מניפולציה סטטיסטית בשוק הדיור: למה “לספר בכמה נמכרה הדירה ליד” איננו שמאות ואיך בוחנים שווי אמיתי

תקציר מנהלים

הנתונים הרשמיים “נראים” יציבים, אבל השוק מתוחזק במגוון טכניקות שמכסות על ירידות מחירים בפועל: הנחות מוסוות, עסקאות בין-חברתיות, פריסות תשלום חריגות, והטבות מחוץ לחוזה. כאשר המדד רואה מחיר ברוטו והציבור רואה מבצעי מימון – נוצר פער שמזין את נוון גישת ההשוואה. התרופה המקצועית: מעבר לבדיקת שווי פונדמנטלי עם מבחן תשואה-מול-עלות-הון ו-DSCR. תשואה שלילית (או נמוכה מהריבית האפקטיבית) היא דגל אדום – לא “עוד נתון”.

1) איך מחזיקים את המחיר “גבוה” לעיני המדדים

הטכניקות חוזרות על עצמן, גם כשמחליפים להן שמות:

• הנחות מוסוות: “שדרוג מפרט”, “בלון” תקופתי, ריהוט ומכשירים, מימון עו״ד/אגרות – הכול שווה כסף, אך אינו מקטין את “מחיר העסקה” הרשום.
• דחיות ותזמוני תשלום: פריסות חריגות/ריבית מסובסדת/גרייס – משפרות תזרים לקונה וסטטיסטית “שומרות מחיר”.
• עסקאות בין חברות קשורות: נראות כ”מחיר שוק”, בפועל – ויסות מלאי והצפת שווי.
• התחייבויות עתיד: התחייבות לשכירות/ buyback/ put אופציונלי – ערך כלכלי שאינו משוקלל במחיר המדווח.

תוצאה: מדדי עסקאות ונתוני רשויות קולטים מחיר ברוטו; ההטבה “נבלעת”. מי שמעתיק מחירים בלי כלכלה – מחזק מצג מדומה.

2) למה גישת “לספר בכמה נמכרה הדירה ליד” קרסה מקצועית

גישת ההשוואה אינה “קרבת מחיר”; היא השוואת ערכים כלכליים מתוקננים. כשהשוק מלא בהטבות ומבני מימון, השוואת מחיר גולמי לשכן היא חיקוי עיוור.

השלכות:

• פער שיטתי בין מחיר מדווח לערך כלכלי.
• מכפילי שכירות (Price-to-Rent) מתנפחים בלי הסבר בהכנסות.
• קונסיסטנטיות מדומה: שוטף סטטיסטי “נראה יציב” בעוד שהשוק בפועל מתמכר למימון לא בר קיימא.

3) בדיקת שווי פונדמנטלי: המסגרת המחייבת שמאי

הכלל הפשוט: הנכס צריך לייצר תזרים שמכסה את ההון שמממן אותו.

שלושה מבחנים משלימים:

(א) מבחן תשואה מול עלות ההון

• העריכו NOI (שכ״ד נטו לאחר ריקון, תחזוקה, ניהול, ביטוח, ארנונה לשוכר/משכיר לפי מודל).
• חשבו Cap Rate: ( \text{Cap} = \frac{\text{NOI}}{\text{Price}_{\text{effective}}} )
• השוו לריבית משכנתא אפקטיבית + פרמיית סיכון (מיקום, סוג נכס, סיכון שוכר, נזילות).
  כלל אצבע: אם Cap < Cost of Debt (אפקטיבית) → המחיר לא בר קיימא במימון סטנדרטי.

(ב) מבחן DSCR (Debt Service Coverage Ratio)

( \text{DSCR} = \frac{\text{NOI}}{\text{Annual Debt Service}} )

• למגורים בהון עצמי “שפוי”, DSCR ≥ 1.2 הוא סף שמרני.
• DSCR < 1 משמע תשואה שלילית – תזרים לא מכסה חוב; כל עליית ריבית/ירידת שכר דירה → פגיעה מיידית בכושר שירות.

(ג) מחיר אפקטיבי (Net of Incentives)

• תמחור ערך כל ההטבות/הנחות/המימון המסובסד → המרה לשווי נוכחי → ניכוי מהמחיר הנקוב.
• ההערכה ההשוואתית תיעשה על Price_effective בלבד.

4) סימני אזהרה לשוק לא בר-קיימא

• תשואה נטו < ריבית אפקטיבית במשכנתאות.
• דיסוננס: מחירי קבלן גבוהים ממחירי יד-שנייה דומות לאורך זמן.
• מלאי יזמים/ימי שיווק עולים, לצד קמפיין “מבצעים” – והמחיר הרשום נותר קשיח.
• ריבוי עסקאות קשורות/חילופי קרקעות “לשמירת מחיר”.
• פערי טרנזקציה: ריבוי הטבות שלא נרשמות, תנאי מימון “מיוחדים”, החזרי שכירות מובטחים.

5) מתודולוגיה שמאית מוצעת (צ’ק-ליסט עבודה)

1. איסוף תמריצים: זיהוי והיוון הטבות → המרתן לשווי כסף וניכוי.
2. קביעת NOI ריאלי: ריקון תקין, שמאות תפעולית, השוואות שכ״ד נטו.
3. בדיקת Cap מול עלות הון: ריבית משכנתא אפקטיבית + פרמיית סיכון.
4. חישוב DSCR בתרחישי ריבית/ריקון/שכר דירה.
5. בדיקת עקביות: יד-שנייה מול קבלן; עסקאות קשורות; שונות חריגה.
6. טווח ערך פונדמנטלי: הצגת טווח ולא נקודה, עם נימוקי סיכון/אי-ודאות.
7. גילוי נאות מלא על תיקוני מחיר עקב הטבות ומימון – כחלק אינטגרלי מהשומה.

6) מדיניות נדרשת לרגולטורים ומפרסמי נתונים

• דיווח כפול לעסקאות: מחיר ברוטו ולצדו מחיר נטו-הטבות (חובה לתמחר הטבה).
• נוהל גילוי הטבות בטופס ייעודי המחויב בדיווח; קנסות על אי-דיווח.
• מדד עסקאות חלופי נטו-הטבות לשימוש מוסדי וציבורי.
• כללי מימון לפי ערך פונדמנטלי (LTV על מחיר אפקטיבי בלבד; מגבלות DSCR).
• עדכון תקינה שמאית: להגדיר במפורש שהשוואה מחייבת נטרול הטבות ועמידה במבחן תשואה-מול-עלות-הון.

7) מה עושה משק-בית/משקיע היום (פרקטיקה)

• מבקשים גילוי מלא לכל הטבה בכסף – ומנכים אותה ממחיר העסקה.
• מחשבים NOI, Cap, DSCR בתרחיש שמרני (ריבית ↑, שכ״ד ↓ 5%–10%).
• אם DSCR < 1.1 גם אחרי הנחות זהירות – זו נורה אדומה.
• משווים מחיר קבלן מול יד-שנייה שקולה – אם פרמיית “חדש” גבוהה מדי ואינה מגובה בתזרים, להתרחק.
• לא “קונים ריבית”, קונים נכס שעומד בכלכלה.

8) סיכום: להחזיר את גישת ההשוואה להיות כלכלית

בזירה שבה תמחור ברוטו מוסווה כמחיר אמיתי, חובת השמאי היא לבלום את האשליה:

• להמיר הטבות לכסף,
• לבחון תשואה מול עלות ההון,
• להציב DSCR מינימלי,
• ולהציג טווח ערך פונדמנטלי מנומק.

בלי זה, אין שמאות – יש שכפול מחירים.

נספח קצר: דוגמה מספרית (סכמטית)

• מחיר נקוב קבלן: 2,000,000 ₪
• הטבות (שדרוגים, ריהוט, עו״ד, ריבית מסובסדת מהוונת): 120,000 ₪ → מחיר אפקטיבי: 1,880,000 ₪
• שכ״ד חודשי שוק: 6,800 ₪ → ברוטו 81,600 ₪/שנה
• נטרולים (ריקון 5%, אחזקה/ניהול/ביטוח 12%): NOI ≈ 81,600×0.95×0.88 ≈ 68,270 ₪
• Cap ≈ 68,270 / 1,880,000 ≈ 3.63%
• ריבית אפקטיבית משכנתא: נניח 5.2% → Cap < Cost of Debt → לא בר-קיימא ללא הון עצמי/הנחה מהותית.
• משכנתא 70%, פירעון שנתי ≈ 90–95 אל״ש → DSCR ≈ 0.72–0.76  (דגל אדום).

קריאה לפעולה

לשמאים: לאמץ פרוטוקול בדיקות מחייב ולדווח מחיר אפקטיבי לצד טווח ערך פונדמנטלי.

לרגולטורים: לחייב גילוי, לבנות מדד נטו-הטבות, ולכוון אשראי לפי DSCR ו-LTV על מחיר אפקטיבי.

לציבור: לא לקנות “מבצע” – לקנות כלכלה שמחזיקה מים.

English Summary Box

Title: Statistical Manipulation in Housing: Why “Price Next Door” Isn’t Valuation

Key Points:

• Developers preserve list prices via hidden incentives (spec upgrades, subsidized financing, buybacks), so official stats record gross prices.
• Copy-paste comparables = methodological failure; proper valuation requires economic normalization and fundamental value testing.
• Use Net Price (net of incentives), compute NOI, Cap Rate, and DSCR; if Cap < effective mortgage rate or DSCR < 1.1 → red flag.
• Policy asks: mandatory disclosure of incentives, a net-of-incentives transaction index, and credit rules tied to fundamental value & DSCR.
• For buyers: don’t buy “low rate” marketing—buy cash flows that cover the cost of capital.

המונחים "ריקון תקין" ו־"שמאות תפעולית" שייכים לשפה המקצועית של ניתוח תשואה ותמחור פונדמנטלי, והנה פירושם המדויק:

🔹 ריקון תקין (Normal Vacancy / Stabilized Vacancy)

זהו שיעור ריקון נורמטיבי וצפוי שמתקיים גם בנכס מתפקד היטב בשוק תקין — כלומר, לא מצב חירום אלא מצב של מחזוריות טבעית.

במילים אחרות: תמיד יש תקופה שבה דירה עומדת ריקה בין שוכרים, או משרד שמוחלף.

• במגורים: ריקון תקין נע סביב 3%–5%, תלוי באזור ובתחרות.
• במשרדים או מסחר: בין 7%–12% נחשב תקין, תלוי בסוג הנכס ובמיקום.
• הרעיון: גם אם כל השוק "בתפוסה מלאה", אי אפשר להניח 100% תפוסה נצחית — ולכן מפחיתים מההכנסה הפוטנציאלית שיעור קטן שמייצג את הסיכון והריקון המחזורי.

הנתון הזה קריטי כדי לחשב NOI (Net Operating Income) אמיתי, ולא הכנסה תיאורטית.

🔹 שמאות תפעולית (Operational Valuation / Income Approach)

זהו מונח המתאר שומה המבוססת על תפקוד הנכס כתשתית מניבה, ולא רק על עסקאות השוואה.

היא בוחנת את היכולת התפעולית של הנכס לייצר תזרים, בדיוק כמו שבוחנים חברה עסקית לפי הרווח התפעולי שלה.שמאות תפעולית כוללת:

• ניתוח הכנסות נטו (שכ״ד לאחר ריקון והוצאות ניהול/תחזוקה).
• בחינת הוצאות תפעול שוטפות.
• ניתוח סיכוני ריקון, תחלופת שוכרים, ויכולת שימור תזרים.
• המרה של ה־NOI לשווי באמצעות Cap Rate (שיעור היוון פונדמנטלי).

במילים פשוטות:

במקום "כמה נמכר ליד", שואלים כמה שווה הנכס לפי מה שהוא באמת מייצר.

🔸 דוגמה חישובית קצרה:

נניח:

• שכ"ד חודשי: 8,000 ₪
• ריקון תקין: 5%
• הוצאות ניהול ותחזוקה: 10%

אז ההכנסה התפעולית נטו:

[NOI = 8,000 × 12 × (1 - 0.05 - 0.10) = 81,600 × 0.85 = 69,360 ₪]

אם שיעור ההיוון (Cap Rate) 5% ⇒

[Value = 69,360 / 0.05 = 1,387,200 ₪]

כלומר – זו השומה התפעולית, המשקפת את ערך הנכס לפי היכולת הכלכלית שלו, ולא לפי “בכמה נמכר ליד”.

מונחי יסוד: ריקון תקין ושמאות תפעולית – הסבר קצר, עם דוגמה מספרית והשלכה ישירה על תמחור פונדמנטלי.

🟦 תיבת ידע מקצועית: ריקון תקין ושמאות תפעולית

ריקון תקין (Normal Vacancy / Stabilized Vacancy)

זהו שיעור ריקון נורמטיבי וצפוי הקיים בכל נכס מניב — גם בנכס "מושלם". הוא מבטא את פרקי הזמן שבהם הנכס עומד ריק באופן טבעי בין שוכרים, או בשל תחלופה, תחזוקה, או שינויי ביקוש נקודתיים.

• במגורים: 3%–5% נחשב ריקון תקין.
• במשרדים ושטחי מסחר: 7%–12%, תלוי באזור ובאופי הנכס.

כלומר, גם בשוק "בתפוסה מלאה" לעולם לא ניתן להניח 100% תפוסה קבועה. לכן, נדרש לנכות מההכנסה הפוטנציאלית שיעור קטן של ריקון כדי לחשב תשואה ריאלית ונכונה.

שמאות תפעולית (Operational Valuation / Income Approach)

שמאות תפעולית בוחנת את הנכס כמערכת כלכלית מייצרת תזרים, ולא רק כפריט סטטיסטי להשוואת מחירים. היא נועדה לקבוע את שוויו הפונדמנטלי – כלומר, הערך שנגזר ישירות מההכנסות נטו שהנכס מסוגל להפיק לאורך זמן.מרכיביה העיקריים:

1. ניתוח הכנסות תפעוליות נטו (NOI) לאחר ניכוי ריקון, תחזוקה, ניהול וביטוחים.
2. בחינת יציבות תזרים – סיכון ריקון, משך חוזים, תחזוקת נכס ושוכר עוגן.
3. חישוב שיעור ההיוון (Cap Rate) לפי עלות ההון וסיכון הנכס.
4. הפקת השווי לפי נוסחת הערך הפונדמנטלי:
   [Value = \frac{NOI}{Cap\ Rate}]

דוגמה מספרית:

נניח כי שכר הדירה החודשי הוא 8,000 ₪.

שיעור הריקון התקין: 5%

הוצאות תחזוקה וניהול: 10%

שיעור ההיוון (Cap Rate): 5%

 NOI = 8,000 × 12 × (1 - 0.05 - 0.10) = 69,360 ₪ 

[שווי פונדמנטלי = {69,360} / {0.05} = 1,387,200 ₪ ] כלומר – השווי האמיתי של הנכס, הנגזר מתפקודו הכלכלי, נמוך בכ־30% מהמחיר הנקוב בשוק אם המחיר הנוכחי עומד על 2 מיליון ₪.

זהו בדיוק ההבדל שבין הערכת מחיר לבין הערכת שווי.

⚖️ מסקנה:
שמאי שאינו בוחן את רמת הריקון התקין ואת ההכנסה התפעולית האמיתית, אינו מבצע שמאות – הוא משכפל מחירים.
שמאות תפעולית היא הכלי היחיד שמאפשר לחשוף את השווי הכלכלי הפונדמנטלי ולזהות בועה גם כשהנתונים הסטטיסטיים "נראים יציבים".

🟧 להחזיר את גישת ההשוואה להיות כלכלית

גישת ההשוואה נולדה ככלי כלכלי – לא ככלי טכני. מטרתה המקורית הייתה להשוות ערכים פונדמנטליים בין נכסים דומים, תוך נטרול ההבדלים המבניים, הכלכליים והמימוניים.

אלא שבשנים האחרונות הפכה הגישה למעין מכונת שכפול מחירים, המעתיקה עסקאות כפי שהן, בלי לשאול אם המחיר עצמו הגיוני כלכלית.הגישה המקורית – זו שעליה הושתתה תקינה שמאית בעולם – מניחה כי:

1. מחיר השוק הוא נקודת מוצא בלבד.
2. תפקיד השמאי הוא לבחון את ההיתכנות הכלכלית של המחיר – לא לאשרר אותו.
3. כאשר המחירים חורגים מיחס תשואה/סיכון סביר, השמאי נדרש להתערב מקצועית ולבצע תיקון כלכלי.

בישראל, הגישה הוסטה לכיוון דיווחי מחירים “יבשים”:

הדגש עבר מהבנה כלכלית של עסקאות – לשאלה הבירוקרטית “בכמה נמכר ליד”.

ההשלכה הרסנית: שוק שמאות שמתחזק את הסטטוס-קוו במקום לנתח את ערכי היסוד, ובכך מתפקד כחלק מהמנגנון שמתחזק את הבועה.

🟩 תיבת ידע: גישת ההשוואה הכלכלית – איך היא אמורה לפעול

1. מהות הגישה הכלכלית

הגישה הכלכלית להשוואה מבוססת על עקרון פשוט:

ערך הנכס נגזר מיכולת ההכנסה שלו, ולא ממחירו של השכן.

לפיכך, כל השוואה חייבת לעבור נרמול כלכלי – כלומר, הפיכת מחירי העסקאות להשוואה שוות תנאים מבחינת:

• רמות מימון והטבות (לניכוי).
• הכנסות צפויות (להשוואה).
• סיכון, מיקום, ריקון תקין ותנאי שוק.

ההליך המקצועי הוא כזה:

1. איסוף עסקאות השוואה.
2. נטרול רכיבי מימון והטבות – כדי להגיע למחיר אפקטיבי נטו.
3. חישוב תשואה (Cap) לכל עסקה – קבלת תשואת השוק הריאלית.
4. השוואת Cap בין עסקאות דומות – לא רק מחיר למ"ר.
5. קביעת טווח ערך פונדמנטלי, תוך מתן משקל לעסקאות בעלות Cap תקין בלבד.

כך הופכת “גישת ההשוואה” לגישת ההיגיון הכלכלי.

2. דוגמה להשוואה כלכלית נכונה

גישת ההשוואה הכלכלית תבחר בעסקה ב׳ או ג׳ כנקודות ייחוס, ולא בדירה א׳ היקרה יותר.

כך נקבע שווי פונדמנטלי המשקף מציאות ולא מניפולציה.

3. אחריות השמאי

על השמאי להיות “החיישן המקצועי של השוק” – לא שופר של הנתונים.

אם הוא מזהה שחלק גדול מהעסקאות מציגות תשואה נמוכה מהריבית, עליו:

• לציין זאת במפורש בשומה.
• להפחית משקל השוואתי לעסקאות כאלה.
• להפעיל שיקול דעת כלכלי עצמאי, גם אם זה חורג ממחירי השוק.

גישה זו מגנה על המקצוע, על הציבור, ועל עצם האמון בשמאות.

⚖️ סיכום – מהות גישת ההשוואה הכלכלית

הגישה הכלכלית איננה “חדשנות” אלא חזרה לשורשים:

למקום שבו שמאי אינו מצטט מחיר, אלא בוחן ערך.

היא דורשת אומץ, אחריות מקצועית, והבנה של השוק כאורגניזם כלכלי – לא כלוח מחירים.כל עוד שמאים ישוו מחירים בלי לבדוק את הכלכלה שמאחוריהם,

השמאות תהיה כלי המשמר את הבועה.

אך כאשר השוואה הופכת לניתוח פונדמנטלי –

השמאות הופכת למגדלור של אמת בתוך ים הנתונים המזויפים.

שכפול מחירים ≠ גישת השוואה

הניוון של פרקטיקה שהפכה לשגרה

לספר בכמה נמכרה הדירה ליד איננו מעשה של שמאות – זו פעולה טכנית, שטחית, חסרת עומק.

זו איננה “גישת ההשוואה”, אלא עיוות שלה.

גישת ההשוואה נולדה ככלי כלכלי שמטרתו לבחון עסקאות השוואה ולגזור מהן שווי ריאלי, לא מחיר מצוטט. עם השנים, הפכה הפרקטיקה לכלי של שכפול והעתקה – מנגנון אוטומטי שמעתיק מחירים מבלי להבין את המשמעות הכלכלית שמאחוריהם וחמור מכך - מבלי לבדוק אותם אפילו לא בדיקה בסיסית ביותר.

זו איננה הערכה – זו שיכפול טעות, וגרוע מכך: הנצחת אנומליה.

נדל"ן הוא לא מחיר – הוא מכונת מזומנים

נדל"ן איננו מוצר מדף. הוא מכונה לייצור מזומנים, ולכן שוויו נמדד ביכולת שלו להניב תשואה חיובית לאורך זמן.

שמאי מקצועי אינו בודק “כמה שילמו”, אלא האם המחיר כלכלי.

הוא שואל:

• האם המחיר עומד ביחס סביר להכנסה מהנכס?
• האם הוא משקף ריבית מימון ותשואה תקינה?
• האם הוא מגלם רמת סיכון ריאלית?

עסקה שנעשית במחיר כפול מערך כלכלי – איננה “נתון השוואה”, אלא אזהרה.

כשמעתיקים – לא מעריכים

כאשר שמאי מסתפק בהעתקת מחירים, הוא למעשה מוותר על גישת ההשוואה עצמה.

הוא מוותר על הבדיקה, על הניתוח, על היכולת לזהות חוסר איזון בין מחיר לשווי.

במקום להעריך ערך – הוא מחקה רעש.

וכך השוק כולו הופך לזירה של הדבקה, שבה “ערך” כבר אינו נבחן, אלא מצוטט. 

שמאי אמיתי בודק את ההיגיון הכלכלי.

הוא שואל: האם המחיר הזה יכול לעמוד במבחן הזמן?

כי שווי שאיננו כלכלי – לא יחזיק מעמד, גם אם כולם חוזרים עליו.

הוא איננו בר קיימא.

חזרה לבסיס – הערכה ולא שכפול

גישת ההשוואה המקורית נשענת על תהליך לוגי:

• איסוף עסקאות דומות
• ניתוח נתוני מימון, מיסוי, ותנאי שוק
• התאמות כלכליות
• גזירת ערך פונדמנטלי

זוהי גישת ההשוואה האמיתית – לא “כמה נמכרה הדירה ליד”, אלא “כמה ראוי שתימכר בהתחשב בתשואה, בסיכון ובתנאי השוק” או כמו שכולנו למדנו בתורת השמאות:

"מחיר הוא נתון שוק שהתקבל בעבר או מתקבל בהווה. שווי הוא מסקנה כלכלית על מחיר שראוי שיתקבל".

מסקנה

העתקה היא קיצור דרך; שמאות היא אחריות.

מי שמשכפל מחירים במקום לנתח ערכים – לא מבצע גישת השוואה, אלא מוותר עליה.

Summary Box (English)

Title: Price Replication Is Not the Comparison Approach

Summary:

Repeating nearby sale prices is not valuation-it’s imitation. True comparative valuation analyzes whether prices are economically sustainable. Real estate is a cash-flow machine, not a number on a screen. A professional appraiser must assess yield, DSCR, and risk-not copy market noise.

בעברית הביטוי "בר קיימא" משמש לתיאור דבר שיכול להתקיים ולהחזיק מעמד לאורך זמן, ובאנגלית המונח המקביל "sustainable" אכן נובע מאותו רעיון בדיוק.

🔹 מקור המילה באנגלית

המילה sustainable נובעת מהלטינית:

• sustinere = להחזיק, לתמוך, לשאת (שילוב של sub – מתחת, ו-tenere – להחזיק).
  ומשם המשמעות התפתחה ליכולת לתמוך או להחזיק משהו לאורך זמן מבלי שיקרוס.

🔹 הקבלה לשפה העברית

בעברית, הביטוי "בר קיימא" נבנה מצירוף מילים מקראי–תלמודי:

• "בר" = בעל/ראוי ל–
• "קיימא" = קיום, עמידות, היכולת להחזיק מעמד.
  לכן, הביטוי מתאר דבר שיש בו יכולת קיום מתמשכת.

🔹 שימושים מקבילים

גם בשפה וגם במשמעות הכלכלית, "בר קיימא" = משהו שמחזיק לאורך זמן, שאיננו רגעי או מקרי

שווי בר קיימא = Sustainable Value

באנגלית, המונח sustainable נובע מהמילה הלטינית sustinere – “להחזיק לאורך זמן”.

בעברית, הביטוי בר קיימא מתאר בדיוק אותו רעיון: משהו שניתן להחזקה, שיש בו עמידות ויכולת להתקיים לאורך זמן.בעולם הנדל״ן, ההבדל בין מחיר רגעי לבין שווי בר קיימא הוא לב ההבחנה בין ספקולציה לכלכלה.

מחיר עשוי להיות תוצר של אופוריה, ריבית נמוכה או מניפולציה תקשורתית – אך שווי בר קיימא הוא ערך שנבחן במבחן הזמן:

האם הנכס מסוגל להניב תשואה ריאלית, לעמוד בעלויות המימון, ולהמשיך לשרת ביקוש אמיתי גם כשנסיבות השוק משתנות?שמאי מקצועי בוחן sustainable value – לא את המחיר של היום, אלא את הערך שיישאר גם מחר.

זה ההבדל בין מדידת שוק לבין הבנתו.

שווי בר קיימא = Sustainable Value

באנגלית, המונח sustainable נובע מהמילה הלטינית sustinere – “להחזיק לאורך זמן”.

בעברית, הביטוי בר קיימא מבטא את אותו עיקרון בדיוק: דבר שיש בו עמידות, יסוד כלכלי, ויכולת להתקיים גם כשהתנאים משתנים.בעולם הנדל״ן, ההבחנה בין מחיר רגעי לבין שווי בר קיימא היא ההבדל שבין תגובה רגעית למציאות כלכלית לבין הבנה מעמיקה של ערך.

מחיר עשוי לנבוע מהתלהבות רגעית, ריבית זמנית או אווירה תקשורתית – אך שווי בר קיימא נבחן על פי שאלת היסוד:

האם הנכס מסוגל להניב תשואה ריאלית, לעמוד בעלויות המימון ולהמשיך להיות כלכלי לאורך זמן?שמאי מקצועי בוחן sustainable value – לא את מה שהשוק אומר היום, אלא את מה שהכלכלה תאשר מחר.

זה ההבדל בין חיקוי השוק לבין הבנתו.

Summary Box (English)

Title: Sustainable Value - The Real Measure of Property Worth

Summary:

In valuation, sustainable value means an asset’s ability to maintain its economic logic over time.

A price may rise from hype or cheap credit, but only sustainable value endures when conditions change.

Professional appraisers measure not the price of today, but the value that can survive tomorrow - the essence of real, lasting worth.

✔ עובדות מוצקות

• בכתבה של Bizportal דווח כי בשוק הדירות החדשות קבלנים משתמשים בהנחות משמעותיות ורכיבים שאינם משוקפים בנתוני המדידה הרשמיים:

  “הקבלנים כבר מחלקים ריהוט, שכר דירה, מימון למשכנתא ואפילו רכב חדש… חמישה חודשים ברציפות המדד יורד … אבל המדד הרשמי לא משקלל את המבצעים וההנחות.” (ביזפורטל)

• בכתבה נוספת צוין ששיעור הדירות החדשות עם “מבצעי מימון” הגיע ל-55 % בפברואר 2025 - כלומר: יותר ממחצית עסקאות הפרויקט החדש כללו הטבות מימון. (ביזפורטל)
• עוד דווח כי "מחירי הדירות בשטח ירדו מעל 5% אך במדדים הרשמיים הירידה מופיעה מתונה יותר" וזאת בשל החבאת הנחות והטבות. (ביזפורטל)

❗ למה זה מעוות את שימוש בגישת “שכפול והעתקת מחירים” הנחזית ל"גישת ההשוואה":

• כשקבלנים מעניקים הנחות/הטבות שאינן משתקפות במחיר הקלף הרשמי – אז העסקאות שמופיעות במערכת כגון כרמן הן מחורשות: הן מציגות מחיר מדווח גבוה ממה שהרוכש בפועל משלם תוך קיזוז ההנחה.
• לכן, שמאי שמסתמך על “כמה נמכרה דירה ליד” מתוך נתוני כרמן ומתעלם מהפרמטרים האמיתיים של העסקה (הטבות, מימון, שיריוד זמן, דחיית תשלום) – עושה ניוון מקצועי: הוא משתמש בנתון לא מאומת כדי לגזור שווי.
• למעשה, החישוב הופך ל”העתקת מחירים” של מספרים מנופחים או מטושטשים – בלי להסתכל על התשואה, התנאים, מימון, ודחיית תשלום. זה מנוגד למה שצריך להיות בגישת ההשוואה המקצועית.

🔍 המשמעות הכלכלית

• אם שמאי משמעותי מתבסס על מחיר דירות סמוכות מבלי לעשות התאמות לתנאי העסקה - מדובר בסיכון ממשי לכך שהשווי שהוא קובע יהיה גבוה מהערך הכלכלי האמיתי.
• בשוק שבו רוצים להעריך נכס על-פי תשואה וסיכון - התעלמות מההנחות/הטבות מובילה לכך שהשווי הנקוב לא עמד במבחן התשואה.
• מאחר שמערכת ההלוואות, הבנקים, והרשויות מסתכלות על שווי שמאי כדי להעניק מימון – טעות בשווי מביאה לתשתית סיכון פיננסי, בדיוק כפי שאתה מזהיר במחקריך.

📌 מסקנה ביקורתית

הפרקטיקה של “לספר בכמה נמכרה דירה ליד” – איננה גישת ההשוואה אמיתית. היא פרקטיקה חלשה, שיכולה להוביל לניוון מקצועי ואולי גם לרשלנות. כאשר ההנחות והמבצעים נרחבים והנתונים הרשומים מטשטשים אותם – חלה חובה מקצועית גבוהה יותר לבצע התאמות, לבדוק חוזים, לבצע “שיטת הפרמטרים” ולא להסתמך על מדדים גולמיים בלבד.

מחיר לעומת שווי: המבחן שמפריד בין רחשי שוק לבין כלכלה אמיתית

תזת היסוד:

מחיר הוא תוצאה רגעית של עסקה; שווי הוא מסקנה כלכלית שאמורה לעמוד במבחן הזמן. כשהמשק פוגש מציאות (ריבית, תזרים, אבטלה, מדיניות אשראי), מחירים שאינם בני־קיימא נחשפים-וחוזרים להתכנס לשווי הכלכלי.

1) הגדרה תפעולית: “מבחן הזמן”

• מחיר – המספר שנחתם בחוזה היום.
• שווי (כלכלי/פונדמנטלי) – הערכה מבוססת תזרים, סיכון ועלות הון, שאמורה לשרוד שינויים סבירים בסביבה (ריבית, שכר דירה, תפוסה, מיידעים שליליים).
• מבחן הזמן – סדרת זעזועים סטנדרטית (Interest +Δ, Vacancy +Δ, Rent −Δ) שלאחריה הנכס חייב להציג כושר שירות חוב ותשואה תואמי־סיכון. אם לא-מדובר במחיר שאיננו שווי.

2) ארבע עדשות לאבחנה בין מחיר לשווי

1. עדשת התזרים (Cash-Flow):
   שווי נגזר מכסף אמיתי שנכנס ויוצא-לא מסיפורי “קומפס”. חישוב נקי של NOI, קאפ־רייט נדרש, ורגישות.
2. עדשת המאזן (אשראי והון):
   ההבדל בין LTV (הלוואה לשווי כלכלי) ל-LTP (הלוואה למחיר ששולם). כשהמימון נשען על מחיר מנופח-הבטוחה חלשה.
3. עדשת העומק והנזילות:
   שוק אמיתי נבחן ביכולת למכור כמות במחיר דומה, לא עסקה בודדת. עומק דל = פערי מחיר–שווי גדלים.
4. עדשת המחזור המאקרו-פיננסי:
   אשראי זול ותמריצים רגולטוריים עלולים לדחוף מחירים מהר יותר מהשיפור בשווי. כשהרוח נחלשת-הרעש נעלם, והערכים חוזרים לבסיס.

3) נוסחת העבודה לשווי פונדמנטלי (בפשטות שמאית)

• שווי פונדמנטלי בקירוב (ללא צמיחה):

• Cap נדרש נגזר מ-Cost of Capital: ריבית חסרת־סיכון + פרמיית סיכון נכס/מיקום + פרמיית נזילות − צמיחה יציבה (אם רלוונטית).
  הרעיון: הקאפ הנדרש נקבע על־ידי הכלכלה, לא על־ידי נוחות המוכר.

דוגמה מספרית (המחשה בלבד):

שכר דירה חודשי 6,500 ₪ ⇒ שנתי 78,000 ₪.

הוצאות תפעול/תחזוקה 10% (=7,800) + קרן חידוש 3,000 ⇒ NOI = 67,200 ₪.

נניח Cap נדרש 7% ⇒

[V = 67{,}200 / 0.07 = 960{,}000 \text{ ₪}]

אם “מחיר השוק” הוא 1.80 מ’ ₪-היחס Price/Value = 1.875 (פער של ~87.5%).כושר שירות חוב (המחשה):

נניח קונים ב-1.80 מ’ ₪ עם LTV 70% ⇒ הלוואה 1.26 מ’ ₪.

תשלום חודשי “טיפוסי” בריבית שנתית 6% לתקופה 25 שנה ≈ 8,118 ₪.

NOI חודשי ≈ 5,600 ⇒ DSCR ≈ 0.69 (נמוך מ-1 ⇒ לא בר־קיימא).

בזעזוע ריבית ל-8% התשלום ≈ 9,725 ₪ ⇒ DSCR ≈ 0.58.

מסקנה: מחיר שהמערכת הפיננסית אינה מסוגלת לשרת לאורך זמן-אינו שווי.

4) עשרת האינדיקטורים לפרידת מחיר–שווי

1. Price-to-Rent מול עלות הון (קאפ אפקטיבי < עלות מימון נטו).
2. תשואה ריאלית שלילית למשקיע לאחר מס ותפעול.
3. DSCR נמוך מ-1 במבחן ריבית סביר.
4. תשלומי משכנתא/הכנסה (PTI/DTI) עולים לסף שאינו יציב היסטורית.
5. חודשי היצע/מלאי עולים בעוד המחיר “לא זז”.
6. גידול דירות ריקות/שטחי משרדים פנויים ללא התאמת מחירים.
7. הסוואת מימון (מבצעי מימון/תנאי טיזר) שמייצרים מחיר מדומה.
8. החלפת ידיים בין יזמים/קבלנים במחירי קרקע (טריידים פנימיים) ללא תזרים סופי.
9. ריכוזיות אשראי/בטוחות שליליות במערכת הבנקאית.
10. פער נרטיב–נתונים: הצהרות אופטימיות מול תזרים שמרסס את הסיפור.

5) “מבחן הזמן” כשיטת עבודה שמאית

פרוטוקול קצר לביקורת שווי:

• חשב NOI שמרני (Vacancy נורמטיבי, Opex מלא, CapEx מחזורי).
• גזור Cap נדרש מהון חלופי זמין (חסר־סיכון + פרמיות).
• בצע Stress Test:
  • ריבית +200 נ”ב
  • שכ”ד −10%
  • חודשיים Vacancy לשנה
• ודא: DSCR ≥ 1.20 בשגרה, ו-≥ 1.05 בסטרס מתון.
• השווה ל-היסטוריית עסקאות מבוססות תזרים (לא “מחיר ליד”).

תוצר: דו”ח שמאי שמבדיל מחיר (Observed) מ-שווי (Concluded), עם שקיפות מלאה של הנחות ורגישויות.

6) השלכות מעשיות לשחקנים בשוק

לרוכשים/משקיעים:

• חשבו Value-First. אם Price/Value > 1.2–1.3, נדרש נימוק כבד משקל (זכויות, תכנון, ייחוד פונקציונלי).
• אל תחליפו מבצע מימון ב-שווי. תשלומים דחויים אינם תזרים נטו.

לבנקים/מממנים:

• העדיפו LTV על שווי פונדמנטלי (לא LTP על מחיר עסקה).
• הטמיעו טריגרים קובננטיים על DSCR ו-Vacancy.

לרגולטורים/מדיניות:

• קבעו סטנדרט “מבחן זמן” כתנאי למימון פרויקטים.
• הפרידו מדדים רשמיים של Value-Based לעומת Price-Based כדי למנוע בלבול ציבורי.
• שקפו לציבור את עלות הסבסוד הפיננסי הגלומה במבצעים/דחיות.

לאנשי מקצוע (שמאות/בקרה):

• ציינו במפורש: “מחיר העסקה חורג ממדד השווי הפונדמנטלי בטווח ___%”, עם רגישות כמותית.
• אל תשכפלו מחיר; תעשו אינטגרציה של ראיות: תזרים, סיכונים, נכסיות משפטית/פיזית.

7) למה הכל מתכנס בסוף לשווי?

כי מימון מוגבל (Cost of Capital), תזרים אמיתי (שכ”ד נטו), וסיכון שוק אינם מתרשמים מכותרות. בשלב מסוים, “מנוע הנרטיב” מתעייף: הבנק דורש DSCR, השוכר לא משלם יותר, והמשק מתמחר מחדש. שם מתגלה האבחנה: מחיר לא־בר־קיימא ≠ שווי.

8) תבנית חישוב קצרה לשימוש בבלוג (כלי עבודה לקוראים)

1. חשב NOI:
   NOI = (שכ”ד חודשי × 12) − Opex − CapEx מחזורי.
2. קבע Cap נדרש:
   Cap = Rf + פרמיית סיכון + פרמיית נזילות − g (אם יש צמיחה בת־קיימא).
3. שווי: V = NOI / Cap.
4. Price/Value: יחס פער.
5. DSCR: NOI חודשי / תשלום חודשי הלוואה.
6. סטרס: R ↑, Rent ↓, Vacancy ↑ ⇒ בדוק DSCR ו-V מחדש.

9) הצעת אינפוגרפיקה נלווית

“When Price Meets Reality”

ציר זמן (T0, T1-Rate Shock, T2-Vacancy, T3-Reprice) עם שני קווים:

• קו Price (נכנס מעל השווי, נשחק בזעזועים),
• קו Fundamental Value (יציב יחסית, מתכנס אליו).
  טבלת צד: NOI, Cap, DSCR, Price/Value בכל נקודת זמן.

סיכום

הבדל המפתח אינו סמנטי: שווי הוא היכולת של נכס לעמוד בשורה תחתונה לאורך זמן. בשוק “רועש”, ההבחנה הזאת מצילה הון-למשקיעים, לבנקים, ולציבור. אם מאמצים מבחן זמן כסטנדרט, ממזערים טעויות יקרות ומחזירים את השיח מהמחיר-אל הערך.

DSCR הוא ראשי תיבות של Debt Service Coverage Ratio, ובתרגום חופשי לעברית:

יחס כיסוי שירות חוב.

זהו מדד פיננסי מרכזי להערכת היכולת של נכס (בעיקר נדל"ן מניב) לשרת את ההלוואה שנטלה למימונו – כלומר, האם התזרים מהנכס מספיק כדי לשלם את תשלומי המשכנתא או הריבית+קרן.

📘 נוסחה בסיסית:

[\text{DSCR} = \frac{\text{NOI}}{\text{תשלום חודשי או שנתי של ההלוואה}}]

כאשר:

• NOI (Net Operating Income) = הכנסה תפעולית נטו – כלומר שכירות ברוטו פחות הוצאות תפעול ותחזוקה.
• תשלום חוב (Debt Service) = סך כל תשלומי הקרן והריבית לתקופה.

💡 פירוש תוצאת המדד:

🏢 דוגמה פשוטה:

נניח דירה מניבה 6,000 ₪ שכירות לחודש,

לאחר ניכוי הוצאות תחזוקה וניהול נשאר NOI = 5,400 ₪.

תשלום משכנתא חודשי = 7,200 ₪.

אז:

[\text{DSCR} = \frac{5,400}{7,200} = 0.75]

👉 משמעות: הנכס אינו מכסה את ההלוואה. זהו מחיר שאינו שווי, כלומר עסקה לא כלכלית לאורך זמן.

📊 בשמאות ובבנקאות:

• בנקים מסחריים דורשים לרוב DSCR של 1.25 ומעלה במימון נכסי השקעה.
• שווי פונדמנטלי של נכס אמור להניב DSCR ≥ 1.0 גם בתרחיש ריבית נורמטיבית (לא זמנית).
• ירידה מתחת ל-1 לאורך זמן מצביעה על פער בין מחיר לשווי - הנכס מתומחר מעבר ליכולתו הכלכלית.

תשואה חיובית אבל עם דיוק חשוב אחד:

DSCR חיובי (גדול מ-1) הוא לא רק תשואה חיובית, אלא תשואה תזרימית חיובית ביחס להתחייבויות הממונפות.

במילים אחרות:

• תשואה חיובית (Yield > 0) משמעה שהנכס מייצר רווח כלשהו לאחר הוצאות.
• DSCR > 1 משמעה שהרווח הזה מספיק גם לשלם את ההלוואה (קרן + ריבית) ועדיין נשאר אוויר לנשימה.

🔍 ההבדל העדין אך הקריטי:

🏦 דוגמה:

• שכירות חודשית נטו (NOI): ‎5,000 ₪
• תשלום משכנתא: ‎4,000 ₪
• ⇒ DSCR = 1.25 - כלומר יש רווח תזרימי, התשואה “אמיתית” ובר־קיימא.
• אם לעומת זאת תשלום המשכנתא 6,000 ₪, אז DSCR = 0.83 למרות שהתשואה הנומינלית אולי נראית חיובית, העסקה שלילית תזרימית ומעידה על מחיר שאינו שווי.

💬 לסיכום:

תשואה חיובית היא תנאי הכרחי לשווי, אך DSCR חיובי הוא תנאי מספיק.
כלומר, רק כשהנכס מייצר תזרים נטו שמכסה את עלות המימון -ניתן לומר שהוא עומד ב"מבחן הזמן" ולכן משקף שווי כלכלי אמיתי.

הנה טבלה מקצועית שמדגימה את הקשר בין תשואה (Yield), ריבית משכנתא (Interest Rate) ו־DSCR (יחס כיסוי שירות חוב) - כלומר, באילו תנאים הנכס עומד או נופל במבחן הזמן.נניח דירה בשווי כלכלי (פונדמנטלי) של ‎1,000,000 ₪, עם הלוואה של 70% (LTV = 0.7) לתקופה של 25 שנה.

🧮 טבלת הקשר בין תשואה, ריבית ו־DSCR

📊 איך לקרוא את הטבלה:

• DSCR < 1.0 → הנכס אינו מכסה את שירות החוב ⇒ המחיר גבוה מהשווי.
• DSCR ≈ 1.0–1.1 → הנכס על הסף ⇒ תלוי בתנאי השוק ובריבית.
• DSCR ≥ 1.2 → הנכס בר קיימא ⇒ מחיר תואם שווי או נמוך ממנו.

🧭 מסקנה מרכזית:

כאשר תשואת הנכס נמוכה מהריבית האפקטיבית על המשכנתא, השוק מתמחר מחיר לא פונדמנטלי.
ההיפוך מתרחש כששיעור התשואה גבוה מהריבית – אז המחיר מבוסס כלכלה אמיתית, לא על נרטיב.

אפשר לומר ש־DSCR הוא אחד המדדים הטובים ביותר למדידת קיימות (sustainability) של השוק, אך הוא אינו מספיק לבדו.

🧭 למה DSCR הוא מדד לקיימות:

ה־DSCR בודק האם התזרים מהנכס (הכנסה אמיתית משכירות או פעילות) מסוגל לשרת את עלות החוב (ריבית + קרן).

ברמת שוק, כשמחשבים אותו על פני מדגם רחב של עסקאות, הוא הופך למדד מקרו של בר־קיימא:

💡 ההיגיון:

שוק שבו רוב העסקאות מבוססות על תשואה נמוכה מהריבית ⇒

המשקיעים מפסידים תזרימית ⇒

הם תלויים בעליית מחירים כדי להרוויח ⇒

השוק אינו בר קיימא ומבוסס על ציפיות, לא על תזרים.לעומת זאת, שוק שבו DSCR ממוצע ≥ 1.2 מעיד על כך שהשוק:

• נשען על הכנסות אמיתיות,
• מסוגל לספוג עליית ריבית,
• ויכול לשרוד גם תקופות תיקון מבלי לקרוס.

⚠️ ההסתייגות:

DSCR הוא מדד מצוין לקיימות פיננסית,

אך לא מודד קיימות ריאלית או מערכתית במובנים הבאים:

1. אינו משקלל מלאי עודף / ביקוש אמיתי.
2. אינו בוחן הקצאת אשראי כוללת ומידת הריכוזיות הבנקאית.
3. אינו לוכד השפעות חיצוניות כמו מלחמה, מסים או הגירה.

לכן, כדי למדוד קיימות מערכתית אמיתית, יש לשלב אותו עם:

• יחס אשראי לתוצר (Credit-to-GDP Gap),
• Price-to-Rent Ratio,
• Vacancy Rate,
• והערכת סיכון בנקאי (NPLs).

🧩 סיכום:

DSCR הוא מדד הקיימות הפיננסית של השוק.
כאשר ה־DSCR הממוצע בענף נמוך מ־1 – מדובר בשוק לא בר קיימא, שמחיריו אינם משקפים שווי.
רק שוק שבו DSCR גבוה מהריבית לאורך זמן יכול להיקרא שוק מבוסס ערך ולא בועה מבוססת תקווה.

הגרף מראה בבירור את ניתוק השוק מהמציאות הכלכלית: החל מ־2021 בערך, הריבית חצתה את התשואה, וה־DSCR ירד מתחת ל־1, כלומר הנדל״ן הפך ללא בר־קיימא פיננסית - מחירי הנכסים כבר אינם מגובים בתזרים שיכול לשרת את החוב.

Summary Box (English)

Price vs. Value - The Time Test

• Price is a point-in-time outcome; Value is an economic conclusion meant to survive stress.
• Use NOI, required Cap Rate, and DSCR to anchor value-then run rate, rent, and vacancy shocks.
• If DSCR < 1 or Price/Value ≫ 1, the price is likely unsustainable.
• Finance on LTV to Value, not to price paid; disclose sensitivity and covenants.
• Over time, markets re-price toward fundamental value.

דו"ח הנדל"ן 2025 של בנק מזרחי-טפחות

בין אופטימיות שיווקית למציאות כלכלית: ניתוח ביקורתי

🧭 מבט כללי

הדו"ח השנתי של מזרחי-טפחות מציג תמונה “מעודדת” של שוק נדל"ן ישראלי חזק ויציב, אך מאחורי הנרטיב האופטימי מסתתר סיפור שונה — שוק שמבוסס על אשראי עודף, תשואות שליליות ואמונה עיוורת בהמשך עליות המחירים.הבנק, שהוא גם מממן עיקרי של שוק המשכנתאות, מפרסם דוח שמטרתו המוצהרת היא חיזוק האמון, אך בפועל — הוא ממשיך להזרים חמצן מלאכותי לבועה.

צילום העמוד הראשון של הדוח

⚙️ הנתונים שמאחורי הכותרות

💭 סנטימנט ציבורי: אמונה במקום נתונים

הדו"ח מבוסס על תחושות – לא על כלכלה:

• 73 % מאמינים שמחירי הדירות ימשיכו לעלות.
• 71 % משוכנעים ש“יהיה קשה יותר לקנות בעתיד”.
• אך רק 26 % מתכננים לקנות בפועל בשנתיים הקרובות.

הפער הזה בין אמונה להתנהגות כלכלית הוא סימן קלאסי לשוק ספקולטיבי: כולם מאמינים שצריך “להספיק לפני שיעלה”, אבל בפועל – מעט מאוד קונים באמת.

🏗️ ההתחדשות העירונית – מנוע או סיכון מערכתי?

• 30 % מהתחלות הבנייה הן בפרויקטים של התחדשות עירונית, ו-48 % מהציבור מעוניינים בה.
• אך מרבית הפרויקטים ממומנים על בסיס מחירי מכירה עתידיים מנופחים, ולכן כל ירידת מחיר קטנה עלולה להפוך את הרווחיות לשלילית.
• ללא שיפור ריאלי בתשואות ובכושר הביצוע, התחדשות עירונית עלולה להפוך ממנוע צמיחה לגורם מאיץ במשבר.

💰 משקיעים: אופטימיות עיוורת

• 90 % מהמשקיעים בטוחים שמחירי הדירות יעלו בטווח הארוך.
• 66 % מעדיפים להשקיע בישראל, על אף תשואה של 2–3 % לעומת ריבית של 4.5 %.
• התעניינות בפריפריה (חיפה, הנגב, גבולות הצפון) נובעת משיקולי מחיר ולא מתשואה – ביטוי לשאיפה “להישאר במשחק”, לא לחשבון כלכלי רציונלי.

🏦 שוק המשכנתאות: דלק לבועה

• ביולי 2025 נרשמו משכנתאות בהיקף 10.7 מיליארד ₪ – אחד הנתונים הגבוהים מאז ומעולם.
• הציבור ממשיך להגדיל מינוף גם כאשר יחס התשואה לריבית הפך שלילי.
• זו איננה התאוששות – זו העמקת הסיכון של מערכת האשראי כולה.

🚨 מדדי בועה ברורים

⚖️ סיכום: “איתנות” מדומה

דו"ח מזרחי-טפחות משקף לא את מצבו הכלכלי של שוק הדיור – אלא את מצב התודעה של הבנק. הוא מציג שוק “איתן”, אך זהו שוק שמבוסס על חוב, על סנטימנט, ועל תמחור שאינו תואם שום פרמטר כלכלי יסודי.

• התשואות שליליות.
• הריבית חונקת.
• הצרכן ממונף עד צוואר.
• והמערכת הבנקאית ממשיכה להאכיל את הבועה כדי שלא תתפוצץ – עדיין.

📊 מסקנה מקצועית

דו"ח 2025 של מזרחי-טפחות איננו דוח מחקרי, אלא מסמך יחסי ציבור למערכת שמממנת את עצמה. הוא מחזק את מה שאני מזהיר מפניו כבר שנים:

הנכסים מתומחרים פי 2 מערכם הכלכלי, הבנקים מממנים עסקאות במחירים שאינם בני-קיימא, והאופטימיות הזו – לא כלכלה, אלא מנגנון הישרדות של בועה שנכנסה לשלביה האחרונים.

הניתוח שלי לדוח הנדל"ן 2025 של מזרחי-טפחות הוא איכותי, מעמיק וביקורתי, ופותח נקודת מבט משמעותית שמאזנת את האופטימיות שנמצא בדוח הרשמי עם מציאות כלכלית מורכבת ומאתגרת.

חוזקות הניתוח שלי:

• חיבור מנומק בין נתונים כלכליים מרכזיים (גידול אוכלוסייה, ריבית, שכר, תשואות) לבין ההשלכות על שוק הדיור בפועל.
• הדגשת הפער בין אמון ציבורי לבין התנהגות כלכלית, מה שנכון מאוד ונראה בסימנים קלאסיים של שוק בנפיחה בועתית.
• קריאה מבוקרת שמציגה את הסיכונים בהתחדשות העירונית ובתשואות של המשקיעים.
• התמקדות במשכנתאות כמנוע סיכון מוביל – זו נקודה קריטית שהבנקים עצמם מודעים אליה.
• שימוש במדדים כלכליים מהותיים (Price-to-Rent, Price-to-Income, תשואות, מינוף) שמציגים מציאות כלכלית קשה, בניגוד לנרטיב החיובי.
• הסיום התמציתי מסביר את האופן שבו הדוח משמש בעיקר כלי יחסי ציבור ומניפולציה שוק.

סיכום:

הניתוח שלי בונה פרספקטיבה ביקורתית חשובה מאוד, מדויקת ומעודכנת, ומציעה קריאה שקולה נגד אופטימיות מופרזת ודוחות שאינם משקפים את המציאות הכלכלית המלאה. הוא תורם להבנת סיכוני השוק ומעלים מודעות למצב של בועת נדל"ן ממונפת ומסוכן.זה ניתוח מקצועי ורלוונטי שמאזן בין המסמך של מזרחי טפחות לבין הקריאות הכלכליות האמיתיות בשטח.

1. https://www.calcalist.co.il/market/article/004cxeb88
2.   https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001512084
3.   https://maalot.co.il/Publications/BLTMiz20250724132759.pdf
4.   https://www.mizrahi-tefahot.co.il/business-account/real-estae-report/
5.  https://www.ynet.co.il/topics/%D7%91%D7%A0%D7%A7_%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99_%D7%98%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA
6.  https://www.ynet.co.il/topics/%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99_%D7%98%D7%A4%D7%97%D7%95%D7%AA
7.   https://www.calcalist.co.il/market/article/hkyt3vizgl
8.   https://il.investing.com/equities/mizrahi-tefahot-balance-sheet
9.   https://nb100.co.il/%D7%91%D7%A0%D7%A7%D7%99%D7%9D/
10.   https://www.mizrahi-tefahot.co.il/brokerage/

פריסת תשלומי הקרקע – רפורמה או גימיק פיננסי?

פתיח

רשות מקרקעי ישראל הודיעה כי תאפשר לראשונה לקבלנים לפרוס את תשלומי הקרקע והפיתוח למספר תשלומים, במטרה להקל על יזמים הנמצאים במצוקת אשראי ולצמצם את השפעת הריבית הגבוהה על עלויות הבנייה.

לכאורה, מדובר במהלך שיכול להוזיל את מחיר הדירות במאות אלפי שקלים. בפועל, מדובר בצעד פיננסי טכני - אשר עשוי להיטיב עם הקבלנים אך ספק אם יגיע כלל לכיסו של רוכש הדירה.

המהלך בקצרה

יזמים שרוכשים קרקע מרמ"י מחויבים כיום לשלם את מלוא התמורה מראש, גם אם הפיתוח הממשלתי נמשך שנים. התוצאה: ההון "מרותק" לפרויקט, והיזם נאלץ לממן ריבית גבוהה על הלוואות בתקופת ההמתנה.

כעת, רמ"י תשקול מתווה שיאפשר פריסת תשלומים לאורך זמן, כך שהיזם ישלם את הקרקע והפיתוח בשלבים.

צילום מסך פייסבוק התאחדות הקבלנים

הניתוח הכלכלי

1. אין הנחה – רק דחייה

למרות הרושם הציבורי, אין כאן "הוזלה" אמיתית. מדובר בהלוואה מהמדינה ליזם, ולא בהפחתת מחיר הקרקע. במקום שהבנק יישא במימון, המדינה דוחה את קבלת התמורה — ובכך למעשה מסבסדת את המימון של הקבלנים.

2. הוזלה תיאורטית בלבד

החיסכון המוצהר של 100–200 אלף ₪ לדירה מבוסס על הנחות מופרכות של ריבית ומשך המתנה אחיד. בפועל, ברוב הפרויקטים המימון מתבצע בשלבים, ולכן ההשפעה האמיתית על העלות הכוללת תהיה מזערית.

3. עיוות יסודי – המחירים אינם פונקציה של עלות

מחירי הדירות בישראל אינם נגזרים מעלויות היזם אלא מציפיות שוק ספקולטיביות. גם אם יזם יחסוך עשרות אלפי שקלים, הוא לא יוריד מחירים אלא ישפר את הרווחיות או יקטין את סיכון האשראי שלו.

4. תמריץ שגוי

במקום לתקן את שורש הבעיה – עודף כסף זול וזרימת אשראי בלתי מבוקרת לשוק מנופח – המדינה מייצרת מנגנון חדש של אשראי ממשלתי לענף שכבר נהנה מהגנה מערכתית.

המשמעויות המאקרו־כלכליות

בשורה התחתונה

המהלך הנוכחי הוא גימיק תקשורתי עטוף ברפורמה פיננסית.

הוא עשוי להקל על קבלנים שנאבקים בתזרים, אך אין לו כמעט סיכוי ממשי להשפיע על מחירי הדיור.

מדובר בעוד מנגנון של "הנשמה מלאכותית" לענף שמחיריו מנותקים מערכי היסוד הכלכליים.

📘 English Summary Box

Land Payment Deferral: Reform or Financial Gimmick?

Israel’s Land Authority plans to let developers pay for state land and development costs in installments — a measure presented as a housing price reducer. In reality, it’s not a discount but a deferred payment scheme that transfers financing risk from banks to the state. The move may improve developers’ liquidity but will hardly lower apartment prices. It’s another attempt to prolong an unsustainable market through hidden credit expansion.

כך נשמעת הכחשה מערכתית: ניתוח לראיון של אורי יוניסי

צילום מסך אתר כלכליסט - כתובת הכתבה, כאן

ככה נראית ונשמעת הכחשה והדחקה של בעל עניין, שסיבך את המערכות הפיננסיות בהן עבד — תוך שהן אישרו, חילקו ומימנו הלוואות לרכישת נכסים במחירים הכפולים מערכם האמיתי.

היום אותן מערכות מחזיקות בטוחות שליליות - נכסים ששווים נמוך מסכום ההלוואה שניתנה תמורתם.

מעניין מה יאמרו להגנתם בוועדת החקירה שתקום בבוא היום.

הריאיון: נימה רגועה, בעיה עמוקה

בראיון פרישה ל״כלכליסט״, אורי יוניסי - לשעבר ראש חטיבת המשכנתאות בבנק לאומי - מנסה לשדר יציבות.

המסר המרכזי: “לא נראה ירידות מחירים דו־ספרתיות”, “הביקוש קיים”, “המערכת מתפקדת”.

זו רטוריקה בנקאית טיפוסית שמטרתה הרגעה - לא ניתוח כלכלי.מאחורי הטון המרגיע מסתתרת מערכת שנבנתה על אשראי זול, על הנחת יציבות נצחית, ועל הרחבת מינוף שיטתית.

היא המשיכה להעניק משכנתאות ארוכות־טווח, לעיתים מעבר ל־30 שנה, ולהצדיק הלוואות בלון ודחיית תשלומים - כביכול “לנוחות הלווה”, בפועל כדי לשמר את אשליית היכולת לשלם.

משכנתאות ארוכות ובלונים פיננסיים

כאשר הלוואה מבוססת על הנחה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות, כל דחייה בתשלום הופכת למינוף של הפסד עתידי.

המערכת הפיננסית מגלגלת קדימה סיכונים מצטברים - בדיוק כפי שעשו מנהלי הבנקים ערב פרשת ויסות המניות.הרחבת תקופות ההחזר ל־35 ואף 40 שנה איננה “פתרון” - היא דחייה של קריסה.

היא יוצרת דור חדש של לווים שבקושי שורדים את ההחזר הראשוני, ומערכת שבנויה על ציפייה אינסופית להמשך עליות מחירים.

עודף היצע במסווה של "מחסור"

בראיון נטען כי קיים "מחסור של מעל 110 אלף יחידות דיור".

אך לפי נתוני הלמ״ס ומשרד השיכון, המלאי שבידי הקבלנים עומד על עשרות אלפי דירות חדשות שלא נמכרו, לצד 200 אלף דירות ריקות ומלאי עצום של משרדים ריקים.

מדובר בעודף היצע ממונף, לא במחסור.כאשר מחירי הנכסים גבוהים פי שניים מהערך הכלכלי שלהם והתשואות נמוכות מהריבית, אין מדובר בשוק חופשי - אלא במערכת שמנוהלת כדי להסתיר הפסדים.

האחריות המוסרית והמשפטית

הבעיה איננה רק כלכלית - היא מוסרית.

מנהלים בכירים, רגולטורים ויועצי מדיניות ממשיכים לשדר שקט תעשייתי, במקום להתמודד עם השאלה הקשה:

איך ייתכן שבנקים מממנים עסקאות במחירים לא רציונליים - וממשיכים להחזיק בטוחות שמבחינה חשבונאית כבר אינן מכסות את ההלוואה?יום אחד תוקם ועדת חקירה.

ושם יצטרכו להסביר לא רק את הכשלים - אלא גם את השתיקה.

השורה התחתונה

הראיון עם יוניסי איננו סתם פרישת בכיר.

הוא עדות חיה להמשך ההכחשה של מערכת בנקאית שנלכדה בבועה.

במקום לחשוף סיכונים, היא מטייחת אותם; במקום לתקן, היא דוחה; במקום להודות, היא מחייכת.

ההיסטוריה מלמדת שהדחקה אינה אסטרטגיה - היא סימפטום לקריסה מתקרבת.

כשהבנקים הם המעסיק – הביקורת נעלמת

כסף קונה הכל, גם שתיקה מקצועית.המערכת השמאית בישראל מצויה בניגוד עניינים מובנה.

הבנקים הם המעסיק הגדול ביותר של השמאים, הם אלה שמזמינים את השומות, מאשרים את הדוחות ומשלמים את שכר הטרחה.

וכאשר אותו גורם שמממן את העבודה הוא גם זה שצריך לקבל ממנה ביקורת - אין כאן מערכת ביקורת, אלא מערכת יחסי תלות.שמאי שכותב שומה “לא נוחה” או מעריך נכס לפי ערך פונדמנטלי אמיתי - מסכן את פרנסתו.

שמאי שמתרגם “שווי שוק” ל“בכמה נמכרו דירות ליד” - מתוגמל.

כך נוצרה תעשיית שכפול מחירים, לא שוק של הערכות שווי אמיתיות.

מקצוע שמאבד את עצמאותו

במקום להיות חומת מגן מפני סיכוני אשראי, השמאי הפך לחלק ממנגנון שימור הבועה.

הוא יודע מה הבנק רוצה לשמוע - ומספק את זה.

הוא יודע מה הקבלן מצפה לראות - ומתאים את המספר.

כך הופכת השמאות מקרקעין לכלי שירות של מערכת האשראי, במקום לכלי ביקורת שלה.

השתיקה כשותפות

הבנקים יודעים זאת היטב. הם רכשו לא רק את הנכסים - אלא גם את הדומיננטיות על תהליך קביעת ערכם.

ולכן, לא נשמעת ביקורת. לא מצד איגוד השמאים, לא מצד ועדת התקינה, לא מצד הרגולטור.

כולם שותקים, מפני שכולם תלויים במערכת.אבל שתיקה כזו איננה ניטרלית. היא שותפות לפשע כלכלי.

השורה התחתונה

כאשר המקצוע שאמור להגן על הציבור הופך למשרתם של בעלי ההון -אין זה עוד מקצוע חופשי, אלא זרוע כלכלית של מערכת שמגנה על עצמה. והשאלה היא לא כמה זמן זה יימשך, אלא מי יעמוד שם ויאמר את האמת כשבועת ההכחשה תתפוצץ.

ועדת התקינה – מראית עין של מקצועיות, בפועל ועדת טיוח וכיסתוח

ועדת התקינה השמאית, שאמורה לשמור על עצמאות המקצוע, פועלת זה שנים כוועדת טיוח וכיסתוח.

במקום להוביל רפורמה אמיתית שתשיב את השמאות למקורותיה הכלכליים, היא הפכה לכלי שמגן על המערכת הבנקאית - לא על הציבור. מי שיושב בה הם לעיתים אותם שמאים שמרוויחים ממערכת האשראי, ולעיתים אף ממנים לעצמם את חבריהם.

הוועדה אינה קובעת תקנים כלכליים – אלא מכשירה את גישת "העתקת המחירים": שומה שמספרת “בכמה נמכרו דירות ליד”, בלי לבחון את הערך הכלכלי האמיתי, את שיעור התשואה, או את פער הסיכון.כך נולדה מציאות מקצועית שבה השומה הפכה למסמך טכני, לא למסקנה כלכלית;

והתקן – לא לכלי מדעי אלא למנגנון הגנה על האינטרסים של מי שגרמו לבועה.

השורה התחתונה

ועדת תקינה שאינה מסוגלת להבחין בין מחיר לשווי, בין שוק ריאלי לשוק ספקולטיבי, איננה שומרת סף – היא חלק ממנגנון ההסתרה.

והיא תישפט על כך, בדיוק כמו הבנקים והרגולטורים שאפשרו את המשבר להתרחש.

🟠 English Summary Bo

"Denial at Its Finest"

This interview with former Bank Leumi executive Ori Yunisi illustrates how institutional denial works.

Instead of recognizing the structural risks of over-leveraged housing markets, Israeli banks continue to extend ultra-long mortgages and balloon loans — effectively prolonging a silent real-estate bubble.

What looks like calm today is merely the stillness before the financial storm.

Gemi דו"ח מומחה: אחריותם וחבותם של בכירי המערכת הפיננסית ביצירת משבר בועת הנדל"ן – נתיבי פירעון לנפגעים

I. מבוא: הגדרת המשבר, היקף האחריות והמסגרת הרגולטורית

A. רקע: המבנה והכשל של בועת הנדל"ן הישראלית

שוק הדיור בישראל חווה תפנית משמעותית המצביעה על כשל מבני רחב. דוחות בנק ישראל מצביעים על כך שבשנת 2023 נמשכה מגמת האטה חריפה בשוק, שהונעה בראש ובראשונה מהתייקרות האשראי לדיור ונסיקת מחירי הדירות שקדמה למשבר זה. האטה זו התבטאה בירידה ניכרת במספר העסקאות, ואף הובילה לירידת מחירי דירות ראשונה מאז שנת 2018.   השלכות המגמה על הסקטור העסקי היו דרמטיות. למרות הירידה בביקוש, קצב התחלות הבנייה נשמר ברמה גבוהה עד פרוץ המלחמה, בין היתר משום שעליית הריבית ייקרה ליזמים את החזקת הקרקע ללא פיתוח, מה שאילץ אותם להמשיך לבנות. האטת הביקושים לצד שמירה על היקף בנייה גבוה הביאה לגידול משמעותי במלאי הדירות החדשות הלא-מכורות, במיוחד באזורי הביקוש ובמרכז הארץ. הירידה במכירת דירות חדשות פגעה קשות בתזרים המזומנים של היזמים, שאולצו להגדיל את היקף האשראי שלהם כדי להמשיך את פעילות הבנייה, ובמקביל צמצמו את רכישת הקרקעות. מציאות זו מצביעה על מצב מתקרב של קריסה או חדלות פירעון עבור חלק ניכר מהיזמים.   מטרת דו"ח זה היא לבחון כיצד הכשלים המערכתיים בניהול הסיכונים במערכת הפיננסית, אשר אפשרו את הצפת השוק באשראי ובמלאי דירות , יכולים להוות עילה להטלת חבות אישית על בכירי הבנקים והדירקטורים שלהם, וכיצד הנפגעים (רוכשים ויזמים שקרסו) יכולים לממש את זכויותיהם דרך הליכי ליטיגציה ומימוש כיסויים ביטוחיים.   

B. המסגרת הרגולטורית: חובות ניהול הסיכונים של המערכת הפיננסית

הבנקים בישראל כפופים לרגולציה הדוקה של בנק ישראל, המכתיבה את הסטנדרטים לניהול סיכונים. הוראת ניהול בנקאי תקין מספר 310 מהווה את הסטנדרט המרכזי שדרכו ניתן לבחון את אחריות הדירקטוריון והנהלת הבנק.   הוראה 310 מטילה על החטיבה לניהול סיכונים בבנק אחריות מקיפה, הכוללת ניהול סיכונים ברמת הקבוצה, יצירת תמונה כוללת ועדכנית של הסיכון לצורך קבלת החלטות, והובלה בכתיבת מדיניות הסיכונים בכל התחומים המרכזיים. דרישה מרכזית מהדירקטוריון היא לסייע בגיבוש תיאבון הסיכון של הבנק והובלת תהליך הערכת נאותות הלימות ההון (ICAAP). אם הבכירים והדירקטורים אישרו מדיניות אשראי אגרסיבית לנדל"ן, שחרגה מתיאבון סיכון שקול וסביר, דבר שהוביל לניפוח הבועה והצפת השוק במלאי לא מכור , ניתן לפרש זאת ככישלון בהתוויית מדיניות סיכון נאותה תחת הוראה 310.   הטלת חבות אישית אפשרית כאשר כשל מאקרו-כלכלי רחב (אי-צינון שוק הנדל"ן) מתורגם לכשל רגולטורי פנימי. הוראה 310 מחייבת את תרגום הסיכון המערכתי ל"תיאבון סיכון" פנימי ברור. כשל ביישום חובת הזהירות המוגברת הנדרשת ממוסד פיננסי תחת הוראה זו, באמצעות אישור אשראי מופרז לנדל"ן על בסיס מדיניות סיכון שאפתנית מדי, הופך את הכשל המערכתי לכר פורה לתביעות המבוססות על חבות אישית אפשרית.   

II. המסגרת המשפטית לאחריות נושאי משרה ודירקטורים

A. חובות היסוד במשפט התאגידי הישראלי

נושאי משרה בחברות, לרבות בבנקים, כפופים לשלוש חובות יסוד עיקריות: חובת ציות, חובת אמונים וחובת זהירות (Diligence). בנסיבות של משבר נדל"ן, חובת הזהירות היא העיקרית. היא מחייבת את הדירקטורים לפעול ברמת מיומנות וזהירות סבירה, לכלול בקרות נאותות, ולוודא שהחברה מנהלת את סיכוניה כראוי. חובה זו מתורגמת לצורך בפיקוח הדוק על איכות האשראי, ניהול מסגרות הליווי ליזמים, ובקרה שוטפת על תנודות מלאי הדירות.   הדירקטוריון ניצב במקום ייחודי: מצד אחד, הוא נחשב לאורגן פאסיבי יחסית שאינו מנהל את החברה בפועל וניזון מהמידע שמספקת ההנהלה. מצד שני, מוטלת עליו חובת אקטיביות ואף פרו-אקטיביות בפיקוח על ההנהלה, בהתוויית מדיניות החברה וקבלת החלטות מהותיות. כשל בפיקוח על הזרמת אשראי מנופחת לנדל"ן, שהביא לעלייה חדה במלאי הלא-מכור , מהווה הפרה ישירה של חובת הפיקוח.   

B. כלל שיקול הדעת העסקי (BJR) והגבלותיו

כלל שיקול הדעת העסקי (Business Judgment Rule, BJR) הוא ההגנה המרכזית של נושאי משרה. הכלל מגן עליהם מפני אחריות אישית בגין כשלים עסקיים או הפסדים, בתנאי שההחלטה התקבלה בתום לב, תוך קבלת מידע נאות והפעלת שיקול דעת סביר. מטרת הכלל היא לעודד לקיחת סיכונים מחושבת.   עם זאת, ה-BJR אינו מוחלט. הפסיקה בישראל מתירה לנהל תביעות נגד דירקטורים אם יוכח שהם לא הפעילו שיקול דעת עצמאי, אלא שימשו כ"חותמת גומי" להחלטות ההנהלה. ההגנה על הדירקטוריון בנק עומדת בפני רף גבוה יותר מאשר בחברה רגילה, בשל הסיכון המערכתי הטמון בפעילות בנקאית. אם יצטברו ראיות לכך שדירקטוריון הבנק אישר מדיניות אשראי אגרסיבית (בניגוד להמלצות פיקוחיות או אזהרות פנימיות), מבלי לבצע בדיקה אנליטית עצמאית ומעבר לנתונים שהוצגו על ידי ההנהלה, ה-BJR עלול להיות מוסר. הדבר מהווה פתח משפטי קריטי לתביעות נגזרות או תביעות מטעם נאמני חדלות פירעון.   

C. אחריות בגין פעילות ליד חדלות פירעון (סעיף 288 לחוק החברות)

סעיף 288 לחוק החברות קובע אחריות אישית לדירקטורים ולמנכ"ל שידעו, או שהיה עליהם לדעת, כי החברה מתקרבת לחדלות פירעון, ובכל זאת לא נקטו אמצעים סבירים כדי לצמצם את היקפה של חדלות הפירעון. מדובר בהוראה רחבה שטרם זכתה לפרשנות מקיפה בפסיקה, אך טומנת בחובה סיכונים רבים לנושאי משרה בבנקים, במיוחד כאשר הם עוסקים בליווי חברות נדל"ן שהיו על סף קריסה.   כפי שצוין, יזמים נאלצו להגדיל את היקף האשראי שלהם בשל הירידה במכירות , מה שמעיד על התקרבות לחדלות פירעון. אם נושאי המשרה הבכירים בבנק (הנושה העיקרי) היו מודעים לקריסה הצפויה של לקוחות נדל"ן מרכזיים והמשיכו לאשר פעילות אשראי או לא דרשו בטוחות מתאימות, ניתן לטעון שלא צמצמו את היקף הנזק. סעיף 288 הוא כלי רב עוצמה בידי נאמני חדלות הפירעון של היזמים שקרסו, המאפשר להם לטעון שהבנק, כמי שידע על המצב, היה צריך לפעול אחרת.   

III. בכירי המערכת הפיננסית: בועת הנדל"ן ככשל בניהול סיכונים ובקרות

A. אחריות הבנקים המלווים: כשלים בניהול סיכוני אשראי

האחריות של הבנקים בטיפוח הבועה נגזרת מכשלים בניהול סיכוני אשראי נדל"ן (Credit Risk). על הנהלת הבנק ודירקטוריונו היה לבצע ניתוח מעמיק של סיכוני שוק הנדל"ן, אך ייתכן כי בפועל בוצעו הקלות בבדיקות נאותות במטרה להגדיל את נתח השוק באשראי זה. אירועים דומים התרחשו במשבר 2008 בארה"ב, כגון תוכנית "The Hustle" ב-Countrywide Financial (שנרכשה על ידי בנק אוף אמריקה), בה הוסרו בקרות על איכות ההלוואות, מה שהוביל להטלת חבות משמעותית על התאגיד.   הכשל מתמקד ביכולת ההנהלה להציג בפני הדירקטוריון את היקף חשיפת הנדל"ן של הבנק וכיצד היא עומדת אל מול "תיאבון הסיכון" שאושר. אם הדירקטוריון כשל בפיקוח על בקרות האשראי הפנימיות, הוא עלול להימצא אחראי לרשלנות פיקוח.   בנוסף, לבנק המלווה פרויקט קיימת חובת גילוי מידע כלפי רוכשים פרטיים, במיוחד בהתקשרות עם קבוצות רכישה שבהן האחריות למימוש הפרויקט מוטלת על חברי הקבוצה. אי-גילוי על סיכון פיננסי מוגבר של היזם או על קשיים כספיים מתגברים עלול להוות עילת רשלנות ישירה כלפי הרוכשים.   

B. ניתוח ליטיגציה גלובלית והקושי בהוכחת קשר סיבתי

בחינת הניסיון הבינלאומי לאחר המשבר הפיננסי ב-2008 מלמדת על מגמה ברורה. בארה"ב, תביעות פליליות נגד בכירים נכשלו ברף ההוכחה הגבוה הנדרש (כמו במקרה של מנהלי Bear Stearns). הליטיגציה המוצלחת התמקדה בתביעות אזרחיות, שבהן נדרשת רק הוכחה מעבר ל"מאזן ההסתברויות" (Preponderance of the Evidence). הממשלה השיגה פשרות וקנסות ענק נגד התאגידים עצמם (כגון ג'יי.פי. מורגן, בנק אוף אמריקה) , אך לעתים קרובות ללא הודאה באשמה מצד הבכירים המעורבים.   מסקנה זו משליכה על הליטיגציה בישראל: הסיכוי להשיג הטלת חבות אישית המבוססת על מרמה או הרשעה פלילית הוא נמוך. הליטיגציה היעילה תתמקד בהשגת פיצויים באמצעות תביעות אזרחיות נגד התאגיד (הבנק) בגין רשלנות תאגידית, שהובילה להפעלת מנגנוני השיפוי הביטוחיים.הקושי המהותי בתביעות אזרחיות נגד בכירים הוא הוכחת קשר סיבתי ישיר בין מדיניות אשראי כוללת לבין הנזק שנגרם לנפגע בודד, מכיוון שהבועה היא תופעה מערכתית. על כן, התביעה חייבת להתבסס על הוכחת רשלנות מערכתית רבתי – מדיניות שכשלה בניהול סיכון מאקרו-פרודנציאלי ידוע, תוך הפרה של חובת הזהירות המוגברת הנדרשת ממוסד פיננסי. הטיעון המשפטי צריך להראות כי הכשל בפיקוח על תיאבון הסיכון הוא שאיפשר את הניפוח המופרז שגרם לקריסה המאוחרת.   

IV. מסלולי הפירעון לנפגעים: ליטיגציה נגד התאגיד ונושאי המשרה

A. תביעות של רוכשים פרטיים: תובענות ייצוגיות

התובענה הייצוגית מהווה כלי יעיל ביותר לציבור, מאחר שהיא מאזנת את יחסי הכוחות הלא-שוויוניים בין הפרט לבין תאגידי הענק הפיננסיים. כלי זה מאפשר איחוד של נזקים קטנים יחסית עבור כל לקוח לנזק מצטבר של מיליוני שקלים, המצדיק ניהול הליך משפטי מורכב.   עילת התביעה המרכזית נגד בנקים אפשרית לפי פרט 3 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, בגין הפרת חובות הבנק כלפי הלקוח מכוח הסכם או מכוח חוק. חובות אלה כוללות חובת גילוי, חובת אמון וחובת זהירות בהיבטים הנוגעים לליווי הפרויקט. תביעה ייצוגית, אף שהיא מופנית בעיקרה לתאגיד, היא הטריגר הראשי להפעלת ביטוח D&O של הבכירים (דרך כיסוי Side C – הכיסוי התאגידי) , המשמש מקור פירעון יציב לפשרות גדולות.   

B. תביעות של יזמים קורסים ונושים (דרך הליכי חדלות פירעון)

נאמן חדלות פירעון, הממונה על ידי בית המשפט, יכול להגיש תביעה נגד דירקטוריון הבנק המלווה בטענה לרשלנות בהלוואה או בהפרת חובת הזהירות שתרמה לקריסת היזם. תביעה כזו עשויה לכלול טענות לחבות אישית מכוח סעיף 288 , במידה שיוכח שבכירי הבנק ידעו על מצבו הקריטי של היזם והחלטותיהם (כגון הזרמת אשראי נוסף שנועד רק להגן על הבטוחות הקיימות של הבנק) לא נועדו לצמצם את הנזק הכללי.   ניגוד העניינים של הבנק כ'נושה מובטח' וכ'נתבע': ניתוח המצב המשפטי חושף כי הבנק פועל כנושה מובטח של היזם הקורס, ובמצב של חדלות פירעון, הוא עשוי לתבוע את דירקטוריון היזם על הפרת חובות. הראיות הפנימיות והבדיקות שהבנק אסף כנגד דירקטוריון היזם, המעידות על ידע קודם לגבי הסיכון הכספי החמור, יכולות להיות מנוצלות על ידי נאמני היזם או נפגעים אחרים כנגד הבנק עצמו. הדבר מציג את הבנק כמי שהיה מודע היטב לסיכון בשוק הנדל"ן ופעל באגרסיביות יתר, דבר המהווה נקודת תורפה ליטיגטורית.   

V. ההיבט הביטוחי: ביטוח דירקטורים ונושאי משרה (D&O)

A. מטרת הכיסוי D&O כמגן על הון אישי

ביטוח דירקטורים ונושאי משרה (D&O) נועד להגן על הונם האישי של המנהלים מפני הפסדים כספיים, לרבות הוצאות משפטיות, פשרות ופסקי דין, הנובעים מטענות בדבר אחריות מקצועית, הפרת חובות (כגון חובת זהירות או ציות לרגולציה) או כשלים בניהול סיכונים. כיסוי זה חיוני עבור דירקטוריון הבנק וההנהלה הבכירה, במיוחד כאשר הם עומדים בפני תביעות ייצוגיות ונגזרות, שכיסויין מפורט בפוליסות D&O.   סוגי הכיסוי הרלוונטיים: כיסוי Side A מספק הגנה אישית ישירה למנהל כאשר הבנק אינו יכול לשפות אותו (למשל במקרה של חדלות פירעון של הבנק). כיסוי Side B/C (Entity Coverage) משפה את החברה על עלויות הגנת נושאי המשרה ומספק כיסוי לתאגיד עצמו, והוא המקור המרכזי לפירעון פשרות ענק בתביעות ייצוגיות.   

B. החרגות מהותיות (Exclusions): הסרת מגן הביטוח

פוליסות D&O אינן מכסות כל פעולה. סעיפי ההחרגה הקריטיים לדיון זה הם אלו המוציאים מכלל כיסוי מעשים של מרמה, זדון (Outright Fraud), פעילות פלילית או השגת רווח אישי בלתי הוגן. אם הנפגעים יצליחו להוכיח כי הבכירים פעלו במרמה או בזדון מוחלט ביצירת הבועה, ניתן יהיה לחרוג מהכיסוי הביטוחי ולחשוף את הונם האישי של המנהלים. מכיוון שהרף הנדרש להוכחת מרמה הוא גבוה מאוד, רוב התביעות מתמקדות ברשלנות חמורה, המכוסה בדרך כלל על ידי הפוליסה.   

C. ההיבט הביטוחי בחדלות פירעון ותביעות נאמנים (Carve-backs)

תביעות המוגשות על ידי נאמן חדלות פירעון, ועדת נושים או חייב מכהן נגד נושאי משרה הן סיכון גובר. כאשר נאמן של יזם שקרס מגיש תביעה נגד דירקטוריון הבנק המלווה, יש לו אינטרס למקסם את קופת הנושים.   נושאי משרה בבנקים זקוקים ל"Carve-backs" (סייגים להחרגות) מפורשים בפוליסת ה-D&O. סייגים אלו נועדו לשמר את הכיסוי הביטוחי במקרים של תביעות המוגשות על ידי נאמנים. ניסוח לקוי או השמטה של מילים בודדות בסעיף ה-Carve-back עלול להותיר את הדירקטורים ללא הגנה ביטוחית במצב של קריסה פיננסית. האסטרטגיה היעילה של נאמן תהיה להתמקד בהוכחת רשלנות פיקוח חמורה (הפרת Diligence) המכוסה על ידי הביטוח, במקום השקעת משאבים בהוכחת מרמה, ובכך להשתמש בפוליסת ה-D&O כמקור פירעון מרכזי לקורבנות העסקיים.   

VI. מסקנות והמלצות אסטרטגיות למימוש פיצויים

הניתוח מצביע על כך שהסיכון המשפטי הגדול ביותר לבכירי המערכת הפיננסית אינו נובע ממרמה, אלא מחבות בגין רשלנות בניהול סיכונים רבתי וכישלון בפיקוח על סיכוני נדל"ן (הפרת הוראה 310). ההגנה העיקרית של הבכירים היא כלל שיקול הדעת העסקי וכיסוי ה-D&O. לפיכך, הגבייה היעילה ביותר תתרחש דרך תביעות אזרחיות, ייצוגיות או נגזרות, שיטילו על הבנק חבות כספית משמעותית, ושימומנו על ידי התאגיד עצמו או ביטוח ה-D&O.   

A. אסטרטגיה מומלצת לנפגעים: מיקוד בכיסוי הביטוחי

1. רוכשים פרטיים: יש להתמקד בהליך ייצוגי נגד הבנק (התאגיד) בגין הפרת חובת גילוי וזהירות. תביעה זו צריכה להציג את מדיניות האשראי של הבנק כגורם שאפשר את ניפוח המלאי ואת הקריסה הכלכלית.   
2. יזמים ונושיהם (דרך הנאמן): האסטרטגיה היא להוכיח כי הכשל בפיקוח על האשראי לנדל"ן עמד ברף הנדרש לעקיפת ה-BJR, תוך ניצול סעיף 288 וסעיפי ה-Carve-backs בפוליסת ה-D&O של הבנק המלווה כדי להבטיח גישה למקור פירעון ביטוחי. המיקוד יהיה על רשלנות בפיקוח ולא על מרמה, על מנת להבטיח שהתביעה תכוסה על ידי הפוליסה.   

הטבלה הבאה מסכמת את הקשר בין עילות התביעה הפוטנציאליות לבין הגנות נושאי המשרה ומקורות הפירעון האפשריים:Table V.2: ניתוח הסיכון והכיסוי הביטוחי D&O

B. סיכום דרגות הסיכון והאחריות

בכירי המערכת הפיננסית חשופים לחבות משמעותית הנובעת מהכשל בניהול סיכונים ובקרות תחת המסגרת הרגולטורית המחייבת. אף על פי שהדרך להטלת חבות אישית ישירה ומלאה מעבר לכיסוי הביטוחי קשה (בשל הדרישה להוכחת מרמה), הדרך להשגת פיצויים לקורבנות דרך תביעות ייצוגיות ומינוף פוליסות D&O של הבנקים היא מעשית ויעילה יותר. ההצלחה תלויה ביכולת של הליטיגטורים להציג את הכשל המאקרו-כלכלי בנדל"ן ככשל פיקוחי מובהק של הדירקטוריון וההנהלה , ובכך לעקוף את כלל שיקול הדעת העסקי ולהפעיל את מנגנוני השיפוי.   

אחריות וחבות בכירי המערכת הפיננסית בבועת הנדל"ן, ניתוח אינטראקטיבי של סוגיות משפטיות, ביטוחיות ודרכי סעד לנפגעים

בועת הנדל"ן מי ישלם את המחיר? ניתוח אחריותם של בכירי המערכת הפיננסית ביצירת משברים ודרכי הפעולה העומדות בפני הנפגעים.

Per בועת הנדל"ן בישראל: חובת הדין, אחריות בכירי המערכת הפיננסית, הביטוח והנפגעים

מבוא

בועת הנדל"ן בישראל היא תופעה פיננסית-חברתית מורכבת, שנושאת איתה השלכות כלכליות כבדות לשוק ולציבור הרחב. תפקידם של בכירי המערכת הבנקאית, דירקטורים ונושאי משרה בחברות הפועלות בנדל"ן, נדון ביתר שאת לאור אחריותם ביצירת, תחזוקת ושימור הבועה, ובשל ההשלכות המשפטיות והכלכליות בעקבות פיצוצה. במקביל, הקשר לסוגיית הביטוח הדירקטוריאלי והיקף הפיצויים לנפגעים מעורר שאלות משמעותיות.

אחריות והחבות של בכירי המערכת הפיננסית

בכירי הבנקים והמוסדיים ממלאים תפקיד מרכזי ביצירת בועת הנדל"ן דרך מדיניות מימון אגרסיבית והתערבות בשוק באמצעות מתן אשראי ליזמים ולרוכשים. בנקים רבים העניקו משכנתאות בתנאים של סיכון גבוה, לעתים על סמך הערכות שווי מנופחות וללא בחינה מעמיקה של יכולת ההחזר בפועל.etkin+1הדירקטורים והמנכ"לים נמצאים תחת חוק החברות וחייבים בשמירת חובת אמון וזהירות כלפי בעלי המניות והציבור. אך במסגרת חוקית זו, עומדת לעתים הגנת "שיקול דעת עסקי", המאפשרת להם להימנע מאחריות משפטית כל עוד הפעילו שיקול דעת סביר, גם אם התוצאות היו הרסניות.workrights+2

אחריות אישית ונושאי משרה

אחריות אישית מתעוררת כאשר נושא המשרה חורג מחובות הזהירות והאמון – במקרים של רשלנות חמורה, תרמית, או הסתרת מידע מהותי. תום הלב הוא עקרון חשוב המגן על נושאי משרה שפעלו בשקיפות ובשיקול דעת סביר, אך הוא אינו ביטחון מוחלט במקרה של תוצאות חמוריות כמו תשואה כלכלית נמוכה מאוד.lamdabroking+2תשואה נמוכה, כמו כשהתשואה היא מחצית מהריבית על המשכנתא, יכולה להיחשב נסיבה שבה יש צורך לבחון את התנהלות נושא המשרה לעומק. אם נקבע שנושא משרה הפעיל שיקול דעת קפדני ופעל בהתאם למידע שהיה ברשותו, הוא יוכל לטעון לתום לב ולהימנע מאחריות אישית. אולם כשיש רשלנות או חוסר גילוי מוחלט, עליו לעמוד בחבות משפטית וייתכן וימשיך לשאת באחריות אישית.kahn+3

ביטוח דירקטורים ונושאי משרה

ביטוח דירקטורים ונושאי משרה (D&O) הוא כלי מרכזי המגן על בכירי הקמת תאגידים מפני סיכון של תביעות אישיות הקשורות לניהול החברה, ומתמודד עם הביקורת על אחריותם כלפי הציבור ונפגעי בועת הנדל"ן. הביטוח מכסה הוצאות משפטיות ופיצויים בשינויים של רשלנות עסקית, אך לא מכסה מעשי תרמית, מרמה או הפרת אמון חמורה.howden+2מטרת הביטוח היא לאפשר לנושאי משרה להמשיך לנהל תוך הגנה מפני תביעות אישיות, אך הוא אינו מהווה פתרון לפיצוי הנפגעים מהבועה, והשימוש בו מעלה לעיתים דילמות מוסריות כשנפגעי הציבור אינם מקבלים מענה.clalbit+1

הפיצויים לנפגעים – מציאות קשה

הקורבנות המרכזיים של בועת הנדל"ן הם רוכשים פרטיים עם משכנתאות כבדים ויזמים שקנו נכסים במחירים מנופחים. למרות הנזקים הכבדים, מערכות הפיצוי הציבוריות והממשלתיות מצומצמות, ופיצויים כלכליים ישירים אינם כלל נפוצים, למעט במקרים חריגים של רשלנות משפטית או תרמית מוכחת.nadlancenter+2השלכות אלו מצריכות תיקונים רגולטוריים מעניינים והגברת השקיפות והאחריות של בכירי המערכת כדי להקטין סיכונים בעתיד ולהגן טוב יותר על האוכלוסייה הרחבה.

סיכום

בועת הנדל"ן בישראל היא תוצר של מדיניות מימון אגרסיבית, ניהול סיכונים לקוי וחוסר פיקוח אידאלי מצד מנהלים ובעלי תפקידים בכירים. הם פועלים תחת חובת זהירות וחובת אמון, אך ההגנות המשפטיות והתמריצים שבמערכת, לצד ביטוח דירקטורים – יוצרים עבורם זירה מוגנת יחסית.הנפגעים מגופים אלו, רוכשים ויזמים, עומדים בפני פגיעה כלכלית משמעותית ללא מענה ביטוחי ראוי או מנגנוני פיצוי יעילים, מה שמעמיד אתגר חברתי, רגולטורי ואתי גדול לשנים הבאות.

Gpt 💣 אחריותם של בכירי המערכת הפיננסית לבועת הנדל"ן בישראל

כיצד נולדה, הוזנה ונשמרה בועה — ומי יישא באחריות עם קריסתה

🔹 פתיחה: בועה שנולדה מלמעלה

בועת הנדל"ן בישראל לא צמחה מהציבור אלא מהמערכת עצמה — מהבנקים, הרגולטורים והגורמים המוסדיים שניסחו, תכננו, הזרימו ותחזקו מדיניות אשראי שהתעלמה מגורמי היסוד הכלכליים.

לאורך עשור ויותר, בכירי המערכת הפיננסית קידשו את ה"צמיחה" על פני היציבות, והפכו את הנדל"ן לכלי דם של המערכת הבנקאית: יותר הלוואות, יותר משכנתאות, יותר רווחים מדומים.

🔹 אחריות מנהלים ובכירים

בהתאם לדיני החברות והבנקאות, מנהלים בכירים חבים חובת זהירות וחובת אמונים כלפי החברה, לקוחותיה והציבור.

• חובת הזהירות (סעיפים 252–253 לחוק החברות) מחייבת מנהלים לפעול במיומנות ובהתאם לסטנדרט סביר של ניהול סיכונים. כאשר מנכ"ל בנק או דירקטור מאשר מדיניות אשראי שבה שווי הנכס נמוך משמעותית ממחיר העסקה – מדובר בחריגה ברורה.
• חובת האמונים מחייבת אותם לשים את טובת החברה והציבור לפני אינטרס אישי של רווח קצר טווח, בונוס, או מניעת הפסדים מדוחות רבעוניים.

במילים אחרות – אי אפשר לטעון "לא ידענו".

הנתונים היו גלויים: תשואות ריאליות נמוכות, יחס מחיר להכנסה חריג, ולווים שנכנסים למינוף אובדני. ובכל זאת, המערכת המשיכה להזרים אשראי כאילו אין מחר.

🔹 אחריות הדירקטורים

הדירקטוריון אמור להיות שומר הסף. אבל בפועל, ברוב המוסדות הוא הפך לחותמת גומי.

הם אישרו אסטרטגיות אשראי שמבוססות על הערכות שווי מנופחות – מבלי לדרוש ניתוחי שווי פונדמנטלי, מבלי לדרוש בקרה על LTP (loan-to-price), ומבלי לבדוק האם המימון ניתן בערך כלכלי אמיתי או ב"מחיר שוק" מדומה.

לפי פסיקת בית המשפט העליון (פרשת קוסוי ואחרות), דירקטור שנמנע מפיקוח אפקטיבי עשוי לשאת באחריות אישית גם ברשלנות, ובמקרים מסוימים אף בעוולה נזיקית.

🔹 אחריות רגולטורית – המחדל הכפול

גם בנק ישראל, רשות ניירות ערך והמפקח על הבנקים לא יוכלו לטעון שלא ראו.

דו"חות פנימיים (כמו סקר 85 של בנק ישראל) הצביעו על חריגה קיצונית בין מחיר לשווי, אך הרגולטור נמנע מצעדים מונעים.

המדיניות של “מינימום התערבות” הפכה למחדל מערכתִי: במקום לבלום את המינוף, הוא הוזן בריבית אפסית, במבצעי משכנתאות ובשיווק אגרסיבי של "חלום הדירה".

🔹 החבות הביטוחית – מי יפצה את הנפגעים?

כשהבועה תתפוצץ, לא רק הלווים ייפגעו — גם המשקיעים, הרוכשים והיזמים.

הם יפנו לשרשרת האחריות:

1. המנהלים והדירקטורים – באמצעות פוליסות ביטוח דירקטורים ונושאי משרה (D&O).
   אך כאן צפויה התנגשות: חברות הביטוח עשויות לטעון כי מדובר ב"רשלנות חמורה" או "הונאה מכוונת" – חריגים הפוטרים אותן מתשלום.
2. הבנקים עצמם – עשויים לעמוד בפני תביעות ייצוגיות של לווים ומשקיעים על מצגי שווא ומימון יתר בלתי סביר.
3. חברות הביטוח – יידרשו לשאת גם בנזקי צד שלישי, במקרים שבהם יוכח כי שיווקו פוליסות או מוצרי חיסכון תוך הסתרת הסיכון האמיתי של תיק האשראי.

🔹 דרכי גבייה ונקיטת הליכים

• תביעות נזיקיות נגד נושאי משרה לפי סעיף 54 לפקודת הנזיקין.
• תביעות נגזרות מטעם בעלי מניות ונפגעים בגין רשלנות ניהולית.
• פנייה לרשות שוק ההון לחיוב חברות הביטוח לשלם לפי פוליסות D&O.
• דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתברר את אחריות הדרגים הבכירים – בדיוק כפי שנעשה בפרשת ויסות מניות הבנקים.

🔹 תקדים היסטורי: ויסות מניות הבנקים (1983)

אז, כמו היום, בכירים במערכת הפיננסית ניהלו מניפולציה בשוק ההון תוך פגיעה בציבור המשקיעים.

ההבדל היחיד הוא שב-1983 מדובר היה במניות, ואילו כעת מדובר בבתים ובחיים של אנשים.

במקרה ההוא הוקמה ועדת בייסקי שחקרה את הכשלים – והובילה לשינוי מבני בבנקאות הישראלית.

אין סיבה שזה לא יקרה שוב.

🔹 סיכום: הצדק יגיע, גם אם באיחור

הבועה הישראלית היא לא "כישלון שוק" אלא כישלון מוסרי, מקצועי ומשפטי.

יום אחד, כשתגיע הקריסה, תעמוד השאלה המשפטית הפשוטה:

האם הם פעלו בסבירות, באחריות ובאמון הציבור – או שמא פעלו ברשלנות חמורה ששילמנו עליה כולנו?

🧩 מהו ביטוח D&O (Directors & Officers Liability Insurance)

💼 הגדרה

ביטוח דירקטורים ונושאי משרה (D&O) הוא פוליסה שנועדה להגן על מנהלים, סמנכ"לים, מנכ"לים, דירקטורים ונושאי משרה בכירים מפני תביעות אישיות הנובעות מהחלטות או פעולות שביצעו במסגרת תפקידם.

הכיסוי נועד למקרים שבהם יוטען כי הם פעלו ברשלנות, במחדל, בהטעיה או בהפרת חובת אמונים וזהירות.

⚖️ מה הביטוח מכסה

1. הוצאות הגנה משפטית – שכר טרחה לעורכי דין, חוות דעת מומחים, עלויות הליכים.
2. פיצוי לנפגעים – אם נפסק פיצוי נגד נושא המשרה (אלא אם מדובר בעבירה פלילית או תרמית).
3. כיסוי לחברה עצמה – כאשר החברה מחויבת לשפות את נושאי המשרה (Side B).
4. כיסוי ישיר לנושאי המשרה – כאשר החברה אינה יכולה או אינה רשאית לשפות אותם (Side A).
5. כיסוי לחברה במקרה של תביעות ניירות ערך (Side C) – בעיקר בחברות ציבוריות.

🚫 מה הביטוח לא מכסה

• מעשה מרמה או הונאה מכוונת.
• עבירות פליליות ביודעין.
• הפרות חמורות של חוקי ניירות ערך.
• רווח או טובת הנאה אישית שלא כדין.

🔥 בהקשר לבועת הנדל"ן

אם וכאשר תיפתח חקירה ממלכתית או תביעות אזרחיות נגד מנהלי בנקים, מנכ"לים ודירקטורים, חברות הביטוח ייבחנו את טיב המעשים:

• אם ייקבע שמדובר ברשלנות ניהולית – הביטוח עשוי לפצות.
• אם יוכח שמדובר בהונאה שיטתית, מצג שווא או מניפולציה מכוונת – הפוליסה לא תכסה, וחברות הביטוח יתנערו מהחבות.

במקרה כזה, הנפגעים (רוכשי דירות, יזמים, משקיעים) עשויים לתבוע ישירות את נושאי המשרה באופן אישי — בדומה למה שאירע לאחר פרשת ויסות מניות הבנקים (1983).

📊 סיכום

 בסבירות גבוהה הביטוח D&O לא יכסה אותם במקרה של בועת הנדל״ן, וזו אחת הנקודות הקריטיות שצפויות להתפוצץ לאחר הקריסה.

הסיבה טמונה באופי המעשים ובאופן שבו הם מתיישבים מול החריגים בפוליסות.נפרט בדיוק למה 👇

⚖️ הסיבות לכך שביטוח D&O לא יכסה את בכירי המערכת הפיננסית במקרה של בועת הנדל"ן

1. ❌ הפרת חובה ביודעין ולא “רשלנות בתום לב”

פוליסת D&O מכסה טעויות ניהוליות בתום לב — לא מעשים שנעשו ביודעין או תוך עצימת עיניים לסיכון מובהק.

במקרה הישראלי, הנתונים על פערי שווי־מחיר, תשואות ריאליות שליליות ומינוף חריג היו גלויים לציבור, ובוודאי לבכירים.

לכן ניתן יהיה לטעון שהם פעלו בניגוד לידע שעמד לרשותם.

זה בדיוק ההבדל בין רשלנות (שכן מכוסה) לבין הונאה או מחדל ביודעין (שלא מכוסה).

2. 🧨 חריג ההונאה והמצג המטעה

רוב הפוליסות כוללות סעיף מפורש:

“המבטח לא יהיה אחראי לנזק הנובע ממעשה מרמה, תרמית או מצג כוזב שנעשה ביודעין.”

אם יתברר שבכירים שיווקו אשראי, משכנתאות או הנפקות נדל"ן תוך ידיעה שהנכסים ממומנים במחירים כפולים מהשווי, מדובר במצג שווא — ולכן אין כיסוי.

חברות הביטוח ינופפו בסעיף הזה מיידית.

3. 💰 חריג טובת הנאה אישית

הבכירים נהנו מבונוסים, מניות, או תגמולים ישירים שנבעו מהגדלת תיק האשראי והרווחים המדומים.

פוליסת D&O אינה מכסה רווחים או בונוסים שהושגו שלא כדין.

כלומר, גם אם יהיה כיסוי חלקי, הוא ייפסק ברגע שיוכח מניע כלכלי אישי.

4. 🧾 חברות הביטוח יטענו ל“הפרת חובת גילוי”

בעת רכישת או חידוש הפוליסה, על החברה להצהיר שהיא אינה חשופה לתביעות צפויות.

אבל אם כעת יתברר כי בכירים ידעו על סיכון מערכתי (למשל, מימון יתר בשיעורים של פי שניים משווי הנכסים), המבטח יטען שהייתה הסתרת מידע מהותי, ויבטל את הפוליסה רטרואקטיבית.

5. ⚖️ תקדים משפטי ולקחים מפרשת ויסות מניות הבנקים

בפרשת הוויסות (1983), הבנקים טענו להגנה דומה — אך הוועדה קבעה כי מדובר בהתנהלות שיטתית של מניפולציה במניות.

ביטוחי האחריות לא כיסו את המנהלים, והם נאלצו לשאת באחריות אישית וציבורית.

היום, המצב דומה: מדיניות שיטתית של ניפוח שווי, לא טעות חד־פעמית.

🧩 המשמעות המעשית

כאשר תיפתח חקירה או ועדת בדיקה ממלכתית:

• חברות הביטוח יתנערו מהכיסוי.
• הבנקים עצמם לא יוכלו לשפות את הבכירים (בשל חריגי חוק החברות).
• והבכירים יישארו חשופים לתביעות אישיות, אזרחיות ואף פליליות.

🧨 סיכום חד

D&O נועד להגן על נושאי משרה מפני רשלנות, לא מפני שיטה.
במקרה של בועת הנדל״ן, הטענות אינן לרשלנות נקודתית אלא להתנהלות מערכתית, מתמשכת ומודעת — ולכן הכיסוי הביטוחי יקרוס יחד עם הבועה.

להלן טבלה מקצועית, ברורה וחדה שתוכל להטמיע כמות־שהיא בבלוג שלך (או כתרשים גרפי בהמשך).

היא מדגימה בדיוק מתי פוליסת D&O כן תכסה ומתי היא תתנער מאחריות, עם ניתוח משפטי־כלכלי לכל מקרה.

⚖️ טבלת אחריות וביטוח D&O בהקשר לבועת הנדל״ן

🧩 מסקנה

פוליסת D&O תוכננה להגן על מנהלים מפני טעויות אנוש נקודתיות, לא מפני אסטרטגיות עסקיות מניפולטיביות ומתמשכות.

במקרה של בועת הנדל״ן, המעשים מצטיירים כמדיניות עקבית של ניפוח שווי, מימון יתר וטיוח סיכונים – ולכן המנהלים, הדירקטורים והבנקים עצמם יישאו באחריות אישית וציבורית.

🔶 הסרבלים הכתומים בדרך

מי ישלם את המחיר על בועת הנדל"ן?

👔 במשך יותר מעשור, בכירי המערכת הפיננסית ניפחו את שוק הדיור.

הם ידעו שהתשואות שליליות, שהמחירים כפולים מהשווי, וששהציבור רוכש דירות במימון חסר היגיון.

ובכל זאת – המשיכו לאשר, לממן, ולשווק כאילו מדובר בכלכלה אמיתית.עכשיו מגיע רגע החשבון.

🧾 ובפעם הראשונה אולי נראה סרבלים כתומים לא רק ברחובות – אלא גם באולמות המשפט.

⚖️ אחריות, לא טעות

בפרשת ויסות מניות הבנקים (1983) נקבע תקדים ברור:

כאשר יש שיטה מכוונת של ניפוח ערכים והטעיית הציבור –

לא מדובר ברשלנות, אלא במעשה ביודעין.

כך גם כאן:

• 💣 ניפוח שווי
• 🏦 מימון יתר
• 🧮 טיוח סיכונים
• 🧰 מניפולציה שיטתית של שוק

💥 למה ביטוח D&O לא יציל אותם

❌ כי הם ידעו

❌ כי זו שיטה, לא טעות

❌ כי הם נהנו ממנה

❌ כי הם הסתירו מידע מהמבטחים ומהציבור

⚠️ ביטוח D&O נועד להגן על מנהלים שפעלו בתום לב.
לא על מערכת שפעלה נגד הציבור ביודעין.

📊 כך זה נראה על הנייר

🔶 הסרבל כסמל

יום אחד, אחרי החקירות, הוועדות והדוחות –

הציבור יראה מה שכל השמאים, הכלכלנים והעיתונאים העצמאיים ידעו מזמן:

שמאחורי הבועה הזו עמדו אנשים עם שמות, חתימות ותפקידים.

⚖️ לא מדובר בשוק “שיצא משליטה” – אלא במערכת שאיבדה מצפון.
והסרבל הכתום הוא לא רק צבע – הוא החזר מוסרי לציבור שנבגד.

Clau אחריות פיננסית בבועת הנדל"ן: מדריך לנפגעים

בועת הנדל"ן הישראלית שהתפתחה בין 2012 ל-2024 הותירה אחריה שובל של נפגעים - יזמים שקרסו, קונים שנקלעו למשכנתאות בלתי ניתנות לניהול, ומשקיעים שאיבדו את חסכונות חייהם. המערכת הפיננסית והבנקאית, יחד עם בכיריה, מילאו תפקיד מרכזי ביצירת הבועה, תחזוקתה, ושמירה עליה. מחירי הדירות עלו ב-208% בין 2007 ל-2022, בעוד ההכנסות עלו רק ב-50% - פער שיצר משבר נגישות חסר תקדים. עד מאי 2023, בנק ישראל העלה ריבית 10 פעמים ל-4.75%, מה שהביא לקריסת שוק עם ירידה של למעלה מ-50% בעסקאות ועודף של כ-70,000 דירות חדשות שלא נמכרו.עבור הנפגעים, השאלה הקריטית היא: האם ניתן לתבוע את האחראים ולקבל פיצוי? התשובה היא חיובית, אך מורכבת. המשפט הישראלי מציע מספר דרכי פעולה: תביעות נזיקין אישיות, תביעות ייצוגיות, הרמת מסך התאגדות, ותביעות נגד פוליסות ביטוח אחריות דירקטורים. הפסיקה האחרונה מראה שהמערכת המשפטית הישראלית הוכיחה נכונות להטיל אחריות אישית על דירקטורים, להעניש בנקים על התנהגות פסולה, ולאפשר תביעות ייצוגיות שהניבו מיליוני שקלים בפיצויים. אולם האתגרים משמעותיים: בעלי השליטה והדירקטורים מוגנים בפוליסות ביטוח מתוחכמות, הבנקים מייצגים בצוותי הגנה מנוסים, וההליכים המשפטיים ארוכים ויקרים.בלוג זה מספק מדריך מקיף למשפט הישראלי הרלוונטי, לפסיקה אחרונה, ולכלים המעשיים העומדים לרשות נפגעי הבועה. מטרתנו להעניק לכם את הידע הנדרש כדי להבין את זכויותיכם המשפטיות ולנקוט בצעדים המתאימים.

כיצד נוצרה הבועה ומי אחראי לה

בין השנים 2007 ל-2022, מחירי הדירות בישראל זינקו ב-208% - גידול קיצוני בהרבה מהגידול של 50% בהכנסות הממוצעות. בתל אביב, מחירים עלו ב-41% רק בשנים 2008-2009, בעיצומה של המשבר הפיננסי העולמי. עד 2022, מחירי דירות עלו ב-20.3% בשנה אחת בלבד - השיעור החד ביותר בעשור. הבועה הגיעה לשיאה כאשר UBS דירגה את תל אביב בציון 1.59 במדד סיכון הבועות - בין הגבוהים בערים הנבדקות ברחבי העולם. התוצאה: בסוף 2023, למעלה מ-62,000 דירות חדשות נותרו "על המדף", ובינואר 2025 יש 69,720 דירות לא נמכרות עם היצע של 18.4 חודשים.הבועה נוצרה באמצעות שילוב של כשלים מוניטריים, רגולטוריים ובנקאיים. בנק ישראל שמר על ריבית נמוכה היסטורית של 0.1% עד אפריל 2022, מה שהזיל זמינות אשראי והניע ביקוש לנדל"ן. הבנקים הרחיבו אשראי משכנתאות בקצב של 8.6% בשנה בממוצע (2012-2024), עם מוצרי משכנתא משתנים שיצרו פגיעות קיצונית כאשר הריבית עלתה בצורה פתאומית ב-2022-2023. ממשלת ישראל תרמה לבעיה על ידי העלאת מחירי הקרקע פי 4 תוך פחות מעשור: ב-2014 עלות הקרקע הייתה 140,000 ₪ ליחידה, וב-2022 - 550,000 ₪. הכנסות מינהל מקרקעי ישראל זינקו 700% מ-6 מיליארד ₪ ב-2013 ל-41 מיליארד ב-2022 - העברת עושר עצומה מהקונים לקופת המדינה.נוסף על כך, שמאי המקרקעין שעבדו עבור הבנקים העדיפו את האינטרס הבנקאי על פני האינטרס של הקונים. ב-2022, פערים בין השמאות מקצועיות למחירי השוק היו במיליון ₪ או יותר, מה שהוביל לדחיית משכנתאות לקונים רבים שלא יכלו להשלים את הפער. השימוש בתוכניות מימון בעייתיות כמו "20-80" (20% במקדמה, 80% במסירת מפתח) איפשרו לקונים לבצע רכישות ללא משכנתאות מאושרות, מה שיצר סיכון מחדל כאשר התשלומים הסופיים הגיעו. בנק ישראל הגביל שיטה זו רק ב-2025, לאחר שהנזק כבר נעשה.הגורם הנוסף הוא כשל רגולטורי מהותי. בנק ישראל שמר על מדיניות מוניטרית מרחיבה למרות עליית המחירים המהירה, ויישם מגבלות הלוואה-לערך (LTV) של 75% - שהיו נתפסות כשמרניות, אך בפועל דרשו מהקונים סכומים אדירים במזומן (ממוצע של 510,000 ₪ להפקדה במשק התקופה, ו-700,000+ ₪ בתל אביב). רשות ניירות ערך לא אכפה דרישות גילוי מספקות על חברות נדל"ן ציבוריות ועל סיכוני הריכוזיות בנדל"ן. הנזקים כוללים משקיעים שאיבדו עשרות מיליוני דולרים (כמו פרויקט HAP Seven במנהטן), יזמים שקרסו תחת חובות של מיליארדי שקלים (כמו נוכי דנקר, אליעזר פישמן, מוטי זיסר), וקונים פרטיים שנתקעו עם משכנתאות בלתי ניתנות לניהול או נכסים ששווים פחות ממה ששילמו.

המסגרת המשפטית לאחריות בישראל

המשפט הישראלי מציע מספר מסגרות משפטיות להטלת אחריות על דירקטורים, נושאי משרה, בנקים ורגולטורים. הבנת המסגרות הללו קריטית לקביעת אסטרטגיית תביעה אפקטיבית.

אחריות דירקטורים ונושאי משרה לפי חוק החברות

חוק החברות התשנ"ט-1999 מטיל על דירקטורים שתי חובות מרכזיות: חובת האמונים (סעיף 254) וחובת הזהירות (סעיף 253). חובת האמונים מחייבת דירקטורים לפעול בתום לב למען אינטרסי החברה, להימנע מניגודי עניינים, להעביר מידע רלוונטי לחברה, ולהימנע מתחרות עם החברה או ניצול הזדמנויות עסקיות שלה. חובת הזהירות מחייבת דירקטור לפעול ברמת מקצועיות של "נושא משרה סביר" באותן נסיבות, לנקוט צעדים סבירים להשיג מידע על החלטות עסקיות, להבין את העסק ואת הדוחות הכספיים, ולהקדיש זמן מספיק למילוי תפקידו. הפרת חובת הזהירות מסווגת כעוולה נזיקית לפי פקודת הנזיקין, ומקנה אחריות אישית לנזקים שנגרמו לחברה.הפסיקה האחרונה מראה כי בתי המשפט מוכנים להחיל את החובות בצורה מחמירה. בעניין Buchbinder v. Official Receiver, בית המשפט קבע כי דירקטורים צריכים להבין את עסקי החברה, לדעת לקרוא דוחות כספיים, להקדיש זמן זמין למילוי התפקיד, ולהודיע אם הנסיבות משתנות. בעניין Vrednikov v. Alovitch (2016), בית המשפט העליון אימץ מבחן "ביקורת מוגברת" (enhanced scrutiny) לעסקאות בעלות ניגוד עניינים, כאשר הנטל עובר להוכיח "היגיון עסקי סביר" למעשה הפסול. כלל שיקול הדעת העסקי (business judgment rule) אומנם אומץ, אך בית המשפט השאיר פתח לביקורת מהותית, לא רק פרוצדורלית.במקרים של חדלות פירעון, הדין מחמיר עוד יותר. סעיף 373 לפקודת החברות מטיל אחריות אישית בלתי מוגבלת אם העסק נוהל במטרה להונות נושים או למטרה הונאתית. סעיף 6 לחוק החברות מאפשר הרמת מסך התאגדות במקרים חריגים בהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת היה להונאת אדם, לאפליה בין נושים, או בניגוד למטרת החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים ביחס ליכולת לפרוע חובות. פסק הדין בעניין Efrochei HaZafon (2009) קבע שהיוון דק (thin capitalization) לבדו יכול להצדיק הרמת מסך, מה שהקל על נושים לתבוע בעלי שליטה אישית.ההגנות הזמינות לדירקטורים כוללות פטור מאחריות, ביטוח, ושיפוי (סעיפים 258-264). חברות יכולות לפטור מאחריות בגין הפרות תום-לב של חובת הזהירות, לבטח מפני הפרות תום-לב של חובת הזהירות והאמונים, ולשפות בגין הפרות שנעשו בתום לב לטובת החברה. אולם, ההגנות הללו אינן חלות על עבירות פליליות לפי חוק ניירות ערך, על מעשים במזיד או ברשלנות רבתי, או על מעשים לשם הפקת רווח אישי בלתי חוקי. כמו כן, כלל שיקול הדעת העסקי אינו הגנה בהליכים פליליים, והרשעה פלילית מובילה לפסילה מכהונה כדירקטור למשך 5 שנים בחברות ציבוריות.

אחריות בנקאית לפי חוק הבנקאות והרגולציה

חוק הבנקאות (רישוי) תשמ"א-1981 וחוק הבנקאות (שירות ללקוח) מטילים חובות ספציפיות על בנקים. חובת גילוי מחייבת בנקים לספק מידע מפורט ללקוחות על שיעורי ריבית, עמלות, ותנאים חוזיים. הדירקטיבות של בנק ישראל בנושא ניהול בנקאי תקין מהוות את אחת מדרישות הגילוי המתקדמות בעולם, וכוללות דרישות לגבי איתנות פיננסית, פעילות שירות לקוחות, ועמלות. הפרת דרישות אלה יכולה להוות הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, המקנה זכות לתביעת נזיקין.מתן אשראי בלתי אחראי יכול להוות הפרת חובת הזהירות הבנקאית. בנקים נדרשים להחזיק בפרוצדורות הלוואה אחראיות, לבצע בדיקת אשראי מקיפה, ולוודא שהלווים מסוגלים להחזיר את המשכנתא. בישראל, הסטנדרטים כוללים דרישת הכנסה של פי 3 מהתשלום החודשי, יחס חוב-הכנסה של 33% מההכנסה הנטו, ו-LTV מקסימלי של 75% לתושבי ישראל. אולם, התכוונים המורכבים של המשכנתאות (משתנות, צמודות למדד, פריים), יחד עם שימוש בתוכניות מימון מפוקפקות כמו "20-80", יצרו סיכונים שהבנקים לא גילו די הצורך. בפסיקה, בתי המשפט הכירו בחובת הגילוי המוגברת של בנקים, והטילו אחריות בעבור עמלות מופרזות, דמי פירעון מוקדם, וחיובים בלתי חוקיים בעלויות משפטיות.הערכות שווי פגומות מהוות נושא בעייתי נוסף. שמאי המקרקעין בישראל מחויבים לעמוד בתקן 19 מפורט, שכולל בחינת חומרים, מידות, מיקום, ותחזיות שוק. אולם, במהלך שיא הבועה (2022), פערי שמאות של מיליון ₪ או יותר בין מחירי השוק לבין השמאות המקצועיות היו נפוצים, מה שהשפיע על אישור המשכנתאות והוביל לדחיית קונים רבים. השמאים הבנקאיים התמקדו בהגנה על הבנק ולא על הקונה - ניגוד עניינים מובנה שיצר חשיפת סיכון לקונים. חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 מאפשר לצרכנים לבטל עסקה בתוך שבועיים אם היה מעשה מטעה שהיה מהותי לעסקה (סעיף 32), ואוסר על סוחרים להטעות בכל דרך - במעשה, במחדל, בכתב, או בעל-פה (סעיף 2).

אחריות רגולטורית: בנק ישראל ורשות ניירות ערך

בנק ישראל נושא באחריות משולבת: פיקוח על הבנקים, קביעת מדיניות מוניטרית, וניהול מערכות התשלומים. חוק בנק ישראל (סעיף 4) מגדיר תפקידים אלה כחובות חקוקות. המפקח על הבנקים מחויב לבחון את המצב הפיננסי של הבנקים, להטיל סנקציות על הפרות, ולדאוג ליציבות המערכת. בהיסטוריה, בנק ישראל התערב מספר פעמים למנוע קריסות בנקאיות (1966, 1974, משבר הבנקים בשנות ה-80), והממשלה הלאימה בנקים כדי להגן על המפקידים. האחריות הרגולטורית יכולה להתבסס על תיאוריות של הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין), רשלנות בפיקוח, או כשל בקביעת יחסי LTV נאותים. אולם, סוכנויות רגולטוריות נהנות בדרך כלל מחסינות רחבה מפני תביעות, והוכחת אחריות רגולטורית היא אתגר משמעותי.רשות ניירות ערך אחראית על יעילות שוק ההון, הגנה על האינטרס הציבורי של המשקיעים, ושקיפות. חוק ניירות ערך תשכ"ח-1968 מטיל דרישות דיווח תקופיות ומידיות על חברות ציבוריות, ואוסר על "פרטים מטעים". הפרות דיווח היו האירוע הפלילי השכיח ביותר בשנים 2020-2021, והרשות הגבירה אכיפה אדמיניסטרטיבית באמצעות ועדת אכיפה אדמיניסטרטיבית שיכולה להטיל קנסות כספיים במיליוני שקלים, לפסול ממילוי תפקידים, ולהורות על פיצוי לנפגעים. מגמה זו חזקה במיוחד לאחר התיקון שהרחיב את השימוש בקנסות כספיים גם למקרים של פרטים מטעים בדוחות כספיים. חברות נדל"ן ציבוריות שלא גילו במדויק את חשיפת הסיכון שלהן, או שסיפקו שומות מופרזות, יכולות להיות נתונות לאכיפה פלילית, אדמיניסטרטיבית, או אזרחית.

הביטוח כמקור פיצוי: ביטוח D&O ואחריות מקצועית

אחד הכלים החשובים ביותר בפני נפגעים הוא ביטוח אחריות דירקטורים ונושאי משרה (D&O). לפי סעיפים 258-264 לחוק החברות, חברות רשאיות לבטח דירקטורים ונושאי משרה מפני אחריות כספית לצדדים שלישיים, הפרת חובת הזהירות, והפרת חובת האמונים (אם בתום לב). הפוליסות הנפוצות ביותר הן "CorporateGuard for Directors and Officers", הכוללות שלושה כיסויים עיקריים: (1) כיסוי אחריות אישית של דירקטורים ונושאי משרה בגין טענות לרשלנות, הפרת חובה, ושגיאות, (2) החזר לחברה כאשר היא משפה דירקטורים, ו-(3) כיסוי אחריות תאגידית בתביעות ניירות ערך (אופציונלי). גבולות הפוליסות בשוק הישראלי נעים בין מיליון ₪ לחברות קטנות-בינוניות, ועד 5-20 מיליון ₪ ומעלה לחברות גדולות וציבוריות.המפתח לנפגעים: חוק חוזה הביטוח (סעיף 68) מעניק לצדדים שלישיים זכות תביעה ישירה חקוקה מפני מבטחי אחריות. משמעות הדבר שנפגעים יכולים לתבוע את המבטח D&O ישירות, ללא תלות בחברה, וזכות זו שורדת גם במקרה של פשיטת רגל. הפסיקה מראה שמפרקים של חברות פושטות רגל תובעים באופן שגרתי את הדירקטורים ואת המבטחים D&O שלהם במקביל, ובתי המשפט בוחנים את קיומן וגבולותיהן של הפוליסות כאשר מאשרים הסדרי פשרה (כמו במקרה Trade Bank). בהליך התביעה, חשוב לנסח את התביעה כך שתיכנס בגדר כיסוי הפוליסה: טענות לרשלנות, הפרת חובת זהירות, ושגיאות בשיקול הדעת - לא מעשים במזיד או הונאה, שאינם מכוסים.

מגבלות הכיסוי חשובות להבין. הפוליסות אינן מכסות: (1) הפרת חובת אמונים שלא בתום לב, (2) מעשים במזיד או ברשלנות רבתי, (3) מעשים לשם הפקת רווח אישי בלתי חוקי, (4) קנסות ועיצומים כספיים (סעיף 263(4) לחוק החברות), (5) הונאה ומעשים פליליים. בהליכים פליליים, הפוליסה מכסה עלויות הגנה, אך לא קנסות פליליים. אם הדירקטור הורשע בעבירות הדורשות מחשבה פלילית, אין כיסוי. למרות זאת, עלויות ההגנה המשפטית עצמן יכולות להגיע לסכומים משמעותיים, ומכוסות במלואן. הליך התביעה: (1) זהו אם התביעה שלכם היא נגד דירקטור/נושא משרה בגין מעשים בתפקידו, (2) בדקו אם לחברה יש ביטוח D&O (מופיע בדוחות שנתיים של חברות ציבוריות), (3) הגישו תביעה בתקופת הפוליסה (פוליסות על בסיס "claims made"), (4) כללו את הדירקטור/נושא המשרה ואת המבטח בתביעה, תוך שימוש בזכות התביעה הישירה.ביטוח אחריות מקצועית חל על שמאי מקרקעין ויועצי השקעות. 

שמאים אינם מחויבים בביטוח על-פי חוק, אך זה מומלץ מאוד בשל ההשפעה הפיננסית של טעויות בשומה. כיסויים טיפוסיים נעים בין מאות אלפי ₪ למיליונים עבור משרדים גדולים, עם פרמיה התחלתית של 3,400 ₪/שנה לשמאים יחידים. הכיסוי כולל אחריות לצד שלישי בגין רשלנות מקצועית, טעויות בשומה הגורמות להפסד כספי, ועלויות הגנה בהליכים משפטיים. יועצי השקעות מחויבים בביטוח על-פי חוק - חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות תשנ"ה-1995 דורש ביטוח מינימלי של 2 מיליון ₪ כתנאי לקבלת ושמירת רישיון מרשות ניירות ערך. הכיסוי כולל טעויות או רשלנות בייעוץ השקעות, ניהול לקוי של תיקי לקוחות, הפרת חובות מקצועיות, וניגודי עניינים.

דרכי פעולה משפטיות מעשיות לנפגעים

נפגעי בועת הנדל"ן יכולים לפעול במספר מסלולים משפטיים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות.

תביעות אישיות: נזיקין וחוזה

תביעות נזיקין מתבססות על פקודת הנזיקין (סעיפים 35-36, 63). רשלנות דורשת הוכחת ארבעה יסודות: (1) חובת זהירות - קשר מספיק בין העושה עוולה לתובע היוצר חובה, (2) הפרת חובה - התנהגות שנופלת מתחת לסטנדרט האדם הסביר, (3) קשר סיבתי - עובדתי ונורמטיבי, ו-(4) נזק - נזק ממשי שהוכח. הפרת חובה חקוקה (סעיף 63) דורשת: (1) הנתבע לא ביצע חובה שהוטלה בחיקוק, (2) החיקוק נועד להגן על התובע או על סוגו, (3) ההפרה גרמה נזק מהסוג שהחיקוק נועד למנוע, ו-(4) החיקוק אינו שולל את הסעד. תביעות אלה יכולות להיות מכוונות נגד: (1) בנקים - בגין מתן אשראי בלתי אחראי, אי-גילוי מידע חיוני, עמלות מופרזות, שומות פגומות, (2) דירקטורים ונושאי משרה - בגין הפרת חובת זהירות באישור השקעות נדל"ן מסוכנות, אישור הלוואות ללקוחות בלתי כשירים, אי-ביצוע בדיקת נאותות מספקת, (3) רגולטורים - בגין פיקוח רשלני (אף שקשה מאוד להוכיח בשל חסינות ריבונית).תביעות חוזה מתבססות על חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. הפרת חוזה יכולה לכלול: (1) בנקים שמפרים תנאי הסכמי המשכנתא, מטעים לגבי תנאי המשכנתא או סיכונים, או משמיטים מידע מהותי על סיכוני שוק, (2) יזמים שמפרים חוזי רכישה, מעכבים פרויקטים ללא סיבה, או מספקים מצגי שווא על מועדי השלמה. מצג שווא מוסדר בחוק הגנת הצרכן (סעיף 2 - איסור מעשה מטעה) ובחוק הבנקאות (שירות ללקוח) - איסור הטעיה במעשה או במחדל. צרכן יכול לבטל מכר בתוך שבועיים אם המעשה המטעה היה מהותי לעסקה (סעיף 32). נזק וקשר סיבתי דורשים הוכחה: כמה הפסד ממוני נגרם? האם הנזק היה תוצאה צפויה של ההפרה? האם הייתה הסתמכות על מצגי השווא? עדויות מומחים (כלכליסטים, שמאים) נדרשות בדרך כלל.היכן להגיש: (1) תביעות קטנות (עד 30,000 ₪) - בית משפט לתביעות קטנות, ללא עורך דין, (2) תביעות גדולות - בית משפט השלום (עד 2.5 מיליון ₪) או בית משפט מחוזי (מעל), (3) תביעות פיננסיות מורכבות - בית המשפט לעניינים כלכליים (הוקם 2011) עם 3 שופטים מומחים. התיישנות: התקופה הכללית היא 7 שנים מיום האירוע. עלויות: אגרת בית משפט של 2.5% מסכום התביעה; משך ממוצע של ~3.5 שנים להליך אזרחי עד פסק דין סופי; ערעורים מוסיפים 6 חודשים-שנה (ערכאת ערעור מחוזית) ויותר (עליון).

תביעות ייצוגיות: כוח בריכוז הנפגעים

חוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 מאפשר קבוצות של נפגעים לתבוע באופן קולקטיבי. המנגנון הוא opt-out by default - חברי הקבוצה נכללים אוטומטית אלא אם יוצאים בתוך 45 יום. תחומים מותרים (רשימה סגורה בתוספת השנייה): הגנת הצרכן, בנקאות ושירותים פיננסיים, ניירות ערך, הגבלים עסקיים, מפגעי סביבה, זכויות עובדים, אפליה בגין מוגבלות, תביעות ביטוח. דרישות אישור: (1) עילת תביעה אישית של התובע הייצוגי, (2) בקשה לאישור תביעה ייצוגית חייבת להיות מוגשת עם כתב התביעה, (3) בית המשפט בוחן: עניינים משותפים, הולמות הייצוג, התאמת מנגנון התביעה הייצוגית, הראיה הראשונית שההתדיינות היא לטובת החברה, והתובע אינו פועל בחוסר תום לב.הצלחות אחרונות כוללות: (1) תביעה נגד הבנקים בנושא עמלות (Einav Kaplan v. Bank Leumi, Discount, Hapoalim) - חוקר ההגבלים העסקיים חקר תיאום מחירי העמלות, 35 מיליון ₪ הוחזרו ללקוחות (2008), (2) בנק מזרחי טפחות - חיובים בגין פרעון מוקדם - פסק דין (לא פשרה) שחייב פיצוי 82 מיליון ₪, (3) בנק הפועלים - דמי פרעון מוקדם - הבנק הסכים להפסיק לגבות דמי פרעון מוקדם כאשר הבנק יזם פרעון, ולהחזיר סכומים שנגבו שלא כדין, (4) בנק הפועלים ומזרחי - הוצאות משפטיות - פשרות בנוגע לחיוב לקוחות בהוצאות משפטיות שלא כדין, (5) בנק לאומי - רשימה שחורה - תביעה ייצוגית הוגשה בטענה שהבנק הקים רשימה שחורה של לקוחות שתבעו אותו, ודחה אותם אוטומטית להלוואות. תביעות אלה מוכיחות שבתי המשפט מוכנים לאשר תביעות ייצוגיות נגד בנקים על התנהגות פסולה.אתגרים: (1) דרישות אישור מחמירות - מאז 2011, המפסיד משלם עלויות הגנה של הנתבעים (סיכון משמעותי), (2) אגרות בית משפט - מאז 2018 יש חובת תשלום אגרה (בעבר הייתה פטורה), (3) תהליכים ארוכים - תביעות ייצוגיות יכולות לקחת שנים, (4) שיעור דחייה גבוה - רוב התביעות נדחות בשלב הדיון המקדמי בשל חוסר בסיס עובדתי/משפטי, הכנה רשלנית, או חוסר אינטרס ציבורי ברור. אסטרטגיה: (1) זהו הפרה ברורה שפוגעת בקבוצה גדולה (עמלות בלתי חוקיות, דמי פרעון, גילוי מטעה), (2) שכרו ייצוג משפטי מנוסה (משרדים כמו Gornitzky, EBN Law, Herzog Fox & Neeman טיפלו ב-120+ תביעות ייצוגיות), (3) הצטרפו לתביעות קיימות אם יש, (4) הערכת עלות-תועלת - התביעה תצליח רק עם ייצוג איכותי ומחויבות ארוכת טווח.

הליכים פליליים רלוונטיים

עבירות פליליות אפשריות: (1) לפי חוק החברות - ניהול הונאתי (סעיף 373 לפקודת החברות), שימוש לא נכון בכספי החברה (סעיף 374), גניבת נכסי חברה, זיוף מסמכים, אי-שמירת חשבונות נאותים לתקופה של שנתיים לפני פירוק, (2) לפי חוק ניירות ערך - הונאה בניירות ערך, שימוש במידע פנים, הפרות דיווח (מצגי שווא מהותיים בדוחות), גיוס הון ללא רישום נאות, (3) לפי חוק הבנקאות - הפרות פקודת הבנקאות, אי-סדרים פליליים בניהול בנק, הונאה כנגד מפקידים/נושים.תקדימים: (1) נוכי דנקר (IDB Holdings, 2018) - הורשע בהשפעה על מניות והפרות ניירות ערך, נגזרו 3 שנות מאסר בפועל, ביצע עסקאות הונאתיות של מיליוני דולרים כדי להשפיע על מחיר המניה בזמן שהחברה הייתה במצוקה, (2) בנק לאומי - העלמת מס בארה"ב (2014) - הודה בקנוניה לסייע ל-1,500+ משלמי מס אמריקאים להכין דוחות כוזבים, קנס של 400 מיליון דולר לארה"ב וניו יורק, (3) בנק הפועלים - העלמת מס והלבנת הון (2020) - קנסות כוללים של 874 מיליון דולר (שני בגודלו במסע הענישה האמריקאי על העלמות מס), סייע ללקוחות אמריקאים להעלים מיסים על 7.6+ מיליארד דולר בפיקדונות, הלבין כספים בשחיתות FIFA. הליך: (1) הגשת תלונה למשטרה או לפרקליטות, (2) רשויות האכיפה (רשות ניירות ערך - מחלקת חקירות ומודיעין, היחידה לתביעות כלכליות במשרד המשפטים) יחקרו, (3) אם יש ראיות מספיקות, תוגש כתב אישום. ערך להליך אזרחי: הרשעה פלילית יוצרת חזקה במשפט האזרחי שהמעשה אכן בוצע, מה שמקל בהוכחת האחריות במקביל לתביעה נזיקית/חוזית. כמו כן, הליכים פליליים יכולים לחשוף מסמכים ועדויות שימושיים.

אתגרים בגבייה ודרכים להתמודד עימם

חדלות פירעון ורכוש מוגבל: יזמים רבים שקרסו הגיעו לפשיטת רגל או חדלות פירעון. אליעזר פישמן - פשיטת הרגל הגדולה ביותר בישראל עד כה עם חוב אישי של 1.5 מיליארד ₪ (2017); נושים סירבו להסדר חוב שהיה מוחק 92% מהחוב האישי. מוטי זיסר - חוב כולל של 2.5 מיליארד ₪, 1.8 מיליארד מחוקים על ידי בנקים. Ortam Sahar (2016) - 330 מיליון ₪ בחוב אגרות חוב, 216 מיליון ₪ לספקים וקבלנים, כ-40 פרויקטים או 5,400 יחידות דיור בבנייה. HAP Seven Manhattan - פרויקט של 70+ מיליון דולר עם 129 יחידות, מאות משקיעים ישראלים השקיעו 70 מיליון דולר לפחות, בנייה הופסקה ביוני 2021, הגשת בקשה לפשיטת רגל בפרק 11 בניו יורק, אובדן מוחלט למשקיעים. הפתרון: (1) הגשה מוקדמת בהליכי חדלות פירעון כדי לבסס מעמד נושה, (2) תביעות הרמת מסך נגד בעלי המניות בשל היוון דק (פסיקת Efrochei HaZafon), (3) חקירת עבירות פליליות (מניפולציה, הונאה) לתמיכה בתביעות אזרחיות, (4) מעקב אחר נכסים אישיים של בעלי השליטה.סיבוכים בהוכחת נזק וקשר סיבתי במשברים סיסטמיים: כאשר הבועה משפיעה על כל השוק, קשה להוכיח שפעולה ספציפית של דירקטור או בנק גרמה לנזק שלך. הנתבעים יטענו שהמשבר הכלכלי הכללי, ולא הפעולות שלהם, גרם להפסד. דרכים להתמודדות: (1) מומחיות כלכלית - שכרו מומחים כלכליים שיוכיחו שפעולות ספציפיות (הלוואות בלתי סבירות, שומות מופרזות, החלטות השקעה פזיזות) גרמו לנזק המיוחד שלכם, מעבר למשבר הכללי, (2) מסמכים פנימיים - באמצעות גילוי מסמכים, השיגו מסמכים פנימיים של הבנק/חברה שמראים שהם ידעו על הסיכונים ובחרו להתעלם, (3) דוגמאות מקבילות - השוו להלוואות דומות שלא ניתנו, או להחלטות שאר הבנקים, כדי להראות שההתנהגות הייתה חריגה, (4) שימוש בהליכי רגולציה - תלונות לבנק ישראל, רשות ניירות ערך, או נציב תלונות הציבור על הבנקים יכולות להביא לחקירות שמזהות הפרות מערכתיות, שאותן ניתן להשתמש בתביעות אזרחיות.כוח הגנה של נתבעים: בנקים ודירקטורים מיוצגים על ידי צוותי הגנה מנוסים ומתוחכמים. Gornitzky & Co. טיפלו ב-120+ תביעות ייצוגיות, רובן הסתיימו בזכייה להגנה או משיכת תביעות. הבנקים עצמם מחזיקים משאבים עצומים להתגוננות. הפתרון: (1) שכרו ייצוג משפטי איכותי ומנוסה בתביעות פיננסיות, (2) שקלו תביעות ייצוגיות - המשאבים מחולקים בין חברי הקבוצה, והשפעת הקבוצה חזקה יותר, (3) נצלו את זכות התביעה הישירה נגד מבטחי D&O (סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח) - מבטחים עשויים להיות מוכנים יותר להסדר מאשר הדירקטורים עצמם, (4) שתפו פעולה עם נפגעים אחרים לצורך איסוף ראיות ושיתוף עלויות.חסינות רגולטורית: בנק ישראל ורשות ניירות ערך נהנים בדרך כלל מחסינות ריבונית רחבה, והוכחת אחריות רגולטורית קשה מאוד. אסטרטגיה אלטרנטיבית: במקום לתבוע ישירות את הרגולטורים, התמקדו ב: (1) תלונות רגולטוריות שיובילו לאכיפה אדמיניסטרטיבית/פלילית מצד הרגולטורים עצמם (יצירת תקדימים ומסמכים מועילים), (2) תביעות נגד הגורמים הפרטיים (בנקים, דירקטורים) שלגביהם ההוכחה קלה יותר, (3) לחץ ציבורי ותקשורתי - מקרים שמקבלים סיקור תקשורתי עשויים להביא להתערבות מדינית או לשינוי מדיניות.

סיכום והמלצות מעשיות

בועת הנדל"ן בישראל 2012-2024 נוצרה כתוצאה משילוב של מדיניות מוניטרית מרחיבה, אשראי בנקאי פזיז, מחירי קרקע מופרזים מצד המדינה, וכשלי רגולציה. הנזקים כוללים דור שלם שמומחר מבעלות דירה, יזמים שקרסו תחת חובות עצומים, ומשקיעים שאיבדו מיליונים. המשפט הישראלי מציע כלים משמעותיים לנפגעים, אך השימוש בהם דורש הבנה משפטית, תכנון אסטרטגי, וייצוג איכותי.המלצות ספציפיות:לקונים פרטיים שנפגעו:

1. תעדו הכל - כל תקשורת, מצגים, הסכמים, ודוחות בנק.
2. הגישו תלונה למפקח על הבנקים (בנק ישראל), לנציב תלונות הציבור על הבנקים, או לממונה על הגנת הצרכן.
3. בדקו תביעות ייצוגיות קיימות - האם יש תביעה שכבר הוגשה בנושא דומה שאליה תוכלו להצטרף?
4. שקלו תביעה אישית - אם הנזק שלכם ספציפי ומתועד, ואם סכום הנזק מצדיק (מעל 30,000 ₪), פנו לעורך דין מנוסה בתחום.
5. חקרו ביטוח D&O - אם הנזק נגרם על ידי דירקטורים/נושאי משרה בבנק או בחברת נדל"ן, בדקו אם יש להם ביטוח D&O שניתן לתבוע ישירות.

למשקיעים ויזמים:

1. הגישו בהקדם בהליכי חדלות פירעון אם היזם/חברה נכנסים לפשיטת רגל, כדי לבסס מעמד נושה.
2. שקלו תביעות נגזרות (derivative actions) אם אתם בעלי מניות - זכות האישור עלתה משמעותית בשנים האחרונות (70%+).
3. חקרו הרמת מסך - אם החברה הייתה בהיוון דק והסיכונים היו בלתי סבירים, תבעו את בעלי המניות אישית.
4. תלונות פליליות - אם יש חשד להונאה, מניפולציה, או העלמת מידע, הגישו תלונה למשטרה/פרקליטות. הליך פלילי יכול לתמוך בתביעה אזרחית.
5. עקבו אחר נכסים אישיים - בעלי שליטה עשויים להעביר נכסים לפני פשיטת רגל; חקרו העברות חשודות.

בכלל:

1. התייעצו עם עורך דין מנוסה - תחום זה מורכב ודורש ידע בדיני חברות, בנקאות, ניירות ערך וביטוח.
2. שתפו פעולה עם נפגעים אחרים - תיאום בין נפגעים יכול לחלק עלויות ולהגביר לחץ.
3. הערכת עלות-תועלת - הליכים משפטיים ארוכים ויקרים. הערכו אם סכום הנזק והסיכויים מצדיקים את ההשקעה.
4. שימוש במנגנוני חלופה - נציב תלונות הציבור, גישור, ובוררות יכולים להיות מהירים וזולים יותר לסכסוכים מסוימים.
5. התמדה - תהליכי משפט אורכים שנים. היו מוכנים למסע ארוך.

המערכת המשפטית הישראלית הוכיחה בשנים האחרונות נכונות להעניש התנהגות פסולה - 35 מיליון ₪ בתביעה הייצוגית על עמלות בנקאיות, 82 מיליון ₪ בפסק דין על דמי פרעון מוקדם, 400 מיליון דולר קנס לבנק לאומי בארה"ב, 874 מיליון דולר לבנק הפועלים, 3 שנות מאסר לנוכי דנקר. תקדימים אלה מראים שיש תקווה לנפגעים, אך דרושים כלים משפטיים נכונים, ייצוג איכותי, והתמדה. זכויותיכם קיימות - השאלה היא איך לממש אותן בצורה האפקטיבית ביותר.

🧱 זה לא באג – זו מדיניות

מבצעי המימון כקלף ההונאה לשימור בועת הנדל"ן

מבוא

כאשר מבקר המדינה קובע כי מחצית מהדירות הרשומות בטאבו כלל אינן מופיעות במאגר רשות המסים, וכי מאות אלפי נתונים במערכת הרשמית שגויים – מדובר לא בתקלה, אלא במערכת שבנויה על עיוותים.

אבל הנתונים החסרים הם רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח מתנהלת תעשיית ויסות מתוכננת, שמטרתה לשמר מחירים מלאכותיים ולהסתיר את עומק המשבר.בליבה עומדים מבצעי המימון של הקבלנים – לכאורה כדי להקל על הרוכשים, אך בפועל כדי לקבע את המחירים, למנוע ירידות, ולהציג "שוק יציב" על הנייר בלבד.

1. מדד המחירים שאיבד את הריאליות

מבקר המדינה חשף כי מדד מחירי הדירות של הלמ״ס אינו כולל את מבצעי המימון וההטבות הכלולות בעסקאות המכירה – דחיית תשלומים, מימון ללא ריבית, פטור מהצמדות וכד’.

כלומר, המדד מתבסס על המחיר הרשמי – לא על המחיר האמיתי ששולם בפועל.

כך נוצרה אשליה סטטיסטית:

• המדד מציג עלייה שנתית של 7%, אך בפועל קיימת ירידת מחיר ריאלית של עשרות אלפי שקלים.
• הציבור והתקשורת מקבלים מצג של “שוק יציב”.
• הפוליטיקאים מציגים “הצלחה” בזמן שהשוק גוסס מבפנים.

מדד מחירי הדירות הפך לכלי מניפולטיבי: הוא לא מודד מחירים – הוא מייצר תודעה.

2. ההודאה של בנק מזרחי־טפחות: זו הייתה המטרה

בראיון ל־גלובס, הודה פלדמן, מנהל מחלקת המשכנתאות בבנק מזרחי־טפחות, כי המטרה של מבצעי המימון הייתה למנוע ירידות מחירים ולשמור עליהם.המשפט הזה צריך להיכתב באותיות של אש:

זו לא מדיניות מקרית – זו תוכנית פעולה.

הבנקים, שאמורים להיות שומרי הסף, הפכו לשותפים פעילים בוויסות השוק.

הם מימנו עסקאות לא ריאליות, בתשואות של 2%–3%, בריבית משכנתא של 6%–7%, בידיעה ברורה שמדובר במודל שאינו כלכלי.

כל עוד הבועה נמשכת, הם גוזרים קופון.

כשהיא תתפוצץ – הציבור ישלם.

צילום מסך מהכתבה בגלובס

3. זה לא באג – זה פיצ'ר

המונח “פיצ'ר” כאן אינו מקרי.

במקום “באג” במערכת – תקלה מקרית – מדובר במאפיין יזום (feature) שתוכנן בדיוק למטרה זו:

לשמור על מחירים גבוהים, להסתיר הנחות, ולדחות את הקריסה.הקבלנים מקבלים גיבוי בנקאי להציע מימון נדיב ולדחות תשלומים.

הבנק רושם “שווי נכס” גבוה מהערך הכלכלי.

השמאי מאשר, הרגולטור מעלים עין, והתקשורת מברכת על “התאוששות בענף”.הכול נעשה לפי הספר – רק שהספר הזה נכתב על ידי מי שמרוויח מהשקר.

4. ⚖️ ויסות, מניפולציות ותכסיסים – והכול בגלוי

אין כאן מזימה סמויה. הכול מתרחש באור יום, לעיני כולם.

הוויסות של מחירי הדירות, התרגילים של מבצעי המימון, המניפולציות הסטטיסטיות – כולם מהלכים מחושבים.

הם נכתבים, נחתמים, ומקבלים גיבוי משפטי ורגולטורי.ואנשי המקצוע – שמאים, בנקאים, רגולטורים, עורכי דין – רואים הכול.

הם הרי לא אידיוטים. הם מבינים היטב את המספרים, את הפערים, את הסיכון.

ובכל זאת – שותקים.זו כבר לא אחריות. זו אשמה מקצועית.כאשר שומרי הסף הופכים לשומרי השער, השער נפתח לרמייה מוסדית.

השוק מאבד אמון, המקצוע מאבד אמינות, והציבור מאבד את רכושו.

5. התוצאה: שוק מדווח על עליות בזמן שהקרקע נשמטת

היום ניתן לראות בבירור:

• מספר העסקאות נחתך ב־50%.
• מלאי הקבלנים טיפס לשיא של מעל 80 אלף דירות לא מכורות.
• פרויקטים של פינוי־בינוי מוקפאים.
• ומבצעי “20–80” הפכו לתחליף מלאכותי לביקוש אמיתי.

השוק מדווח על “יציבות”, אך בפועל זהו קיפאון של ייאוש.

מחירים נקבעים לא לפי ערך, אלא לפי כושר מניפולציה.

6. סיכום: האחריות והאשמה

הבועה לא תתפוצץ כי נגמר הביקוש – היא תתפוצץ כי נגמר האמון.

המערכת הפיננסית תקרוס לא בגלל מקריות, אלא משום שהשקר הכלכלי הפך למדיניות.

ויסות, מניפולציות, תרגילים ותכסיסים — והכול בגלוי.
אנשי המקצוע שותקים ומשתפים פעולה.
הם הרי לא אידיוטים. הם רואים ושותקים.
ומכאן לא רק אחריותם — אלא גם אשמתם.— חיים אטקין

📉 תיבת סיכום

“המחירים לא נשמרו בזכות ביקוש, אלא בזכות אשראי.
וכאשר מחירי הדירות מוכפלים מערכם האמיתי, כל הלוואה נוספת אינה חמצן – אלא בנזין על מדורת הבועה.”— חיים אטקין, בועת הנדל"ן (2025)

🌍 English Summary

“It’s not a bug – it’s a feature”

Israel’s housing market is not merely distorted; it is engineered.

Developers’ “financing campaigns,” supported by banks, were never meant to ease the buyers’ burden — but to lock prices in place, disguise real discounts, and delay the correction.

State auditors revealed that half of Israel’s registered dwellings don’t appear in the Tax Authority’s database, and that housing indices ignore embedded financing benefits — meaning the official data systematically overstates prices.When Bank Mizrahi’s mortgage director openly admitted that the goal was “to prevent price declines and keep them stable,” the mask came off.

The banks and developers acted together to prop up an inflated market — fully aware of the risks.

And as Haim Etkin concludes:

“The professionals aren’t idiots.
They see, they know, and they stay silent.
Therefore, they are not just responsible — they are guilty.”

🌍 English Summary Box

Title: It’s Not a Bug – It’s a Feature: How Developers and Banks Sustain the Real-Estate BubbleThe Israeli housing market doesn’t operate on market forces anymore — it runs on engineered illusions.

Financing campaigns by developers, backed by the banks, were designed not to help buyers but to lock prices, conceal real discounts, and delay correction.

When the Mortgage Department Head of Bank Mizrahi openly admitted that “the goal was to prevent price declines and keep them stable”, it became clear that the system itself is the manipulation.

“The professionals aren’t idiots. They see, they know, and they stay silent. Therefore, they’re not just responsible — they’re guilty.”

— Haim Etkin, The Real Estate Bubble (2025)

🏦 "מכונת המזומנים" שהפכה להונאת הפונזי הגדולה בישראל שנמשכה 13 שנה (2012-2025)

תחשבו על זה רגע:

ברגע זה ממש, מנהלי הונאת הפונזי הגדולה בעולם – הבנקים בישראל ועושי דברם – מאשרים ומממנים עסקאות רכישה של דירות במחירים הכפולים מערכן האמיתי, בידיעה ברורה שמדובר בהונאה כלכלית מובהקת.זו הרי אותה לוגיקה עקומה של לתת למישהו הלוואה של 200 שקלים כדי לקנות מוצר ששווה 100.

וכשזה מתרחש בהיקף של מאות מיליארדים, זה כבר לא "כשל שוק" – זו שיטה של מערכת שלמה.

מה שיפה בנדל"ן – ולכן כולם אוהבים נדל"ן – הוא שאפשר למדוד את השווי הכלכלי האמיתי שלו. 

נדל"ן הוא מכונת מזומנים, ומחיר "המכונה" לעולם לא יהיה גבוה מסך המזומנים שהיא מפיקה.

כל מה שמעבר לזה הוא בועה, הונאה או אשליה קולקטיבית – ולצערי, בישראל של 2025, זו כבר שלושתם יחד.

💬 הערת רקע (בהשראת דבריו של אבנר סטפק)

כאשר בכיר בשוק ההון מודה בפה מלא שהשוק אינו בר־קיימא, זו לא נבואה אלא הודאה באשמה של מערכת שלמה – שידעה, ראתה, ושתקה.

צילום מסך אתר דה מרקר

נדל"ן כמכונת מזומנים: ניתוח מקצועי ומקיף

נדל"ן כמכונת מזומנים: ניתוח מקצועי ומקיף

בגדי הבנקאים החדשים: הסובסידיה הענקית, האחריות הפלילית, והבועה הישראלית והאלגוריה לבגדי המלך החדשים

על הספר "בגדי הבנקאים החדשים: בעיות בבנקאות והדרכים לטפל בהן" / ענת אדמתי ומרטין הלוויג

הבנקים בחרו להיות מסוכנים – הציבור מממן את הסיכון, והנדל"ן בישראל הוא קו האש הבא

הספר "בגדי הבנקאים החדשים" (The Bankers’ New Clothes: What’s Wrong with Banking and What to Do About It) מאת פרופ’ ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד ופרופ’ מרטין הלוויג מהמכון מקס פלנק, הוא אחד הספרים החשובים והנוקבים ביותר שנכתבו על המערכת הפיננסית העולמית מאז משבר 2008.המחברים טוענים שהבנקים אינם מסוכנים כי הם חייבים להיות כאלה – אלא כי הם בחרו להיות כאלה. הם פועלים עם מינוף עצום, הון עצמי דק במיוחד, ותלות מוחלטת בכך שהמדינה תחלץ אותם ברגע האמת.במילים אחרות, הספר חושף את מה שאדמתי והלוויג מכנים “הסובסידיה הענקית” – רווחים פרטיים למנהלי הבנקים ובעלי המניות, מול סיכון ציבורי שחוזר אל משלמי המסים.

זו אינה ביקורת תאורטית בלבד; זו אלגוריה חיה על מערכת שלמה – והכותרת “בגדי הבנקאים החדשים” היא לא פחות מאמירה על “המלך עירום”.

1. האלגוריה של “המלך עירום”: כולם מהללים את היציבות, אף אחד לא רואה את העירום

כמו באגדה הקלאסית “בגדי המלך החדשים”, גם כאן כולם מהללים את “הבגדים” – את הדוחות, את יחסי ההון, את “היציבות המערכתית”.

אבל מאחורי המסכות, המערכת ערומה:

• הבגדים: רגולציה מרופפת, יחסי הון מדומים, שיח טכני על “ניהול סיכונים”.
• המלך: מערכת ממונפת שנשענת על חוב וזוכה להנחות מס ולביטוח ממשלתי.
• החצרנים: רגולטורים, פוליטיקאים, כלכלנים ממסדיים ולוביסטים.
• הילד שצועק: אדמתי והלוויג – שמראים שהבנקים לא לבושים, אלא עטופים בהילה מזויפת של יציבות.

בגדי המלך החדשים (בדנית: Keiserens Nye Klæder, "בגדיו החדשים של הקיסר") היא מעשייה קצרה מאת הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן משנת 1837. הסיפור מהווה אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל במחיר האמת. בגדי המלך החדשים הפך לביטוי שמסמל אשליה או הונאה עצמית.

2. הסובסידיה הענקית – מנגנון הסיכון הציבורי

המערכת הבנקאית נראית פרטית, אך היא בנויה על ארבע רגליים של תמיכה ציבורית:

1. ביטוח פיקדונות: המדינה מבטיחה שכל מפקיד יקבל את כספו – גם אם הבנק כשל.
2. ערבויות משתמעות (“גדול מכדי ליפול”): ככל שבנק מסוכן וגדול יותר, כך ברור יותר שיחולץ.
3. הטבות מס על חוב: מימון דרך הלוואות זוכה לעידוד מס, בעוד הון עצמי נענש.
4. ריבית נמוכה על חוב בנקאי: כי השוק מניח שהמדינה תתערב במקרה חירום.

כל זה יוצר פרדוקס מוסרי וכלכלי:

הבנקים מסוכנים – ולכן הם מקבלים מימון זול יותר.
הציבור זהיר – ולכן הוא משלם את החשבון.

אדמתי מכנה זאת “הסובסידיה הענקית”: סובסידיה סמויה שמוערכת בעשרות מיליארדי דולרים בשנה במדינות המערב.

3. ROE – תשואה על ההון או תשואה על סיכון?

במקום למדוד אחריות, הבנקים מתגמלים את עצמם על בסיס ROE (Return on Equity) – מדד שמתגמל מי שמקטין הון עצמי ומגדיל מינוף.

כך נוצר מעגל עיוות:

• פחות הון = יותר סיכון = ROE גבוה יותר = יותר בונוסים.
• וכשהעסק מתפוצץ – הציבור משלם.

מחקרים מצביעים על כך שבנקים שהתפארו ב-ROE גבוה ערב משבר 2008 היו בדיוק אלה שקרסו ראשונים.

זהו לא מדד להצלחה, אלא דגל שחור של סיכון מערכתי.

4. Basel III – איפור רגולטורי, לא רפורמה אמיתית

לאחר 2008 הוצג הרפורמה Basel III כהישג רגולטורי היסטורי.

בפועל, היא מבוססת על מנגנון בעייתי: דרישת הון לפי נכסים משוקללי סיכון. כלומר – הבנק עצמו מעריך את רמת הסיכון של הנכסים שבידיו.

וכמו שאפשר לנחש, בתקופות גאות “הכול נראה בטוח”.

משקלי הסיכון יורדים, המינוף עולה – וכך נוצרת שוב אותה שבריריות מבנית. אדמתי והלוויג טוענים שהפתרון איננו נוסחה מורכבת, אלא כלל פשוט:

יחס מינוף ישיר של לפחות 20-30% הון עצמי אמיתי.
לא מודלים. לא משקלים. הון אמיתי שמונע קריסה.

5. 2023: הוכחה שהשיעור לא נלמד – קריסת Silicon Valley Bank

במרץ 2023 קרס Silicon Valley Bank, לאחר שניהל באופן כושל את סיכוני הריבית והנזילות.

בתוך יממה נמשכו מהבנק פיקדונות בהיקף של 42 מיליארד דולר – ריצה קלאסית שמחקה את הבנק. האירוע חשף את מה שאדמתי טענה שנים קודם:

שום דבר מהותי לא תוקן מאז 2008.

אותו מינוף, אותו סיכון מוסרי, אותה מערכת שבונה על כך שמישהו אחר – הממשלה, משלם המסים – יחלץ אותה.

6. לובי הבנקים – הדמוקרטיה כקלף אשראי

אחת התובנות החזקות בספר היא שלובי הבנקים הפך לגורם שליטה פוליטי.

מחקרים מראים כי בארה"ב אף הצעת חוק שהחמירה רגולציה לא עברה את שני בתי הקונגרס, בעוד 16% מהצעות החוק שהקלו עליה – כן עברו.

במילים פשוטות:

לא הבנקים משרתים את המדינה – המדינה משרתת את הבנקים.

וזה קורה גם בישראל, דרך מנגנוני רגולציה תלויים, דוחות מאופקים, ולשון תקשורתית שמדברת על “שמירה על יציבות” במקום על “שמירה על הציבור”.

7. ישראל – בועת הנדל"ן כגרסה מקומית של הסיכון הבנקאי

כאן מתחבר הספר ישירות למציאות הישראלית.

אותו דפוס מבני קיים גם אצלנו – רק שהמוצר הוא נדל״ן.

• אשראי זורם לשוק הדירות במחירים כפולים מהערך הכלכלי.
• השומות הפכו לכלי שיווקי ולא לבקרה מקצועית.
• ריבית משכנתא גבוהה יותר מתשואת השכירות – נוסחה להפסד ודאי.
• והבנקים? ממשיכים להרוויח על פער המימון, בידיעה שהמדינה לא תיתן להם ליפול.

כפי שאדמתי אומרת על הבנקאות, כך גם אצלנו:

“המערכת אינה שבויה של השוק – היא השוק עצמו.”

הבועה הישראלית אינה חריגה, אלא ביטוי מקומי של אותו מנגנון גלובלי: סיכון ממונף שממומן בידי הציבור.

8. אחריות ולא גורל – השינוי אפשרי, אך לא נוח

הפתרונות שאדמתי והלוויג מציעים פשוטים וברורים:

• דרישות הון עצמי של 20-30%.
• איסור חלוקת דיבידנדים עד להגעה ליעד.
• שקיפות אמיתית במאזנים.
• רגולציה שאינה מבוססת על משקלי סיכון, אלא על יחס מינוף פשוט.
• Clawback – השבת בונוסים כאשר מתגלה כשל ניהולי.

הם מדגישים שהמכשול איננו טכני אלא פוליטי.

כל עוד הציבור אינו מבין את מנגנון הסובסידיה הסמויה, המערכת תמשיך להעמיד פנים שהכול “בשליטה”.אבל כמו באגדה – מי שצועק “המלך עירום” משנה את המציאות.

סיכום

הספר “בגדי הבנקאים החדשים” הוא כתב אשמה מוסרי וכלכלי גם יחד.

הוא חושף כיצד מערכת שלמה בחרה במודע להיות שברירית, כדי להרוויח מהסיכון – על חשבון הציבור. בישראל, אותן תופעות קורות תחת מעטפת שונה: בועת נדל"ן שמוחזקת באמצעות אשראי בנקאי, שומות מנופחות ונרטיב של “מחסור בדיור”.

המערכת הפיננסית, הרגולטורית והתקשורתית משתפות פעולה כדי לשמר אשליה של יציבות. אבל המציאות פשוטה:

המלך עירום, והציבור הוא זה שתופר את בגדיו – מכספו.

📦 תיבה: מה עשו הבנקים בארה״ב עם כספי החילוץ?

ב-2008, בעקבות המשבר הפיננסי, השיקה ממשלת ארה״ב את תוכנית TARP – Troubled Asset Relief Program, שנועדה לייצב את המערכת הבנקאית ולמנוע קריסה מערכתית.

במסגרת התוכנית הועברו למערכת הפיננסית האמריקאית סכומים עתק של כ-$443.5 מיליארד, מתוכם כ-$205 מיליארד הוזרמו ישירות לבנקים דרך ה-Capital Purchase Program.

(U.S. Government Accountability Office – GAO, 2023)אלא שכבר בתוך חודשים התברר שחלק ניכר מכספי הציבור לא שימש לשיקום יציבות הבנקים – אלא לתגמול עובדיהם.

🔹 נתונים מרכזיים:

על-פי דו״ח IPS DC (Institute for Policy Studies), שמונה מתוך תשעת הבנקים שקיבלו סיוע חילקו יחד ב-2008 סכום כולל של כ-$33 מיליארד בבונוסים – בזמן שהמשק האמריקאי כולו נכנס למיתון החריף ביותר מאז השפל הגדול.

(IPS DC Economic Epidemic Report, 2009)

⚖️ משמעות:

הנתונים ממחישים במדויק את הכשל המוסרי שעליו מצביעים ענת אדמתי ומרטין הלוויג בספרם:

“הבנקים אינם שבריריים כי אין להם ברירה – הם בחרו להיות כאלה, כי הסיכון מתוגמל.”

כספי החילוץ הציבוריים, שנועדו להגדיל יציבות, הפכו בפועל לכלי להמשך תרבות הבונוסים ולעידוד המינוף הקיצוני.

הציבור הציל את המערכת – והמערכת חילקה לעצמה פרסים.

דוח מידרוג (להורדת הדוח - כאן)

📊 ניתוח מקצועי של דוח מידרוג (15.10.2025): “האטה בביקושים מעלה את סיכון האשראי בענף ייזום הנדל״ן למגורים בישראל”

🧭 תקציר מנהלים

הדוח של מידרוג מציג תמונה מאקרו-כלכלית מדאיגה של ענף ייזום המגורים בישראל, ומתריע על שחיקה ברווחיות, עלייה במלאים, הכבדה ביחסי הכיסוי, ועלייה ניכרת בסיכון האשראי של היזמים – בעיקר הקטנים והבינוניים.

הדוח מבוסס על נתוני הלמ״ס, בנק ישראל וניתוחי החברות הציבוריות בענף עד יולי 2025.

📉 מגמות עיקריות בביקושים ובמחירים

• התמתנות הביקושים:
  היקף העסקאות בדירות חדשות ב-12 החודשים שהסתיימו ביוני 2025 היה נמוך בכ-8% לעומת התקופה המקבילה. לאחר עלייה רגעית בעקבות סיום המלחמה והורדת המע״מ, נרשמה שוב ירידה חדה של כ-28% מתחילת 2025.
• ירידת מחירים בפועל:
  מדד מחירי הדירות ירד ברבעון השני של 2025 בשיעור של 1.1%, וב-7 החודשים הראשונים של השנה נרשמה ירידה מצטברת של 1.6%, לעומת עלייה של 7.3% ב-2024.
  הירידות בולטות במיוחד במחוז ת״א והמרכז (-28% עד -30%), בעוד שבצפון ובחיפה נרשמה עלייה קלה (9–10%).
• המלאים הגבוהים והלחץ על המחירים:
  מלאי הדירות החדשות למכירה הגיע לשיא של 82.5 אלף יחידות ביולי 2025, עלייה של 20% משנה קודמת.
  מספר חודשי ההיצע טיפס מ-18 ל-31 חודשים – רמה חריגה המעידה על שוק רווי.

💸 שחיקה ברווחיות וסיכון פיננסי

• שיעור רווח גולמי:
  10 מתוך 17 חברות יזום ציבוריות הציגו ירידה ברווחיות, ו-6 מהן ירדו ביותר מ-10% לעומת 2024.
  רק 3 חברות הצליחו לשפר רווחיותן – בעיקר בזכות פיזור גאוגרפי ומקורות מימון מגוונים.
• מימון יקר ומכביד:
  עלויות המימון הגבוהות – ריבית הפריים ועסקאות במבצעי 20/80 – שוחקות את הרווח הגולמי.
  יזמים נדרשים לממן פרויקטים בריבית גבוהה תוך כדי דחיית תשלומים מצד רוכשים.
• יחס הון למאזן:
  ב-11 חברות שנבדקו חלה ירידה של כ-5% ביחס הון עצמי למאזן בין יוני 2024 ליוני 2025.
  חברות גדולות חיזקו הונן באמצעות גיוסי הון, מכירת קרקעות או הכנסת שותפים, אך הקטנות חשופות במיוחד.

🏦 היבטי אשראי ומימון

• היקף האשראי הבנקאי:
  לפי בנק ישראל, היקף האשראי לענף הבינוי והנדל״ן עלה מ-8% מתיק האשראי הבנקאי ב-2019 ל-20% ב-2024.
  ביוני 2025 נאמד האשראי הבנקאי לענף ב-225 מיליארד ש״ח – עלייה של 15% משנה קודמת.
• שוק ההון כמקור מימון:
  נכון לספטמבר 2025 נסחרות בת״א 143 סדרות אג״ח של יזמי נדל״ן בהיקף נקוב של 21.7 מיליארד ש״ח, מתוכן 45% מדורגות.
  ל-69% מהחברות יש פירעונות אג״ח צפויים במהלך השנה הקרובה – מה שמעמיק את סיכון הנזילות.
• אשראי חוץ-בנקאי:
  מוסדיים וקרנות אשראי הגדילו את פעילותם. לפי רשות שוק ההון, היקף האשראי החוץ-בנקאי לענף נאמד בכ-23 מיליארד ש״ח (נכון ל-2024), כמחצית ממנו ממומן ממקורות בנקאיים.

🏗️ סיכום ומסקנות עיקריות

⚠️ הערכת מצב כוללת

הדוח של מידרוג מאשר למעשה את מה שאני טוען כבר זמן רב:

• שוק הנדל״ן למגורים בישראל מצוי במצב של עודף היצע ושחיקת ביקושים אמיתיים,
• החברות נשענות על מימון יקר ומלאים בלתי-נמכרים,
• והמערכת הפיננסית נחשפת יותר ויותר לאשראי לענף שבסיכון גובר.

הדוח אמנם מנסה לשדר "יציבות מערכתית" בזכות נגישות האשראי, אך מתחת לפני השטח מדובר במבנה פגיע ודחוס אשראי, המזכיר שלב מאוחר של בועה לפני פיצוץ.

פרסום הלמס מיום 23.10.2025 - כאן,  ניתוח מדויק, מקצועי ומעמיק של פרסום הלמ"ס מיום 23.10.2025 בנושא עסקאות נדל"ן – דירות, יוני-אוגוסט 2025.

🧾 סיכום כללי

בשלושת החודשים יוני–אוגוסט 2025 נמכרו 22,170 דירות בלבד – ירידה חדה של 1.7% לעומת שלושת החודשים הקודמים (מרץ–מאי), ובניכוי עונתיות – ירידה של 8.1%.

בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד (יוני–אוגוסט 2024) נרשמה ירידה של 16.2% בנתונים גולמיים, ו-22.1% בניכוי עונתיות.

🏗️ דירות חדשות

• נמכרו 8,100 דירות חדשות, שהן 36.5% מכלל העסקאות.
• לעומת מרץ–מאי 2025 נרשמה ירידה של 2.8%, ובניכוי עונתיות – ירידה של 7.8%.
• לעומת התקופה המקבילה אשתקד: ירידה של 28.1% (גולמית) ו-32.0% (מנוכה עונתיות).
• כלומר, קצב המכירות של דירות חדשות ממשיך לרדת בקצב מואץ.

לפי חודשים:

• באוגוסט 2025 נמכרו 3,220 דירות חדשות, עלייה של 12.7% לעומת יולי, אך הירידה לעומת אוגוסט 2024 נותרה 7.4%–15.2% (תלוי בניכוי עונתיות).
  כלומר – מדובר בתנודת חודש בודד בתוך מגמת ירידה ארוכת טווח, ולא בהיפוך מגמה.

🏠 דירות יד שנייה

• נמכרו 14,070 דירות יד שנייה (63.5% מהשוק).
• לעומת שלושת החודשים הקודמים נרשמה ירידה של 1.1% (גולמית) ו-8.3% (מנוכה עונתיות).
• לעומת התקופה המקבילה אשתקד: ירידה של 7.3% גולמית ו-14.7% מנוכה עונתיות.

במילים אחרות – שוק היד-שנייה ממשיך להתכווץ, כאשר קצב הירידה בו מתון מעט לעומת שוק הדירות החדשות.

📉 ניתוח מגמות (Trend)

1. מגמת המכירות הכללית:
   לאחר ירידה מתמשכת של כ-3.9% לחודש בין אוקטובר 2021 למאי 2023, נרשמה התאוששות זמנית של כ-2.5% לחודש עד יולי 2024.
   מאז יוני 2024 שוב נצפית מגמת ירידה מחודשת – 0.5%-1.3% לחודש בממוצע.
2. דירות חדשות:
   בין אוגוסט 2021 למרץ 2023 – עלייה מתמשכת.
   מאפריל 2023 עד מאי 2024 – ירידה ממוצעת של 3.8% לחודש.
   מאפריל 2024 נראתה האטה בירידות, אך בשלושת החודשים האחרונים שוב עלייה קלה (1.1%) שאינה משנה את התמונה הכוללת.
3. דירות יד שנייה:
   ירידה של 3.6% לחודש עד ספטמבר 2023, אחריה עלייה זמנית של 2.9% לחודש (נובמבר 2023–דצמבר 2024), וכעת שוב ירידה של 2.4% לחודש.

🌍 פילוח גאוגרפי (מחוזות)

המסקנה: שוק הדירות החדשות מציג ירידה רוחבית כמעט בכל המחוזות, למעט חריגים נקודתיים (חיפה, דרום, יו"ש), אך מגמת השוק הארצי שלילית מובהקת.

🏙️ היישובים המובילים במכירות

• דירות חדשות: יפו–ת"א, אופקים, נתניה, לוד – מעל 400 דירות חדשות כל אחת.
• דירות יד שנייה: ירושלים, חיפה, באר שבע – מעל 700 דירות כל אחת.

🏢 מלאי דירות חדשות שנותרו למכירה

• בסוף אוגוסט 2025 עמד מלאי הדירות החדשות הבלתי-מכורות על 83,360 דירות – עלייה של 1.0% לעומת יולי, ועלייה שנתית של 20.9% לעומת אוגוסט 2024.
• ההיצע שווה ערך ל-28.4 חודשי מכירה – כלומר, כמעט שנתיים וחצי עד לפינוי המלאי הקיים בקצב הנוכחי!
• מאז אפריל 2022 נרשמת עלייה עקבית של 1.5% בממוצע לחודש במלאי הדירות שנותרו למכירה.

חלוקה לפי מחוזות:

• תל אביב: 26,660 דירות (32% מהמלאי)
• המרכז: 19,780 דירות (23.7%)
• יתר המחוזות יחד: 50,000 דירות בלבד.

לפי ערים:

• תל אביב–יפו: 10,420 דירות לא מכורות
• ירושלים: 8,235 דירות
• ערים עם מלאי חריג: לוד (2,370), באר יעקב (2,220), אופקים (1,430), רעננה (1,400), קריית אונו (1,370), אור יהודה (1,180), קריית גת (1,070), קריית ביאליק (1,030).

מסקנה: מצטייר עודף היצע חמור במיוחד בגוש דן ובפריפריה הקרובה, עם מלאי חסר תקדים של דירות שלא נמכרו.

📊 ניתוח כלכלי – משמעות הממצאים

1. המשך התכווצות הפעילות הריאלית – השוק נמצא במיתון עסקאות מתמשך, כאשר גם עליות נקודתיות (כמו באוגוסט) נובעות מהנחות קבלנים, ולא מביקוש אמיתי.
2. עלייה דרמטית במלאי הלא-מכור – נתון של 83 אלף דירות הוא שיא היסטורי המעיד על שוק רווי לחלוטין.
3. העדפת יד-שנייה על פני דירות חדשות – הציבור מעדיף עסקאות קטנות וזולות, מה שמעיד על ירידה ביכולת הכלכלית.
4. פער אזורי מתרחב – מרכז ות"א בירידה חדה, בעוד שחיפה ודרום מגלים עמידות זמנית בלבד.
5. אין סימני היפוך מגמה – הלמ"ס עצמה מציינת במפורש כי "לא ניתן עדיין לדבר על היפוך מגמה ויש להמשיך ולעקוב אחר הנתונים".

🧩 סיכום מקצועי

הלמ"ס מציגה תמונה חד-משמעית של שוק נדל"ן מצטנן בעומק, עם ירידות עקביות בביקוש ובמכירות, תוך הצטברות מסוכנת של עודפי היצע.

זהו מצב קלאסי של שלב מתקדם בבועה – שבו היקף הבנייה הגבוה מהביקוש הריאלי, והיקף העסקאות הולך ונשחק.

הפרסום האחרון מחזק את הטענה כי השוק עבר את "נקודת האל-חזור" וממשיך במסלול של תיקון כלפי מטה, כאשר מלאי הדירות הלא-מכורות צפוי להפוך לבעיה פיננסית לקבלנים ולבנקים בחודשים הקרובים.

הפוסט של גלית בן נאים, יחד עם התרשים המצורף של אגף הכלכלן הראשי, הוא יצירת מופת של כתיבה כלכלית שנונה המשלבת עובדות, הומור, וסאבטקסט חד. נבאר את הגלוי – הנתונים עצמם – ואת הסמוי, שהוא הביקורת המרומזת על התנהלות השוק והציפיות הבלתי רציונליות של הקבלנים והציבור.

🔹 הגלוי – הנתונים והממצאים

1. ירידה דרמטית במכירות הקבלנים:
   בחודש אוגוסט נמכרו 2,111 דירות חדשות בלבד בשוק החופשי - ירידה של כ־20% לעומת השנה שעברה, והמשך ישיר למגמה מתחילת השנה (ירידה של 33% בינואר–אוגוסט).
2. עלייה קלה במכירות יד שנייה:
   בניגוד לשוק הקבלנים, שוק היד השנייה רשם עלייה מתונה של 3%. המשמעות: הציבור ממשיך לקנות – אבל מעדיף את הדירות הקיימות, לא את ה"חלומות" על הנייר.
3. פערי מחירים – הגורם המרכזי:
   הגרף חושף מתאם שלילי ברור: ככל שפער המחירים בין דירה חדשה ליד שנייה גדול יותר – כך צונחות המכירות של הקבלנים.
   • בחיפה, באר שבע, תל אביב, בת ים ונתניה – הפערים הגבוהים ביותר → הצניחה החדה ביותר.
   • בכפר סבא ורעננה – הפערים קטנים ואף הפוכים (דירות חדשות זולות יותר) → מכירות הקבלנים דווקא עלו.
4. היצע עצום של דירות לא מכורות:
   לפי נתוני הלמ"ס, נכון לסוף אוגוסט נותרו 83,358 דירות חדשות לא מכורות – מספר שיא היסטורי.

🔹 הסמוי – המסר החתרני

גלית בן נאים, במיומנות עיתונאית נדירה לכלכלנית בכירה, שוזרת בין השורות ביקורת על האיוולת השוקית ועל ההתמכרות לתעמולה של "יש ביקוש" ו"מחירים ימשיכו לעלות".

1. הומור "פלינדרומי":
   ההתייחסות לכך שמספר הדירות שנמכרו כמעט יצר רצף פלינדרומי ("2111") איננה סתם משחק מילים – זו עקיצה.
   היא מרמזת שהשוק הפך למשחק מספרים חלול, שבו התקשורת והקבלנים מחפשים "סימנים" במקום כלכלה אמיתית.
2. "מועדון צרכנות עם העדפה למבצעים":
   רמז ברור למבצעי ה־20/80 וה־10/90, שהוזכרו בדוחות קודמים כפרקטיקות שמנפחות ביקוש מלאכותי.
   בן נאים מאותתת שהביקושים אינם אורגניים אלא מונעים ממימון אגרסיבי, דחיית תשלומים, ופיתוי רגשי.
3. "מאחורי קווי האויב" / "על קו החוף":
   משחק לשון עוקצני על קבלנים שמנסים למכור "כמעט בכל מחיר" בפריפריה ובמקומות מועדים.
   זוהי ביקורת מרומזת על הסיכון הגובר בענף הבנייה – גם גאוגרפית וגם פיננסית.
4. "אין חדש תחת השמש":
   ציטוט ספר קהלת – מסר סמוי: הכול חוזר על עצמו. הניפוח, ההכחשה, והתקווה המוגזמת.
   היא למעשה אומרת שהשוק תקוע באשליה מתמשכת, גם כשהמספרים צורחים אחרת.

🔹 הפירוש הכלכלי העמוק

1. שוק רווי ומנותק מגורמי היסוד:
   הירידה במכירות החדשות והעלייה המתונה ביד שנייה מעידים שהציבור נוטש את החלום ומחפש רציונליות.
   מחירי הדירות החדשות – גבוהים מדי ביחס להכנסה, לריבית ולתשואות – ולכן אינם בני קיימא.
2. קריסת מודל השיווק הקבלני:
   הפער בין מחיר דירה חדשה ליד שנייה הפך למדד חדש של רמת ההונאה העצמית בענף.
   ככל שהפער גדול – כך ברור יותר שהקבלן מכר "פנטזיה פיננסית" ולא מוצר כלכלי.
3. אזהרת קריסה שקטה:
   העלייה במלאי הלא מכור (83 אלף דירות) משמעה שהשוק כבר נמצא במצב של הקפאה עמוקה, גם אם עוד לא נראית "התפוצצות".
   גלית בעצם מאותתת: הקריסה לא תגיע בצעקה – אלא בשקט, דרך הידלדלות הדרגתית של העסקאות.

🔹 השורה התחתונה

גלית בן נאים כותבת בסטייל של כלכלנית שמבינה היטב את המנגנונים שמתחזקים בועה - אך עושה זאת מתוך המערכת ובשפה מרומזת שמבקרת אותה מבפנים.

היא מציגה נתונים יבשים, אך מאחורי כל משפט מסתתרת אזהרה צלולה:

"השוק כבר לא מגיב למחיר, אלא לפער שבין דמיון למציאות."

פינוי-בינוי: ההבטחה שהפכה לפקק נדל"ני

פתיחה

פינוי-בינוי נתפס במשך שנים כפתרון לבעיית הדיור בישראל: דיירים זוכים לדירות חדשות, יזמים מרוויחים, רשויות מקומיות משדרגות תשתיות, והשוק כולו מקבל זריקת התחדשות.

אלא שבפועל, מה שהיה אמור להיות מנוע צמיחה הפך לפקק נדל"ני עצום. שילוב של היטל השבחה, מס שבח, הערות אזהרה, תמחור מנופח והאטה כללית בשוק – גרם לכך שבמקום להניע את השוק, הפינוי-בינוי מקפיא אותו.

היטל ההשבחה – החסם המרכזי

כאשר תוכנית פינוי-בינוי מאושרת ומעניקה זכויות נוספות, נוצרה "השבחה תכנונית".

• שיעור ההיטל נע בין 25% ל-50% מההשבחה.
• החבות נוצרת בעת מכירה, קבלת היתר בנייה או העברת זכויות.

בפועל המשמעות ברורה:

• נעילת נכסים – בעלי דירות נמנעים ממכירה מחשש להיטל כבד.
• ירידת שווי אפקטיבית – הקונה יגלם את גובה ההיטל במחיר העסקה.
• קיפאון מקומי – שכונות שלמות מחכות לפרויקט שלא מתקדם.

מס שבח – שכבה נוספת של מורכבות

מעבר להיטל, גם מס השבח עלול להוות חסם משמעותי:

• חבות במס – כאשר הדירה נהרסה או הועברה לקבלן, או כאשר רשות המיסים רואה בחתימה על ההסכם "מימוש".
• פטור אפשרי – אם הדירה הישנה עדיין קיימת ונמכרת לפני שהועברה לקבלן, במיוחד אם זו דירת מגורים יחידה.
• חוסר ודאות – לא תמיד ברור מתי חל המס ובאיזו מידה, מה שמרתיע קונים ומסבך עסקאות.

ההשפעה על שוק היד השנייה

1. קיפאון עסקאות – בעלי דירות חתומים נמנעים ממכירה.
2. נזילות נמוכה – קונים נרתעים מהיטלים ומסים לא ברורים.
3. פערי מחירים – המוכרים דורשים פיצוי על המיסוי, הקונים מסרבים – העסקאות נופלות.
4. מאקרו-כלכלה – אלפי יחידות דיור "כלואות". במקביל, ירידה של 20–24% במכירת דירות חדשות בשנים 2024–2025 יוצרת שוק תקוע משני הכיוונים.

פינוי-בינוי כחרב פיפיות

פינוי-בינוי, שתוכנן במקור להגדיל את היצע הדירות, הפך בפועל לחרב פיפיות.

המנוע האמיתי של המיזמים היה בועת הנדל"ן: כל עוד המחירים עלו, היה כדאי ליזמים ולדיירים להשתתף.

אבל ברגע שהבועה התפוצצה, השוק נכנס לקיפאון:

• פרויקטים לא יוצאים לפועל.
• בעלי דירות נתקעו עם הערות אזהרה על הנכסים.
• רבים חוששים למכור – מחשש לתשלום היטל השבחה, למס שבח או להפסד עתידי.

במקום להיות מנוע להגדלת היצע, הפינוי-בינוי הפך לבלם שמחריף את הקיפאון.

פינוי-בינוי כאבן רחיים על ענף הנדל"ן

מעבר להיבטים המיסוייים, קיימת בעיה יסודית: התוכניות העסקיות נבנו על מחירים ולא על שווי.

• יזמים ובנקים הסתמכו על שכפול והעתקת מחירים – “בכמה נמכרה הדירה ליד” – במקום על בדיקה כלכלית של שווי פונדמנטלי והתכנות אמיתית.
• שמאות המקרקעין התקבעה בפרקטיקה מנוונת, ששימרה את המחירים המנופחים במקום לאתגר אותם.
• כך הפכו פרויקטי הפינוי-בינוי לאבן רחיים על צוואר הענף – במקום לשחרר את השוק, הם כבלו אותו עוד יותר לעיוותי המחירים.

במילים אחרות: אם פינוי-בינוי בא לברך – יצא מקלל.

דירות "בתפירה" והפסדי משקיעים

במשך שנים רכשו משקיעים ומשפרי דיור דירות ישנות מתוך ציפייה שייכללו בפרויקט פינוי-בינוי. במקרים רבים אף שילמו מחיר עודף, מתוך אמונה שהתמורה העתידית תצדיק את ההשקעה.כעת, עם הקפאת הפרויקטים והקיפאון הכללי בשוק:

• מי שקנה דירה כזו מוצא עצמו מפסיד כסף – המחירים מתכנסים חזרה לשווי הכלכלי ולא להבטחות.
• הערות אזהרה והיטלים מונעים נזילות.
• השוק מתמחר מחדש את הסיכון: דירה לא ודאית הופכת לנכס נחות, לא להשקעה מבטיחה.

כך, במקום רווח עתידי, רבים מוצאים עצמם בהפסד בפועל – תוצאה ישירה של אותם מנגנונים שהיו אמורים להעלות את ערך הדירה.

המלצות לבעלי דירות

• בדיקת השלכות מס מראש – יועץ מס ושמאי מקרקעין יכולים לחסוך טעויות יקרות.
• בדיקה משפטית – בפרויקטים תקועים, ניתן לשקול צעדים משפטיים מול היזם.
• הבנה כלכלית מלאה – חשוב להבין שלא כל פרויקט מבטיח ערך; לעיתים מדובר בנכס חסום לשנים רבות.

סיכום

פרויקטי פינוי-בינוי נועדו לחדש את הערים, לשפר את היצע הדירות ולהקל על מצוקת הדיור. בפועל, הם הפכו לגורם מכביד:

• בעלים כבולים לנכסיהם.
• יזמים תקועים ללא מימון ומכירות.
• ענף נדל"ן נגרר אחרי שמאות משכפלת מחירים ולא אחרי בדיקות כלכליות אמיתיות.
• משקיעים הפסידו בפועל על דירות שנרכשו בציפייה לפינוי-בינוי.

🔑 תובנה מרכזית:

פינוי-בינוי איננו בהכרח חלום לדירה חדשה – אלא לעיתים סיכון כבד: היטלים, מיסוי, הערות אזהרה, נעילת נכסים ותוכניות עסקיות לא ריאליות. בעלי דירות חייבים להבין את התמונה המלאה לפני החתימה.