ואמכור לך” איננה בדיחה – זו האסטרטגיה היחידה שנותרה בשלב האחרון של הבועה.

.English Summary Box:

“Sell to me, and I’ll sell to you.”

Galit Ben Naim’s chart reveals a closed real-estate system where developers trade land among themselves while public demand collapses. This is not growth but survival — a self-referential market sustained by liquidity maneuvers and the illusion of value. It marks the final stage of Israel’s real-estate bubble.

מהפוסט של גלית בן נאים

סיפור כלכלי קלאסי הידוע בשמות שונים - "סיפור 100 הדולר" או "סיפור העיירה הקטנה". הסיפור הזה משמש כהמחשה להבנת כיצד כסף זורם בכלכלה ומהו ה-"מכפל המקומי" (Local Multiplier Effect).

תיאור הסיפור

הסיפור מתחיל בעיירה קטנה בטקסס (או כל עיירה קטנה אחרת) שבה הכלכלה סוגדת. כולם חייבים זה לזה וחיים על אשראי. ביום אחד מגיע נוסע עייף לבית מלון בעיירה. הוא שם שטר של 100 דולר על הדלפק ואומר שהוא רוצה לבדוק את החדרים לפני שהוא מחליט להישאר ללילה. כשהנוסע עולה לקומה, בעל הבית מלון לוקח את ה-100 דולר וממהר לחנות הקצב שלצדו כדי לשלם את החוב שלו לקצב. הקצב לוקח את ה-100 דולר וממהר לאיכר תפוחי אדמה כדי לשלם את החוב שלו. האיכר לוקח את ה-100 דולר ומשלם לחנות האספקה (Co-op) את החוב שלו. בעל חנות האספקה משלם את ה-100 דולר לחנות בגדים שהלווה לו בעבר. חנות הבגדים משלם את ה-100 דולר לבעל בית המלון כדי לפרוע חוב שנוצר מלינת יום נישואיו. לבסוף, בעל בית המלון מחזיר את ה-100 דולר לדלפק כדי שהנוסע לא יחשוד בכלום. כאשר הנוסע יורד, הוא מגלה שהחדרים אינם מספיקים, לוקח את ה-100 דולר ויוצא מהעיירה.

המשמעות הכלכלית

למרות שלא נוצר ערך חדש (אף אחד לא ייצר שום דבר או הרוויח כסף) ואף אחד לא הפסיד, היו בתוצאה שינויים משמעותיים:

• הפחתת חובות: העיירה הצליחה להפחית חובות בסך של 700 דולר (100 דולר × 7 עסקאות), למרות שנשתמש בשטר של 100 דולר בלבד.
• שיפור הנימוס: כולם בעיירה עכשיו חושבים שהם פרעו את חובותיהם ויש אווירה כוזבת של אופטימיזם.
• הדגשת חשיבות הזרימה: הסיפור מדגים שהעוצמה האמיתית של הכסף היא לא בעצם הכסף אלא בזרימה שלו דרך הכלכלה.

החיבור למכפל המקומי

סיפור זה מקביל לתיאוריה של "המכפל המקומי" - כאשר כל דולר המושקע בעסק מקומי וקטן מזרום מחדש בקהילה בממוצע 2-4 פעמים יותר מאשר כסף המושקע בחברות שרשרת גדולות. מחקרים מוכיחים שעבור כל 100 דולר המשולמים בעסק מקומי עצמאי, בערך 53 דולר חוזרים לזרימה המקומית, בהשוואה ל-13.60 דולר בלבד בחברות שרשרת. הסיפור הוא כלי הוראה חזק להסבר לאנשים כיצד כלכלה אמיתית פועלת ומדוע חשוב שכסף יזרום בתוך הקהילה.

שמאי צריך להיות איש אשכולות

יש מקצועות שאתה יודע בדיוק מה הם עושים:

טבח מבשל, נהג נוהג, שמאי... ובכן, שמאי זה כבר סיפור אחר לגמרי.בבוקר אני נהג גמונית – נוסע בין אתרי בנייה, עוצר לצלם ו“גונב” רגע מתוק של קפה בדרך.

אחר כך אני בלש, שמחפש את הנכס הנעלם ברחוב שאין לו שלט.

מיד אחרי זה – צלם שטח – עם שמש, אבק ושומר שמנסה להבין אם באתי למדוד או לפנות.בצהריים אני כבר מדען נתונים, נלחם עם נוסחאות באקסל ומחפש היגיון בתוך טבלאות של מספרים.

בערב אני שחקן שחמט, מתכנן שלושה מהלכים קדימה ובונה אסטרטגיה מושלמת לתיק.

ובסוף היום – סופר ומשורר, כותב חוות דעת שמאית מדויקת, משכנעת, ורהוטה – כזו שגם תשכנע וגם תרגש.ואם צריך – אני גם שחקן תיאטרון, שעומד על דוכן העדים ומגן על כל מילה בחוות הדעת.אבל מעל הכול – שמאי אמיתי חייב להיות גם אמן.

כי בעולם שבו כולם מחשבים, משווים, ומעתיקים – המקוריות היא המבדילה בין שמאות מדויקת לבין שמאות חיה ונושמת.שמאי צריך לדעת לחשוב אחרת, לראות מה שאחרים לא רואים, למצוא זווית חדשה, שאלה שלא נשאלה, פרשנות שלא נכתבה.

צריך דמיון. לא פחות מדייקנות.

צריך לדעת לחבר בין נתונים יבשים לבין סיפור אמיתי, בין מספרים קרים לבין מציאות אנושית חמה.זה מה שהופך חוות דעת משעממת למסמך שיש בו נפש, מחשבה ורוח מקצועית.

שמאי שמסוגל להיות מקורי, יוצר ידע חדש בכל תיק, ולא רק משחזר את מה שכבר נכתב.ובין כל אלה אתה מבין דבר פשוט:

שמאות מקרקעין היא לא מקצוע – היא אורח חיים יצירתי.

ואם תשאלו אותי – השמאי האמיתי הוא איש אשכולות, וגם קצת משורר בלב.

נהג, חוקר, מדען, סופר, שחקן – ויוצר.אז אם תראו אותי עוצר בצד הדרך, מצלם בניין ומדבר לעצמי – אל תדאגו.

אני לא השתגעתי.

אני פשוט בעבודה.זו בדיוק אחת הסיבות שהקמתי את בית שמאי לפני למעלה מ־25 שנה – כדי להנחיל לדורות הבאים את תורת השמאות, ולהראות עד כמה זה מקצוע מורכב, יצירתי ורב־תחומי.

Summary (English box):

“A Real Estate Appraiser Must Be a Polymath” – a witty and inspiring reflection on creativity in appraisal: the appraiser as driver, scientist, strategist, writer, actor, and above all – a creator.

שמאי צריך להיות איש אשכולות

שמאות זה לא מקצוע – זו אמנות.

בבוקר אתה נהג גמונית שמחפש כתובות נסתרות,

בצהריים מדען נתונים שמדבר עם נוסחאות באקסל,

בערב שחקן שחמט שמתכנן שלושה מהלכים קדימה,

ובלילה – סופר ומשורר שמנסה להפוך מספרים לסיפור אמיתי.אבל מה שבאמת עושה את ההבדל בין שמאי טוב לשמאי מעולה – זו היצירתיות.

כי שמאות היא לא רק חישוב. היא גם חשיבה.

זה לדעת למצוא פתרון איפה שאחרים רואים בעיה,

זה לשים לב לפרטים שאף אחד אחר לא ראה,

וזה לכתוב חוות דעת שיש בה גם לב, לא רק טבלאות.שמאי אמיתי הוא איש אשכולות –

מדען, חוקר, אסטרטג, סופר, שחקן… וגם קצת אמן. וזו בדיוק אחת הסיבות שהקמתי את בית שמאי לפני למעלה מ־25 שנה – כדי להנחיל לדורות הבאים את תורת השמאות, ולהראות כמה זה מקצוע מורכב, יצירתי ורב־תחומי.

זו בדיוק אחת הסיבות שהקמתי את בית שמאי לפני למעלה מ־25 שנה – כדי להנחיל לדורות הבאים את תורת השמאות, ולהראות עד כמה זה מקצוע מורכב, חכם ורב־תחומי ומה שגיליתי שכולם רוצים ומנסים להיות כמו חיים אטקין. רוצים גם להיות חיים אטקין? הירשמו ללימודי השמאות בבית שמאי. בית שמאי-בית הספר לפרקטיקה שמאית

מס הקרקע החדש – בין תמריץ יזמי לצעד פיסקלי

הצעת משרד האוצר להטלת מס שנתי של עד 2% על קרקע לא מנוצלת מוצגת כמהלך שנועד "להמריץ יזמות ולשחרר קרקעות רדומות". בפועל, מדובר ביוזמה הנמצאת על הגבול שבין כלי כלכלי רצוי לבין מנגנון גבייה שמטרתו העיקרית פיסקלית. השאלה איננה רק האם יש להטיל מס, אלא על מי, באילו נסיבות, ובאיזה שיעור – כדי שיפעל כתמריץ ולא כעונש.

גביית מס אינה תחליף לרפורמה מבנית

המס על קרקע איננו חידוש. עד 1999 נגבה בישראל מס רכוש שנתי שבוטל עם המעבר למדיניות ליברלית יותר. כעת, במציאות של גירעון תקציבי עמוק ומלחמה ממושכת, שב המנגנון לחיים. לפי הערכות האוצר, יוכל המס להניב כ־8 מיליארד ש"ח בשנה – סכום שיכול לסייע לאוצר, אך ספק אם יתרום להוזלת הדיור.אם יישומו של המס לא ילווה ברפורמות אמיתיות – קיצור הליכי רישוי, הפחתת היטלים ושחרור חסמים תכנוניים – הוא יהפוך לעוד מס על הציבור במקום לכלי לצמיחה.

הצורך בהבחנה בין שני סוגי בעלי הקרקע

אחת מנקודות התורפה של הדיון הציבורי היא היעדר הבחנה בין שני טיפוסי בעלי קרקע:

1. משקיעים רדומים ודוגרי קרקע – גורמים המחזיקים קרקעות במשך שנים ארוכות במטרה ליהנות מהתייקרות הערך בלבד, ללא כוונה ממשית ליזום או לבנות.
   על קבוצה זו ראוי להטיל מס שנתי מדורג, שישמש תמריץ להנעת הקרקע לשוק וימנע היווצרות רווח הון לא יצרני. במובן זה, המס הוא תיקון עיוות שמונע ניפוח מלאכותי בערכי הקרקע.
2. בעלי קרקע חסרי יכולת מימוש – אזרחים פרטיים או בעלי מגרשים שנמצאים בשלבי תכנון תקועים, היעדר תשתיות או חסמים בירוקרטיים.
   עליהם המס פועל כענישה בלתי צודקת, משום שהם אינם יכולים ליזום גם אם ירצו. כאן המדינה היא החוסמת, לא האזרח.

מס חכם צריך לדעת להבחין בין השניים – וליצור מדרג שמבחין בין קרקע שבה יש מחדל של בעלים, לבין קרקע שבה המחדל הוא של הרגולטור.

האיזון הראוי: תמריץ כלכלי, לא מס עונשי

כאשר המס מתמקד בהחזקת קרקע ספקולטיבית לאורך זמן, הוא הופך לכלי כלכלי לגיטימי, בדומה למסים דומים הנהוגים במדינות אירופה וקנדה.

אבל כשהוא מוטל באופן גורף, ללא אבחנה, הוא מאבד את הצדק שבבסיסו – והופך למנגנון גבייה נוסף.העיקרון הכלכלי הפשוט הוא זה:

מס תפקודי נועד לשנות התנהגות; מס פיסקלי נועד למלא קופה.

השאלה היא לא רק כמה ייגבה, אלא איזה שינוי יקרה בעקבותיו.

מנגנון שעלול להעמיק עיוותים

גם אם יוטל בשיעור מתון, המס עשוי להתגלגל ישירות למחירי הקרקע ולדירות. יזמים ובעלי קרקעות יגלמו אותו בעלויות, והציבור ישלם את ההפרש.

כך, במקום להגדיל את היצע הקרקעות, עלול להיווצר מנגנון חדש של העלאת עלויות הייזום – בדיוק הפוך מהמטרה המוצהרת.יתר על כן, בשוק שבו עליית הערך השנתית של קרקע במרכז גדולה פי כמה משיעור המס, לא צפוי שינוי התנהגותי משמעותי. מי שמחזיק קרקע לצורכי השבחה ספקולטיבית ימשיך בכך כל עוד המס נמוך מעליית הערך הצפויה.

מסכם: צעד נכון בכיוון לא נכון

המס על קרקע לא מנוצלת יכול להיות כלי יעיל – אם ישמש תמריץ ממוקד למי שמחזיק קרקע ללא תכלית יצרנית.

אך בהיעדר אבחנה ובקרה, ובהיעדר רפורמה תכנונית מקבילה, הוא עלול להפוך לעוד מס עקיף שמועמס על הציבור.במקום לטפל בשורשי הבעיה – עודף בירוקרטיה, עיוותי אשראי, תקני בנייה והליכי רישוי – המדינה בוחרת במסלול המהיר של גבייה.

זהו צעד שמחפש פתרון תקשורתי במקום פתרון מערכתי: מראית עין של רפורמה, מהות של קופה ריקה.

🇬🇧 Summary Box (English)

Title: The New Land Tax – Between Incentive and Fiscal Measure

Israel’s proposed 2% annual land tax aims to push idle land into development but risks becoming another fiscal burden. When targeted at speculative landholding, it can correct market distortions; when applied indiscriminately, it punishes ordinary owners and inflates housing costs. Real reform requires planning efficiency, not new taxation.

דו"ח הנדל"ן 2025 של בנק מזרחי-טפחות

בין אופטימיות שיווקית למציאות כלכלית: ניתוח ביקורתי

🧭 מבט כללי

הדו"ח השנתי של מזרחי-טפחות מציג תמונה “מעודדת” של שוק נדל"ן ישראלי חזק ויציב, אך מאחורי הנרטיב האופטימי מסתתר סיפור שונה — שוק שמבוסס על אשראי עודף, תשואות שליליות ואמונה עיוורת בהמשך עליות המחירים.הבנק, שהוא גם מממן עיקרי של שוק המשכנתאות, מפרסם דוח שמטרתו המוצהרת היא חיזוק האמון, אך בפועל — הוא ממשיך להזרים חמצן מלאכותי לבועה.

צילום העמוד הראשון של הדוח

⚙️ הנתונים שמאחורי הכותרות

💭 סנטימנט ציבורי: אמונה במקום נתונים

הדו"ח מבוסס על תחושות – לא על כלכלה:

• 73 % מאמינים שמחירי הדירות ימשיכו לעלות.
• 71 % משוכנעים ש“יהיה קשה יותר לקנות בעתיד”.
• אך רק 26 % מתכננים לקנות בפועל בשנתיים הקרובות.

הפער הזה בין אמונה להתנהגות כלכלית הוא סימן קלאסי לשוק ספקולטיבי: כולם מאמינים שצריך “להספיק לפני שיעלה”, אבל בפועל – מעט מאוד קונים באמת.

🏗️ ההתחדשות העירונית – מנוע או סיכון מערכתי?

• 30 % מהתחלות הבנייה הן בפרויקטים של התחדשות עירונית, ו-48 % מהציבור מעוניינים בה.
• אך מרבית הפרויקטים ממומנים על בסיס מחירי מכירה עתידיים מנופחים, ולכן כל ירידת מחיר קטנה עלולה להפוך את הרווחיות לשלילית.
• ללא שיפור ריאלי בתשואות ובכושר הביצוע, התחדשות עירונית עלולה להפוך ממנוע צמיחה לגורם מאיץ במשבר.

💰 משקיעים: אופטימיות עיוורת

• 90 % מהמשקיעים בטוחים שמחירי הדירות יעלו בטווח הארוך.
• 66 % מעדיפים להשקיע בישראל, על אף תשואה של 2–3 % לעומת ריבית של 4.5 %.
• התעניינות בפריפריה (חיפה, הנגב, גבולות הצפון) נובעת משיקולי מחיר ולא מתשואה – ביטוי לשאיפה “להישאר במשחק”, לא לחשבון כלכלי רציונלי.

🏦 שוק המשכנתאות: דלק לבועה

• ביולי 2025 נרשמו משכנתאות בהיקף 10.7 מיליארד ₪ – אחד הנתונים הגבוהים מאז ומעולם.
• הציבור ממשיך להגדיל מינוף גם כאשר יחס התשואה לריבית הפך שלילי.
• זו איננה התאוששות – זו העמקת הסיכון של מערכת האשראי כולה.

🚨 מדדי בועה ברורים

⚖️ סיכום: “איתנות” מדומה

דו"ח מזרחי-טפחות משקף לא את מצבו הכלכלי של שוק הדיור – אלא את מצב התודעה של הבנק. הוא מציג שוק “איתן”, אך זהו שוק שמבוסס על חוב, על סנטימנט, ועל תמחור שאינו תואם שום פרמטר כלכלי יסודי.

• התשואות שליליות.
• הריבית חונקת.
• הצרכן ממונף עד צוואר.
• והמערכת הבנקאית ממשיכה להאכיל את הבועה כדי שלא תתפוצץ – עדיין.

📊 מסקנה מקצועית

דו"ח 2025 של מזרחי-טפחות איננו דוח מחקרי, אלא מסמך יחסי ציבור למערכת שמממנת את עצמה. הוא מחזק את מה שאני מזהיר מפניו כבר שנים:

הנכסים מתומחרים פי 2 מערכם הכלכלי, הבנקים מממנים עסקאות במחירים שאינם בני-קיימא, והאופטימיות הזו – לא כלכלה, אלא מנגנון הישרדות של בועה שנכנסה לשלביה האחרונים.

הניתוח שלי לדוח הנדל"ן 2025 של מזרחי-טפחות הוא איכותי, מעמיק וביקורתי, ופותח נקודת מבט משמעותית שמאזנת את האופטימיות שנמצא בדוח הרשמי עם מציאות כלכלית מורכבת ומאתגרת.

חוזקות הניתוח שלי:

• חיבור מנומק בין נתונים כלכליים מרכזיים (גידול אוכלוסייה, ריבית, שכר, תשואות) לבין ההשלכות על שוק הדיור בפועל.
• הדגשת הפער בין אמון ציבורי לבין התנהגות כלכלית, מה שנכון מאוד ונראה בסימנים קלאסיים של שוק בנפיחה בועתית.
• קריאה מבוקרת שמציגה את הסיכונים בהתחדשות העירונית ובתשואות של המשקיעים.
• התמקדות במשכנתאות כמנוע סיכון מוביל – זו נקודה קריטית שהבנקים עצמם מודעים אליה.
• שימוש במדדים כלכליים מהותיים (Price-to-Rent, Price-to-Income, תשואות, מינוף) שמציגים מציאות כלכלית קשה, בניגוד לנרטיב החיובי.
• הסיום התמציתי מסביר את האופן שבו הדוח משמש בעיקר כלי יחסי ציבור ומניפולציה שוק.

סיכום:

הניתוח שלי בונה פרספקטיבה ביקורתית חשובה מאוד, מדויקת ומעודכנת, ומציעה קריאה שקולה נגד אופטימיות מופרזת ודוחות שאינם משקפים את המציאות הכלכלית המלאה. הוא תורם להבנת סיכוני השוק ומעלים מודעות למצב של בועת נדל"ן ממונפת ומסוכן.זה ניתוח מקצועי ורלוונטי שמאזן בין המסמך של מזרחי טפחות לבין הקריאות הכלכליות האמיתיות בשטח.

1. https://www.calcalist.co.il/market/article/004cxeb88
2.   https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001512084
3.   https://maalot.co.il/Publications/BLTMiz20250724132759.pdf
4.   https://www.mizrahi-tefahot.co.il/business-account/real-estae-report/
5.  https://www.ynet.co.il/topics/%D7%91%D7%A0%D7%A7_%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99_%D7%98%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA
6.  https://www.ynet.co.il/topics/%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99_%D7%98%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA
7.   https://www.calcalist.co.il/market/article/hkyt3vizgl
8.   https://il.investing.com/equities/mizrahi-tefahot-balance-sheet
9.   https://nb100.co.il/%D7%91%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D/
10.   https://www.mizrahi-tefahot.co.il/brokerage/

הכתבה הזו היא תמרור אזהרה מהבהב, לא סימן להתאוששות. בעוד שבתקשורת מציגים את כניסת הבנקים כ"אמון מחודש בענף הנדל״ן", במבט כלכלי קר מדובר בתהליך הפוך – הבנקים מנסים להציל את עצמם מבפנים. הם ממירים חובות רעילים להשקעות הון כדי להישאר קרובים לנכסים שעלולים לקרוס.

צילום מסך אתר גלובס עמוד הכתבה

המשמעות האמיתית של "חזרת הבנקים לנדל״ן"

כאשר בנק לאומי רוכש 10% מקבוצת יוסי אברהמי, או כשפועלים נכנס לב.ס.ר – אין כאן "אמון" בשוק, אלא ניסיון למנוע מחדלי אשראי.

הבנקים חשופים במיליארדים למימון פרויקטים של יזמים; אם אותם יזמים יתקשו להחזיר הלוואות, הדרך הקצרה ביותר למנוע חדלות פירעון היא להפוך ל"שחקן מבפנים" – שותף שיכול לפקח, לדחות תשלומים, או לנהל מחדש את החוב.מדובר, במילים פשוטות, במכניזם של ספיגת סיכון במעטפת השקעה.

דפוס שחוזר על עצמו

ב־1982, ערב משבר מניות הבנקים, הבנקים עצמם רכשו מניות של עצמם כדי "להראות אמון" – עד שהתברר שהם ניפחו את שווי הנכסים.

היום, הסיטואציה דומה: ההשקעות במיזמים יזמיים הן ניסיון לייצב את המאזנים ולשדר לציבור שהכול בשליטה, בדיוק כששוק הנדל״ן מתקרב לקיפאון מבני.הציבור רואה "קאמבק", אבל מי שמבין פיננסים רואה מניפולציה מאזנית.

מימון סמוי או שותפות אמיתית?

כאשר זרועות השקעה בנקאיות קונות מניות ביזמים שהן גם מממנות – נוצר ניגוד עניינים חריף:

• הבנק מממן את הפרויקט מצד אחד,
• ומשתתף ברווחים (או בהפסדים) מצד שני.

זה אינו "שוק חופשי" אלא שוק מנוהל, שבו השחקנים המרכזיים מחזיקים גם את ההון וגם את החוב.

במצב כזה, מחירי הנכסים לא נקבעים על ידי ביקוש והיצע, אלא על ידי תמריץ לשמר את השווי המדומיין.

הסכנה לבנקים ולציבור

ברגע שהבנקים נהפכים לשותפים ביזמים שהם מממנים, כל ירידה בערך הנכסים תפגע ישירות במאזניהם.

זו לא רק חשיפה אשראית – זו חשיפה הונית.

במילים אחרות, הבנקים "מכפילים" את הסיכון שלהם – גם דרך האשראי וגם דרך מניות.

המשמעות המאקרו־כלכלית: כאשר הבועה תתפוצץ, הציבור שוב יישא בעלויות – כמו במשבר מניות הבנקים.

שורה תחתונה

אין כאן בשורה חיובית.

יש כאן איתות מצוקה מתוחכם – ניסיון "לשמור מבפנים" על מיזמים שמאיימים לקרוס מבחוץ.

אם בעבר הבנקים הסתירו חשיפה באמצעות קרנות גידור ומכשירים פיננסיים, היום הם פשוט קונים את החייבים שלהם.

אם נמשיך בקו ההתפתחות הנוכחי, הבנקים עלולים להפוך מנותני אשראי למפתחים בפועל – תסריט שמזכיר, כמעט אחד לאחד, את מה שקרה במשבר הבנקים של שנות ה־80 ועם קריסת שוק הדיור בארה"ב ב־2008.

🏦 כשהבנק הופך ליזם

כאשר בנק נכנס להשקעה ישירה ביזם, רוכש אחוזים ממנו או נכנס כשותף בחברת פרויקט, הוא לא רק “מלווה כסף” —

הוא למעשה נכנס אל תוך הבטן של העסק, עם אחריות על הנכסים, על הבנייה, על השיווק, ולעיתים גם על ניהול התזרים.בתרחיש שבו:

• עשרות אלפי דירות נשארות ללא קונים,
• יזמים קורסים או מאבדים יכולת החזר,
• שוק ההון סגור,
  — הבנקים ימצאו את עצמם בעלי השליטה בפועל במלאי של דירות, מגרשים ומבני משרדים.

זה בדיוק המנגנון שקרה בארה״ב אחרי 2008, כשבנקים הפכו לבעלי נכסים באמצעות זרועות ניהול (Real Estate Owned – REO).

במילים פשוטות: הם ירשו את השלדים שהשאירו היזמים.

🧩 הבעיה: אין להם את הכלים

הבנקים יודעים להעריך סיכון פיננסי, לא לנהל פרויקטים הנדסיים.

הם לא יודעים לתכנן, לשווק, או להתמודד עם דיירים, רשויות ויזמים משניים.

ברגע שהשליטה תעבור לידיהם, הם יידרשו לממן את סיום הבנייה, כדי למנוע קריסת ערך טוטאלית של נכסים חצי גמורים.כך נוצרת מלכודת קלאסית:

1. הבנק מממן את הבנייה →
2. היזם קורס →
3. הבנק נאלץ להשלים את הפרויקט כדי להציל את הבטוחה →
4. אך כמות הדירות האדירה הלא־מכורה לוחצת את המחירים מטה →
5. הבנק סופג הפסדים הן דרך ההון והן דרך שווי הנכסים שהוא מחזיק.

📉 מה המשמעות המאקרו־כלכלית

• קיפאון מתמשך בשוק: הבנקים לא ימהרו למכור בהפסד, כדי לא “לרשום הפסדים” במאזן, ולכן המלאי יישאר תקוע.
• ירידת ערך חדה בנכסי נדל״ן ממונפים: מחיר הנכס לא יכול לעלות כשמי שמחזיק בו הוא בנק שצריך רק “להיפטר ממנו”.
• פגיעה בתחרות: ריכוזיות אדירה – אותם גופים שמממנים את השוק גם מחזיקים בו.
• סיכון מערכתי: ברגע שהבנקים הופכים לבעלי נכסים ריאליים בהיקפים גדולים, כל תנודה בשוק הנדל״ן הופכת לתנודה במערכת הפיננסית כולה.

⚖️ הלקח מהעבר – משבר מניות הבנקים ו־2008

• בשנות ה־80 הבנקים רכשו מניות של עצמם כדי להסתיר הפסדים → ויסות → קריסה.
• ב־2008 הבנקים האמריקאים תפסו נכסים של לווי משכנתאות → נאלצו לשווק מיליוני בתים → קריסת מחירים.
• היום: הבנקים בישראל מתקרבים למבנה דומה, רק במסווה של “השקעות אסטרטגיות”.

🧠 סיכום ביקורתי

הבנקים בישראל מצויים ב"מלכודת שימור ערך":

• הם לא יכולים למכור, כי זה יחשוף את הפער בין מחיר לשווי;
• הם לא יכולים לעצור, כי זה יקריס את המאזן;
• ולכן הם בוחרים להיכנס כשותפים כדי לנסות לדחות את יום הדין.

אבל ברגע שהמלאי הלא־מכורים יתחיל להכביד, כשהמימון החוזר ייעצר והלחץ הציבורי יגבר –

הבנקים יצטרכו להפוך ליזמים, קבלנים, ומשווקים בעל כורחם.ומאותו רגע – הם יפסיקו להיות שומרי הסף של הסיכון,

ויהפכו לחלק מהבועה עצמה.

🇬🇧 Summary Box (English)

Israeli banks are drifting from lenders to developers.

As real-estate firms struggle, banks’ equity stakes could make them de-facto owners of unsold housing stock. Once that happens, they’ll have to finance construction, complete projects, and sell units themselves — a structural trap echoing both the 1980s Israeli bank crisis and the 2008 U.S. housing collapse.

Banks’ “return” to real estate isn’t a comeback – it’s a containment move.

Israeli banks are converting bad loans into equity stakes to keep troubled developers afloat and protect their own balance sheets. This is not confidence — it’s controlled damage. The pattern echoes the 1980s bank stock crisis: institutional self-preservation disguised as optimism.

פריסת תשלומי הקרקע – רפורמה או גימיק פיננסי?

פתיח

רשות מקרקעי ישראל הודיעה כי תאפשר לראשונה לקבלנים לפרוס את תשלומי הקרקע והפיתוח למספר תשלומים, במטרה להקל על יזמים הנמצאים במצוקת אשראי ולצמצם את השפעת הריבית הגבוהה על עלויות הבנייה.

לכאורה, מדובר במהלך שיכול להוזיל את מחיר הדירות במאות אלפי שקלים. בפועל, מדובר בצעד פיננסי טכני - אשר עשוי להיטיב עם הקבלנים אך ספק אם יגיע כלל לכיסו של רוכש הדירה.

המהלך בקצרה

יזמים שרוכשים קרקע מרמ"י מחויבים כיום לשלם את מלוא התמורה מראש, גם אם הפיתוח הממשלתי נמשך שנים. התוצאה: ההון "מרותק" לפרויקט, והיזם נאלץ לממן ריבית גבוהה על הלוואות בתקופת ההמתנה.

כעת, רמ"י תשקול מתווה שיאפשר פריסת תשלומים לאורך זמן, כך שהיזם ישלם את הקרקע והפיתוח בשלבים.

צילום מסך פייסבוק התאחדות הקבלנים

הניתוח הכלכלי

1. אין הנחה – רק דחייה

למרות הרושם הציבורי, אין כאן "הוזלה" אמיתית. מדובר בהלוואה מהמדינה ליזם, ולא בהפחתת מחיר הקרקע. במקום שהבנק יישא במימון, המדינה דוחה את קבלת התמורה — ובכך למעשה מסבסדת את המימון של הקבלנים.

2. הוזלה תיאורטית בלבד

החיסכון המוצהר של 100–200 אלף ₪ לדירה מבוסס על הנחות מופרכות של ריבית ומשך המתנה אחיד. בפועל, ברוב הפרויקטים המימון מתבצע בשלבים, ולכן ההשפעה האמיתית על העלות הכוללת תהיה מזערית.

3. עיוות יסודי – המחירים אינם פונקציה של עלות

מחירי הדירות בישראל אינם נגזרים מעלויות היזם אלא מציפיות שוק ספקולטיביות. גם אם יזם יחסוך עשרות אלפי שקלים, הוא לא יוריד מחירים אלא ישפר את הרווחיות או יקטין את סיכון האשראי שלו.

4. תמריץ שגוי

במקום לתקן את שורש הבעיה – עודף כסף זול וזרימת אשראי בלתי מבוקרת לשוק מנופח – המדינה מייצרת מנגנון חדש של אשראי ממשלתי לענף שכבר נהנה מהגנה מערכתית.

המשמעויות המאקרו־כלכליות

בשורה התחתונה

המהלך הנוכחי הוא גימיק תקשורתי עטוף ברפורמה פיננסית.

הוא עשוי להקל על קבלנים שנאבקים בתזרים, אך אין לו כמעט סיכוי ממשי להשפיע על מחירי הדיור.

מדובר בעוד מנגנון של "הנשמה מלאכותית" לענף שמחיריו מנותקים מערכי היסוד הכלכליים.

📘 English Summary Box

Land Payment Deferral: Reform or Financial Gimmick?

Israel’s Land Authority plans to let developers pay for state land and development costs in installments — a measure presented as a housing price reducer. In reality, it’s not a discount but a deferred payment scheme that transfers financing risk from banks to the state. The move may improve developers’ liquidity but will hardly lower apartment prices. It’s another attempt to prolong an unsustainable market through hidden credit expansion.

שיכפול מחירים וקריסת שוק הפינוי־בינוי

מבוא

קריסת שוק הפינוי־בינוי בישראל אינה מקרית. היא אינה תוצאה של מחסור בביקוש או של בירוקרטיה ממשלתית - אלא של ניוון מקצועי שיטתי.

במשך עשור לפחות נבנו שומות ותוכניות עסקיות על שכפול והעתקת מחירים, במקום על ניתוח כלכלי אמיתי של שווי פונדמנטלי.

הפרקטיקה של "לספר בכמה נמכרה הדירה ליד" החליפה את מהות המקצוע – בדיקת ערך, תועלת ותשואה – והפכה את השמאות לכלי המשכפל את הבועה במקום לבחון אותה.

המחיר החליף את השווי

שמאות מקרקעין נועדה לבחון ערך – לא לתעד מחיר.

אלא שבשנים האחרונות המחיר הפך לעוגן יחיד. שמאים, יזמים ובנקים סמכו על גרפים ולא על כלכלה.

במקום לבדוק את תזרים ההכנסות, את שיעור ההיוון ואת יחס שכר־דירה למחיר – הועתקו עסקאות מהסביבה והוצגו כשווי שוק.

כך נוצרה בועה מערכתית שבה כל אחד העתיק את השני, וכולם יחד איבדו את המצפן.

כאשר התשואה הופכת שלילית

הנתון שחייב היה להדליק נורה אדומה – הפך לשגרה.

כאשר התשואה על נכסי מגורים נמוכה מחצי מהריבית על ההלוואה שמממנת אותם, אין יותר רווחיות, אין תועלת, ואין הגיון כלכלי.

ועדיין – המשיכו לכתוב שומות ולחתום על הלוואות.

התוצאה: תוכניות עסקיות שאינן בנות קיימא, פרויקטים שלא יוצאים לדרך, ויזמים שנותרו עם עלויות אדירות על נייר בלבד.

בינה מלאכותית ככלי מגן

דווקא בעידן זה, בינה מלאכותית (AI) יכלה – ועדיין יכולה – להיות קו ההגנה הראשון מפני טעויות מערכתיות כאלה.

מערכת AI פשוטה, שמוזנת בנתוני שוק, תשואות, ריביות, עלויות מימון ויחסי שווי-מחיר, הייתה מסוגלת לזהות חריגות בזמן אמת:

להתריע על שומות מנותקות מהתשואה, על עסקאות במחירים לא כלכליים, ועל תוכניות עסקיות שאין להן בסיס ריאלי. בעולם שבו מקצועות שלמים מתמזגים עם אלגוריתמים, הבינה המלאכותית אינה מחליפה את השמאי – היא מגינה עליו.

היא מאפשרת לו לבדוק, לסנן, ולאמת נתונים במקום לשכפל אותם.

היא זו שהייתה יכולה לשאול את השאלה הפשוטה ששכחנו לשאול:

האם זה באמת שווה את זה?

היזמים, השמאים והציבור

יזמים שתכננו על מחירים של 2021 מגלים כעת שהשוק של 2025 לא מוכן לשלם.

הוצאות תכנון, ייעוץ, שיווק ורכישת זכויות נותרו ללא כיסוי.

הבנקים נחשפים לבטוחות שליליות, והציבור יידרש לשלם – דרך מערכת האשראי, הפנסיות והחיסכון הבנקאי.

שורש הבעיה: ניוון הפרקטיקה

הכשל איננו טכני, אלא מערכתי ומוסרי.

כאשר השמאות מתרוקנת ממשמעות כלכלית והופכת לפעולה טכנית של שכפול מספרים – היא חדלה להיות כלי ביקורת, והופכת לכלי הפצה של בועה.

זו אינה טעות בשוליים – זו הפרת חובת זהירות מקצועית.

רק חזרה לעקרונות של בחינת שווי ריאלי, לצד אימוץ טכנולוגיות ניתוח מבוססות־AI, תוכל להחזיר למקצוע את אמינותו.

לאן מכאן?

המשבר הנוכחי הוא לא "תקלה". הוא שיעור.

זהו הרגע שבו על השוק, הרגולטורים והשמאים להכיר בכך ש"שווי" איננו מספר - אלא תוצאה של ניתוח כלכלי אמיתי.

ובעידן שבו הבינה המלאכותית מסוגלת לבצע סימולציות, לחזות תשואות ולזהות בועות בזמן אמת, היא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה השמאית החדשה. מי שיאמץ את השינוי – ישרוד.

מי שימשיך לשכפל מחירים – ייעלם עם הבועה שהוא עצמו ניפח.

תיבה מסכמת באנגלית   

Summary Box (English)

Price Replication, Bubble Economics, and the Missed AI Warning For over a decade, Israel’s urban renewal market was driven by price replication, not value creation.
Developers, banks, and appraisers copied market prices instead of calculating economic worth.
As yields fell below mortgage rates, projects collapsed.
Artificial Intelligence could have been the safeguard — detecting irrational valuations, negative yields, and systemic risk in real time.
In the next cycle, AI won’t be optional. It will be the difference between analysis and imitation.

לספר בכמה נמכרה הדירה ליד – זו רק חצי עבודה

מחיר הוא עובדה. שווי הוא מסקנה.

לספר בכמה נמכרה דירה ליד – זו רק חצי עבודה, והחצי הפשוט שבה. כל אחד יכול לאתר עסקאות ולהעתיק מחירים ממאגרי מידע. אבל כאן בדיוק מתחילה עבודתו האמיתית של שמאי המקרקעין: לבחון את ההתכנות הכלכלית של המחיר אל מול השווי, ולבדוק את הערך הפונדמנטלי של הנכס באמצעות ניתוח גורמי היסוד.כאשר מסתפקים בהעתקת מחירים, מוותרים למעשה על הבדיקה הכלכלית שהיא לב-ליבה של השמאות. שמאות איננה תיעוד עסקאות אלא ניתוח ערך – בחינה אם המחיר שבו נמכר נכס עומד במבחן כלכלי של תשואה, סיכון, מימון ומצב שוק.שמאי מקצועי בוחן את הנתונים מעבר למספרים: הוא משווה את דמי השכירות לשווי השוק, מחשב את שיעור ההיוון בהתאם לסיכון האזורי ולריבית הריאלית, ובודק אם קיימת תשואה חיובית שתצדיק את המחיר. רק אז ניתן לקבוע שווי כלכלי אמיתי – שווי פונדמנטלי.כאשר המחירים מנותקים מהשווי הפונדמנטלי, נוצר שוק מדומה שבו מחירים מתדלקים מחירים, עד שאיש אינו שואל עוד אם העסקאות רווחיות או הגיוניות. כך נבנות בועות.

במילים אחרות – המחיר הוא עובדה, אך השווי הוא מסקנה. והדרך בין השניים איננה "לספר בכמה נמכרה הדירה ליד", אלא להבין למה היא נמכרה בכך המחיר – והאם העסקה בכלל הייתה כלכלית.

"מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה, שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל"

Summary Box (English)

Title: Price Is a Fact, Value Is a Conclusion

Summary:

Quoting nearby sales is only half the job — the easy half. True valuation begins where data ends: with critical analysis of economic feasibility, fundamental value, and positive yield validation. Market prices detached from fundamentals create illusionary markets where prices fuel prices — until the bubble bursts.

💡 השוואה: ידיעות ↔️ מחירים | מודיעין ↔️ שומה כלכלית

בדיוק כמו בעולם המודיעין, גם בשמאות מקרקעין קיימים שני שלבים מהותיים:

• איסוף הידיעות – שלב טכני של ליקוט נתונים: מחירים, עסקאות, מיקומים.
• עיבוד הידיעות למודיעין – שלב ניתוח הערך, הבדיקה הכלכלית, והסקת המסקנות.

המחירים עצמם הם רק ידיעות גולמיות. הם אינם מייצגים ידע או הבנה כלכלית. רק אחרי שהשמאי בוחן את הנתונים לעומק – משווה תשואות, מחשב שיעורי היוון, מנתח סיכונים ומוודא היגיון כלכלי – הופכות הידיעות למודיעין שמאי אמיתי: שומה כלכלית מבוססת.כששמאי עוצר בשלב הראשון בלבד, הוא בעצם נשאר קצין מודיעין שמדווח על מה ששמע — בלי לנתח, בלי לאמת, ובלי להבין את התמונה הגדולה. לעומת זאת, שמאי מקצועי הוא אנליסט שמבין מה עומד מאחורי הנתונים – האם מדובר בשוק בר קיימא או בבועה שמתדלקת את עצמה.

“מחירים הם ידיעות – שומה היא מודיעין”

הפוסט של גלית בן נאים, הגלוי, החבוי, הנסתר, המרומז והעקיצה שבו.

הפוסט של גלית בן נאים הוא מהחדים והעשירים ביותר שנכתבו לאחרונה על שוק הנדל"ן, כי הוא משלב נתונים, תובנות מבפנים והומור ציני שמסתיר ביקורת מערכתית חריפה.

הפוסט והגרף:

"כיום לא כלכלי לרכוש דירה להשקעה - עלות המימון גבוהה מהתשואה"

🧩 הפרשנות שלי לפוסט של גלית בן נאים

הגלוי – מה נאמר במפורש

גלית מצביעה על שני ממצאים עיקריים:

1. עודף היצע גובר בתל אביב – 10,420 דירות חדשות לא מכורות אינן “דירות דמיוניות”, אלא נכסים אמיתיים עם שלטי פרסום שמתחננים לקונים. כלומר, גם “בירת הביקוש” שקעה במלאי תקוע.
   👉 זהו סימן קלאסי לתחילת תיקון עמוק – כשהשוק החזק ביותר מתחיל לדמם.
2. המבצעים כבר לא עובדים – השימוש במונחים כמו “לעוף על המבצע” הוא אלגוריה צינית. בנאים רומזת שהקמפיינים נואשים, ומי שמנסה “להעיף” את המלאי למעשה מתרסק על הקרקע. הביטוי "לנחות לקרקע המציאות" מסמן את חזרת המחירים לערכם הפונדמנטלי.
3. הירידה החלה הרבה לפני הריבית – זו קביעה קריטית: היא שוללת את הנרטיב של הקבלנים והבנקים כאילו “הריבית אשמה”. בפועל, השוק התחיל להתקרר כבר באפריל 2022 — עוד לפני שריבית בנק ישראל בכלל החלה לטפס באמת.
4. פערי מחירים דרום-מרכז התהפכו – לראשונה זה עשור, הדרום מוכר יותר דירות חדשות מהמרכז. בעבר המרכז הוביל, וכעת הוא נחנק.
   זהו סימן מובהק של שוק לא בר קיימא: כשהאזור היקר מתייבש והזול ממשיך למכור, נוצר היפוך מאזן – תמרור אזהרה מובהק לבועה בשלבי פיצוץ.
5. 140% עליית מחירים ריאלית ב־15 שנה – הנתון הזה מפרק את הטענה שיש “עוד ביקוש”. הוא מזכיר שהמחירים עלו פי 2.4 בזמן שהשכר כמעט ולא זז. זהו פער שאי אפשר לסגור בלי קריסה – או בריבית או במחירים.
6. שאלה רטורית על הקבלנים – “מה יעשו עם הקרקעות במינוף גבוה?”
   זו שאלה שמציפה את מה שאף אחד לא מעז לומר: אין להם לאן לברוח. הם לכודים במינוף, במימון ובריבית, ולכן לא יפסיקו לבנות – גם אם זה לא כלכלי. זה התנהגות של שוק בפאניקה.

הסמוי – מה שלא נאמר במפורש

כאן מסתתר המסר העמוק של הפוסט, שכדאי להאיר:

1. ביקורת מרומזת על הבנקים – היא מציינת “דבריו של אחד מבכירי הבנקים” ומיד מתרחקת בעדינות.
   מאחורי הניסוח הדיפלומטי מסתתרת ביקורת על כך שהבנקים יצרו את הבועה, נהנו ממנה, וכעת טוענים שהכול תלוי בריבית.
   בפועל – הם מממנים עסקאות במחירים כפולים מהערך הכלכלי, והיום מחזיקים בבטוחות שליליות.
2. הגרף שלה הוא כתב אישום – הוא מציג את קריסת המכירות במרכז לעומת הדרום, ואת הזינוק בריבית בנק ישראל (הקו האדום).
   כשמשווים את זה, ברור: השוק איבד גובה עוד לפני הריבית, והריבית רק חשפה את מה שהיה חולה מלכתחילה.
3. האנלוגיה ההיסטורית לסוף מס רכוש – היא רומזת שהורדת מס רכוש ב־2000 ביטלה את “עלות האי־שימוש בקרקע” ופתחה את הפתח לספסרות קרקע.
   כלומר, השורש של הבועה הוא מדיניות מס רשלנית, לא מחסור בדירות.
4. המסר הסופי – “מה יעשו עם הקרקעות והפרויקטים שכבר פונו?” – זו אינדיקציה למלכודת מערכתית. המערכת לא יכולה לעצור את עצמה, ולכן תתרסק מעצמה.
   זהו ביטוי עקיף לכך שהשוק כבר עבר את נקודת האל־חזור.

תובנה מסכמת – הפרשנות שלי

הפוסט של גלית בן נאים הוא לא עוד עדכון סטטיסטי, אלא הצצה נדירה למחשבה של אחת הבכירות באוצר שאומרת בקול רך את מה שכל השוק מפחד להודות בו בקול רם:
השוק לא “מתקרר” – הוא מתפרק.
הדירות הלא־מכורות הן לא תקלה – הן הסימפטום.
המבצעים לא מעידים על שיווק יצירתי – אלא על בהלה מוסווית.
וזו רק ההתחלה של תהליך התפכחות ארוך שבו המחיר יתיישר סוף־סוף עם הערך הכלכלי האמיתי.

"כיום לא כלכלי לרכוש דירה להשקעה - עלות המימון גבוהה מהתשואה"

כך נשמעת הכחשה מערכתית: ניתוח לראיון של אורי יוניסי

צילום מסך אתר כלכליסט - כתובת הכתבה, כאן

ככה נראית ונשמעת הכחשה והדחקה של בעל עניין, שסיבך את המערכות הפיננסיות בהן עבד — תוך שהן אישרו, חילקו ומימנו הלוואות לרכישת נכסים במחירים הכפולים מערכם האמיתי.

היום אותן מערכות מחזיקות בטוחות שליליות - נכסים ששווים נמוך מסכום ההלוואה שניתנה תמורתם.

מעניין מה יאמרו להגנתם בוועדת החקירה שתקום בבוא היום.

הריאיון: נימה רגועה, בעיה עמוקה

בראיון פרישה ל״כלכליסט״, אורי יוניסי - לשעבר ראש חטיבת המשכנתאות בבנק לאומי - מנסה לשדר יציבות.

המסר המרכזי: “לא נראה ירידות מחירים דו־ספרתיות”, “הביקוש קיים”, “המערכת מתפקדת”.

זו רטוריקה בנקאית טיפוסית שמטרתה הרגעה - לא ניתוח כלכלי.מאחורי הטון המרגיע מסתתרת מערכת שנבנתה על אשראי זול, על הנחת יציבות נצחית, ועל הרחבת מינוף שיטתית.

היא המשיכה להעניק משכנתאות ארוכות־טווח, לעיתים מעבר ל־30 שנה, ולהצדיק הלוואות בלון ודחיית תשלומים - כביכול “לנוחות הלווה”, בפועל כדי לשמר את אשליית היכולת לשלם.

משכנתאות ארוכות ובלונים פיננסיים

כאשר הלוואה מבוססת על הנחה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות, כל דחייה בתשלום הופכת למינוף של הפסד עתידי.

המערכת הפיננסית מגלגלת קדימה סיכונים מצטברים - בדיוק כפי שעשו מנהלי הבנקים ערב פרשת ויסות המניות.הרחבת תקופות ההחזר ל־35 ואף 40 שנה איננה “פתרון” - היא דחייה של קריסה.

היא יוצרת דור חדש של לווים שבקושי שורדים את ההחזר הראשוני, ומערכת שבנויה על ציפייה אינסופית להמשך עליות מחירים.

עודף היצע במסווה של "מחסור"

בראיון נטען כי קיים "מחסור של מעל 110 אלף יחידות דיור".

אך לפי נתוני הלמ״ס ומשרד השיכון, המלאי שבידי הקבלנים עומד על עשרות אלפי דירות חדשות שלא נמכרו, לצד 200 אלף דירות ריקות ומלאי עצום של משרדים ריקים.

מדובר בעודף היצע ממונף, לא במחסור.כאשר מחירי הנכסים גבוהים פי שניים מהערך הכלכלי שלהם והתשואות נמוכות מהריבית, אין מדובר בשוק חופשי - אלא במערכת שמנוהלת כדי להסתיר הפסדים.

האחריות המוסרית והמשפטית

הבעיה איננה רק כלכלית - היא מוסרית.

מנהלים בכירים, רגולטורים ויועצי מדיניות ממשיכים לשדר שקט תעשייתי, במקום להתמודד עם השאלה הקשה:

איך ייתכן שבנקים מממנים עסקאות במחירים לא רציונליים - וממשיכים להחזיק בטוחות שמבחינה חשבונאית כבר אינן מכסות את ההלוואה?יום אחד תוקם ועדת חקירה.

ושם יצטרכו להסביר לא רק את הכשלים - אלא גם את השתיקה.

השורה התחתונה

הראיון עם יוניסי איננו סתם פרישת בכיר.

הוא עדות חיה להמשך ההכחשה של מערכת בנקאית שנלכדה בבועה.

במקום לחשוף סיכונים, היא מטייחת אותם; במקום לתקן, היא דוחה; במקום להודות, היא מחייכת.

ההיסטוריה מלמדת שהדחקה אינה אסטרטגיה - היא סימפטום לקריסה מתקרבת.

כשהבנקים הם המעסיק – הביקורת נעלמת

כסף קונה הכל, גם שתיקה מקצועית.המערכת השמאית בישראל מצויה בניגוד עניינים מובנה.

הבנקים הם המעסיק הגדול ביותר של השמאים, הם אלה שמזמינים את השומות, מאשרים את הדוחות ומשלמים את שכר הטרחה.

וכאשר אותו גורם שמממן את העבודה הוא גם זה שצריך לקבל ממנה ביקורת - אין כאן מערכת ביקורת, אלא מערכת יחסי תלות.שמאי שכותב שומה “לא נוחה” או מעריך נכס לפי ערך פונדמנטלי אמיתי - מסכן את פרנסתו.

שמאי שמתרגם “שווי שוק” ל“בכמה נמכרו דירות ליד” - מתוגמל.

כך נוצרה תעשיית שכפול מחירים, לא שוק של הערכות שווי אמיתיות.

מקצוע שמאבד את עצמאותו

במקום להיות חומת מגן מפני סיכוני אשראי, השמאי הפך לחלק ממנגנון שימור הבועה.

הוא יודע מה הבנק רוצה לשמוע - ומספק את זה.

הוא יודע מה הקבלן מצפה לראות - ומתאים את המספר.

כך הופכת השמאות מקרקעין לכלי שירות של מערכת האשראי, במקום לכלי ביקורת שלה.

השתיקה כשותפות

הבנקים יודעים זאת היטב. הם רכשו לא רק את הנכסים - אלא גם את הדומיננטיות על תהליך קביעת ערכם.

ולכן, לא נשמעת ביקורת. לא מצד איגוד השמאים, לא מצד ועדת התקינה, לא מצד הרגולטור.

כולם שותקים, מפני שכולם תלויים במערכת.אבל שתיקה כזו איננה ניטרלית. היא שותפות לפשע כלכלי.

השורה התחתונה

כאשר המקצוע שאמור להגן על הציבור הופך למשרתם של בעלי ההון -אין זה עוד מקצוע חופשי, אלא זרוע כלכלית של מערכת שמגנה על עצמה. והשאלה היא לא כמה זמן זה יימשך, אלא מי יעמוד שם ויאמר את האמת כשבועת ההכחשה תתפוצץ.

ועדת התקינה – מראית עין של מקצועיות, בפועל ועדת טיוח וכיסתוח

ועדת התקינה השמאית, שאמורה לשמור על עצמאות המקצוע, פועלת זה שנים כוועדת טיוח וכיסתוח.

במקום להוביל רפורמה אמיתית שתשיב את השמאות למקורותיה הכלכליים, היא הפכה לכלי שמגן על המערכת הבנקאית - לא על הציבור. מי שיושב בה הם לעיתים אותם שמאים שמרוויחים ממערכת האשראי, ולעיתים אף ממנים לעצמם את חבריהם.

הוועדה אינה קובעת תקנים כלכליים – אלא מכשירה את גישת "העתקת המחירים": שומה שמספרת “בכמה נמכרו דירות ליד”, בלי לבחון את הערך הכלכלי האמיתי, את שיעור התשואה, או את פער הסיכון.כך נולדה מציאות מקצועית שבה השומה הפכה למסמך טכני, לא למסקנה כלכלית;

והתקן – לא לכלי מדעי אלא למנגנון הגנה על האינטרסים של מי שגרמו לבועה.

השורה התחתונה

ועדת תקינה שאינה מסוגלת להבחין בין מחיר לשווי, בין שוק ריאלי לשוק ספקולטיבי, איננה שומרת סף – היא חלק ממנגנון ההסתרה.

והיא תישפט על כך, בדיוק כמו הבנקים והרגולטורים שאפשרו את המשבר להתרחש.

🟠 English Summary Bo

"Denial at Its Finest"

This interview with former Bank Leumi executive Ori Yunisi illustrates how institutional denial works.

Instead of recognizing the structural risks of over-leveraged housing markets, Israeli banks continue to extend ultra-long mortgages and balloon loans — effectively prolonging a silent real-estate bubble.

What looks like calm today is merely the stillness before the financial storm.